סהרה – סלע או חול?
סהרה הוא המדבר הגדול בעולם. הסהרה, המחולק בין 11 מדינות, משתרע לכל רוחבה של צפון אפריקה, על פני למעלה משמונה מיליון קמ"ר, מהים התיכון והרי האטלס עד קו רוחב 16 מעלות בדרום.
מקור המילה "סהרה" הוא בתעתיק האנגלי של המילה הערבית צחראא (קרא: "סחרה" במלרע), שפירושה מדבר. הסהרה נקראת בערבית "צחראא כוברא", המדבר הגדול.
אבל יש גם אפשרות אחרת: צח'רה (קרא: סחרה) בערבית פירושו סלע. ואכן, חלקים גדולים של המדבר הגדול אינם אלא הרי סלעים, שביניהם זורמים מעינות ופלגים ומשתרעות נאות מדבר ענקיות המפרנסות אלפי אנשים.

נוף הסהרה
סהרה המערבית
סהרה המערבית היא טריטוריה בצפון מערב אפריקה אשר גבולותיה הם: מרוקו מצפון, אלג'יריה בצפון מזרח, מאוריטניה במזרח ובדרום והאוקיינוס האטלנטי במערב. עיר הבירה היא אל אאנסטו שמכילה את מרבית האוכלוסייה. למדינה קו חוף באורך כולל של 1,110 ק"מ, ואורך הגבולות היבשתיים שלה הוא 2,046 ק"מ. והשטח הכולל של סהרה המערבית הוא 266,000 קמ"ר. הטריטוריה כבושה על ידי מרוקו מאז 1976 אז ספרד פינתה את האזור. מרוקו טוענת לבעלות עליה, אולם זו איננה מוכרת על ידי שאר העולם. לעומת זאת התושבים המקומיים רואים בטריטוריה מדינה עצמאית – רפובליקת סהרה הערבית הדמוקרטית. הטריטוריה מהווה את אחד האזורים שבהם צפיפות האוכלוסין היא הדלה בעולם. מרוקו כבשה את שני חלקיה הצפוניים של סהרה המערבית בשנת 1976 ומחזיקה בהם מאז נסיגתה של מאוריטניה משטחים אלה. מאז הכיבוש נמשכה מלחמת גרילה נגד המרוקאים, אולם זו הסתיימה בהסכם הפסקת אש משנת 1991. משאל עם אשר אמור לקבוע עתידו של השטח נדחה כל פעם לפני מועד המשאל, וטרם הוצא אל הפועל, בשל מחלוקת האם המתנחלים המרוקאיים יהיו רשאים להצביע במשאל עם זה. המעמד החוקי של הטריטוריה ושאלת העצמאות שלה עומדים בסימן שאלה. המרוקאים טוענים לשליטה על האזור אולם תושבי המקום רוצים עצמאות.
לסהרה המערבית יש מעט משאבים טבעיים וקיים מחסור תמידי של מי גשם עבור פעילות חקלאית. מרבית המזון שצורכת האוכלוסייה מיובא מבחוץ, והמסחר יחד עם פעילויות כלכליות אחרות נתון בשליטת הממשלה המרוקאי. ההכנסה לנפש בדומה לאיכות החיים של התושבים נמוכים באופן משמעותית ביחס לזה של מרוקו.
נכון לשנת 2004 האוכלוסייה בסהרה המערבית היוותה מעל רבע מיליון אנשים, מרבית האומה הסראוית. האוכלוסייה המקומית דוברת בשלוש שפות עיקריות ערבית, מרוקאית וספרדית. והדת השולטת במדינה היא האיסלאם.

בן שבט הטוארגים
אוכלוסיית סהרה המערבית
תושבי צפון מערב אפריקה המקוריים הם הברברים. שם זה ניתן להם על ידי הרומאים. בשפתם מכנים הברברים את עצמם בשם "אימזיע'ן" (Imazighen – חופשיים), ואת אזור המגרב הם מכנים טמאזע'ה (Tamazgha – ארצם של החופשיים). הברברים נחשבים לתושביה הקדומים ביותר של צפון מערב אפריקה, הידוע גם כאל-מגרב (אל-מע'רב).
עם שבטי הברברים הגדולים במרוקו נמנים שבט שלוח (Shluh) השוכן במרומי הרי האטלס, אנשי שבט אימזיע'ן (Imazighen) המתגוררים במרכז ובמזרח הרי האטלס, ושבטי ריף (Rif) החיים בצפון מרוקו, באזור הרי ריף. על פי המקומיים יש חמש חטיבות אתניות במרוקו: ברבר, שצבעם האופייני הוא לבן; טוארג, שצבעם האופייני כחול; בדווים, שצבעם האופייני שחור; נומדים (נוודים) שצבעם האופייני חום; ערבים שצבעיהם האופייניים הם שחור ולבן. הגברים הברברים תושבי האטלס הגבוה והסהרה לבושים בלבוש אפייני: הם לובשים את הגונדרה שהיא כתונת עמוקת פתח, לרוב בכחול, אך לעתים גם בתכלת או לבן. על הכתונת, סביב מפתח הצוואר והחזה רקמה קבועה בצבע צהוב המורכבת מכמה סמלים קבועים של המדבר, של נתיבי השיירות, של הפגיון ושל הכוכבים. לראשם הם עוטים צניף לרוב כחול, אך לעתים שחור. הצניף אינו אלא יריעת בד רחבה וארוכה שהם צונפים סביב ראשם במיומנות, משאירים שובל ארוך שבו הם מכסים את צווארם ואפילו את חלקם התחתון של פניהם, מחמת החול והאבק. לעתים קרובות רק עיניהם (השחורות או הירוקות) בוערות מבעד לכיסוי. הנשים עטויות לרוב שנתי יריעות בד גדולות שהן כורכות סביב כל גופן, כולל הראש והפנים. רק עיניהן גלויות. הבדים לרוב לבנים.

בן שבט הטוארגים
סחר חוצה סהרה
סחר חוצה סהרה בין מדינות הים התיכון לבין מערב אפריקה היה פעילות כלכלית חשובה שהתנהלה בכמה נתיבי סחר מהמאה ה-8 ועד סוף המאה ה-16. מדבר סהרה הוא אזור שומם נרחב המפריד בין הכלכלה של אזור הים התיכון והכלכלה של ניז'ר. ההיסטוריון הצרפתי פרנן ברודל הראה כי בדומה לחציית האוקיינוס האטלנטי משתלם לחצות אזור עוין מסוג זה, רק במקרים חריגים, כאשר הרווח עולה על ההפסד. עם זאת, הסהרה, שלא כאוקיינוס האטלנטי הייתה תמיד משכנם של שבטים שנהגו לסחור על בסיס מקומי. את המסחר בצעו שיירות של גמלים. המנהג היה להאביס את גמלים במשך כמה חודשים במישורי המגרב או הסאהל לפני שהתארגנה השיירה. על פי דבריו של אבן בטוטה, בן המאה ה-12, חוקר הארצות שהתלווה לאחת השיירות, היה גודלה הממוצע של שיירה כ-1000 גמלים כשאחדות מהשיירות הגיעו ל-12,000 גמלים. את השיירות הובילו תמורת שכר גבוה מורי דרך ברברים מנוסים שהכירו את המדבר ויכלו להבטיח חצייה בטוחה. קיומה של השיירה היה תלוי על בלימה והסתמך על תאום מדוקדק. חלוצים נשלחו קדימה לנאות המדבר כך שניתן היה לשנע מים לשיירה כשעדיין הייתה במרחק של כמה ימים מהנווה, שכן השיירות לא יכלו לשאת עימם מספיק מים שיספיקו למסע בשלמותו.
עיר שיירות אופיינית כזאת היא זגורא. העיירה זגורא שוכנת בקצה עמק הדראע. העיירה יפה וייחודה בכך שהיא בנוייה כולה מבוץ. הדרך לזגורא רצופה נאות מדבר ענקיות, זרועות אלפי דקלים וגידולי ירקות. הבתים כולם בתי בוץ, טירות בוץ מוקפות חומות משוננות בסגנון האופייני לסהרה. הדלתות הכחולות בולטות על רקע הבוץ החום. ליצן מקומי טוען שאילולא היו הדלתות כחולות לא היו תושבי הבתים יכולים להבחין היכן מתחיל הבית והיכן נגמר ההר. זגורא ישבה בעבר על נתיב המסחר הידוע עם טימבוקטו, בירת מאלי, שהיתה מרכז הסחר לכל מערב אפריקה. היום כשמטיילים בזגורא רואים הרבה חנויות, בתי קפה ומלונות נושאים את השם טימבוקטו, לזכר הימים ההם. מסע שיירת גמלים מזגורא לטימבוקטו ארך 52 יום. ציורים רבים הפזורים בחנויות זגורא עוסקים במוטיב השיירות לטימבוקטו ונושאים את המספר 52. הנשים בזגורא ובאזור הסהרה בכלל הן הרבה יותר שמרניות מאשר אחיותיהן בצפון מרוקו. הן אינן לבושות בג'לאבות, אלא עטופות מכף רגל ועד ראש בשתי יריעות בד גדולות, שהן כורכות במיומנות סביב גופן וראשן, ומשאירות פתח רק לעיניים. הן אינן הולכות עם גברים או יושבות בבתי קפה. בתי הקפה ושאר מקומות ציבוריים הם נחלת הגברים בלבד. הנשים נושאות את ילדיהן כרוכים להם על גבם ביריעת בד.

נשות הסהרה
תרבות הסהרה
פלוגת רוכבי הגמלים מתנהלת באיטיות ובכבדות במדבר הישימון סמוך לאזור ההרים הגבוהים, מה מוזרים ומשונים הם ההרים! נראים הם כמבצעים ומבצרים עצומים, כמגדלים או כארמונות, ואפילו כמבצרים הבנויים סלע חשוף ודומם. השמש מכה ללא רחמים, האנשים מדוכאים מן החום הנורא והם מתנהלים לאיטם ושותקים. הכל מסביב רק אבן, אבן, אבן. "כאן אי אפשר לחיות", "כאן אי אפשר לחיות", "כאן אי אפשר לחיות"… המילים הולמות כפטישים במוחו של כל פרש. נדמה שמיום שנברא העולם, לא עברה במקום זה נפש חיה או אולי רק עברה, אך ודאי הוא שלא חייתה בו. הפלוגה נכנסת לתוך קניון עמוק, עמק צר בעל קירות זקופים גבוהים ומטילי אימה. אך מה עושה עתה המפקד הצועד בראש השיירה? מה הוא בוחן בעניין כה רב? הנה הוא יורד מעל עמוד אבן; שעליו ישב, מתכופף שמאלה וימינה. פתאום הוא מרים יד ופוקד: "עצור". הוא מתקרב לעבר הקירות הזקופים ומלא התרגשות הוא מעביר את ידו עליהם כבוחן בזהירות את שטחם.
מה מושך כל כך את תשומת ליבו? כל אנשיו יורדים במהירות מן האוכפים ורצים לעברו. מחזה נפלא ומופלא ובלתי צפוי מתגלה לעיניהם. על קיר הסלע חרותים ומצויירים בצבעים נהדרים, שהאבק המדברי עמעם אותם במקצת – מאות רבות של ציורים. דמויות של אנשים אורבים לציד, או עוסקים בשמירה על עדרים במרעה, תמונות של לוחמים, נשים וילדים, ציורים חיות שונות. אכן, גם במדבר סהרה היו פעם חיים פורחים ומגוונים, שהאנשים רצו להנציחם על קירות מערותיהם ועל סלע ההרים. על סלעים אלה הוטבעו תמונות של "סרט" המתאר חיים- חיי עם, דמותה של תרבות שחלפה ונגוזה. התרבות של אנשי סהרה.

אב ובתו משבט הטוארגים
סהרה בקולנוע וספרות
מדבר הסהרה קסם מאז ומתמיד לאנשי המערב, המחפשים רומנטיקה והרפתקאות בכל מקום שונה מאירופה, מקומות אקזוטיים, רחוקים, שאיש במערב אינו יודע בדיוק היכן הם ואיך הם בדיוק נראים, ובעיקר איך החיים האמיתיים בהם, ואיש גם אינו הולך לבדוק זאת, כך שהסופר או איש הקולנוע יכול להפעיל את דמיונו באופן חופשי וללא הפרעה.
נזכיר כאן את "ים בסהרה" של ז'ול וורן מראשית המאה העשרים שמתאר את ביצוע פרוייקט ענקי של הפיכת מדבר סהרה לים פרוייקט שמוגשם לבסוף למרות ההתנגדות ומעשי הטרור של שבטי הטוארגים שחוששים (בצדק) מהריסת אורח חייהם המסורתי. הספר מסתיים עם הפיכת מדבר סהרה לים. מה קורה שם לאחר מכן סותם ז'ול וורן ולא
מספר לנו. אנחנו יכולים רק לנחש ששבטי הטוארגים יאלצו לעבור הסבה מקצועית ולהפוך לספנים .
בספר אחר כמו "סהרה" של קאסלר (1992, תורגם בידי מרים יחיל-וקס, בהוצאת מודן ב-1995), האויבים הם סתם מיליונרים קפיטליסטיים חמדניים ושטניים שבשיתוף פעולה עם רודנים של העולם השלישי מהווים איום על האקולוגיה העולמית. הקורא מתנחם במחסור של יריב אידיאולוגי מאיים "באמת" בתעלומות ההיסטוריות המוזרות שקאסלר "רוקח" כמו התגלית המדהימה של פיט בספר "סהרה" שאברהם לינקולן לא נרצח כפי שחשבו הכל אלא נחטף בידי ספינה של הדרום שמצאה בסוף את מנוחתה מכל המקומות דווקא בלב מדבר סהרה. כידוע עובד הספר לסרט "סהרה", 2005, ארה"ב. הבמאי: ברק אייזנר והשחקנים: מת'יו מקונוהיי, פנולפה קרוז.
ואם בסרטים עסקינן, אופיה של מרוקו – ארץ מדברית ערבית, שהמראות הסטריאוטיפיים של המזרח התיכון השתמרו בה במידה רבה – זיכה אותה באירוח סרטים רבים. הראשון והמפורסם שבהם הוא כמובן "קזבלנקה", שצולם ב-1942. בית הקפה המפורסם של ריק לא היה קיים במציאות, אך דיפלומטית אמריקאית שהתאכזבה מהגילוי החליטה למנוע את מפח הנפש מתיירים אחרים – והקימה בית קפה לפי התמונות שצולמו בסרט.
עיט בן חאדו (עיט: שבט, משפחה. שמות מקומות רבים במרוקו מתחילים במילה הזאת) היא קצבה מרתקת ומקור משיכה לתיירים רבים. נמצאת במרחק 32 ק"מ מווארזאזאת ליד הכביש המוביל למרקש על הדרך הקדומה, דרך תלוואת לדרום. במאה ה-11 נבנתה על הר גבוה כמצודה, שהשקיפה ושלטה על וואדי מלח שזרם מתחתיה. במאה ה-16 נוספו מבנים מסביב למצודה והתפתחה הקצבה, הנחשבת למרשימה ביותר במרוקו. ארגון אונסק"ו הכריז עליה כעל אתר שמור.
בסוף שנות החמישים של המאה ה-20, בגלל הצפיפות, מצבם הרעוע של המבנים והשטפונות העזים בואדי שניתקו את המקום ממרכז היישוב, העבירו השלטונות את התושבים לקצבה המשוחזרת והמטופחת של היום. במעשה זה גם קרצו להוליווד, שעד מהרה גילתה את המקום בתור מכרה זהב, אתר מרשים לצילומים. תושבי המקום יודעים לספר בגאווה על הסרטים שצולמו במקום, בהם "עשרת הדיברות", "לורנס איש ערב" ו"גלדיאטור".
ונזכיר עוד כמה סרטים, טובים וטובים פחות: אחד הראשונים, שחלקו צולם גם בארץ על ידי מנחם גולן "סהרה" 1983, בהשתתפות ברוק שילדס והורסט בוכהולץ; בשנת 1990 עיבד הבמאי ברטולוצ'י לקולנוע את ספרו הבוהמייני של פול בוולס, "שמיים מגינים מעל", שצולם במדבר סהרה, בכיכובם של דברה ווינגר וג'ון מלקוביץ'; סדרת סרטי "המומיה" שעלילותיה מתרחשות בחולות מדבר סהרה וצולמה בין השנים 2003-2001; הבציר הטרי ביותר הוא הסרט "בבל" (2006) בבימויו של אלחנדרו גונזלס אינרטו, עם בראד פיט וקייט בלאנשט, שלו חמש מועמדויות לאוסקר. הסרט צולם ברובו בכפרים הברבריים בגבולות המזרחיים של האטלס התיכון ובצמוד למדבר סהרה. לפי משרד התיירות המרוקאי, התיירות במרוקו צפויה לצמוח ב-20% בשלוש השנים הקרובות, והנופים הכפריים של "בבל" בוודאי יכולים לעזור לגידול המצופה; נזכיר גם את סדרת הטלוויזיה של מייקל פאלין על מסעו בסהרה.
בעקבות הסרטים מציעות חברות טיולים סדרת טיולים בשם "לגעת בסרט". בחבילה נכללים גם האתרים שהסרטים צולמו בהם ואתרים נוספים.

עית בן חאדו
סוף טוב
ונסיים בבדיחה: בקנדה המיוערת נערכת מידי שנה תחרות בין חוטבי העצים המפורסמים של קנדה, גברים גדולים, שריריים ומיוזעים, המניפים את גרזינם על העצים הענקיים וצועקים "טימבר". לתחרות שנתית כזאת התייצב פעם איש קטן, שחרחר, צנום, כולו עור ועצמות. לעגו לו החוטבים הקנדיים וביזו אותו. אך הקטן לא התבייש, הרים את גרזינו ובמהלומת גרזן אחת הפיל את ענק העצים, זה שהחוטבים הקנדיים לא יכלו לו. תמהו החוטבים הקנדיים ושאלו את הקטן: מאיזה ארץ אתה? ענה להם: ממרוקו, מאיזור הסהרה. אמרו לו: מה. איך זה יכול להיות? הרי מדבר סהרה הוא מדבר חולות ענק, אין שם אפילו עץ אחד. ענה להם: עכשיו, אחרי שגמרתי להתאמן, אין שם כבר יותר עצים…

הלהקה של הטוארגים