בחוף של פורטוגל

מלים: זאב נחמה

לחן: זאב נחמה ותמיר קליסקי

מבצע: אייל גולן  

חיפשתי אהבה כל החיים

הפלגתי על ספינה נודדת

חציתי יבשות וגם ימים ו

לא היתה אישה אוהבת

בנמל קטן בחוף של פורטוגל

על מגדלור היא שם חיכתה לי

גלי הים הביאו לי מזל

חוף מבטחים אצלה מצאתי שוב,

הלילה אני אשוב כמו פרפר לפרח

אני אצלה אורח שוב, הלילה זה חשוב

עכשיו אני יודע שמצאתי אהבה.

אל סמטאות הכפר לקחה אותי

אמרה לי "כאן נחיה לנצח

הפלגת כבר מספיק למעני

היה לי בעל ולא אורח"

למענך הכל אהובתי

את הספינה אמכור

עכשיו אבנה לך מגדלור של אוהבים

ומסביבו חומות זהב

מחוץ לליסבון

 סינטרה

העיירה סינטרה השוכנת כ-30 ק"מ מצפון-מערב לליסבון היתה חביבה על משפחת המלוכה הפורטוגזית. אמנים ואנשי רוח אירופיים נהגו לבלות כאן את חופשותיהם. האצולה האנגלית (בעיקר לורד ביירון) ראו בה יעד לנופש בקיץ. גם כיום לא קשה להבין מה היה סוד המשיכה שלה, כשמתוודעים ליערות העבותים, לגנים הרומנטיים ולזוהרה הדהוי משהו. על העיירה חולשים מספר ארמונות ושרידי בניינים, בהם פלאסיו נסיונאל דה סינטרה (Palácio Nacional de Sintra): כבר במאה ה-14 החליט המלך הפורטוגלי ז'ואאו הראשון, שהיה נשוי לגבירה אנגליה, לבנות את ארמון הקיץ שלו במקום. מאז עד לביטול המלוכה במדינה, ב-1910, הוסיף כל מלך פורטוגלי שכיבד את עצמו לפי טעמו חדרים ואגפים לארמון. מה שנוצר זה בליל סגנונות מרהיב, ארמון שהוא ערב רב ומעניין של אדריכלות גותית ומנואלית. בחדרים נשמרו הרהיטים ואפילו כלי המטבח המקוריים. קצת מחוץ לעיירה נמצאים כמה אתרים מעניינים ויחודיים.

פלאסיו נסיונל דה פנה (Palácio Nacional de Pena)

עלייה תלולה במעלה הרכס, בכביש שאורכו 4.5 ק"מ, מובילה מהעיר סינטרה אל הפלאסיו דה פנה, אחת הטירות הרומנטיות, המוזרות, המפתיעות והיפות ביותר בפורטוגל. פלאסיו דה פנה ניצב על גבעה גבוהה, קל לראותו מן הסביבה הקרובה והרחוקה והוא מוקף גן בוטני נהדר ובו כל צמחי האזור, מסודרים בערוגות סימטריות, עם שבילי הליכה, פינות מוצלות וספסלי עץ נוחים. ארמון פנה שמעל סינטרה נראה כלקוח מארץ אחרת, ואף יותר מארץ אחת: יש בו שילוב של טירה גרמנית מגדות הריין, שאטו צרפתי מעמק הלואר, עיטורים ספרדיים, מרפסות שאופייניות לווילות מול הנוף בפורטוגל וצריחים שמזכירים את הבנייה המורית המוסלמית. התערובת הזאת יוצרת מראה לא שגרתי, מוזר, שמועצם בזכות הצבעים העזים והעליזים שבהם צבועים אגפיו של הארמון. פרננדו השני, המלך הפורטוגלי האחראי לבניית הטירה האקסטרווגנטית הזאת באמצע המאה ה-19, היה בעלה הגרמני של המלכה הפורטוגלית הצעירה מריה השנייה. כדי שירגיש בנוח הביא להרי סינטרה אדריכל גרמני והתוצאה, לא במקרה, מזכירה את הטירות על גדות הריין. פרננדו אמנם רצה – כך מעידים המסמכים ההיסטוריים – ליצור "סגנון רומנטי חדש ועצמאי", אבל התוצאה נראית כמשהו שמבשר את הקמתה של אימפריית דיסני 110 שנה אחר כך. הארמון פתוח לביקורים. סיורים מודרכים בתוכו מציגים חפצי אמנות ורהיטים, שאמורים להיות בדיוק כפי שהיו כשבני המלוכה הודחו בשנת 1910. הטראסות, השבילים והכיפה המעוטרת מציעים מראות נהדרים של ליסבון ונהר הטז'ו במזרח והאוקיינוס האטלנטי במערב.

המבצר המוּרי Castelo dos Mouros

מסינטרה אפשר להגיע בטיפוס רגלי או באוטובוס למבצר המוּרי ואפשר לטייל על חומותיו ולצפות בנוף היפה הנשקף מהן. טירת המורים נבנתה במאה השמינית וצופה מראש הרכס על העיירה. זוהי מצודה שנבנתה על ידי המורים (המוסלמים של פורטוגל). מבצר זה מוזכר בכתבי הגיאוגרף המוסלמי אלבכרי במאה ה-11. נכבש על ידי הנוצרים במסגרת מסע הרקונקויסטה (הכיבוש מחדש) בשנת 1147. אחרי הכיבוש בנה אלפונסו הראשון, מלך פורטוגל, כנסייה בתוך חומות המבצר. במאה ה-15 ננטשה המצודה והפכה לאט לאט לחורבות. יפה לטייל בין החורבות הרומנטיות ולצפות על סינטרה ועל כל הסביבה. יש מסלול הליכה מסינטרה וילה, בתוך היער אל המצודה, שאורכו בערך ארבעה ק"מ בעלייה. גם מי שאינו חובב עתיקות וטירות חרבות ייהנה כאן מההליכה בפארק ירוק, ובעיקר מהנופים הנהדרים שנשקפים ממגדלי התצפית ומהמרפסות של הטירה המורית. הכנסייה הקטנה במקום וכמה אגפים אחרים נבנו רק במאה ה-19, כשמלכי פורטוגל טיפחו את האזור כבית הקיץ הקריר שלהם. המצודה המורית נמצאת 3.5 ק"מ ממרכז סינטרה ומגיעים אליה מהכביש המוביל לארמון פנה.

ארמון מונסרט  Palácio de Monserrate

ארמון ויקטוריאני ששוכן ביער רומנטי. בשנים 1796-1793 גר בו הסופר הגותי המצליח סר סופר ויליאם בקפורד (1760 – 1844) בקפורד הגיע ממשפחת סוחרים עשירה מאד (לורד ביירון קרא לו "בנה העשיר ביותר של אנגליה"), שמועות התרוצצו עליו שעסק במאגיה שחורה ואפילו אחת מבנות דודו כינתה אותו "לוציפר השני". ב-1784 נתפס בקפורד במיטה עם ילד בן 13. הסקנדל אילץ אותו לעזוב את אנגליה ביחד עם אשתו וביתו והוא ברח לפורטוגל וגר בארמון מונסרט. עשר שנים לאחר מכן חזר כשהוא אלמן והתיישב באיזור מבודד באנגליה. בשנת 1858 נקנה המקום על ידי הסוחר הבריטי העשיר סר פרנסיס קוק. הוא הביא איתו גנן מאנגליה והוא שנטע את היער הנפלא המקיף את הארמון.

 

ארמון קלוש Queluz

נמצא כ-10 קילומטר ממערב מליסבון.בולט בצבעו הוורוד ובסגנונו המצועצע. הוא נבנה על ידי המלך דום פדרו השלישי כמתנה לאחייניתו, שעמה התחתן, המלכה מריה הראשונה. זו בילתה כאן כחמישים שנה (1826-1777), מתוכן 27 האחרונות במצב נפשי רעוע אחרי מות בכורה. הארמון שימש כבית קיץ למשפחת המלוכה  מאז ועד סוף תקופת המלוכה. בארמון מבקרים בסיור מודרך שבו עוברים באולם הכס, בחדר המוזיקה ובחדר הפסל (פסל אחד בלבד, של המלכה). הארמון עם המון חדרים מצועצעים מחד אך לא עמוסים מדי זהב מאידך. הרבה פינות ישיבה לאורחי המלוכה בלבד. תמונות שיש מעטרות כל קיר, כל תקרה כל משקוף, כל פינה: השיש שולט בעיצוב . הגנים מעוצבים ובתוכם זורם נחל. הגנים היפים שמסביב כלולים במחיר הכניסה. בקיץ, בימי רביעי בשעה 11:00, מתקיימת כאן תצוגת סוסים. חלק מהארמון משמש כיום פוסאדה (מלון במבנה עתיק), ואפשרלאכול במטבח הישן שלו. המקום מקסים, האוכל פחות. אל קלוש מגיעים בנסיעה של עשריםדקות מליסבון ועוד רבע שעה ברגל מהתחנה (יש שילוט מכוון).

עוד באזור סינטרה:

ארמון רגלירה (Palácio da Regaleira) או אחוזת רגלריה (Quinta da Regaleira): אם יוצאים ברגל מסינטרה וילה מערבה, מגיעים כעבור כרבע שעה לאחוזת רגליירה, מהמבנים אלגנטיים ביותר בפורטוגל.הארמון נבנה בין השנים 1910-1904 על ידי אנטוניו קרבאליו אוגוסטו מונטיירו – סוחר אמיד ברזילאי ממוצא פורטוגזי. היום רוב המבנה הוא מלון יוקרתי.

ארמון סֵטִיאייש (Seteais שבע האנחות):  נבנה בין השנים 1787-1783על ידי קונסול הולנד.

מנזר הקפוצ'ינים Convento dos Capuchos

בדרך המובילה בתוך יער עבות ומסתורי אל ארמון פנה, במרחק תשעהקילומטרים מסינטרה וילה, אפשר לפנות ימינה אל מנזר הקפוצ'ינים. המנזר נבנה במאה ה-16 עבור 12 נזירים. המסדר הקפוצ'יני הוא מסדר-בת של המסדר הפרנסיצקני, שנוסד במאה ה-12. חבריו לבושים בגלימה ארוכה עם כיסוי ראש צמוד (קפוצ'ון) ולוקחים ברצינות תהומית את הכתוב בברית החדשה. למשל את הפסוק האומר שהדרך אל גן העדן פתלתלה, וחדריו צרים ונמוכים, אימצו כלשונו. בשנת 1560 דום אלברו דה קסטרו ציוה שמבנה המנזר המיוחד הזה ייבנה עבור הקפוצ'ינים. בבנייה השתמשו בשעם בצורה נרחבת כך שהמבנה נקרא לפעמים מנזר השעם. הנזירים חיו שם בחדרים קטנטנים ונמוכים, כדי להכין את דרכם לגן העדן. התאים מצופים בשעם, אולי כדי לעמעם את זעקות היאוש שיש להניח שהנזירים השמיעו מידי פעם. הלורד ביירון הזכיר את המנזר ביצירתו "הרולד הנער" שכתב בהשראת ביקורו בסינטרה ובאתריה. המסדר נסגר בשנת 1834 ופוזר. אין תחבורה ציבורית למנזר ואפשר להגיע אליו ברגל, מרחק חמישה ק"מ בתוך היער, מנקודת הפנייה אל ארמון פנה. הולכים בשביל המכוסה בטחב ומצלצלים בפעמון. הביקור בתוך המנזר הוא רק בסיור מודרך שאורכו כ-45 דקות, שיוצא בדרך כלל מידי רבע או חצי שעה.

אזור החוף המערבי

בוקה דו אינפרנו (Boca do Inferno פי הגיהינום):

 תהום שנוצרה ע"י הים ובה נחשולים מתנפצים על המערות הסלעיות ויוצרים תבניות מרתקות על הצוקים המוזרים של הכף.

קאבו דה רוקה (Cabo da Roca כֵּף הסלע)

הנקודה המערבית ביותר באירופה היבשתית (לא כולל איים). זהו כף מבודד ומוגבה, שממנו אפשר לסקור את מרחבי האוקיינוס האטלנטי. הכף שוכן במערב פורטוגל, כ-42 קילומטרים מערבית לבירה ליסבון (דרך קשקאיש או דרך סינטרה). צוקיו מתנשאים לגובה של כ-150 מטר מטרים מעל למימי האוקיינוס האטלנטי. הרוחות בו עזות. עופות שונים, בהם קורמורנים, עורכים כאן מופעי אחר צהריים של היפוכים באוויר. באביב עוטה המקום שלל פרחים.

המקום היה מוכר לרומאים אשר כינוהו "פרומונטוריום מאגנום" (Promontorium Magnum – חצי האי הגדול). בעידן התגליות הוא כונה בשם "כף ליסבון".

במקום ניצב מגדלור אדמדם שבנייתו הושלמה בשנת 1772. ליד המגדלור, שניצב בקצה צוק בגובה 140 מטר מעל הים, פועל בית קפה שמעניק הגנה בימים שבהם הרוח אינה מרחמת על המבקרים.

בנקודה עצמה ניצב עמוד אבן נושא צלב, שעליו לוח ובו חקוקות הקואורדינטות הגאוגרפיות של הכף, ומילותיו של המשורר הפורטוגלי הלאומי לואיש דה קמואש: "כאן המקום שבו מסתיימת היבשה ומתחיל הים שאין לו סוף".

בחנות המזכרות שבאתר תוכלו לרכוש תעודה על שמכם המאשרת כי ביקרתם בנקודההמערבית ביותר באירופה היבשתית. הביקור במקום אורך כ-45 דקות, כולל הטיול הרגליוכוס קפה.

נזרה    (Nazaré)

נזרה היא כפר דייגים במקורה. יושבת על חוף האוקיינוס האטלנטי 110 קילומטרים מצפון לליסבון במחוז בעל אותו השם. העיירה מורכבת משלוש יחידות: פראיה (לאורך החוף), סיטיו (כפר עתיק על צוק), ופדרנאירה (עוד כפר עתיק על ראש גבעה). אזורי פראיה וסיטיו מחוברים באמצעות רכבל נזרה.

שמה של עיירת החוף הוא הגרסה הפורטוגזית לנצרת. העיר נקראת כך על שם פסלה של הבתולה שהובא לכאן מנצרת שבארץ ישראל ע"י נזיר במאה הרביעית. ראשיתו של הכפר על המצוק סיטיו (Sitio) שאליו מגיעים בפוניקולר (רכבל) או ברכב. במאה ה-12 רדף כאן אביר אחרי צבי שאותו ביקש לצוד. הצבי זינק מעל המצוק, ואילו לאביר התגלתה מריה בחיזיון ומנעה ממנו לקפוץ אחרי הצבי אל מותו. בעקבות הנס הוקמה במקום כנסייה המוקדשת לגברת מנצרת, שם הוצב הפסל שהובא מנצרת ומכאן שם העיירה.

נזרה הפכה לאטרקציה תיירותית פופולרית, המפרסמת את עצמה באופן בינלאומי, ככפר ציורי ליד הים. לעיירה היושבת על חוף האוקיינוס האטלנטי, יש חופים חוליים ארוכים (הנחשבים בין החופים הטובים ביותר של פורטוגל), עם המון תיירים בקיץ. לאורך החוף אפשר לראות איך נשות הדייגים קשות היום מטפלות בדגים המומלחים ושוטחות אותם בימי שמש לייבוש לאורך החוף על גבי מתקנים מיוחדים. אותם דגים מגיעים מידית למסעדות רבות הפזורות לאורך הטיילת ומזמינות את המטיילים לארוחת דגים.

העיירה ידועה בשל לבוש מסורתי אשר לבשו הדייגים: מכנסיים שחורים ומצנפות ארוכות. הנשים לובשות סינרים רקומים מעל שבע חצאיות פלנל בצבעים שונים. עדיין ניתן לראות לעתים נשים לבושות באותן שמלות וגברים עם המצנפת השחורה.

  פטימה Fátima

פטימה  היתה כפר נידח עד שנת 1917. שלושה ילדי רועים, לוסיה דוש סנטוש בת ה-10 ושני בני דודיה, פרנסישקו בן ה-9 וז'סינטה בת ה-7, יצאו ב-13 למאי 1917 מהכפר הקטן פטימה שבפורטוגל עם הכבשים שתחת אחריותם ופגשו גבירה ישובה על עץ, לבושה שמלה לבנה ועוטה רעלה. כפי שסיפרו הילדים, האישה הורתה להם לחזור לאותו מקום בכל 13 לחודש בכל אחד מהחודשים הבאים, עד שיגיע המועד שבו תחליט לגלות להם את זהותה.

ז'אסינטה הייתה הראשונה לספר על ההתגלות שחזו. לדבריה, אף שהיה זה יום שמש, היו כמה ברקים ואז הופיעה האישה מגובה של כמה מטרים והתיישבה על עץ, לבושה בשמלה לבנה צחורה כשכפות ידיה משולבות בתפילה סביב מחרוז תתפילה. הגבירה דיברה פורטוגזית צחה. הילדה לוסיה הייתה זו שמסרה את מסריה של הגבירה "גברתנו הראתה לנו ים עצום של אש שנראה כנמצא מתחת לפני הארץ. טבולים בתוך האש היו שדים ורוחות בצלם אנוש, כמו גחלים שקופות בוערות, מושחרות כולן או בוהקות כארד…"

הילדים צייתו להוראה שקיבלו, והגבירה אכן פגשה אותם לדקות ספורות בכל 13 לחודש, עד שב-13 באוקטובר, מועד הפגישה השישית שלה איתם, דיברה אליהם באריכות, הציגה עצמה בשם "גבירת מחרוזת התפילה", הורתה להם לדקלם כל יום את מחרוזת התפילות שלהם וביקשה שבמקום בו היא יושבת תוקם כנסייה לכבודה.בינתיים השמועה נפוצה ובאותו יום שישי, ה-13 באוקטובר נכחו במקום כ-70 אלף בני אדם שהשמועה על בואה הגיעה אליהם. לפי עדויות רבות, התגלותה של הבתולה באותו יום הייתה מלווה באירועים בלתי מוסברים, כמו תנועה ו"ריקוד" של השמש בשמים לעיני הנוכחים באירוע. המופע האסטרונומי התבצע על פי לוסיה על ידי כוכב שביט, שעלול לחזור יום אחד ולייבש את האוקיינוסים והימים ויביא לכמישת חלק ניכר מהצמחייה בעולם.

במהלך ששת החודשים שבהם התגלתה מריה בפטימה היו הילדים חשופים לכוחות ולתעמולה אנטי דתית שאפיינה את פורטוגל באותה תקופה (עיצומה של מלחמת העולם הראשונה). על לוסיה ועל בני משפחתה הופעל לחץ חזק כדי שישנו את גרסתם או שייסוגו ממנה כליל. במהלך כל אותה תקופה לא שינו הילדים את הסיפור, ושלטונות הכנסייה החליטו לחקור את הנושא באופן מקיף. חקירה זו הביאה למיסודה של ההתגלות, וב-1922 הוכרה כאירוע דתי. ב-1930 הכריז הבישוף של הקתדרלה הגדולה בפורטוגל שההתגלות ראויה למעמד רשמי, והודיע על האירוע השנתי של "גבירתנו מפטימה". בשלב זה, 13 שנים לאחר ההתגלות הראשונה, שניים מן הילדים כבר לא היו בין החיים: פרנסישקו נפטר כבר ב-1919, ואחותו ז'אסינטה מתה שנה אחריו. לוסיה, שמילאה את התפקיד המרכזי, הצטרפה ב-1928 למנזר הכרמליטי של קואימברה. קברי הילדים נמצאים היום בכנסייה המרכזית של האתר בפטימה, של ז'אסינטה מצפון למזבח ושל פרנסישקו מדרום לו.

הגבירה מסרה לילדים נבואת זעם בת שלושה חלקים, וזו נמסרה לוותיקן, שם היא שמורה. שני החלקים הראשונים ניבאו, לדעת המאמינים, את מלחמת העולם השנייה, את המשטר הטוטליטארי ברוסיה ואת חזרתה של רוסיה הקומוניסטית לנצרות. את הנבואה השלישית היה האפיפיור אמור לקרוא רק בשנות ה-60 של המאה ה-20. ידוע שהאפיפיור יוחנן פאולוס השני אמנם קרא את הנבואה, אבל תוכנה לא פורסם ועובדה זו פתחה פתח לניחושים רבים באשר לתוכנה. תיאוריית קשר טוענת שהוותיקן מסתיר את החלק האחרון, שמנבא את חורבן הכנסייה ושהאפיפיור יפתח לשטן את הדלת.

על פי האמונה הקפלה שנבנתה במקום המדויק של ההתגלות היא בעלת סגולות מרפא. במקום נבנתה בסיליקה ענקית, הכנסייה הנוצרית הרביעית בגודלה בעולם עם מגדל בגובה 65 מטר. לידה בנו כיכר מרוצפת רחבת ידיים העשויה להכיל כמיליון עולי רגל. בשנת 1967, כאשר נחוגו במקום חגיגות ההתגלות, התקיים באתר טקס רב רושם בנוכחות האפיפיור פאולוס השישי. אירוע זה העניק למקום את הגושפנקה הרשמית. פטימה הפכה להיות אחד האתרים המרכזיים לעולי הרגל הנוצריים באירופה. המון עצום, לעיתים יותר ממאה אלף איש, נאסף באתר בכל 13 לחודש בין מאי לאוקטובר. משפחות שלמות של עולי רגל מתנחלות עם סלים המלאים במזון בשטח הפתוח מסביב לאתר, ומצטופפות סביב מדורות גדולות. בבוקרו של ה-13 בחודש נערכת ברחבה תפילה מרכזית. בכל ערב נערכות תהלוכת לפידים ותפילות חגיגיות. הטכס מסתיים בהצגת חפץ קדוש בפני החולים והנכים, כדי שיסייע להם להירפא מתחלואיהם.רבים מן המאמינים המגיעים לפטימה נוהגים לזחול על ברכיהם לכל רוחבה של הכיכר, עד לאתר המציין את מקום ההתגלות. במהלך הזחילה הם נושאים תפילות ותחינות לבתולה, שתסייע להם בצרתם. סביב האתר נבנו במשך השנים האחרונות בתי מלון, פונדקים, חנויות מזכרות ומרכזי מסחר, המנצלים את התופעה ומספקים לעולי הרגל את צורכיהם. האמונה בהתגלות הבתולה הקדושה הפכה בפינה זו של אירופה שטח מרעה בכפר קטן לאחד מאתרי הפולחן והעלייה לרגל החשובים באירופה.