מרוקו – מסע מקיף בעקבות הזמן ד

פרק ד

כובשים ונכבשים (מאות 14-12)

מְן כְּלְמָא סְגִירָא , תְכְ'רְז' מְדַּארְבָּא  כְּבִּירָא.

ממילה קטנה יוצאת קטטה גדולה.

(כלומר ניצוץ קטן מבעיר תבערה גדולה, לכן יש להיזהר בלשוננו, כפי שאומר הכתוב:

"מוות וחיים ביד לשון" (משלי יח, כא) שגור בפי יהודי מרוקו

 

1. המֻוַחִדוּן

תנועה דתית ושושלת מוסלמית שפעלה בצפון-מערב אפריקה ובספרד במאות 13-12. התנועה נוסדה על ידי מוחמד אּבּן תוּמַרת, בן לשבט בֶּרבֶּרי מהרי מול האטלס, מַצמוּדה, שביקש להעמיד את האסלאם על צורתו הקמאית כפי שנקבעה בקוראן ובחַדית' (הסונה, התורה שבע"פ של האסלאם). במישור התיאולוגי העמיד את תורתו על ייחודו המוחלט של האל (ומכאן שם תנועתו – אַלמֻוַחִדוּן, המייחדים) ועל הרחקת כל התיאורים הגשמיים שלו (תַג'סים). בתורתו מעורבים יסודות שונים שנלקחו מהתורות המקובלות אז במזרח המוסלמי, וחידושו הוא  בהבאתם בצורה עממית על ידי ספרים השווים לכל נפש, והטפה בלשון הבֶּרבֶּרית המדוברת במַגרִבּ (ולא בערבית כפי שהיה נהוג על ידי חכמי הדת). לאחר שנדחו ניסיונות הרפורמה שלו על ידי השליטים המֻראבִּטים ממַראכֶּש, חזר למולדתו (1122) והקים תנועה דתית לטיהור האסלאם ולמלחמת קודש במֻראבִּטוּן. הוא עמד בראש התנועה והכריז על עצמו כעל מַהדי (משיח), המנהיג שבא להנחות את המאמינים בדרך הישרה ולמלא את העולם צדק. חברי התנועה חשבו על עצמם לבדם כעל המאמינים האמיתיים ויצאו להפיץ את אמונתם בכוח החרב בכל צפון אפריקה בצאתם בעיקר נגד שושלת המֻראבִּטוּן.

אִבּן תוּמַרת מת בראשית מבצע ההתפשטות שלו (1130). יורשו, תלמידו, תועמלנו ומצביאו הנאמן, עַבּד אַלמֻאמִן שלקח לעצמו את התואר חַ'ליפת אלמַהדי (ממלא מקום של המהדי), כבש מידי המֻראבִּטוּן עד שנת 1145 את כל שטח מרוקו. הוא נענה לבקשת האמירויות המוסלמיות בספרד, שסבלו ממתקפת הרקונקיסטה הנוצרית, והקים מדינת חסות במערב אנדלוסיה (1150). ב-1152 השתלט על ממלכת החַ'מדים באלג'יריה וב-1160 סיפח גם את תוניסיה. לאחר מותו בשנת 1163, השלים בנו יורשו את סיפוח ספרד המוסלמית (1172) ואף חידש ללא הצלחה את המתקפות נגד הנוצרים. נכדו, אַבּוּ יעקוּבּ יוּסֻף (משל בשנים 1199-1184) ייצב את קו החזית עם הנוצרים בספרד, ואף הדפם צפונה. הצי שהקים בעיר הנמל קאדיס שלט בכל האגן המערבי של הים התיכון.

בכל שטח שנכבש נעשתה פעולה לכפיית הודאה (לפחות מחכמי הדת) בתורת הייחוד המֻוַחַדית. המסרבים נרדפו ואף הוצאו להורג. חוקי המוסר הקפדניים הושלטו ביד קשה. כל מי שלא היה מתומכיה הפעילים של התנועה נחשב כופר, והמלחמה בו היתה מלחמת מצווה. נכסיו של הכופר הוכרזו בתור וַקף (הֶקדֵש) השייך למדינה והוא שילם עליהם מס קרקע כבד (חַ'ראג'), שהיה אחד ממקורות הכנסתה החשובים של המדינה. רק השבטים הערבים שחדרו למַגרִבּ במאה ה-11 ופעלו בשרות המֻוַחִדוּן בתור כוח שיטור היו פטורים ממס זה. היחס אל המיעוטים הדתיים היה קשה. הוטלו עליהם מחדש התקנות העתיקות של האסלאם ביחס למיעוטים (תנאי עֻמַר): הלבוש המבדיל (גיאר) ואיסור לעסוק במנהל הממשלתי ובמקצועות החפשיים כגון רפואה. במקומות מספר כגון תוניסיה וסִגִ'למאסה אף נגזרו עליהם גזרות שמד זמניות תוך העמדת בחירה בין גירוש או התאסלמות.

בעקבות הטבח שנערך במרוקו (1147) על ידי הכובשים במֻראבִּטוּן, ביהודים ובנוצרים, השתררה במדינה אווירה של טרור, על אף נסיונו של אַלמֻאמִן לרסן את השתוללות חייליו במקרים מסוימים. יהודים רבים התאסלמו אז כלפי חוץ כדי לשמור על חייהם ורכושם, אם גם לא היתה מדיניות מוצהרת או עקבית של שמד, ואִבּן תוּמַרת הכיר בזכויות היהודים בתנאים מסוימים בחברה המוסלמית, ולא פגע במעמדם. אחרי הכיבושים הראשונים, דאג אַלמֻאמִן לארגון המדיני ולחיזוק הכלכלה. לכן הכיר בחשיבות היהודים בכלכלת המדינה כאומנים, צורפים וסוחרים, בעיקר בגלל קשריהם עם אירופה ועם מרכז אפריקה. המצב השתנה לרעה בשנת 1165 כתוצאה ממרד נגד המֻוַחִדוּן שעוררו היהודים בגרנדה ב-1162. המרד דוכא באכזריות על ידי ַאבּוּ יעקוּבּ יוּסֻף, בנו של אַלמֻאמִן, שירש את הממלכה לאחר מות אביו ב-1163, והצליח לזכות בהכרה כללית רק ב-1165. באפריל 1165 הוצא להורג דיין פאס, ר' יהודה הכהן אבן שושן. עם מותו התחילה תקופה של שמד, ובאותה שנה ברחו הרמב"ם (שהיה אז בן 15) ובני ביתו למזרח.

==============

ר' משה בן מימון, (ויקיפדיה)

הרמב"ם:  ר' משה בן מימון (1138 – 1204)

האישיות המפורסמת ביותר בין חכמי ישראל של ימי הביניים ואשר הטביע את חותם אישיותו על יהדות מרוקו, הוא ר' משה בן מימון. נולד בקורדובה שבספרד בתאריך 23 במרץ 1138, בנעוריו נדד עם משפחתו ברחבי ספרד ובשנים 1159- 1165 נאלצה המשפחה לנדוד שוב והתגוררה  בפַאס, שבמרוקו. באותה תקופה שלטו אַלמֻוַחִִדוּן – כת דתית מוסלמית קיצונית שדגלה בשיבה לאסלאם המקורי, והם חיסלו רבים מן היהודים שסירבו לקבל על עצמם את דת האסלאם. הקנאות הדתית המוסלמית אילצה את משפחת הרמב"ם לנדוד שוב. בשנת 1165 הפליגו בני המשפחה לארץ ישראל, תחילה היו בעכו ולאחר מכן הגיעו לירושלים. לאחר שנה המשיכה המשפחה לאלכסנדריה שבמצרים והרמב"ם התיישב בפֻסטאט-קהיר. הוא התמנה לרופא החצר של מלך מצרים והיה רופאו של אַלאַפדל, בנו של צַלַח אַלדין. שמו הערבי של הרמב"ם היה: אִבּן עִמראן מוּסא אִבּן מַימוּן אבן עַבּד אַללה.

ר' משה בן מימון התפרנס ממסחר באבנים טובות שנוהל על ידי אחיו, ר' דוד. סמוך לשנת 1177 טבע האח דוד בים בקרבת חופי הודו, ופרנסת המשפחה הוטלה על הרמב"ם, שהתאבל קשות על מות אחיו, ואף חלה לתקופה ארוכה בעקבות כך. הרמב"ם נפטר בפֻסטאט בחודש דצמבר 1204, ולפי המסורת נטמן בארץ ישראל בעיר טבריה.

בעת ישיבתו של הרמב"ם בפַאס, הגיעו לאוזניו הידיעות המרות על התעללות אַלמֻוָחִדוּן ביהודים והוא חיבר את "איגרת הַשְׁמָד" הנקראת גם "איגרת קידוש השם", בה ייעץ הרמב"ם ליהודים לקיים את דת האסלאם למראית עין, אך בד בבד לקיים את מצוות היהדות בסתר או לברוח אל מקום אחר, בהסבירו שמצווה אותה מקיים יהודי בעת סכנה מכפיל הקב"ה שכרו. בין היתר כתב הרמב"ם באיגרתו: "… וכן מצינו באברהם אבינו, עליו השלום, שמאס משפחתו ומקומו וברח לנפשו להינצל מדעת הכופרים. וילך ביום ובלילה עד שימצא מקום שיהא יכול להעמיד דתו, והעולם גדול ורחב". כנגד נהג מנהיג הקהילה הרב יהודה הכהן אִבּן סוּסאן, רבו של הרמב"ם, לכנות את האנוסים "עם טמא שפתיים" והרבה להטיף שיקדשו את שם האלוהים ברבים, ואמנם גם הוא נהג כך כאשר התחדש מסע השמד, ובחר למות ולא להודות שמוחמד הוא שליחו של אללה. בסופו של דבר רבים מן האנוסים הקשיבו לרמב"ם וברחו ממרוקו, וכך עשו גם תלמידו של הרמב"ם ר' יוסף בן יהודה עקנין והמשורר ר' יהודה בן עבאס. אחרים המשיכו לשמור את יהדותם בסתר ואחרים נטמעו בדת האסלאם. איגרתו של הרמב"ם נפלה לידי השלטונות ואלו החלו במרדף אחריו עד שעזב את מרוקו לטובת ארץ ישראל.

מספרים שהרמב"ם נמלט ממרוקו ברגע האחרון, כאשר ממש נשקפה סכנה לחייו. החוקר דוד קורקוס כותב ש"איגרת הַשְׁמָד" נכתבה בפַאס בשנת 1164 או בשנת 1165, והוא מביא דעה של חוקר בשם מונק הטוען שקיימים גילויים המלמדים שהרמב"ם בעצמו התאסלם למראית עין, ומעידים על כך דברים שכתב במכתב כשהגיע לעכו בשנת 1165: "וניצלתי מן השמד". כמובן, אפשר לפרש זאת גם אחרת: נצלתי – ברחתי.

הרמב"ם היה איש הלכה. הוא כתב חיבור הלכתי מקיף "משנה תורה", המכונה "היד החזקה", על שום י"ד ספרים המרכיבים אותה. הוא כתב גם תשובות על שאלות הלכתיות שהופנו אליו מרחבי העולם היהודי, וחיבר פירוש מקיף למשנה. הרמב"ם היה גם פילוסוף שיטתי ומעמיק. כשהיה כבן 16 כתב את ספרו הראשון, "מילות ההיגיון", העוסק בלוגיקה. כשהתקרב לגיל 60 חיבר את ספרו הפילוסופי הגדול  "מורה נבוכים". חלק מרעיונותיו, הן בתחום ההלכה הן בתחום הפילוסופיה, היו שנויים במחלוקת ועוררו ויכוחים גדולים גם שנים רבות לאחר מותו.

====================

התקופה הקשה ביותר ליהודים תחת שלטון המֻוַחִדוּן היתה בימי שלטונו של אַבּוּ יעקוּבּ יוּסֻף הקיצוני, שהכריח את היהודים להתאסלם. קנאה ביהודים עקב מצבם הכלכלי הטוב שימשה גורם חשוב בהקפדה על הגזירות שהוצאו נגדם ומעמדם הכלכלי נהרס כליל. עם עליית חשיבות של היהודים כגורם כלכלי בתור סוחרים הוקל מצבם, ובשנים 1220-1200 הם היוו את רוב הסוחרים באזור הספר הדרומי של מרוקו. בין 1232-1227 חזרו יהודים רבים למַראכֶּש. זמן קצר לאחר מכן הופיעו בהדרגה גם בערים אחרות בצפון אפריקה. ב-1242 היה הגזבר הכללי של כל אזור סִגִ'למאסה יהודי בשם אִבּן שַלוּחה.

גם הנוצרים בצפון אפריקה ובדרום ספרד נפגעו קשה בגלל החשד ששיתפו פעולה עם המלכים הנוצריים. המומרים, הן היהודים והן הנוצרים, אולצו לסמן את עצמם על ידי תלבושת מיוחדת. אַבּוּ יעקוּבּ הטיל עליהם ללבוש בגדים כחולים וצעיפים ארוכים. בנו יורשו שוב ציווה שילבשו בגדים צהובים, וזה נשאר זמן רב צבע תלבושתם. אך באמצע המאה ה-13, בימי יורשיו של אַבּוּ יעקוּבּ יוּסֻף, שנאמנותם לדוקטרינת התַמיִיז (הטיהור) המֻוַחַדית היתה חלשה הרבה יותר, הותר לאנוסים לשוב לדתם, ומכל ההגבלות המשיכו השלטונות להקפיד רק על הלבוש המבדיל ועל איסור פולחן פומבי.

באמצע המאה ה-13 ירדה האימפריה המֻוַחַדית מגדולתה. בספרד הובסו חילותיה באורח מכריע על ידי אלפונסו השני בקרב לאס נאוַואס דה טוֹלוֹסה (1212). אחרי שנכבשה סביליה על ידי הנוצרים (1248) נותרה בידי המוסלמים רק אמירות גרנדה שנפרדה אף היא מממלכת המֻוַחַדים. במַגרִבּ התיכון הכריזה השושלת הבֶּרבֶּרית בַּנוּ עַבּד אַלואד על עצמאותה (1236) ובמַגרִבּ המזרחי נתקו המושלים ממשפחת בַּנוּ חַפץ' את קשריהם עם המֻוַחַדים (1237). תהליך התפוררות זה הוחמר על ידי מרידותיהם של השבטים הערביים. בעקבות מאבקים פנימיים בקרב שבטי הבֶּרבֶּרים הדיחה שושלת בַּנוּ מַרין את אחרון המֻוַחַדים במרוקו (1296).

השגי המֻוַחַדים מתבטאים בעיקר באיחוד הפוליטי של המַגרִבּ ובהדיפת הרקוֹנקיסטה. אבל אלה היו השגים לשעה. חשובה יותר היתה ההתפשטות של התרבות האנדלוסית במַגרִבּ, שהמֻראבִּטוּן הם שהתחילו בה, תוך שילובה באלמנטים מַגרִבּיים מקוריים (בעיקר בתחום האדריכלות). הם גם נתנו דחיפה לפריחת התנועה המיסטית במַגרִבּ ועיצבו את קווי אופיו הייחודיים של האִסלאם המַגרִבּי כאִסלאם פוריטני ומחמיר. בימי שלטון המֻוַחִדוּן, שארך כמאה שנים, חלו תמורות חשובות בדמות תרבותה של המדינה. עד ימיהם היה המַגרִבּ רובו ככולו בֶּרבֶּרי (שיעור דוברי בֶּרבֶּרית גדול אף עתה במרוקו יותר מאשר במדינות צפון אפריקה האחרות ומגיע לשליש מהאוכלוסייה).  אך המֻוַחִדוּן העבירו אל השפלה האטלנטית מטות אחדים של שבט הִלאל – נוודים ערבים, שהחלו להציף את המַגרִבּ בסוף המאה ה-11, והתיישבותם של אלה קידמה את שיערוב מרוקו. חיי התרבות של מרוקו קיבלו בימי המֻוַחִדוּן צביון אנדלוסי. איחוד מרוקו וספרד המוסלמית הביא להגירת אנשי רוח ספרדים-ערבים אל הפרובינציות המרכזיות של המלכות, ורבים באו או הובאו אל חצר המלכות, כדי לשרת את השליטים. דחיקת רגלי המוסלמים באנדלוסיה גרמה אף היא להגירה למרוקו. המֻוַחִדוּן הפכו את העיר רַבּאט לבסיס ליציאותיהם לכיבוש ספרד.

רַבּאט الرباط Rabat

רבאט היא בירת מרוקו. היא שוכנת לחוף האוקיינוס האטלנטי, על גדתו המערבית של ואדי בּוּ רֶגרֶג (Bou Regreg) באגד הערים הכולל גם את סַלֶה, שמעברו האחר של הנהר. רבאט העתיקה רובצת על החוף וסמוכה לנמל שאינו פעיל בגלל הסחף שסתם אותו, ובה המדינה המוקפת חומה.
תולדותיה של רבאט מתחילות לפני 2,500 שנים, כאשר הפניקים שלחו לכאן משלחת מחקר. רק שרידים מעטים נותרו מהם או מהרומים, שבאו אחריהם והקימו ישוב בשם סלה (Sale). היישוב חי, קיים ותוסס, והוא פרבר של רבאט, אבל למעשה עיר בעלת צביון ייחודי לה. עתיקות העיר הרומית נמצאות מדרום למרכז העיר ונקראות בשם שלה (Chella). מסביב לעיר חומות מתפוררות ותותחים מחלידים מכוונים אל האופק כמצבה עגומה לאימפריות ולמעצמות, שביקשו לבלוע את מרוקו ואת צפון אפריקה כולה.

הרביעית בערים המלכותיות במרוקו היא עירוב מעניין של עבר ארוך והווה מודרני מאוד. ימי התהילה של העיר היו במאה ה-12, כאשר הקַצבּה (מצודת העיר) שימשה את הסֻלטאן כבסיס לקרבות נגד הספרדים, ובאותו זמן הוקמו האתרים הבולטים המפורסמים של העיר. רַבּאט היתה עיר מפלט למוסלמים שגורשו מספרד בראשית המאה ה-17 וזכתה למעמד של בירה רק בימי הכיבוש הצרפתי. אווירתה של רַבּאט מושפעת במידה שווה משורשיה המוסלמיים ומההשפעה האירופית, ועל כל מסגד יש בה שלושה ארבעה בתי קפה בנוסח צרפתי. רק מעטים מתושבי העיר עוסקים בענף התיירות, לכן תוכלו לטייל בשווקים בלי שתיאלצו להדוף את לחצי המוכרים.
מרבית המלונות והמסעדות של רבאט ממוקמים בין הגן העירוני (Jardins Triangle de Vue) לבין תחנת הרכבת המרכזית. בריכוז הגדול של בתי קפה וברים כאן תוכלו למצוא בירה, קבאב, פיצות, סלטים למיניהם, גלידה ועוד. נמל התעופה הבינלאומי מוחמד החמישי נמצא במרחק קצר ממזרח לעיר, ואוטובוסים רבים מקשרים ביניהם. שני הרחובות הראשיים של רבאט (רו מוחמד החמישי ורו סידי פתאח) הם השדרות הראשיות שבהן בתי קפה, מסעדות פשוטות ובתי מלון קטנים. יש בהם שוקי מזון מודרני. בהמשכן נמצא רחוב סוּוַקיה, רחוב השוק, שבו מוכרים בעיקר מוצרי טקסטיל, כלי כסף, נעלי בית מסורתיות וכדומה.

תולדות

באזור התגלו שרידי ישוב חקלאי מלפני 20 אלף שנה. כן נמצאו ממצאים פניקיים יבשתיים וימיים במתחם סַלֶה. במאה הראשונה לפנה"ס נכבשה העיר בידי הרומים, שקראו לה סַלֶה, והיתה קולוניה בעלת אזרחות רומית מלאה. במאה החמישית לספירה סיפחו אותה לעצמם שבטים בֶּרבֶּרים עצמאיים, שלחמו נגד הכיבוש המוסלמי במאה השביעית, אבל בסופו של דבר קיבלו את שלטונם והשתלבו בהם במידה מסוימת. במאה העשירית הקימו המוסלמים במקום מבצר מצודה (בערבית רבאט, Ribat), ומכאן שמה העתידי של העיר. מהמבצר הזה יצאה קבוצה מוסלמית קיצונית, המֻראבִּטוּן (אנשי המבצר), שכבשו במאה ה-11 את מרוקו, המַגרִבּ וגם את ספרד. במאה ה-12 חלה התבססות שושלת אלמֻוַחִדוּן בשליטת עַבּד אלמוּאמין, שהקים כאן מבצר (קַצבּה) ושלטון מוסלמי עוד יותר קיצוני מאשר של קודמיו, הכפוף לבירתו במראכֶּש. בשנים 1184 – 1199 הפך אבו יוּסֻף יעקוּבּ אלמַנצוּר, נכדו של אלמואמין, את מצודת סבו לעיר גדולה, וקרא לה רבאט אלפַתיח (המבצר המנצח). עירו שמשה כבסיס מוצא לכיבוש אנדלוסיה שבספרד. הוא הביא על רַבַּאט תקופת שגשוג קצרה במאה ה-12. הוא השתמש בקַצְבָּת אוּדאיה כבסיס לכיבושים בספרד ובנה את שער אוּדאיה הנהדר ואת מגדל חַסַן שלא הושלם. אחרי מותו בשנת 1199 ירדה העיר מגדולתה במהירות. יעקוב אלמנצור רצה להפוך את רַבּאט לבירתו, אך הוא מת וחלומו ירד לטמיון. עוד בחייו הצליח לבנות את הקצבה, את מסגד חסן, וחמישה ק"מ של חומה. בשנים 1248 – 1465 שלטו המרינים בעיר. הם ניסו לשקם את רבאט, ולהעלות את קרנה, אך נכשלו, זנחו את רבאט, והשתכנו בסַלֶה.

בשנים 1502 – 1513 נמצא האזור תחת כיבוש פורטוגלי, ורַבּאט נבזזה על ידם. במאה ה-16 הביא גירוש ספרד להגירה המונית של מוסלמים ויהודים המכונים אנדלוסים. במאה זו מוקמת רפובליקה עצמאית של שודדי ים במימון יהודי, רפובליקה המכונה בספרד סַלֶה רוֹבֶּרס (שודדי סלה). ב-1657 סיפחה השושלת הפילאלית-עַלַווית את רַבּאט, ושודדי הים המשיכו תחת הנהגתם בשוד הימי עד למאה ה-18, שוד ימי שהעשיר את קופת הממלכה בזהב ומותרות.

מולאי אִִסמעיל, שהבין את אופיים של הרבאטיים המרדנים והעצמאיים, יישב בעיר שבט בֶּרבֶּרי המקורב אליו ביותר בשם לודייה, והפך את הקַצבּה למעונו הקיצי. ב-1912 הקים מרשל ליוטֶה את מרכז שלטון החסות הצרפתית, הנציבות ברַבּאט, בנה רובעי מגורים על פי תכנון צרפתי, והקים את העיר החדשה, תוך שהוא משלב אותה בעיר הישנה. הוא גם בנה משרדי ממשל וגנים בסגנון אירופי, המאפיינים את העיר עד היום. במאה העשרים, משהפכה רבאט להיות בירת שטח החסות הצרפתי, נבנו חדרום לעיר העתיקה רובעי מגורים מדשים, משרדים מודרניים, נסללו שדרות ונטעו גנים וגינות – הכל בסגנון אירופי.

רַבַּאט כמו ערים אחרות ברחבי מרוקו בנויה מהמֶדִינָה  והעיר החדשה שנבנתה באוריינטציה צרפתית המתבטאת בשדרות רחבות, צמחייה וחנויות, כאשר רַבַּאט העתיקה שוכנת על הים. רַבַּאט היא עירוב מעניין של עבר עתיק והווה מודרני. מאז 1956 הפכה רַבַּאט לבירת מרוקו והיא מרכז כל השגרירויות שיש במרוקו. בחירת רַבַּאט לעיר הבירה היתה ביוזמתו של המרשל הצרפתי ליוטה שאף שמר על העיר, וגם כאשר הקים את העיר החדשה הוא לא פגע בעיר הקדומה. ליוטה קבע את רבאט בתור בירת מרוקו על מנת לדלג על כיסי ההתנגדות לשלטון הצרפתי שהיו קיימים בבירות הקודמות,  פאס, מראכֶּש, ומֶכּנאס. כיום מתגוררים ברַבַּאט כשני מיליון תושבים וקהילה יהודית בת 300 נפש מתוך קהילה של כ-12,000 נפש בשיא תפארתה. (על פי הערכה בשנת 2005, אוכלוסייתה מנתה למעלה מ-1.2 מיליון תושבים). ברַבָּאט מרוכזים משרדי הממשלה, בנייני המנהל, השגרירויות הזרות וכמובן ארמון המלך.

רבאט לעומת ערי המלוכה האחרות במרוקו, היא עיר בפרופיל נמוך. זוהי כנראה העיר המתורבתת ביותר במרוקו, אך עדיין רוב המטיילים חולפים על פניה בלי לדעת מה הם מפסידים. היא עיר הבירה של מרוקו, וגרים בה הרבה עובדי ציבור ופוליטיקאים, אך למעשה היא מכילה בתוכה את האווירה של המדינה כולה. מרוקו נחשבת היום כיעד להמוני תיירים, אבל רבאט עדיין לא מושכת אליה את המטיילים ולכן לא התמסחרה. זוהי עיר מרוקאית אמיתית ולא מחזה או גימיק עבור התיירים. מזג האוויר בעיר חם ויבש כל השנה. הבוגנוויליות גדלות בשפע, כמו גם המימוזות הריחניות, האקליפטוסים ועצי האורן. גני שֵלה המוקפים חומה, מעבר לרובע ארמון המלכותי בקצה העיר, מכילים חורבות רומיות ובית קברות מוסלמי מימי הביניים. חיים בהם חסידות וחתולים ובבריכה שוחים צלופחים, אנסמבל של חיות המוסיף מתיחות מהורהרת למקום.

העיר העתיקה של רבאט מוקפת חומה, ובעברה הייתה מאורת פיראטים מטילת אימה. היא אולי נראית נקייה מדי במבט ראשון, אך בשיטוטים נוספים היא מתגלה כדמוית מבוך עם בזארים צפופים, סמטאות מוזרות וריקות, טירה על קצה הצוק ליד הים, ומפרץ קטן ויפה בשפך הנהר בּוּ רֶגרֶג.

הרובע הקולוניאלי כאן מרושת בשדרות עם דקלים וקשתות המודגשות ע"י המצאות בסגנון ארט דקו של ארכיטקטים צרפתים שונים. הערבוב של מודרניזם, פוטוריזם וחיקוי הסגנון המורי הופכים גם את הבניינים הרגילים ביותר, כמו הדואר, תחנת הרכבת ובניין חברת הטלפון לעליזים, כאילו יצאו מהאגדות. המקומיים מטיילים בערבים בשדרות מוחמד החמישי. באמצע השדרה נמצא מלון בלימה (Balima), ציון דרך מרשים בעיר שנבנה בסוף שנות העשרים של המאה ה- 20. מרפסות המלון משקיפות על בניין הפרלמנט של מרוקו, הנראה כמו עוגה בסגנון מורי. הרחובות הראשיים של רובע אגדל (Agdal) ליד האוניברסיטה, יוצרים רושם כאילו היו של כל עיר קולג' אירופאית, אך נקיים יותר. יש פה שגשוג של בתי קפה מגונדרים ושל חנויות מותגים בינ"ל, המלאות בצעירים הלהוטים לגהץ את כרטיסי האשראי שלהם. בעיר ניתן למצוא שווקים צפופים עם אותם מוצרי מלאכת יד כמו בערים התיירותיות יותר: משטיחים מקוריים עד קופסאות עץ מלוטשות. בשווקים של רבאט הפריטים האלה מעורבבים בדברים יומיומיים יותר כמו חביות של זיתים מבריקים, פירמידות של ממתקים, סירים ומחבתות, ועוד מוצרים המיועדים לתושבים עצמם. המחירים בשווקים יחסית קבועים וקשה להתמקח.

מעבר לנהר בּוּ רֶגרֶג שוכנת סַלֶה, עיר שהייתה בעבר יריבתה של רבאט בעסקי הפיראטים, וכיום היא פרבר של הבירה. מאחורי החומות שלה המנהגים עדיין מוסלמיים ומסורתיים. רוב הנשים מכוסות ראש, וחמש התפילות היומיות קובעות את קצב החיים.

==========

תחבורה

למטיילים ולתיירים התחבורה ברַבּאט, כמו בכל יתר הערים במרוקו, נעשית בעיקר בעזרת הטקסי. יש שני סוגי טקסי: גרַנד טקסי, טקסי גדול; פְּטי טקסי, טקסי קטן (או בערבית טקסי צְע'יר). בתוך העיר נוסעים בפְּטי טקסי שיש בו מקום לשלושה והנהג. בכל עיר במרוקו יש לפְּטי טקסי צבע אחר. ברַבּאט הפְּטי טקסי הוא כחול. רצוי להקפיד על מונה או לסכם על מחיר הנסיעה לפני הנסיעה. מכל מקום נסיעה קצרה לא תעלה יותר מששה – עשרה דרהם. הפְּטי טקסי של רבאט נוסע רק בתוך גבולות העיר רַבּאט. אם אתם רוצים לעבור מרַבּאט לסַלֶה, כלומר לחצות את הגשר שעל פני נהר הבּוּ רֶגרֶג, חייבים לנסוע בגרַנד טקסי שצבעו צהוב, שהנסיעה בו יקרה קצת יותר, אבל רק הם מורשים לחצות את הגשר אל סַלֶה. בתוך סַלֶה הנסיעות מתבצעות בפְּטי טקסי של סַלֶה שצבעו צהוב.

===========

אתרים ברַבּאט

* נהר בּוּ רֶגרֶג (Bou Regreg): מוצאו מהרי האטלס, מסיע סחף רב, ויובליו משרתים את מישור התַנזה. אורכו כ-270 ק"מ והוא נשפך אל האוקיינוס האטלנטי. הפיראטים של סַלֶה נעזרו בו למשיכת אויב למים רדודים. העיר רַבּאט יושבת מצידו האחד של הנהר קרוב לשפך והעיר סַלֶה מצידו השני. בין שתי הערים מחבר גשר.

*ארמון המלך: מקום מושבו של המלך היה בראשיתו מכלול תבואה מן המאה ה-12 מתקופת שלטון המֻוַחִדוּן (החומה והשערים). המבנים כולל הארמון מהמאה ה-18, המבנים, משרדי ממשלה משרדי שרים ואזור מגורים כולל כל השירותים ל-3,000 אנשי החצר המקורבים ביותר.
הארמון משמש היום מגורים למשפחה המלכותית, למלך מוחמד השישי. פתחיו ושעריו חסומים על ידי שומרי המלך וכוחות הביטחון ואין אפשרות לבקר בו. המבנה בחיצוניותו מרשים דווקא בפשטותו ובצניעותו. הפאר וההדר הפנימיים רק מרומזים מבחוץ. עושר רב הושקע בשערים המעוטרים בסגנון מורי-ערבי. חזית הארמון היא מערכת של שערים וחצרות המסוככת על קודש הקודשים הנותר חסוי מן העין. העקרונות החשובים של האמנות ההיספנו-מורית בולטים כאן במיוחד: מבנה בית השער, הקשתות המיוחדות, התגליפים באבן ובעץ, עבודות הקרמיקה והקישוט באריחים והרעפים הירוקים. התותחים שברחבה הם מתנות משליטים ממדינות שכנות ומשמשים לקישוט בלבד. סביב הארמון הצנוע יחסית בחיצוניותו, שטחי גן עצומים ומטופחים, שבהם אפשר לטייל ולהסתובב. הגנים זרועים בערוגות צבעוניות ומזרקות מים. הרחבה שלפני הארמון גדולת ממדים. עד לפני כמה שנים היתה גם רחבת הארמון סגורה למבקרים, אך בעקבות הפתיחות שחלה במדיניות המלך, נפתחה הרחבה לביקורים ואפשר להתקרב עד כמה מטרים משערי הארמון ואף לצלם בחופשיות.

======================

מלך בלי גבולות
לפי חוקת מרוקו, המלך חייב להיות ממין זכר. הוא ראש המדינה, והוא הממנה את ראש הממשלה ואת הקבינט. יש לו זכות להטיל וטו על חוקים, ומוקנית לו אף הסמכות לבטל את החוקה.

++++++++++

הוד מעלתו המלך

המלך המרוקאי הוא האל האמיתי היחיד שנותר בעולם, גדול, בלתי מושג, מעל כל חוק, מיתולוגי, סתום, סודי, לא מוסבר, דיוקנו בכל מקום, בכל חדר מלון ובכל תחנת אוטובוס, על גבי פסגות ההרים, על קירות הבתים והמשרדים, על שטרות הכסף והמטבעות ובכל תוכנית טלוויזיה. הוא העין הגדולה, השופט העליון, הצדק המוחלט והאחרון, הוא אמין המואמִנין והוא הארץ והמולדת, מעשיו הם במישור מיתולוגי כמו המצעד הירוק לכיבוש הסהרה, וגם מחדליו לא מוסברים.

המלך המרוקאי הוא הַרוּן אַלרַשיד מאלף לילה ולילה, אב קדמון שגם למד משפטים בסורבון ומשחק טניס. "אלוהים, מולדת, מלך", זו הסיסמה שמתנוססת על כל ראשי ההרים הגבוהים, אדם אינו חופשי לבחור והוא מחויב בכבוד השילוש הקדוש. זה מסביר חלקית את רעידת אדמה שיהדות מרוקו עברה בישראל, כשפתאום נקראה לקחת גורלה בידה. לא מולדת, לא מלך, לא אלוהים, מה שאתה עושה זה מה שקיים, לא גורל, לא עבר, לא מורשת, לא בית כנסת, לא אב, לא רב, לא מלך.

גבריאל בן שמחון אסווירה, יום ד',  22 ביולי 2006

=======================

*טוּר חַסַן: מסגד חַסַן שוכן בפאה הצפון מזרחית של העיר החדשה. המגדל הוא הצריח הבלתי מושלם של המסגד הגדול, שנבנה על ידי הסֻלטאן יעקוּבּ אלמַנצוּר, משושלת המֻוַחִדוּן, ונהרס ב-1755 ברעידת אדמה שכונתה בשם "ליסבון". גודלו ועוצמתו משקפים את שאפתנותו העצומה של הסלטאן. הוא בנה אותו כתשורה לאללה, כשהצליח להכניע את הספרדים בקרב הגדול בארקוס. אלמַנצוּר שאף להקים את המקום למרכז בירתו החדשה. רעידת האדמה "ליסבון" בשנת 1755 הפילה את עמודיו המרכזיים ואת קירותיו וכך הוא נשאר עד היום. רוב העמודים נגנבו מוֹולוּבִּילִיס (וַּלִילִי) והובאו למקום. המרווח בין העמודים, הוא פונקציה של העצים שנכרתו מהיער.

החצר ששטחה כ-2500 מ"ר נשענת על מערכת קשתות תת קרקעיות, ומתחתיה מאגרי מים לאגירת מי נחל בּוּ רֶגרֶג (Bou Regreg) באמצעות אמות. המפלס התחתון שימש מאגר מים שהתמלא מהנהר בּוּ רֶגרֶג ושימש להשקיית 12,000 הסוסים של הסֻלְטָאן יעקוּבּ אלמַנצוּר.

הצריח החל להיבנות ב-1195. הוא יועד להגיע לגובה של 80 מטרים, אך בנייתו הופסקה עם מותו של הסֻלטאן, בגובה של כ-50 מטרים. עובי קירותיו 2.5 מטרים. הוא נבנה על פי המתכונת של מסגד הכֻּתוּבּיה שבמַראכּש וצריח הח'ירַלדה שבסביליה שבספרד, שנבנתה ב-1171. הטיפוס לראש המינַרט התבצע באמצעות סוס, שהיה מטפס על הרמפות שהחליפו את המדרגות במסגד. זהו האתר המפורסם ביותר ברַבּאט, והחצר שמקיפה את הצריח מרשימה בהיקפה הענק ובעמודים הזרועים בכל מרחביה. מרחבת המסגד אפשר להשקיף על האוקיאנוס האטלנטי ואל שפך נהר בּוּ רֶגרֶג.

המִינרֶט בנוי ללא החלק העליון, שהוא המקום שבו מתפלל המואזין. בדרך כלל המִינרֶט נמצא באחת מפינות המסגד ואילו כאן הוא ממוקם באמצע המסגד. מעל שפך הנהר בּוּ רֶגרֶג רואים עוד מסגד משנת 1005 בתוך קַצְבָּת אלאוּדאיה, שנבנתה ע"י החַ'וארִִג', שהם אנשי הכת הקדומה ביותר שפרשה מן האסלאם האורתודוקסי במאה השביעית. מאוחר יותר הקים הסֻלְטָאן יעקוּב אלמַנצוּר רִבָּאט (מבצר) וממנו נגזר שמה של רַבַּאט.

====================

סיפור החִ'ירָלְדָה

לאחר שפרננדו השלישי הכניע בשנת 1248 את סביליה המוסלמית, הורה להפוך את המסגד הגדול שנבנה בשנת 1171 לקתדרלה, ואכן בשנת 1401 הוחלט להקים את הקתדרלה הגדולה ביותר בשטחו של המסגד שנהרס, והוענק לה השם: Catedral Santa Maria de la Sede. הקתדרלה נבנתה בשנים 1401- 1505. הכיפה התמוטטה בשנת 1511 ונבנתה מחדש בשנת 1519, ושוקמה לאחר שניזוקה ברעידת אדמה בשנת 1888. למרבה המזל נותר מהמסגד שריד חשוב, מגדל החִ'ירָלְדָה.  "ח'ירה" בספרדית פירושו להסתובב, ואכן המגדל, שהיה המִינָרֶט של המסגד, בנוי בצורת ספירלה המתרוממת ועולה כלפי מעלה (יש רק עוד שני מִינָרֶטים הבנויים בסגנון הזה בעולם המוסלמי, ברַבּאט ובמַראכֶּש). המגדל מתנשא לגובה 98 מטר, הוא סימן היכר בולט, וסמלה של סביליה, והוא נראה מכל קצות העיר. המִינָרֶט נבנה בשנים 1184- 1196, ונועד להיות המגדל היפה בעולם. בשנים 1565- 1568 נוספו למבנה המגדל 24 פעמונים, המוקדשים לאצילים שעמדו לצד המלך פרננדו השלישי בראש הצבא הנוצרי שכבש את העיר. מספרים שהמואזין היה נכנס למינרט רכוב על גבי סוסו.

============================

*המאוזוליאום של מוחמד החמישי: בנייתו של המאוזוליאום של מוחמד החמישי (אביו של המלך הנוכחי) החלה בשנת 1961, עם מותו של המלך, והסתיימה לאחר שש שנים. במבנה באות לידי ביטוי מיטב האומניות המרוקניות: עבודה בעץ, שיש, טיח וברונזה. את המאוזוליאום תכנן הארכיטקט הקוריאני וו טואן, שבעיצובו ניסה לחקות את הסגנון המרוקני, עם השיש הבוהק והדוגמאות הספירליות של עיטורים, שהם חיקוי של טכניקות אמנות מרוקניות מסורתיות. בתוך המאוזוליאום ניצבת מצבת בהט של המלך, המארח גם את בניו: לצידו נמצאות מצבת בנו עבדאללה, שנפטר ב-1983 ומצבת בנו המלך חסן השני שנפטר בשנת 1999. רחבת הקבר מעוטרת   ב-39 דגלי מחוזות מרוקו (37 מחוזות- פרובינציות ושני מחוזות עיר (רַבָּאט וקַזַבְּלַנְקָה) לא כולל המחוזות הנמצאים בסהרה המערבית. השלטון בכל מחוז נתון  בידי פחה או קַאיד (מנהיג).

המעטפת הדקורטיבית המקיפה את ארבעת קירות האולם, בנויה בסדר המסורתי המרוקאי: ראשון הז'ליג, סוג של קרמיקה מזוגגת וצבועה, ובה מוטיב של פרחים; מעליו סטוקו, טיח שעובד מתערובת של גבס ופתיתי שיש; מעליו כיפת עץ מהגוני חרוטה בדוגמאות של עלים ומצופה זהב טהור, ובמרכזה משתלשלת נברשת ברונזה משובצת בזכוכית צבעונית שמשקלה 1.5 טון. בסיס הכיפה מצופה באריחים ירוקים. בתוך אולם הקבר מתבצעת קריאת הקוראן ללא הפסק, 24 שעות ביממה ולאורך כל השנה על ידי אנשי דת היושבים דרך קבע בקצה האולם.  בכניסה מוצבים שומרים שחומי עור רוכבים על סוסים מקושטים. השומרים הם צאצאים לחיילים הסודניים שהובאו למרוקו על ידי מוּלאי אִִסמַעיל. במאוזוליאום יש חדר תצוגה סביב למרפסת, שבה יש מזרקה מרכזית שגם היא מקושטת בז'ליג. במקום מאוחסנים מסמכים היסטוריים של מרוקו, בהם גם עדויות על מפגשים עם צה"ל במהלך מלחמת יום הכיפורים. בחוץ בולט במיוחד מתקן נחושת מעוטר בשיפודים. סמל זה מופיע על שטרות הכסף במרוקו והוא מסמל את העוצמה של המלוכה, וגם לשיפודים יש משמעות חשובה והעברת מסר על מנת יראו וייראו.

*קַצבּת אלאוּדאיה: זהו החלק העתיק ביותר של רַבּאט, בו הציב עַבּד אַלמוּאַמין לראשונה את מחנהו המבוצר, מסה של בתים וצריחי מסגדים המזדקרים מן הים ומוקפים בחומה. במקום זה הוקם ב-1195 הרִבּאט (מבצר) בימי המֻראבִּטוּן. מקימו היה יעקוּבּ אַלמַנצוּר, שבנה אותו בתור מצודת מגורים. שער הרִבּאט מוביל לתוך חלל ששימש כבית משפט או אגף מלכותי, והיום הוא משמש בתור חלל לתצוגות אמנות מתחלפות. לפנים התקיים בקרבתו שוק הצמר והעבדים. בשער זה, שהיה מהיפים בזמנו, פיתוחים ועיטורים עדינים. הוא בנוי שלוש קשתות בהן חצי פרסה חלולה, ושתי פרסות מלאות, ממוסגרות במוטיבים ענף עץ דקל (המסמל חיי נצח) וצדף, וכן עיטורים אופייניים לשושלת המֻוַחִדוּן, קרני ראמים ופרחי אירוס. שער זה מיוחד, מונומנטלי ובנוי בסגנון מורי-ערבי. הוא בנוי מאבן כורכר צהובה וצורת הכניסה אליו היא בזיגזג כדי להקשות על האויב המסתער. כל אלה מקנים לו את התואר השער היפה ביותר בעולם המורי. ב-1672 הפך מוּלאי אִִסמַעיל את הקַצבּה לארמון הקיץ, והושיב בו את שבט לוּדיה, שבט בֶּרבֶּרי נאמן, שמוצאו מהסהרה. אפשר להיכנס לקצבה גם דרך השער התחתון, שמדרגות רחבות מבדילו בינו לבין שער אלאוּדַאיה, והוא מוביל ישר אל גן אנדלוסי, שנבנה על ידי הצרפתים. בגן מצוי ארמון קטן שמוזיאון בתוכו. הוא נבנה על ידי מוּלאי אִסמַעיל ומוצגים בו פרטי לבוש מסורתיים ותכשיטים.

היום הקצבה היא רובע מגורים ציורי, יפה ומטופח להפליא, צבוע בצבעי כחול לבן מסנוורי עיניים, אולי קצת מטופח מידי, כמו בונבוניירה לתיירים. במורד הסמטאות הצרות והמתפתלות של הקצבה נמצא בית קפה הצופה על האוקיינוס האטלנטי, על נמל סירות הדייג ועל העיר סלה.

* שֵלה: חורבות העיר הרומית העתיקה שלה, שהפכה לעיר בֶּרבֶּרית עצמאית בשם סַלֶה וננטשה ב-1154. שטחה שימש את שושלת אַלמֻוַחִדוּן, ואחריהם את שושלת בַּנוּ מַרין  בתור אתר קבורה מלכותי. המבנים שרואים היום הם מבנים מתקופת המַרינים במאה ה-14. הסֻלטאן אַבּו אלחַסַן בנה את החומות ואת השער. המַרינים נצלו את אזור הנמל הרומי הישן, בנו חומות ומסגדים ובחסותם שיכנו את בני משפחת המלוכה שהלכו לעולמם. כאן היה הנמל העיקרי הרומי של הקולוניה סַלֶה במאות הראשונה והשנייה לספירה. מכאן יצאו שמן, דגנים, יין, קרמיקה וצמר לרומא. התצפית מהמקום יפה כשמביטים צפונה לאורך החוף האטלנטי. אפשר לראות מרחוק את הנמלים הגדולים והמתפתחים. הקברים גדולים, העיטור ההיספנו-מורי אשר כאן הוא פשוט, בהיר ומדויק. ועוד שם בריכת מים וסיפורי אמונות כגון סיפור הצלופחים, החתולים המקודשים וקליפות הביצים. סיפור אחד מני רבים על מגוון האמונות העממיות הנהוגות במרוקו.

 הפיל והשאלה היהודית

בסַלֶה ישבו יהודים כבר מהמאה השנייה לספירה. במאה השמינית, לאחר התאסלמות האוכלוסייה היהודית, קמה ברַבּאט כת בֶּרבֶּרית שנטתה ליהדות, אך הושמדה בידי המֻוַחִדוּן במאה ה-12. במאות ה-13 וה-14 פעלו בסַלֶה סוחרים יהודים ממיורקה. סוחרי גנואה, ששלטו אז במסחר בעיר, לא ראו בעין יפה את בואם של מגורשי ספרד בשלהי המאה ה-15. אחרי שנת 1550 פרחה הקהילה, וגם יהודים מהולנד התיישבו בה. במהלך המאה ה-19 שמשו כמה יהודים בתור קונסולים של מעצמות המערב בעיר. יהודי רַבּאט נמנו על מייסדי קהילת גיברלטר ב-1705, קהילת מוֹגדוֹר ב-1765 וליסבון ב-1773. ב-1790 מילט המושל המקומי את יהודי סַלֶה ורַבּאט מרדיפות הסֻלטאן יַזיד, שהיהודים כינוהו "יַזיד המזיד", תמורת סכום של 600 אלף מטילי זהב. ב-1799 נספתה למעלה ממחצית האוכלוסייה במגיפה, ובכללם יהודים רבים. ב-1807 נכפתה על היהודים הישיבה במלאח, ורבים היגרו לדרום אמריקה, והיו גם משפחות, בעיקר עשירות ומבוססות, שהתאסלמו. ב-1830 התישבו במלאח ברַבּאט יהודים שהגיעו מחבל תַלמַסאן שבצפון מזרח מרוקו. שלטי הרחובות והסמטאות נושאים עדיין שמות יהודיים. כאן שכנו בעבר בית הספר כי"ח. מתוך 17 בתי כנסת שהיו בעבר, רק אחד מהם שרד והוא  בית הכנסת של ר' שלום אזאווי, ברחוב סידי מח'לוף, מול השוק. בית הכנסת שופץ ושוחזר. עד לפני כעשר שנים עוד היה מניין בימי חול ובשבת. כיום, לא מתפללים כמעט בבית הכנסת כי במְלָאח חיות רק שתי משפחות יהודיות.  האחרים עברו לעיר החדשה. תחת השלטון הצרפתי 1(1956-1912) קמו מוסדות יהודיים ברבאט ובהם בית הדין הרבני בנשיאות ר' רפאל אנקווה ור' יוסף בן עטאר. ברבאט נמנו בשנת 1947 כ-13 אלף יהודים. ב-1970 נמנו כ-4000 יהודים. כיום מונה הקהילה כ-120 יהודים המתגוררים בעיר החדשה ועוסקים במסחר. לרשותם שלושה בתי כנסת: "תלמוד תורה", בעיר החדשה; "בירדוגו", בעיר החדשה; "ר' שלום איזאווי" במלאח, שהוא חלק מהמֶדינה. ברשות הקהילה שני בתי עלמין, אחד מהם ישן ולא פעיל והשני חדש, הנמצא סמוך לבית הקברות הנוצרי.

==================

מנחם דהאן עולה לירושלים, ויהודי רבאט יישארו ללא שוחט ומוהל
הארץ, יום שישי, יד שבט תשס"ז 02/02/2007

סמוך לאחד משערי המלאח, העיר העתיקה של רבאט, חבוי בית הכנסת על שם רבי שלום אזאווי. עין לא מיומנת לא תבחין בכך, משום שאין סימן חיצוני שמעיד על בית כנסת; אבל אנשי המקום יודעים, וגם נוכחותו של שוטר יכולה לעזור. מעל בית הכנסת מתגורר מנחם דהאן, ואנשי השוק שבמקום מובילים אליו עיתונאים שמחפשים את שאריות הקהילה היהודית בעיר.
דהאן יעבור לגור בירושלים. עזיבתו תותיר את קהילת רבאט ללא שוחט, עורך נישואין וגירושין, ואפילו בלי מוהל. אבל למעשה, בקהילה של רבאט אין צורך במוהל. כמו בערים אחרות במרוקו, פרט לקזבלנקה, היהודים שנשארו פה מבוגרים, הצעירים מהגרים, וסימן שאלה מרחף מעל עתיד הקהילה. אף אחד לא יודע מה בדיוק גודלה של הקהילה היהודית במרוקו, אבל אין ספק שמדובר בקהילה היהודית הגדולה ביותר בעולם הערבי של ימינו. ההערכות נעות בין 2,600 ל-6,000 איש. אפשר לקבוע במידה רבה של ביטחון שיש בה יותר מ-4,000 איש.
בניגוד למדינות ערביות אחרות, במרוקו נחשבים היהודים שותפים להקמת המדינה. הדבר אינו נסתר מעיני האוכלוסייה הכללית – כל מוסלמי שנשאל על מעמדם של היהודים מדגיש בגאווה כי למלך יועץ יהודי – הלוא הוא אנדרי אזולאי. היהודים והנוצרים שגורשו ביחד מספרד במאות ה-15 וה-16, הגיעו למרוקו והקימו פה מדינה חדשה, מתוך שיתוף. יהודים גם כיהנו כשרים בממשלות המודרניות של מרוקו. נשיא מועצת הקהילות היהודיות, סרג' ברדוגו, קושר ישירות בין הנוכחות היהודית לבין המדיניות של בית המלוכה. המלך הוא "אמיר המאמינים", ובמאמינים כלולים גם היהודים, הוא מסביר. היסטורית, פעל בית המלוכה כדי להגן על הנתינים היהודים. בזמן מלחמת העולם השנייה סרב המלך מוחמד החמישי לשתף פעולה עם משטר וישי בצרפת, ודחה את הבקשה כי היהודים יענדו על בגדיהם מגן דוד.

חרוסת נוסח יהדות מרוקו – רבאט

מצרכים:

1/2 ק"ג תמרים, ללא הגלעין

1 כוס יין קידוש

1 כוס אגוזים קצוצים

2 כפיות קינמון

1/4 כפית ציפורן

אופן ההכנה:

מרתיחים את התמרים עם היין על להבה נמוכה עד שהתמרים הופכים לעיסה. מוסיפים את כל התבלינים ואת האגוזים ומערבבים.

======================

סַלֶה

העיר סלה שוכנת על הגדה המערבית של הנהר בּוּ רֶגרֶג, סמוך לשפכו לאוקיינוס האטלנטי, מול העיר רבאט. מבחינה מוניציפלית היא מעין שכונה של רבאט, אבל למעשה היא עיר בפני עצמה על כל מרכיביה. מבחינות רבות היא מרתקת יותר מרבאט ויש בה יותר אתרים רבי עניין. למשל בית העלמין המוסלמי השוכן לגדת הבּוּ רֶגרֶג ומכסה שטחים נרחבים. במרוקו נוהגים לקבור את המתים כשצידם השמאלי ופניהם פונים לכיוון מכה. סלה ידועה גם בתור אתר קינון לחסידות רבות, המעדיפות לבנות את קיניהן על ראשי הצריחים. בית שחסידה בחרה לקנן עליו נחשב לבר-מזל. המראה הדומיננטי ביותר בסלה הוא של קיני החסידות הפעילים שנבנו על כל נקודה גבוהה במתחם. החסידות "מלקלקות" במקוריהן בקולות חיזור ומפליאות במעופן.

במשך שנים רבות נקראו שתי הערים, רבאט וסַלֶה, בשמה של סלה, ותושביה טוענים בלגלוג שרבאט בסך הכל כשמה כן היא, מצודת שמירה ותו לא. כאשר נבחרה רבאט בשנת 1912 להיות מרכז השלטון הצרפתי ירדה קרנה של סַלֶה, הנראית היום כמו פרבר בעל אופי מיושן ומסורתי של רבאט.
פרטים נוספים… הרומים שבאו לאחר הפניקים הקימו את הישוב במקום והשאירו בו את שרידיהם. במאה ה-11 היתה סלה בירת הממלכה של אִפראן הבֶּרבֶּרית. באותה מאה נכבשה על ידי המֻראבִּטוּן ואלה הפכו אותה לבסיס להתקפות על שבט בַּרע'וּטה השכן. המֻראבִּטוּן בתורם הובסו על ידי המֻוַחִדוּן בשנת 1145. בשנת 1249 נפלה סַלֶה בידי בני מַרין, המרינים, שבנו בה חומות, שערים, מדרסה, בית ספר לרפואה, מסגד ואמת מים. בשנת 1260 מרד השליט של סַלֶה בסֻלטאן יעקוּבּ אַבּוּ יוּסֻף. הספרדים מיהרו להגיש לו עזרה ונשק, ובתמורה העניק להם את העיר. הם בזזו את כל אוצרותיה ונטשוה עמוסי שלל רב.

עד המאה ה-16 נודעה סַלה בתור הנמל המסחרי העיקרי בחוף האוקיינוס האטלנטי. אליה היו מגיעות אניות צי הסוחר של מדינות אירופה טעונות בתוצרת תעשייתית, כלי מלחמה ותחמושת, והפליגו ממנה טעונות בתוצרת של מרוקו ונאות המדבר של הסהרה: עורות, צמר, אריגים, שטיחים, שנהב, דבש, נוצות יענים, דונג, תבלינים ופירות. בראשית המאה ה-17 התיישבו בה מוסלמים ויהודים שנמלטו מספרד. הפליטים המוסלמים הקימו בה מעין רפובליקה עצמאית של שודדי ים, שיחד עם עמיתיהם האלג'ירים הפילו את מרותם על יורדי הים שהגיעו לאזור. הם סחרו בעיקר בסחורות גנובות, ושימשו מתווכים בין השודדים לבין משפחות השבויים שנפלו בידיהם. ביניהם היו גם שודדים יהודים, אשר שלא כעמיתיהם המוסלמים, שבתו משוד בשבת.

שודדי הים יצאו מבסיסם בסלה ותקפו ושדדו אלפי ספינות מסחר, שהיו בדרכן מאסיה לאירופה, למערב אפריקה ולאמריקה. במשך מרבית המאה ה-17 הטילו השודדים הללו את חתיתם על כל האזור, עד תקופתו של מוּלאי אִסמעיל מן העַלַווים, שדיכא את שודדי הים. האניה האחרונה נשדדה ב-1829.

====================

שודדי סַלֶה

אל החופים הללו הגיעו בראשית המאה ה-17 כנופיות של אנדלוסים שנאלצו לעזוב את מולדתם בעקבות האירוע המוכר במקומותינו כ"גירוש ספרד".  אנו, שתופשים את ההשתלטות של המלכים הקתולים על אנדלוסיה כטראומה לאומית, נוטים לשכוח שמדובר באחד הטרנספרים רחבי ההיקף בהיסטוריה: במסגרת הפרק האחרון של טיהור דרום ספרד מכל אלה שלא היו מוכנים להמיר את דתם לנצרות הצטרפו לרבע מיליון היהודים, שגורשו כמאתיים שנה קודם לכן, עוד כמיליון מוסלמים. גם הם, כרבים מהפליטים היהודים לפניהם, מצאו מקלט במגרב. במגורשים היו מי ששאפו לנקום בנוצרים והכריזו עליהם מלחמת קודש. הבולטים שבהם היו ההוֹרַנצֶ'רוֹס, שנקראו על שם כפר מולדתם הוֹרַנצֶ'ס שבאֶקסטרַמַדוֹרה, ספרד, ונודעו במזגם הפרוע ובאלימותם. המהגרים התיישבו על חורבותיה של רבאט העתיקה, שיקמו את הקצבה – המצודה המבוצרת – והשתכנו מעברו האחר של הנהר, בסָלֶה. הם הקימו במקום רפובליקה עצמאית של שודדים, ועם עמיתיהם מאלג'יריה ומתוניסיה, שתקפו אוניות בים התיכון, הטילו אימה על יורדי הים האירופאים. מסיבה זאת היסטוריונים אינם רואים בהם פיראטים, השודדים כל ספינה ללא הבחנה, אלא קוֹרסַרים, חיילים שכירים. האסלאם כינו אותם אלע'וּזאת – כשמם של לוחמי הנביא מוחמד. אף על פי שמטרתם העיקרית היתה להפיק רווחים, בשיטות הפעולה של הלוחמים המוסלמים האלה ניכרים קווי דמיון לקבוצות מחבלים בנות זמננו, שמקדמות את מטרותיהן באמצעות טרור ופגיעה במטרות אזרחיות. במערב נודעו כנופיות אלה בשם שודדי סַלֶה. הם הרחיבו את פעילותם אל רחבי האוקיינוס האטלנטי והוסיפו לשוד הימי גם פשיטות יבשתיות נועזות ליישובים חסרי הגנה על חופי אירופה, ובמהלכן שרפו בתים, בזזו רכוש ולקחו בשבי גברים, נשים וטף. שיטות הפעולה החביבות עליהם היו תקיפות "פגע וברח" באישון ליל או פלישות בימי ראשון, כשכל תושבי הכפר התכנסו בכנסייה. מראות ספינות הרפאים המגיחות לפתע מהמעגן, שמסיפוניהן פורצים לוחמים עוטי גַ'לַבּיות וחרבות מעוקלות ולוכדים את התושבים במיטותיהם או לוקחים אותם בכוח מבתי התפילה הבוערים, פרנסו את הסיוטים של תושבי אירופה.

בעשור הראשון להיווסדה של רפובליקת השודדים, שהתקיימה במשך כמאתיים שנה, נשבו כ-500 אוניות סוחר בריטיות. בקיץ אחד נחטפו מבתיהם בפלימות' לבדה יותר מאלף אזרחים אנגלים. בעקבות הביקורת הציבורית שלח המלך צ'רלס הראשון למרוקו את ג'ון הריסון, הראשון בסדרת השגרירים המיוחדים, רובם דיפלומטים וקציני צבא, שניסו לשחרר את החטופים. הריסון, הרפתקן צעיר ונועז, היה שונה מאוד מכל אלה שיבואו אחריו. הריסון, מעין ג'יימס בונד של המאה ה-17, הצליח לחדור לסלה, שנחשבה אז העיר המסוכנת ביותר בעולם, כשהוא מחופש לסגפן מוסלמי. הוא זכה באמונו של מנהיגם הרוחני של השודדים, סידי מוחמד אלעַיאשי, שנודע בשנאתו לנוצרים והיה אחראי אישית למותם של אלפי עבדים לבנים. אלעַיאשי הסכים לנהל משא ומתן על שחרורם של החטופים הבריטים, אבל כעבור שנתיים של מגעים שוחררו רק כמה עשרות מהם. הצי הבריטי ניסה לכבוש את סלה, אך הניסיון עלה בתוהו בגלל המאפיינים הייחודיים שהביאו לבחירתה כבירת הפיראטים: ההגנה הטבעית של הגדה הסלעית של הנהר בּוּ רֶגרֶג, ושעריה הגדולים של סלה, שאפשרו לאוניות להפליג אל האגם שבתוך העיר אך חסמו את הגישה לספינות מלחמה. השילוב של היתרונות הפיזיים והמוניטין שיצא לתושביה כלוחמים מיומנים ועזי רוח עשו את רפובליקת השודדים לבלתי מנוצחת. רוב השבויים נמכרו בערי מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה ולוב. כמה מהם, בייחוד בעלי האמצעים, נותרו במרתפי המצודות שעל שפת האוקיינוס האטלנטי של מרוקו, בתקווה שקרוביהם יצליחו לאסוף את דמי הכופר בעבור שחרורם. הפיראטים עשו שימוש בחורבותיהן של ערים מבוצרות עתיקות שנבנו בדורות קודמים ועשו אותן למפקדותיהם. קני הנשרים הללו שכנו על חופיה האקזוטיים של צפון אפריקה, במקום שהיו בו בעת העתיקה ובימי הביניים נמלים מוגנים, תחנות מסחר ומצודות.
ראשוני השליטים העַלַוים, בני משפחתו של מולאי אִסמעיל, סיפחו את עיר שודדי הים לממלכתם. תושבי סלה המשיכו לעסוק בשוד אוניות, אך שללם של הפיראטים עבר מאותה העת לקופתו של הסֻלטאן. בסַלֶה, ולרגלי הקצבה של רַבּאט השכנה, הוסיפו להתקיים עד שלהי המאה ה-18 שוקי עבדים אירופאים. אנשי המַגרִבּ היו מוכנים לשלם הון עתק, במושגים של אותם הימים, תמורת עבדים לבנים.

דבי הירשמן, מסע אחר, 180, ספטמבר 2006.

========================

אתרים בסַלֶה

*המלאח: הרובע היהודי הנוכחי של סלה נבנה במאה ה-15 ובו חייתה קהילה יהודית גדולה שהוציאה מתוכה רבנים ידועים. היום אין יהודים במלאח, וזוהי שכונת עוני מוסלמית, המשמרת בקרבה ובזיכרונם של תושביה את זכר היהודים. בין הסמטאות נמצא חמאם יהודי לשעבר. יש בו מדור נפרד לגברים ומדור נפרד לנשים, כל אחד במבנה אחר. תושבי המקום זוכרים שזה היה חמאם יהודי. אחד הרחובות במלאח נקרא עד היום רחוב רבי אברהם בן עמרם ובו גם נמצא קבר רבי אברהם בן עמרם.

צביעת הצמר, שהיא מקצוע נפוץ במלאח, היתה פעם מונופול של היהודים, והיום עוסקים בה המוסלמים הזוכרים את העבר. בין הסמטאות אפשר להציץ לבית ספר קטן לילדים רכים, הלומדים את הא"ב הערבי, למאפייה המפיקה פיתות באמצעים דלים. אפשר להציץ פנימה לתוך הבתים, שהם מבנים שהיו פעם יפים והיום דלים בהחזקתם ובתכולתם. אחת הכיכרות המרכזיות במלאח היא ארחבה דזראע, כיכר הזרעים. כיכר זו מוקפת הרבה בתי חצרים ששווה להציץ לתוכם כדי לראות את אורח החיים האופייני למלאח, גם אם כבר אין שם יהודים. הבולט בין רבני סלה היה ר' רפאל אנקווה שנולד בסלה בשנת 1848. גם רבי חיים בן עטאר נולד בסלה. הוא כתב את "אור החיים", פירוש לתורה. בשנת 1742 עלה ארצה. בסוף המאה ה-17 הוברחו יהודי סלה ורבאט לארץ.

*בית העלמין היהודי: בבית העלמין בעיר יש מצבה מהמאה השלישית לפני הספירה. על המצבה כתוב: "אאורליוס פתולמיאוס היהודי". שרידים אלו הם הוכחה לכך שהיו במקום יהודים בתקופות קדומות. הבולט בין הקבורים בבית העלמין הוא הבולט בין רבני סלה, ר' רפאל אנקווה שנולד בסלה בשנת 1848.

=============

ר' רפאל אנקווה

שושלת הזהב של משפחת אנקווה פיארה במשך שנים ארוכות את יהדות מרוקו. שורה ארוכה של רבנים ודיינים, מצאצאי המשפחה כהנו בערי מרוקו השונות. אחד המפורסמים שבהם הוא ר' רפאל אנקווה, שהיה מופלג בתורה ובחסידות. הוא נולד בסַלֶה בשנת תר"ח (1848) ובהיותו בן 22 התמנה לרב והקים ישיבה גדולה שממנה יצאו רבנים ואנשי תורה. הוא נפטר בשנת 1930, וקברו נמצא בסַלֶה. מוצאה של משפחתו מהעיר טולדו שבספרד. היהודים כינו את טולדו בשם טוּלַיטוּלה, משחק מלים עם השם טולדו, ורמז לטלטולים והגירושים הרבים שהיו מנת חלקם בתקופות שונות על אדמת ספרד. משפחת אנקווה נמנתה על המשפחות האצילות והמכובדות של הקהילה היהודית בטולדו. פירושו ומובנו של כינוי המשפחה אינו ברור דיו, ואין אנו יודעים מהו מקורו. נביא כאן השערה אחת: אם מקור הכינוי הוא בערבית, הרי זה יכול להיות כינוי לתכונה מיוחדת של המשפחה, כפי שהיה מקובל בספרד המוסלמית לתת סימני היכר לאנשים ולמשפחות לפי התכונות, המקצוע, או אפילו המום הגופני של ראש המשפחה. למשל: אלעסרי (האיטר), אלשקר (האדמוני), אלמליח (הטוב), אלחדאד (הנפח). לפי הנחה זו ניתן לומר שהפירוש הערבי של המלה אנקווה הוא ניקיון (הגוף) ניקיון כפיים וטוהר המידות. אולי משפחה זו, הצטיינה בניקיון כפיים וטוהר מידות, ועל כן הודבק לה כינוי זה. (השמטת האות "לָמֶד" מ"אל" הידיעה היא כלל בשפה הערבית: מלה המתחילה ב"אותיות שמש" (ש,צ,ט',נ,) אין מבטאים לפניה את האות לָמֶד של "אל" הידיעה). המסורת גורסת שהמשפחה היא מצאצאי משפחת עזרא הסופר, ש"עשה פסולת נקייה" בעלותו מבבל. כישרונותיו המופלאים, בקיאותו וחריפותו בתורה העמידוהו בימי חַסַן הראשון בראש רבני מרוקו. תחילה נבחר כראש רבני סַלֶה, ולימים נבחר להיות נשיא וראש הדיינים לכל בתי הדין במרוקו כולה. חַסַן הראשון העניק לו עיטור כבוד על פעולותיו הברוכות למען יהודי מרוקו. הרב נערץ גם על ידי ראשי השלטון הצרפתי בתקופת שלטון החסות. ר' רפאל אנקווה נפטר בשנת התר"ץ (1930) ומקום מנוחתו בבית העלמין בסַלֶה. קברו מהווה עד היום מקום עלייה לרגל.

+ + + +

רבי חיים בן עטאר (1696 – 1743)

רבי חיים בן עטאר נולד בשנת 1696 בעיר סַלֶה אשר במרוקו למשפחה ענפה ומיוחסת ממגורשי ספרד, אשר התפצלה בזמן הגירוש לשני ענפים: האחד עבר להולנד והשני עבר למרוקו. הענף שבמרוקו התפצל לשניים: האחד התיישב בפַאס והשני בסָלֶה שעל חוף האוקיאנוס האטלנטי, ושני הפלגים הוציאו מקרבם רבנים גדולי תורה.

בשנת 1705 בהיות ר' חיים בן עטאר ילד בן 9 החלו נדודיו. סבו ר' חיים בן עטאר "הזקן" ואביו רבי משה בן עטאר עזבו את עירם סָלֶה והתיישבו במֶכְּנָאס לשם ניהול עסק מסחרי. כעבור שנתיים חזרו לסָלֶה ושוב עזבוה וחזרו למֶכְּנָאס. בשנת 1732 בהיותו בסָלה והוא בן 36, הדפיס את ספרו הראשון "חפץ ה'" הכולל חידושים ופירושים על מסכת ברכות, שבת, הוריות וחולין.

בשנת 1733 עזב את סָלֶה ונסע לפַאס, שם לימד תורה ברבים בישיבה של העיר ושהה שם עד שנת 1738. בתקופה זו כתב עוד שני ספרים: האחד "פרי תואר" אשר תוכנו השגות על הספר "פרי חדש" להגאון רבי חזקיה די-סלוא והשני (השלישי בסדרת ספריו) "אור החיים" – פירוש על התורה.

הרעב של שנת תצ"ח (1738) מצא את חיים בן עטאר בפַאס. אותה שנה שוב פקד את הארץ רעב כבד. בצורות פקדו את ערי מרוקו לעתים תכופות ובעקבותיהן שוב הוטלו מיסים כבדים ושוב נגזרו גזרות חמורות. עקב הרעב, גלו רבים לעיר תֶטְוַאן, שם המצב היה טוב יותר. בין הגולים היה גם ר' חיים בן עטאר. בתֶטְוַאן גמלה בו ההחלטה לעלות לארץ הקודש, ואכן בשנת תצ"ט (1739) ארז את מטלטליו, לקח מקל נדודים, עזב את תֶטְוַאן והגיע לאלג'יר. הוא ערך ביקור אצל רבני העיר רבי יצחק שוּראקי ורבי יהודה עַיאש, והגיש להם את שני ספריו שהיו אתו בכתב יד.

עוד באותה שנה המשיך בדרכו לארץ היעודה. כאשר פניו מופנות מזרחה, הגיע בחג השבועות של אותה שנה לליווֹרנו שבאיטליה. הוא התעכב בליווֹרנו למעלה משנתיים מתוך שתי סיבות:  הראשונה: הוא רצה להדפיס את ספריו "פרי תואר" ו"אור החיים". מאחר ורוב חכמי מרוקו הדפיסו את ספריהם בליוורנו או בוונציה, ולכן נראתה לו ליוורנו כעיר הראויה שיודפסו בה ספריו שבכתיבתם החל עוד בהיותו בעיר הולדתו סַלֶה. סיבה שנייה קשורה באידיאולוגיה על העלייה לארץ הקודש בכלל ובעליית הצדיקים לארץ ישראל בפרט. עלייה לארץ הקודש פירושה גאולה. הוא האמין שעליית הצדיקים לארץ היא הדרך הטבעית לגאולה וזוהי חובתו. לשהייה בליווֹרנו היתה מטרה ברורה: גיוס תלמידי חכמים לעלייה לארץ הקודש ועשיית נפשות לרעיונו להקים ישיבה בירושלים שתקרא "כנסת ישראל". בהיותו באיטליה עבר מעיר לעיר ועסק בגיוס תלמידים ובדרשותיו ניסה לעורר בהם את האהבה הישנה לארץ הקודש. הוא גייס משאבים להקמת הישיבה וחוג נדיבים שיחזיקו אותה.

בראש חודש אב שנת תק"א (1741) עזב ר' חיים בן עטאר את ליווֹרנו ואיתו פמליה של שלושים גברים, נשים וטף וביניהם תלמידיו ובני משפחותיהם שבאו איתו ממרוקו. בשנת תק"א (1741) הגיע ר' חיים בן עטאר עם פמלייתו לעכו, שם שהו עד שנת תק"ב (1742). משם יצא למסע אל קברי הצדיקים בצפת, בגליל ובטבריה. אנשי טבריה הפצירו בו להשתקע בעיר, אך הוא היה נחוש בדעתו לגור בירושלים. בסוף שנה זו הגשים את חלומו והגיע לירושלים. בהגיעו לירושלים הקים את הישיבה אליה שאף בשם "כנסת ישראל", ויחד עם תלמידיו הקדיש את כל זמנו לתורה ולעבודת הבורא. הישיבה עסקה בשני עיקרי לימוד: תורת הנסתר ותורת הנגלה. תוך כדי כך הוציא לאור את ספרו הרביעי והאחרון והוא: "ראשון לציון" שכתב בהיותו בארץ ישראל ותלמידיו הוציאוהו לאור לאחר מותו. הספר כולל חידושים על מסכת ברכות, סוכה, ביצה, תענית, מגילה וחלק ב' של פירוש לתהילים, משלי וחמש מגילות ונביאים. ר' חיים בן עטאר לא זכה לחיות ימים רבים בירושלים. יש נוהגים לכנות את ר' חיים בן עטאר עצמו בשם "אורח חיים", על שם ספרו החשוב ביותר. הוא נפטר בהיותו בן 47 שנים בשנת התק"ג (1743), ונקבר בהר הזיתים. קברו מהווה מקום עלייה לרגל, במיוחד ביום השנה לפטירתו.

רעיון הגאולה של ר' חיים בן עטאר: לר' חיים בן עטאר היו קשרים הדוקים עם יהדות אשכנז וקשרי חברות עם הבעל שם טוב, ר' ישראל מסלנט, מייסד תנועת החסידות. קיימת זהות השקפה בין רעיון הגאולה של הבעל שם טוב מייסד החסידות, לבין רעיון הגאולה אצל רבי חיים בן עטאר כפי שבא לידי ביטוי בספר "אור החיים". בתורת החסידות, הגאולה נתפסת כגאולה עצמית. היינו: העם יגאל את עצמו, כשכל אדם מישראל יתקן את מעשיו ואת מחשבותיו. לכן הברירה היא בידי כל פרט ועליו מוטלת החובה לפעול לגאולת העם. החסידות גורסת שהגאולה תבוא "בעיתה", כשהדור יהיה ראוי לה; והדור יהיה ראוי אם הפרט, כלומר הצדיק רועה הדור, ישא באחריותו, "ילך לפני העם, ילמד אותו, ידריך אותו, יורהו כדי שכל אדם בישראל יתקן מעשיו. אז יהיה העם ראוי לגאולה". לעומתו רבי חיים בן עטאר גורס חד משמעית: הצדיק אחראי בפני בוראו ובפני דורו ואם לא יפעל "עד אשר ייטיבו מעשיהם ובזה יגאל ה'", עתיד הוא לתת את הדין. מכאן שהגאולה תבוא רק ע"י הצדיק.

האגדה מספרת שביאת המשיח תתקיים רק כאשר יהיה מפגש בין מזרח ומערב והכוונה למפגש בין ר' חיים בן עטאר לבין הבעל שם טוב, אך מאחר ומפגש זה לא יצא אל הפועל עדיין ממתינים לביאת המשיח. מספרים שהבעל שם טוב רצה בכל מאודו לראות את ר' חיים בן עטאר ולהיפגש אתו פנים אל פנים אך מן השמים עכבוהו. נסע הבעל שם טוב לאיסטנבול דרך היבשה ובהגיעו לשם עלה על ספינה אשר היתה בדרכה לארץ הקודש. והנה קמה סערה עזה בים ונחשולי מים אדירים טלטלו את האונייה ואיימו להטביעה. אותו יום, ערב פסח היה ובליל הסדר בא אליו אליהו הנביא זכור לטוב והודיעו שמן השמים גוזרים עליו לרדת אל היבשה ולשוב לביתו. כששאל לפשר הגזירה, נענה: אם שני "מופתי הדור" ייפגשו, בכוחם להביא גאולה לישראל, וזמנה טרם הגיע. ומן השמים אין רוצים בגאולה שלא בעתה.

=================

* המַדרַסַה של אַבּוּ אלחַסַן אלמַריני: המדרסה על שם אבו אלחסן אלמריני היא אחת המדרסות המַריניות היפות במרוקו. היא נבנתה בין 1349-1331. העבודה עדינה ומדהימה בסטוקו וגילוף בעץ ארז. המדרסה בנויה סביב חצר מרכזית הנפתחת אל אולם תפילה, ומעליה חדרי המגורים. היא מקושטת בעיטורי פרחים, עם דגש על פסוקים מן הקוראן המשולבים בין הפרחים ומגולפים בעץ ארז כהה, ברצועות גדולות המשתלבות בתוך עבודת הסטוקו. אפילו שירים שלמים מופיעים פה ושם, כמו זה שעל הקיר האחורי של החצר, הכתוב בשיש על רקע ירוק: "הביטו בשערי הנפלא / שמחו בחברתי המובחרת / בהדר מלאכת המחשבת של בנייני / בפנים המרהיב שלי". המדרסה בנויה סביב חדרי לימוד וסמוך לכניסה יש גרם מעלות המוביל אל חדרי התלמידים ואל גג המדרסה, שממנו יש תצפית מרהיבה אל עבר סַלֶה, רַבּאט והאוקיינוס. המַדרַסה אינה פעילה, והיא מיועדת לשימור וללימוד על השושלת של בני מַרין שעלתה לשלטון בסוף המאה ה-13 והחזיקה מעמד כמאתיים שנה. השושלת המַרינית דגלה בהענקת השכלה לילדי עניים בערים ובכפרים, ולכן הרבו בבניית מדרסות ואכסניות.

* מַדרַסַת מוּחַמַדיה: מדרסה שנבנתה במאה ה-18 לכבוד סידי מוחמד בן עבדאללה, שהיה פטרונם של ערי החוף. המדרסה פעילה ומשמשת בית ספר ליתומים. המקום מטופח להפליא, וחצרו מקושטת בכרזות חינוכיות והרבה קישוטים הנועדים לילדים. המקום הומה ופעיל ובשערו יושבת משגיחה המקפידה על הסדר והניקיון.

* קבר סידי עבדאללה בן אשוּר: סידי עבדאללה בן אשור, המכונה אלטַבּיבּ, הרופא, הוא קדוש מוסלמי, סגפן בן המאה ה-14 שהגיע מאנדלוסיה. סידי בן אשור היה פטרונם של שודדי הים ואחת לשנה, בחודש דצמבר, עורכים עד היום לכבודו תהלוכה פגאנית, שבמרכזה נשיאת נרות שעווה ענקיים בשלל צבעים. לאחר התהלוכה מכניסים את הנרות למתחם הקבר המרשים, שבו אולם תפילה הנושא על עמודיו תקרת סטוקו וקישוטי טיח. אין כניסה למי שאינו מוסלמי למתחם הקבר, אבל אפשר להציץ אליו מהחלונות. מספרים על סידי בן אשור שהיה בכוחו להשקיט סערות ולמשות ספינות שנטרפו בלב הים. הוא גם ידוע בקרב המקומיים כמרפא עיוורון, שיתוק וטירוף הדעת. סביב מבנה הקבר נבנו חדרים למבקרים, בהם מתאכסנים המֻעַוַקין, שהם החולים שבחסותו של הקדוש. לא רחוק בין הסמטאות נמצא בית המלאכה שבו מייצרים את נרות השעווה המיוחדים לכבוד הקדוש.

 

2. בַּנוּ מַרין

באמצע המאה ה-13 השתלטה שושלת בֶּרבֶּרית אחרת, משפחת בַּנוּ מַרין, על מרוקו. המרינים השתייכו למשפחת הבֶּרבֶּרים הזִנאטיים שישבו במזרח צפון אפריקה ואחר כך על הגבול המזרחי של מרוקו. המַרינים, בדומה למֻראבִּטוּן ולמֻוַחִדוּן, החלו בפשיטות מבסיסים בארץ ההרים. לאחר שנחלו המֻוַחִדוּן תבוסה מידי הנוצרים בחצי האי הפירנאי בקרב לַס נאוַוס דה טוֹלוֹסה (1212), חדר מנהיג המַרינים, עַבּד אַלחַק, למערב מרוקו, כבש את פאס וקבע את מרכזו בה. רק אחרי מאבק שארך 50 שנה כוננו את שלטונם במראכֶּש. היה זה בנו של עַבּד אַלחַק, אַבּוּ יוּסֻף יעקוּבּ (1286-1258), שניצח את המֻוַחִדוּן וכבש את בירתם מַראכֶּש (1269). יורשיו שמלכו במחצית הראשונה של המאה ה-14, היו שליטים תקיפים והתפשטו גם אל תחומי אלג'יריה של היום. גדול סֻלטאניהם, אַבּוּ אַלחַסַן עלי  (1351-1331), השתלט גם על אִפריקיה (תוניסיה של היום). אולם ניסיונותיהם להמשיך במלחמה עם הנוצרים בספרד נסתיימו בכישלון חרוץ. ב-1340 הכריז אַבּוּ אלחַסַן עַלי מלחמת קודש על הנוצרים בספרד, אך נחל מפלה חמורה מידי אלפונסו ה-11 בקרב סַלאדוֹ ליד טַריפה שבדרום ספרד. מאז לא התערבו המַרינים בחצי האי הפירנאי. במות בנו, אַבּוּ עַינאן (1358-1351), החלו במרוקו מלחמות פנימיות. המרינים נכשלו במאבקם הממושך עם שושלת עַבּד אַלואד, מלכי תִלִמסאן (כעת באלג'יריה), שהיתה אז בירת ממלכה שהשתרעה גם באזור גדול של מזרח מרוקו.

בני עַבּד אלואד (הנקראים גם זיאנים) שהם בֶּרבֶּרים משבט זִנאטה, מלכו בתִלִמסאן מ-1239 ועד 1554. בין 1359-1337 שלטו המַרינים בתִלִמסאן ואף ניסו לפרוש את שלטונם על אִפריקיה (תוניסיה). מדיניות ההתפשטות שלהם הגיעה לקיצה במפלה קשה שנחלו ב-1348 בתוניסיה. מאז החל שלטונם במרוקו עצמה להתערער, ואט אט השתררה בה אנרכיה, וזו גברה מחמת פשיטות שוד של שבטי הבֶּרבֶּרים והתפשטות השפעתם המפוררת של המסדרים הצוּפיים המיסטיים. ב-1420 נהיה מושל סַלֶה, אבו זַכַּריא יַחיא, ממשפחת בַּנוּ וַטאס, שר חצר ומושל למעשה. למַרינים לא נשאר אלא תואר המלכות, ושרי החצר ממשפחת בַּנוּ וַטאס היו השליטים האמיתיים. ב-1465 נהרג הסֻלטאן האחרון של שושלת המַרינים.

================

צוּפים (מבטאים סוּפים. בערבית صوفية, בתעתיק מדויק צוּפִיָה)

צוּפיות היא זרם אזוטרי באסלאם, השם את הדגש על האהבה והכוונה שבעשייה, יותר מאשר על ההלכה עצמה. הצופיות צמחה בתוך העולם המוסלמי של שלהי המאה השמינית, בקרב קבוצת אנשים קטנה שכונו בשם "אלו הפוסעים בשבילי הדרך הרוחנית". את אלוהים והאמת הם כינו "האהוב", בשל תשוקתם וכמיהתם העזה לאלוהות, והיו ידועים כ"מאהביו של אלוהים". מאוחר יותר קיבלו את הכינוי "צופים". השערות נפוצות בקשר למקור השם הן:

בגדי הצמר הלבנים שנהגו ללבוש כביטוי לפשטות וחוסר תשומת לב לחיצוניות (צמר = צוּף).

רמיזה לטוהר לבם (צאפה).

מתוך המילה צאפווא – אלו הנבחרים, משמעות המצוטטת פעמים רבות בספרות הצופית.

לפי התפיסה הצופית, תורתו של מוחמד עוותה על ידי מלכים ושליטים שהכפיפו את חוקי האסלאם לצרכיהם והשתמשו בהם לטובתם האישית, על מנת להצדיק את מעשיהם ואורח חייהם. הצופים, הרואים עצמם כמשמרי המסר הטהור של האסלאם המקורי, החלו להתגבש כאלטרנטיבה לשחיקה הרבה שעברה הדת הצעירה. קבוצות קטנות של מחפשים התאחדו סביב מורים רוחניים, שבמהלך הזמן הפכו לאחוות ומסדרים שונים, כל מסדר נקרא על שם מייסדו.

תמציתה של הדרך הצופית היא כניעה לאלוהים באהבה, שוב ושוב, השאיפה לראות בכל אדם, חיה, צמח ודומם את ההתגלמות המוחלטת של אלוהים השורה בכל. הצופים מאמינים שהאלוהות יצרה את העולם כאחדות אחת הפועלת במסגרת של חוקים הרמוניים, של שאיפה לאיזון בין נתינה לקבלה, ומטרת הדרך הצופית היא לחזק את האחדות של הפרט עם הדרך האלוהית. הצופים מאמינים שישנה אותה כמות של דרכים אל האחד, כמספר בני האדם על פני האדמה, וכל אחד ואחד צופן בתוכו את הקריאה לפקוח את עיניו הנסתרות ולבוא, לחזור אל השורש של השורש של מהותו הפנימית. דוגמה לחשיבות שמיחסים הצופיים למציאת הדרך האישית לאלוהים ניתן למצוא בשירו של שייח' מוט'אפר:

"עזבו הכול ולכו בעקבות האהבה בלבד, הו ליבי,
אנשי מציאות מצייתים לאהבה,
עבורם האהבה עתיקה יותר מכל הידוע לנו,
הם חיפשו את ראשיתה של האהבה,
אך גילו שאין לה ראשית."

תורותיהם וכתביהם של הצופים מתארים את מסעה של הנשמה מן הנפרדות אל האחדות עם אלוהים, ומציעה קווים מנחים וייעוץ בנתיב מסע זה. הספרות הצופית מציעה הסברים עשירים ומפורטים להבנת מערכת היחסים שבין האדם לאלוהיו, ומתארת כיצד כמיהה כנה לאלוהים עוזרת להיטהרות, ומדגישה כיצד נוכחותו של אלוהים עשויה להתגלות בפנינו גם ברגעים קשים, כשהיא נראית רחוקה מאיתנו ביותר. ג'לאל אלדין אלרומי הוא המפורסם ביותר מבין המורים הצופיים הרבים, וכתביו המתורגמים לשפות רבות הפכו את הצופיות למוכרת במערב.

בין המאה ה-9 למאה ה-11 צצו מסדרים צופיים רבים. מסדר צופי נקרא קנקה או זאוייה. התורכים קראו לבתי ההתכנסות הצופים רֻבּאט  (ביחיד רִבּאט),שם שהשתמשו בו לתיאור מבצר הגבול של חיילים צופיים שגוננו על דרך האסלאם. מרבית המסדרים הצופיים שמרו על המורשת שלהם, על שרשרת העברת הידע ממורה למורה עד למורים הרוחניים הראשונים. מאז תחילת האסלאם נרדפו הצופים ע"י האסלאם. האסלאם התפשט בזכות כיבושים, ביזה, התעשרות ושליטה אך גם בגלל חיי מסחר הוגנים ובשל הסתפקות במועט. בתקופה המודרנית במהלך המאות ה-18, 19 וה-20 היוו הצוּפים עלית של החברה שלהם, והובילו לעיתים תנועות של שינוי או התנגדות לשלטון קולוניאלי זר, כמו למשל במרוקו ובאלג'יריה בהתקוממות נגד הצרפתים. בשנת 1971 התחוללה ההפיכה באירן שהביאה להתעוררות כללית ולעניין במסורת המוסלמית ובכללה במסורת הצוּפית. האִמאם חומייני התרכז במדע הצוּפיות בשנותיו הראשונות.

==================

תחת שלטון המַרינים נהנתה מרוקו משגשוג כלכלי ופריחה תרבותית. ימי שלטונם היו תקופת שגשוג לתרבות המוסלמית-ערבית. המַרינים הקיפו עצמם במשוררים ומלומדים, הרבו לבנות, והמדרסות שהקימו בארצות שבשלטונם (במיוחד בפאס ובתִלִמסאן) הן מיצירות המופת של האמנות הספרדית-מורית. מלחמותיהם הממושכות של המרינים בנוצרים בספרד הקנו להם תהילה בעולם המוסלמי, ואת התואר " לוחמים למען האמונה".

==============

תרבות

מהתרבות הערבית 'התקנית' פיתחה מרוקו שילוב ייחודי של מסורות אמנותיות, שהחוט הקושר אותן יחדיו הוא המוסיקה: מהסגנון הקלאסי שהתפתח בספרד המוסלמית, בשילוב המסורות המוסיקליות של סיפור סיפורים על ידי בֶּרבֶּרים מקומיים ועד למיזוג בן-ימינו של מוסיקה אפריקנית, פופ צרפתי ורוק. גם אם היא מזוהה יותר עם אלג'יריה, מוסיקת הראי (raï) היא כוח עולה במרוקו, ולמרות מקצביה האפרו-ערביים המובהקים (היא חייבת הרבה למוסיקה הבדואית), זהו הסגנון המקומי המערבי ביותר באופיו, בכך שהוא מצרף יחד מגוון כלים אלקטרוניים ליצירת אווירה משלהבת. אופייה המוסלמי של מרוקו הביא לכך, שבהשוואה לרוב מדינות אפריקה, מקצבי הריקודים בה איטיים למדי (נשים מוסלמיות אינן אמורות לנענע את גופן לצלילי פופ). ריקוד המעגל הנקרא אחידוס הוא עתיק-יומין וסמלי לבֶּרבֶּרים, אבל במהלכו לא עורפים עוד ראשי תרנגולות, כפי שהיה נהוג בעבר.

עבודות-יד הן ענף מסחרי ראשי במרוקו. מרונקינרי (maronquinerie) , מוצרי עור מרוקניים, היו פריט רב-ערך במטעניהם של הסוחרים מאז המאה ה-16. מורשת עשירה לא פחות יש לייצור השטיחים, לקדרות, לצורפות, לכלי הנחושת ולעבודות העץ. לוחות צבועים ומגולפים לקישוט פנים הבית הם עניין שבשגרה כאן, ואריחים מעוטרים בדוגמאות מורכבות עדיין מייפים את עיצוב הפנים של מדרסות מוסלמיות רבות, של מוסדות דת אחרים ושל בתי עשירים. את המַשרוּבִּייה – תריסי חלון מעץ, החתוכים בדוגמאות עיטוריות שונות ומאפשרים לנשים המוסלמיות לראות מה קורה ברחוב בלי להיראות – תוכלו עדיין לראות בכל מקום, וכיוון שאינם יכולים להילקח כמזכרות, הם מוכיחים שעבודות-היד המרוקניות אינן תלויות בזרימת התיירות.

מרוקו עוררה השראה באמנים רבים. הצייר הניאו-בארוקי הצרפתי אז'ן דלקרואה שפך על בדיו קשת צבעים כדי לתאר את מראות מרוקו, לאחר שביקר כאן בשנות ה-30 של המאה ה-19, ותמונות של שווקים, חיי ההרמון וציד אריות שלטו בציוריו מאז והלאה. ואם נחשב דלקרואה בזמנו למגזים במקצת, הרי 100 שנים אחריו יצאה הוליווד מכליה ומדעתה ביחס למרוקו. בתחילה היתה זו מרלן דיטריך בסרט "מרוקו", אחריו בא ב-1942 הסרט הקלאסי "קזבלנקה" בכיכובם של אינגריד ברגמן והמפרי בוגרט, וכאשר שוטט פיטר אוטול ברחבי מרוקו בסרט "לורנס איש ערב" כבר הפכה מרוקו לארץ המשלהבת את דמיונם של מערביים רבים שנולדו בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה.

השפה המרוקאית (דאריג'ה – לשון רגילה), נשמעת אחרת לגמרי מהערבית המדוברת של המזרח התיכון, וניבים בֶּרבֶּריים רבים מדוברים בפנים הארץ, בייחוד בהרים. מרוקו הולכת בדרך מיוחדת לה ושונה מזו המוסלמית המחמירה במה שנוגע למנהגים ולסגנון החיים, אולם גם כאן שלטונם של הגברים ברור. ההפרדה בין המינים עלולה להיראות למבקר לא עקבית עד כדי בלבול. ככלל, בערים הגדולות תיתקלו באופנה יותר מעורבת ויותר נועזת מזו בכפרים.
======================

קרדיט: ערכים וצילומים מהויקיפדיה

הארץ

דבי הירשמן, מסע אחר, 180, ספטמבר 2006.

יעקב אלפסי (אבויה)