מנוחה נכונה

אם רצונכם להכיר תרבות החיים, לכו לכם אצל המתים. תרבותו של עם ניכרת ביחס שהוא מעניק למתים ובדרך שבה הוא קובר אותם. העולם מלא תרבויות חיים ומלא גם תרבויות מתים: אלה קוברים, אלה שורפים, אלה חונטים, אלה שולחים אל הקרח, אלה שולחים אל ההרים…

בית העלמין היהודי בפראג

זהו המקום שנראה הכי בית קברות בעולם. מצבות עתיקות נוטות לנפול, מעלות ירוקת, מגובבות זו על גבי זו. כשמטיילים שם, או יושבים רגע לנוח, יש תחושה שעוד מעט קט תגחנה רוחות הרפאים מבין הקברים ותחוללנה בין המצבות. אפילו הציניקן הגדול בעולם נוטה להלך רוח מיסטי משהו כשהוא משוטט בין המצבות הללו. 12,000 מצבות עתיקות שחלקן שבורות, וחלקן נוטות בשיפועים לכל הכיוונים. בית העלמין היה פעיל החל משנת 1478 ועד לסגירתו ב-1787. מספר הקברים המשוער כאן הוא למעלה מ- 100,000 השטח שהקצו ליהודים מלכתחילה היה קטן, וכך מפאת חוסר במקום נאלצו לקבור את המתים אחד מעל השני במשך 300 שנה. הקבר מושך הקהל ביותר, בעל הרייטינג הגבוה ביותר, הוא ללא ספק קברו של המהר"ל (יהודה ליווא בן בצלאל) מפראג, שחי בין השנים 1597 עד 1609 ושירת כרב הראשי של פראג. הוא נחשב לגדול המלומדים היהודים בהיסטוריה. במאה ה-19 נקשרה בשמו אגדת הגולם מפראג. אגדה אגדה, אבל הגולם חי וקיים ומביא הרבה פרנסה לאנשי פראג בתור אייטם תיירותי מובהק. על הקברים מופיעים לעיתים סימנים המזהים את משפחת הנפטרים, כך אפשר לזהות למשל: שתי ידיים – משפחות כהנים, זוג מספריים – הנפטר היה חייט, ענבים מסמלים משפחה אמידה. בית הקברות אינו נכס יהודי, הוא נכס תיירותי מובהק של פראג ומושך תיירים רבים. קצת מוזר לראות אלפי יפנים מסתערים עם מצלמותיהם על קברו של המהר"ל.

 

בית קברות עתיק בארמניה

נורדוז כפר על יד אגם סוואן. הכפר גדול, בתיו גדולים ומוקפי חומות. תושביו מגדלים בעיקר תפוחי אדמה וגזר, אבל עיקר מחייתם מדיג באגם. האטרקציה החשובה של הכפר הזה הוא בית הקברות הענק שלו, שכל חוקרי אמנות החצ'קרים הארמנית עולים אליו לרגל. הביקור בבית הקברות הוא חוויה נפלאה. יש בו שני חלקים, החלק האחד הוא החלק הפעיל עד היום, קוברים בו, ויש בו חצ'קרים חדשים, וגם הרבה מצבות שתמונות הנפטרים חקוקות בהם. שם נמצאת כנסיה פעילה, ואנשים רבים משוטטים במקום, אם על מנת לקבור את יקיריהם, או על מנת לפקוד את קבריהם.

החלק המעניין והאטרקטיבי הוא החלק העתיק, ששטחו עצום, ואפשר ללמוד בו את תולדות החצ'קר מראשיתו ועד לימי שגשוגו, ואכן לצורך זה מבקרים בו חוקרים רבים. בית הקברות העתיק מכסה את התקופה שבין המאות 13 – 17. יש בו חצ'קרים עתיקים מאד, שהם פשוטים יחסית, בעיקר הצלב וסמל הזמן, בלי הרבה עיטורים. ככל שהמאות מתקדמות, הולך החצ'קר ומשתכלל, והופך להיות למלאכת אמנות של תחרה באבן. נוסף לחצ'קרים יש בבית הקברות העתיק מבני קבר משפחתיים, אחוזות קבר מוקפות שבכות ברזל מעוצבות. המצבות העתיקות מכוסות בטחב צהוב, שמשווה לכל המקום אווירה מסתורית משהו. כמו בכל בית קברות, גם שם מסתובבים כמה טיפוסים תמהוניים, "משוגע הכפר" וכדומה, שהולכים אחריך וממלמלים, כמו באיזה סרט מסתורין.

בית הקברות הארמני העתיק

בית הקברות הארמני העתיק

מחילות הקפוצ'ינים

אחד המקומות הביזאריים, ואולי אפילו המפחידים ביותר שהטייל הממוצע חוזה בעיניו, הם המחילות של מנזר קפוצ'ין בפלרמו שבסיציליה. בקטקומבות האלה, המשתרעות במסדרונות ארוכים ובאולמות גדולים על פני קילומטרים, ניצבות לאורך הקירות, שכובות על גבי אצטבאות, תלויות מהתקרות – אלפי מומיות חנוטות, עורן הצהוב מתוח על גבי השלדים שמתחתיהן, כולן לבושות בבגדיהן המהודרים ביותר, בגדי ערב עם צילינדרים, הכל מאובק ומתפורר. שם נהגו לחנוט ולהציב למשמרת את מתי פלרמו לאורך מאות בשנים. המחזה כל כך מקאברי, מצחיק ומפחיד, ולאחר שרואים כמה מאות דמויות כאלה, לא יודעים כבר אם לצחוק, לבכות או לפחוד. הנוגע ביותר ללב הן מומיות של ילדים וילדות קטנים שמתו בטרם עת והם לבושים בבגדי הילדות שלהם.

הקטקומבות של פריס

אם במחילות עסקינן, אין להחמיץ את הקטקומבות של פריס במונפרנס. מתחת למונפרנאס מצוי עולם תת-קרקעי אפל – הקטקומבות: מחצבות ישנות שנחפרו מאז התקופה הרומית על ידי כורי אבן לבנייה. בסוף המאה ה-18 התחילו להשתמש במקום כדי לפנות את בתי הקברות בפריס לצרכי בנייה. העבירו לקטקומבות מיליוני שלדים וגולגלות. מי שסידרו את השלדים היו בוודאי בעלי חוש הומור מקאברי. השלדים מונחים על מדפים, בערמות, במבנים מוזרים ויצירתיים. מאז קיבל המקום משמעות מיוחדת: סיפורי זוועה רבים סופרו על נשפיות חשק מעט סוטות שערכו במקום בחברת השלדים אצילים רבים, ואפילו המלך שרל ה-10. לחלופין מצאו במקום מחסה גם כנופיות פושעים ומורדים. להבדיל, בזמן הכיבוש הנאצי שכנה אחת ממפקדות המחתרת הצרפתית במחסה הקטקומבות.

היום מהווה המקום אטרקציה תיירותית מוזרה משהו: המסלול המואר באור קלוש מתמשך על פני 1,800 מטרים. הולכים באפלולית בתוך הנקבות הריקות, הולכים הולכים, מספרים סיפורי זוועה, צוחקים בהיסטריה, ולא רואים שום עצם. הבדיחות המקובלות הן שנכנסתם למלכודת פתאים שבסופה תישארו לנצח בקטקומבות בתור השלדים הבאים. אבל אז בא השוס: מבני העצמות והגולגלות המסודרים בקפידה רבה, תוך שמירה על עקביות מוזרה, מתחילים ולא נגמרים. מפעם לפעם יש קצת יצירתיות במבנים העקביים של העצמות, אבל גם זה לא נגמר, פשוט ארוך כאורך המוות. מיועד בעיקר לנקרופילים.

הקטקומבות

הקטקומבות

הנקרופוליס הרומי בקרמונה

האטרקציה העיקרית שמציעה קרמונה לאורחיה נמצאת מחוצה לה, לא רחוק משער סביליה: הנקרופוליס (עיר המתים) הרומי, שנחפר כאן ומוצג במלוא הדרו. 250 קברים מתוך כ-800 שישנם באתר נחפרו ומוצגים לקהל. זהו מכלול קבורה מורכב, המשתרע על שטח גדול וכולל גם אמפיתיאטרון בשטחו. הסימנים הראשונים לקבורה שנחשפו הם מהמאה ה-7 לפנה"ס, אבל השימוש העיקרי נעשה בו בתקופה הרומית, במאה ה-2 לפנה"ס. יש בו מבני קבורה מפוארים כגון: קבר הפיל, שנמצא בו פסל של פיל; אחוזת סרוויליה, קבר משפחתי ענק שגודלו כגודלה של אחוזה רומית על עמודים, שנמצא בו פסל גדול חסר ראש של האלה סרוויליה, ועוד מבני קבר לרוב. בכניסה ניצב מוזיאון המאכסן בתוכו את הממצאים כגון הפסלים שנמצאו, ואפילו שלדים שנחשפו.
הנקרופוליס בקרמונה

הנקרופוליס בקרמונה

בית הקברות העליז

בכפר ספינצה (Sapanta) שבמחוז מרמורש על גבול רומניה ואוקראינה, מצוי בית קברות יחיד במינו, שאין כדוגמתו בכל העולם. בשנת 1935 התבקש הנגר המקומי של העיירה, יוהן סטאן פטראש, לבנות מצבה לאחד מתושבי העיירה שנפטר. הוא הגה רעיון המבוסס על התפיסה שהמוות הוא חלק ממחזור החיים, וצריך להתייחס אליו ברוח טובה ובהומור, ובנה מצבה מעץ ובה ציור צבעוני המאפיין את הנפטר ודברי הספד משעשעים בחרוזים עליו. הדבר התקבל בהתלהבות על ידי תושבי העיירה המשועשעים, ורבים הלכו בעקבותיו וביקשו לעצמם מצבות דומות.
מאז הוקמו במקום כ-800 מצבות. חלק מהציורים מתארים את אורח חייו של הנפטר ואחרים את סיבת המוות. הציורים בסגנון נאיבי וצבעוני, מלווים בדברי הספד חרוזים ומשעשעים. מאז שנות ה-70 של המאה הקודמת התפרסם המקום בכל העולם, והפך לאטרקציה תיירותית חשובה ברומניה. פטראש נפטר ב-1977 ונקבר במקום, ובנו דימיטרי ממשיך את דרכו עד היום.
ביקור בבית הקברות הוא חוויה אמיתית, כשכל המצבות עשויות עץ, מצויירות בציורים צבעוניים ועליזים, וכולן בעלות מתכונת אחידה. בחלקו האחורי של בית הקברות נמצא בית המלאכה של האומן ואפשר לראות אותו בעבודתו.

סיבת המוות

סיבת המוות

בית הקברות העליז

בית הקברות העליז

לסיום – יום המתים

בכל שנה ב-2 בנובמבר מתקיים במקסיקו יום המתים או פסטיבל המתים. התפיסה היא שביום זה חוזרות נשמות המתים. כל המקסיקנים חולקים כבוד למתיהם ולמתים בכלל. ההכנות ליום הזה נמשכות חודש לפחות. לאורך כל אוקטובר אפשר לראות את כל מקסיקו עסוקה בנושא המוות. זה מתבטא ברחובות, בחנויות, בבתי הקפה, במסעדות, בשווקים ובבתים הפרטיים. המאפיות אופות לחם מיוחד הנקרא 'לחם המתים', והוא מעוטר במאפה דמוי עצמות. הממתקיות מכינות ממתקים דמויי שלדים, גולגלות, עצמות, משוקולד ושאר מיני מתיקה. הרחובות מקושטים בשלדים ובציורים מקאבריים כגון שלדים מנגנים בתזמורת, המנצח הוא שלד, גבירות שלדים יושבות בבית קפה ומעשנות, וכיוצא באלה מיני המצאות ביזאריות. השווקים מלאים בתחפושות הקשורות במוות ובשלדים, והילדים לובשים אותן בהנאה מרובה. בקיצור – כל מה שקשור למוות ולשלדים מתקבל בהנאה ובעליצות. המקסיקנים מתייחסים לאירוע הזה במסירות רבה ומקפידים עליו מאוד.

וכמו שאמרו כבר חכמינו: המוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים.

יום המתים

יום המתים

השאר תגובה