בשם האב ובשם הבן

 

גְּאוֹן עָשִׁיר בְּלִי צֶדֶק בְּעֵת עֵת

תְּשַׂחֵק-לוֹ וְהָעוֹלָם יְרַנֵּן

וְעִם בִּכְיָם יְקוֹנֵן מִבְּכִיתָם

וְיִדְוֶה בַּאֲשֶׁר רָבַץ וְקִנֵּן.

שמואל הנגיד

 

הרבה פעמים אני נתקלת בשאלה שהיא למעשה יותר זעקה: למה כל העולם שונא אותנו, היהודים? למה תמיד אנחנו השעיר לעזאזל? אין תשובה אחת לשאלה הזאת, אולי אין בכלל תשובה ואולי יש תשובות הרבה. אבל אולי כדאי מידי פעם לעצור רגע את הבכיינות ואת הרגשת הקיפוח, לחשוב ולבדוק: אולי יש דברים בגו? אולי אנחנו במו מעשינו ובמו התנשאותנו מביאים עלינו את השנאה הזאת?  וכשהיא פורצת, כבר אין יותר מקום להיגיון ולשכל הישר. השנאה פורצת מהבטן, לא מהראש.

סיפורים בתולדות עמנו יש הרבה, וכאן אביא את סיפורם של אב ובנו.

בשם האב

שמואל בר יוסף הלוי הנגיד (שמו בערבית: אבו אסחאק אסמאעיל אבן נע'רילה).

שמואל הנגיד הוא אחד מהמפורסמים שביוצרי שירת ימי הביניים הוא נולד בעיר קורדובה בשנת 993 ומת בגרנדה שנת 1056. כמו שאר משוררי ימי הביניים היהודיים גם הוא פעל בספרד תחת השלטון המוסלמי. שמואל הנגיד לא היה רק איש הגות ושירה אלא גם איש מעשה והוא אף מונה לשר (וזיר) גדול בממלכת גרנדה בספרד, דהיינו משנה למלך גרנדה, ובנוסף הוא גם כיהן כשר האוצר ושר הצבא של הממלכה.

שמואל הנגידאת סיפור חייו ועלילותיו של שמואל הלוי אנחנו יודעים בעיקר מחיבור שכתב אדם בשם אברהם בן דויד, שחי בעיר טולדו במאה ה-12. אותו אברהם בן דויד (הידוע בראשי התיבות ראב"ד), בוודאי שאב את ידיעותיו מסופרים שקדמו לו. הוא כתב ספר גדול שנקרא ספר הקבלה – כלומר ספר המספר על העברת המסורת של התורה שבכתב ובע"פ מדור לדור. וזהו ספר שהוא אוצר בלום של ידיעות. השלמות לספר הזה מצאו החקרים במכתבי גניזת קהיר.

שמואל נולד לאביו יוסף הלוי שהיה עני מרוד, בעיר קורדובה. הצטיין בתור קליגרף מופלג בכתב הערבי. בצעירותו עסק בכתיבת ספרים, ואף פתח מכון לכתיבת ספרי קודש – עקב גודל הבקשות. בהיותו כבן שמונה עשרה היה מעורב בפולמוס דתי עם אבן חזם, בן עירו ובן גילו, שנעשה ברבות הימים אחד מגדולי התיאולוגים המוסלמים בספרד. בשנת 1013, בהיותו בן עשרים, נחרבה קורדובה בירת הח'ליפות המוסלמית שבספרד בידי לוחמים בֶּרבֶּריים. בין הפליטים היהודים שנאלצו לעזוב את קורדובה החרבה הייתה גם משפחתו של שמואל הלוי. הוא השתכן בעיר מלגה והמשיך את עסקי המסחר של משפחתו. כנראה אף יצא לצורך מסחרו למסע בים. שיריו הראשונים נכתבו כנראה בתקופה זו, לפני שמלאו לו עשרים. בגיל צעיר כבר קשר קשרים עם משוררים עבריים שתמך בהם, וביניהם יצחק אבן חלפון.

 

ספרד התפצלה לממלכות קטנות, כל אחת סביב עיר, כמו קורדובה, מלגה או גרנדה. בכל ממלכה כזאת משל אמיר. רוב האמירים היו ממוצא בֶּרבֶּרי, כלומר מצפון אפריקה. הממלכות הללו לא חיו בשלום האחת עם השנייה, למרות שכולם היו מוסלמים. הן נלחמו האחת נגד השנייה מצד אחד, ומן הצד האחר

כדי להבין את עלייתו המטאורית של שמואל היהודי בחצר הבֶּרבֶּרית יש לתאר את מצב הדברים בספרד המוסלמית במאה האחת עשרה. ח'ליפות בית אומיה שבירתה הייתה קורדובה שלטה על שטחים נרחבים בחצי האי האיברי. התפוררות השלטון המרכזי וחורבן קורדובה ב-1013 הביאו לעלייתן של עשרים ושלוש מדינות מוסלמיות קטנות באנדלוס (היא ספרד המוסלמית) , מהן ערביות ומהן בֶּרבֶּריות וסלאביות.  תקופה זו נודעה בספרד בשם "תקופת הממלכות הקטנות (מֻלוּךּ אלטַוַאיף)". ממלכת גרנאדה הבֶּרבֶּרית הייתה מן החזקות והחשובות שבהן. ערי-מדינה אלה נלחמו תדיר זו בזו, וכן גם במדינות הנוצריות שהלכו וחדרו מצפון, נחושים להחזיר לעצמם את ספרד, שאותה איבדו למוסלמים במאה השמינית (הכיבוש הספרדי האיטי הזה נקרא בשם רקונקויסטה).  בריתות בין הממלכות הקטנות השונות  נכרתו והופרו חדשות לבקרים. השליטים התגרו זה בגבולו של זה אך גם התחרו ביניהם בפאר החצרני ובטיפוח כל תחומי הרוח והאמנות.

 

בממלכת גרנדה משל בראשית המאה ה-11 חבוס בן מאכסן אלמוצפר (שלט  1038-1019). למלך היה וזיר (משנה למלך) אבו אלקאסם אבן אלעריף. שמעו של שמואל, שהיה סופר מהיר בערבית וכתב כתיבה תמה ומפוארת הגיע לאזני הוזיר ששלח אחריו ומינהו למזכירו וליועצו האישי. בשנת 1027 חלה הוזיר ונטה למות. המלך חבוס בקרו והביע צערו על האבדה שאינה חוזרת במותו, והוזיר אמר למלך כי מעשיו נעשים בעצת סופרו שמואל הלוי. חבוס התפעל מאוד מחכמתו של שמואל, מינה אותו ליועצו ואחר כך לתפקיד הוזיר הגדול. שמואל לא היה רק וזיר. הוא היה גם המצביא של צבא גרנדה. המלחמה נגד אלמריה (1038) הייתה המלחמה הראשונה ששמואל השתתף בה. שנה לאחר מכן, יצא עם באדיס למלחמה נגד צבא סביליה. בשני הניצחונות, כמו גם ביתר מסעי המלחמה המוצלחים שלו, ראה התערבות של האל במהלך ההיסטוריה. לדידו, ניצח צבא גרנאדה בסיוע אלוהי ישראל ובזכותו של שר הצבא היהודי. שמואל המשיך לצאת בראש מסעי מלחמה בשבע עשרה מתוך תשע עשרה השנים שבין שנת מינויו לשנת מותו. רוב המלחמות היו נגד ממלכת סביליה העוינת, אשר נגדה לחם שמואל גם בשנת מותו, 1056. בכמה שירים מהיפים ביותר שלו מתאר שמואל את הקרבות שניהל. ביום נלחם, ובלילה ישב באהלו וכתב שירים….

 

בראשית שנות השלושים של המאה האחת עשרה גברו התקפותיה של הנסיכות הערבית של סביליה על גרנאדה, וגדל הנטל הכלכלי על אוצר הממלכה. שמואל זכה אז במשרת שר האוצר בחצר המלך חבוס. באמצע שנות השלושים של המאה גברו התככים בחצר הברברית סביב שאלת יורש העצר. היורשים היעודים היו שני בניו של חבוס וכן בן אחיו. רוב אצולת החצר הברברית ועמהם יהודים חשובים כמו יוסף אבן מיגאש, ישראל בן ליאון ונחמיה אשקופה, נטו אחרי הבן הצעיר בולוגין, ואילו שמואל הלוי וקבוצה אחרת נטו אחרי באדיס הבן הבכור. שמואל הימר בהצלחה על המועמד הפחות פופולארי, באדיס, בנו הבכור של חבוס. ואכן, ב- 1037 כשמת חבוס ובאדיס עלה במקומו, תמך המלך החדש בשמואל. שמואל נאלץ להתגונן אז מפני המזימות שנרקמו נגדו מצד הקהילה היהודית, וכן מפני ההסתה של שליטי אלמריה שתבעו את הדחת הווזיר היהודי.

כל אותן שנים היה שמואל מעורב בענייני החצר. בשנות זיקנתו הסתגר המלך באדיס בארמונו והעביר את רוב ענייני המלכות לווזיר הנאמן. שמואל ריכז אז את כל הקשרים עם נסיכויות דרום ספרד ומזרחה, שיגר שגרירים, טיפל בענייני האוצר ודאג למימון המלחמות. כן דאג ליישור ההדורים בין הצמרת הברברית לאוכלוסייה הערבית. שליטתו בתרבות הערבית ובספרותה, וכן בדת האסלאם, עשו אותו בוודאי לאיש חצר מצליח. שמואל עמד בראש הממלכה בתור וזיר עוד עשר שנים תחת שלטון באדיס.במשך כל הזמן הזה היה עליו ולהתמודד עם תככי החצר הבלתי פוסקים של יריביו המוסלמים לא אהבו בלשון המעטה את שלטונו ועליונותו של היהודי. הוא אפילו העז לכתבו כתב פולמוס נגד הקוראן בהראותו את הסתירות הפנימיות שבו, דבר שהכעיס מאוד את חכמי האסלאם. על אף שהצלחתו הייתה לצנינים בעיני בני דורו המוסלמים שהירבו להסית נגדו, בכל זאת לא נמנעו גם מלשבחו. המשורר הערבי אלמֻנפַתיל הילל את חכמתו ונדיבותו, את כושר הנאום שלו וגבורתו. סופר ערבי אחר, אבן חיאן, עוד הגדיל לעשות בתיאורו:  "היהודי הארור היה אחד מן השלמים באנשים. … הוא הצטיין בידיעותיו, בסבלנותו, בתבונה ובפיקחות, בקסם האופי, בהתמדה, בחריצות, בעורמה, בשליטה עצמית ובנימוס טבעי. … איזה איש בלתי רגיל! הוא כתב בשני עטים [כלומר בעברית ובערבית], והיה מצוי אצל שני שדות של ידע [הערבי והיהודי]. הוא התעניין בהתלהבות בלשון הערבית, חקר אותה ולמד את ספרותה הכתובה. … היה מומחה גם במדעי הקדמונים [כלומר היוונים]. … וויכוחו המשוכלל שבר את מתנגדיו. בהיותו חכם דיבר מעט … אף על פי שחשב הרבה".

מעמדו של שמואל היה איתן, והוא סיים את חייו בשלום ומת על משכבו בשלווה בשנת 1056.

בתוקף מעמדו בחצר עמד שמואל הלוי גם בראש היהודים בגרנאדה. גאון ארץ ישראל העניק לו את התואר "נגיד" וכך כינוהו כל היהודים בכל תפוצות אגן הים התיכון.

השכלתו של רבי שמואל הנגיד כללה ידע נרחב בתרבות היהודית, ההלכה ומסורות ישראל אך שילבה גם הכרות עם ידע כללי נרחב, מדע, תיאולוגיה, היסטוריה ושפות (מסופר עליו כי דבר שבע לשונות שונות על בוריין). היה כנראה מומחה מהגדולים בזמנו במדעים כלליים ופילוסופיה. הוא כתב שני ספרי הוראה מעמיקים בתלמוד. עסק בחקר הלשון העברית וחיבר בערבית ספר בתורת הלשון – מילון מפורט ללשון המקרא. בחבוריו הביא ממשלי הערבים ואומות אחרות, מפתגמי הפילוסופים, ממליצות העמים הקדמונים ומנאומים של חכמינו.

על פי משה אבן עזרא (משורר בפני עצמו) חיבר הנגיד שלושה קובצי שירה: "בן-קהלת" אשר נרשם על ידי בנו יהוסף, בו נכתבו שירי הגות; "בן-משלי" אשר נרשם על ידי בנו אליאסף, בו מצויים בעיקר פתגמים; ו"בן-תהלים" אשר חלקית נרשם על ידי בנו יהודה. שמואל הנגיד נחשב כיום לאחר מהחשובים שבמשוררי ספרד ומהיוצרים המרכזיים של שירת ימי הביניים, גם אם חלק ניכר משיריו אבדו במרוצת השנים. כיום ידועים למעלה מאלפיים שירים שיצאו תחת עטו של רבי שמואל הנגיד. שיריו הפכו לנכס צאן ברזל של התרבות היהודית וחלקם אף הפכו למרכזיים בתרבות הישראלית כמו למשל השיר “מת אב ומת אלול” שהולחן והפך ללהיט מוכר בכל בית בישראל. שמואל היה פטרון של משוררים אחרים ובהם המשורר המפורסם שלמה אבן גבירול.

משה אבן עזרא כתב: "והיה נשיאם וגבירם הנגיד רבנו שמואל הלוי (ירצהו האל), המאלגי לפי יחוס אבותיו (אביו נולד בעיר מלגה), הקרטבי לפי מקום מולדתו (שמואל נולד בקורדובה), והגרנאטי בנגידותו (התמנה נגיד בגרנדה)".
הראב"ד בספר הקבלה אמר על משוררי ספרד: "בימי ר' חסדאי הנשיא התחילו לצפצף ובימי ר' שמואל הנגיד נתנו קול". המשורר יהודה אלחריזי אמר עליו: "והיו שיריו נגידים וראשים, וענייניו חזקים וחדשים."

בשם הבן

יהוסף בר שמואל הלוי הנגיד (נקרא בשם: "יוסף אבן נע'רילה";1066-1035)

יהוסף נולד לשמואל הנגיד, בעיר גרנדה. במהלך חייו פרסם את כתביו של אביו בקבוצת מאמרים מיוחדת, וסיפר על עצמו בהקדמה של אותה אסופת מאמרים. בן תשע הוא ליווה את אביו לקרב אך במהרה התגעגע לעיר מולדתו גרנדה, וכבר בגיל כה צעיר חיבר שיר על כך. את מירב השכלתו הוא קיבל מאביו. בימי בחורתו חלה רבי יהוסף, ולאחר שהחלים נסע ללמוד תורה מפי נסים בן יעקב בקַירַואן שבמַגרִבּ. הוא נשא לאישה את בתו של נסים וחזר איתה לגרנדה.

במות אביו מינה אותו מלך גרנדה ליורש משרתו – הווזיר הגדול הראשי של הממלכה, והוא אז בן 21 שנה. היהודים קיבלוהו על עצמם בתור מנהיג הקהילה והגאון שבארץ ישראל העניק גם לו את התואר נגיד. יהוסף הצליח בתפקידיו בגביית מיסים, בהפעלת מינהל תקין ובניהול מדיניות החוץ. עם זאת לא זנח את העיסוק בלמידה, השמיע שיעורים וחיבר שירים. משיריו השתמר עד ימינו רק חלק קצר בן חמש שורות של שיר אחד, אותו הוא כתב "בטרם נסיעה" ליעד לא ידוע.

אבל הבן לא היה אביו. הראב"ד מספר עליו כך: "עמד על כנו ר' יהוסף הלוי בנו ומכל מידות טובות שהיו באביו לא חסר אלא אחת, שלא היה ענוותן כאביו. מפני שגדל בעושר ולא נשא עול בנעוריו וגבה לבו עד להשחית. ויקנאו בו סרני פלשתים (הוא מתכוון לשרים הברברים שבגרנדה) עד שנהרג ביום השבת בתשעה בטבת שנת דתתכ"ז הוא וקהל גראנטא … ולאחר פטירתו נתפזרו ספריו ומחמדיו ופשטו בכל העולם…".

אפשר לראות שאברהם בן דויד (הרא"בד), שחי מאה שנים אחרי יהוסף, היטיב להבין את הרקע הפסיכולוגי של התנהלותם של השניים, של האב ובנו. האב, שמואל, שגדל בעוני ופילס את דרכו לצמרת בכוחות עצמו וכישרונותיו, וגם עבד קשה בשביל להגיע לצמרת, נהג בענווה ובצניעות גם בימי גדולתו, והשכיל לפלס את דרכו בצמרת ולא לעורר עליו את חמתם של שרים אחרים. אבל הבן, יהוסף, נולד כבר לחיי עושר ומותרות, "נולד עם כפית כסף בפיו". החיים בצמרת היו מובנים מאליהם בשבילו, והא נהג בשחצנות ובזלזול באחרים, בעיקר בשרים המוסלמים. הוא העסיק יהודים עשירים בתור סוכני המלך ונהג איפה ואיפה לטובת חבריו העשירים היהודים. הוא בנה לו ארמון וגם חבריו היהודים העשירים בנו להם ארמונות וחיו בשכונה מפוארת, בה נהגו לקיים נשפים וניקרו את עיניהם של  האוכלוסייה המקומית.

על פי ההיסטוריון ברנרד לואיס: "לפעמים, כאשר מתרחשות רדיפות, אנו מוצאים שיוזמיהן דואגים להצדיקן במונחים של החוק הקדוש. הטענה הייתה שהיהודים או הנוצרים הפרו את ההסכם בכך שחרגו מעבר למעמדם הנאות. בכך הם הפרו את תנאי החוזה עם האסלאם, והמדינה המוסלמית ועמה לא היו מחויבים עוד לנהוג על פיו".

 

מאלף במיוחד בנושא הזה הוא השיר נגד היהודים, שחיבר אבו אסחאק בגרנדה:

 "אל תראה את הריגתם כהפרת אמון, הפרת אמון תהיה להניח להם להמשיך.

הם הפרו את בריתנו עמם, כיצד תֵחשבו לאשמים כלפי מפרי הברית?

כיצד יוכלו להיות בעלי ברית, כשאנחנו עלומים והם בולטים?

עכשיו אנחנו ירודים לעומתם, כאילו אנחנו הטועים והם הצודקים!‏"

בכתבים וכרוניקות שנכתבו על ידי ערבים ומוסלמים בני התקופה, יהוסף הנגיד מואשם בכך שהוא היה אדם תככן ולא מוסרי. לדבריהם, הוא ניסה לערוך מניפולציות על המלך של גרנדה והפעיל מרגלים במטרה להשיג יותר ויותר כוח וסמכויות לעצמו. בכך הוא הפר לכאורה את חוקי האסלאם שמעניקים ליהודים הגנה רק במידה והם שומרים על נאמנותם לשלטון מוסלמי. האשמה נוספת נגד יהוסף הנגיד ממקורות מוסלמיים היא שהוא ניסה לעורר מתחים בין האוכלוסייה הברברית לבין האוכלוסייה הערבית בעיר, וניסה להביא למלחמת אזרחים כדבריהם.

אם כי הנטייה הטבעית שלנו היא לראות בכל ההאשמות האלה האשמות שוא ואנטישמיות, יש להניח שהאשמות אלו היה די מבוססות, על סמך ניתוח המקורות ועל סמך ניתוח התנהגותו הכללית של יהוסף. הזעם נגד יהוסף הלך והצטבר. נוספה לזה הסתה של אנשי רוח ומשוררים מוסלמים שכתבו הפיצו שירים מהסוג שראינו למעלה.

 

ב-30 בדצמבר 1066 (ט בטבת, ד'תתכ"ז) הסתערו המונים מוסלמים על ארמונו של יהוסף. האגדה מספרת שיהוסף נמלט מפניהם לתוך הארמון, חדר אחרי חדר, עד שהגיע אל מרתף הפחמים. הוא אמנם ניסה להשחיר את פניו לבל יכירוהו, אולם המוסלמים מצאו אותו, הוציאוהו ממחבואו והרגוהו. לאחר מכן הסתערו על כל השכונה היהודית העשירה ועל פי הערכה יותר מ-1500 משפחות יהודיות, שמנו ביחד יותר מ-4000 אנשים, נהרגו באותו יום. אשתו של יהוסף הנגיד הצליחה להימלט מהעיר ביחד עם בנה הצעיר עזריה, בעזרת יהודים מבני העיר. עם זאת עזריה נפטר בנעוריו בנסיבות טבעיות.

בשנים שלאחר הטבח בגרנדה של שנת 1066 החלה הקהילה היהודית בעיר להשתקם. אולם כבר בשנת 1090 נהרס שוב הרובע היהודי בגרנדה במהלך כיבוש העיר על ידי שושלת אלמֻראבִּטוּן בהנהגת יוסוף אבן תשאפין עקב האשמה נגד היהודים שהם צידדו בצד הנוצרי במהלך המלחמה.

נעזרתי בויקיפדיה