תעלת סואץ

תעלת סואץ היא תעלת מים מלאכותית העוברת במצרים, בין היבשות אפריקה ואסיה ומשמשת למעבר אוניות. אורכה 162.5 ק"מ והיא מחברת את הערים פורט סעיד ופורט פואד, השוכנות לחופי הים התיכון, עם העיר סואץ, שבקצה הצפוני של מפרץ סואץ. רוחבה בין 100 ל-200 מטרים, ועומקה בין 10 ל-20 מטרים. חשיבותה הגדולה של התעלה היא מתן האפשרות לספינות הנעות בין אסיה לאירופה להימנע מלהקיף את אפריקה, ובכך לקצר משמעותית את הדרך הימית בין אירופה לאסיה המזרחית ולאפריקה המזרחית ולחסוך מעבר באוקיינוס האטלנטי הסוער.

תולדות הרעיון
כבר בעולם העתיק הבינו שליטי מצרים שחפירת תעלה בין הים התיכון לים סוף היא חיונית. ישנה סברה האומרת, כי תעלת סואץ של ימינו, המחברת את ים סוף עם הים התיכון, נחפרה עוד במאה השביעית לפנה"ס, בהוראתו של אחד מפרעוני מצרים. ניסיון נוסף לחפור תעלה נעשה כנראה על ידי טריאנוס, קיסר רומי ששלט במצרים במאה השנייה לספירה. אם צלחו נסיונות אלה, צלחו רק בחלקם. בכל מקרה, אתר הניסיונות כנראה נחרב סופית על ידי שליט מוסלמי כלשהו בשנת 767 לספירה.

כריית התעלה
כריית התעלה החלה ב-25 באפריל 1859 ונמשכה 10 שנים עד 1869. הבנייה נוהלה על ידי חברה צרפתית בניהולו של פרדיננד דה לספס עבור ממשלות מצרים וצרפת. על בניית התעלה פיקחה חברה צרפתית שהעסיקה על פי הערכות שונות בין 60 אלף למיליון וחצי פועלים מצרים.ההערכה היא שכ-125,000 מהם מתו תוך כדי העבודות, בעיקר מכולרה. החיבור המימי בין שני הימים נוצר ב-15 באוגוסט 1869.

255px-Suez_Canal_drawing_1881[1]

Suez Canal – Wikipedia, the free encyclopedia// // //

1881 drawing of the Suez

פרדיננד מארי דה לספס
דיפלומט ומהנדס צרפתי. מוכר בעיקר כיזם ואחראי על כריית תעלת סואץ ותעלת פנמה. נולד בורסאי, בצרפת. בן למשפחה נכבדה, ואביו נשא את התואר ויקונט. הוא החל את הקריירה שלו בשירות הקונסולרי של צרפת בשנת 1825 ושימש כשגריר בספרד בשנים 1848 – 1849. כיהן בשנות ה-30 של המאה ה-19 כקונסול צרפת באלכסנדריה ובקהיר, והתיידד עם מוחמד עלי, המשנה למלך. באותה תקופה בדק תוכניות שהגו מהנדסי נפוליאון בתחילת המאה לכריית תעלה ממפרץ סואץ של הים האדום לים התיכון.
בזמן ששירת במצרים, הגה את רעיון כריית תעלת סואץ. בשנת 1854 קיבל מסעיד פשה מושל מצרים את הזיכיון לפרויקט תעלת סואץ. הוא גייס כספים בעיקר בצרפת ל"חברת תעלת סואץ" ועמד בראשה. ב-1858 גייס לספס את המימון הדרוש, בהפצת מניות לציבור הצרפתי, והעבודה החלה מיד. כריית התעלה נמשכה בין השנים 1859 עד 1869 ונחשבה כהישג טכנולוגי, שיוחס ללספס.
ב-1879 הועלה רעיון כרייתה של תעלה במצר פנמה, ולספס היה המועמד הטבעי לתפקיד ניהולה של החברה שהוקמה לצורך זה. פרויקט זה החל בשנת 1881 והגיע לפשיטת רגל בשנת 1888. הוא לא העריך נכונה את הקשיים הגיאוגרפיים, האקלימיים וההנדסיים הכרוכים בחפירת תעלת פנמה, והחברה שבראשה עמד פשטה את הרגל. פרצה שערורייה ציבורית בצרפת, משהוברר כי החברה שילמה שוחד לאישי ציבור. לספס הואשם בשחיתות על ידי שלטונות צרפת, נשפט באשמת מעילה ונגזר עליו עונש חמש שנות מאסר. גם בנו שרל, שהיה סגנו, קיבל עונש דומה, אולם שני העונשים בוטלו בערעור כעבור זמן קצר. הדעה הרווחת היא כי פשיטת הרגל של החברה נגרמה מניהול כושל ולא כתוצאה ממעילה בכספי החברה.

חנוכת התעלה
התעלה נחנכה בטקס חגיגי בהשתתפות כ-6000 איש, ובהם קיסרים ונציגים של בתי מלוכה אחרים באירופה ונציגים רמי מעלה מכל העולם ב-16 בנובמבר 1869, ונפתחה רשמית לשייט ב-17 בנובמבר במשט חגיגי בן שלושה ימים מפורט סעיד לסואץ. בראש המשט שכלל 68 כלי שיט מכל העולם עמדה ה"אגל" (נשר – Aigle) הצרפתית, ועל סיפונה הקיסרית יוז'ני, אישתו של נפוליון השלישי.
דעה מקובלת היא שאיסמעיל פשה, הידוע גם בשם איסמעיל המצרי, הזמין אצל המלחין האיטלקי הידוע ג'וזפה ורדי הלחנת אופרה לכבוד האירוע המיוחד. אך מתברר שבניגוד לאמונה המקובלת, הזמין הפאשא אצל ורדי את האופרה לא לכבוד פתיחת תעלת סואץ שנפתחה כבר ב-1869 אלא לרגל פתיחתו של התיאטרון האיטלקי במצרים. האופרה הוצגה רק שנתיים מאוחר יותר לפתיחת תעלת סואץ, ב-1871. ויש אומרים שכן הוזמנה לאירוע חנוכת תעלת סואץ, אבל ורדי לא עמד בלוח הזמנים, ולכן הצגת הבכורה נערכה רק שנתיים מאוחר יותר. אאידה היא אופרה בארבע מערכות שנכתבה על ידי ג'וזפה ורדי, מגדולי מחברי האופרות האיטלקים. אאידה הוצגה לראשונה בבית האופרה החדיבי בקהיר בשנת 1871. הליברית לאופרה נכתבה בידי אנטוניו גיזלנצוני. הקטע של מארש הניצחון הוא אחד המוכרים במוזיקה הקלאסית בכלל ובאופרה בפרט.

330px-SuezCanalKantara[1]

Suez Canal – Wikipedia, the free encyclopedia// // //

One of the first traverses in the 19th century

מכירת מניות התעלה
התעלה השפיעה רבות על התפתחותה ועל חיזוק מעמדה הכלכלי והאסטרטגי של מצרים ושל ארצות אחרות באזורבעיקר משום שקיצרה את הדרך הימית בין אירופה לאסיה המזרחית ולאפריקה המזרחית. תחילה היו מרבית המניות של התעלה בידי צרפת וממשלת מצרים, ממשלת מצרים נאלצה למכור את חלקה בתעלה לבריטניה (1876) כדי להחזיר הלוואות בינלאומיות. כתוצאה מכך, כוחות בריטים נכנסו לאזור ב-1882 על מנת לשמור על האינטרסים הבריטיים והחילו את ההגמוניה הבריטית על מצרים.

בנימין ד'יזראלי

בנימין ד'יזראלי (21 בדצמבר 1804 – 19 באפריל 1881), סופר ומדינאי בריטי ממוצא יהודי, שכיהן כראש ממשלת בריטניה. בנוסף להיותו אחד המדינאים הבריטיים הגדולים של המאה ה-19, קנה לעצמו מקום בספרות האנגלית וספריו נקראים עד היום. הוא זקף את הצלחותיו לזכות מורשתו היהודית. ד'יזראלי בנה את תפיסת העוצמה הבריטית בעולם הן על עוצמה צבאית והן על המסחר והכלכלה. המסחר, אמר, משלים את המדיניות. במסחר הבריטי המשגשג, שהגיע לכל מקום, באנשי העסקים הבריטים ובשווקים הפיננסיים של לונדון, ראה מקור עוצמה, כאמצעי פיתוי או לחץ על מדינות וגורמים בעולם. לא פלא שהיה יקיר "הסיטי" של לונדון. הוא פיתה את מלך מצרים באמצעות כסף, ואיים על מדינות אחרות, למשל רוסיה, באמצעות סנקציות סחר. בן עמנו החכם והעקשן הפך את הכלכלה לכלי של עוצמה פוליטית בינלאומית. סחר בינלאומי הפך למנוף עוצמה לדיפלומטיה הבריטית.
מדיניות החוץ של ד'יזראלי הייתה קולוניאליסטית, והוא המשיך להרחיב את האימפריה הבריטית. נחשב עד היום מחשובי המדינאים של בריטניה הגדולה. הוא היה ממוצא יהודי ספרדי, אהוב במיוחד על המלכה ויקטוריה (שהעניקה לו את התואר: הרוזן ביקונספילד), והוא הביא את בריטניה לשיא מעמדה האימפריאלי בעולם. בניגוד לאסכולה שניצחה לאחר מלחמת העולם השניה, ואשר ראתה בקולוניות מעמסה על אנגליה, הוא ראה בהן מקור עוצמה וגדולה. ד'יזראלי השתתף ב-1878 בקונגרס ברלין ובו הכריח את טורקיה למסור לבריטניה את קפריסין. כשיא הפעילות המדינית שלו נחשבת רכישת תעלת סואץ בשנת 1875 מידי שליט מצרים פושט הרגל, בסכום עתק של ארבעה מליון לירות שטרלינג. כיוון שהעסקה נעשתה במהירות, הוא לווה את הכסף מידידו לורד ליונל דה רוטשילד, ורק לאחר מעשה קיבל אישור תקציבי רשמי על כך (בישראל של היום, אגב, על דבר כזה הוא היה עומד למשפט פלילי).

התעלה בפוליטיקה המצרית
בעקבות רצונו של גמאל נאצר לגייס כסף לבנות את סכר אסואן, ב-26 ביולי 1956 הכריזה מצרים על הלאמת התעלה, ואיסור על אוניות ישראליות לעבור בה. בתגובה, תכננו בריטניה וצרפת את מבצע מוסקיטר לכיבוש אזור התעלה בתאום עם ישראל. על פי התכנון המוקדם בין בריטניה וצרפת, כבשה ישראל את חצי האי סיני ובתוך שבוע הגיעה עד לקו המים. לאחר כניסתה של ישראל למלחמה, כוחות צרפתיים ובריטיים פלשו למצרים על-פי ההסכם שהיה בינם למצרים וכבשו חלקים ממנה, כאשר מטרתם להחזיר לידם את השליטה בתעלה ולהפיל את שלטונו של נאצר. המצרים בתגובה טיבעו אוניות בתעלה וחסמו אותה ומדינות ערב שיבשו את אספקת הנפט לעולם. כהמשך להשתלשלות האירועים, ארצות הברית לחצה מדינית וכלכלית על בריטניה לסגת ממצרים. לאחר סיום הקרבות האו"ם הכריז על תעלת סואץ כרכוש מצרים.
בעקבות מלחמת ששת הימים (1967) נסגרה התעלה למעבר אוניות. בסיום המלחמה התעלה היוותה את קו הגבול בין ישראל למצרים, והוקמו מעוזים ישראלים בצידה המזרחי של התעלה. בתחילת מלחמת יום הכיפורים חצה הצבא המצרי את התעלה, ובעקבות זאת התנהלו קרבות קשים בין צה"ל לצבא המצרי, משני עברי התעלה. במהלך מלחמת יום כיפור המוצב היחיד ששרד בתעלה הוא מוצב בודפשט תחת פיקודו של מוטי אשכנזי. תעלת סואץ נפתחה מחדש למעבר אוניות (כולל אוניות ישראליות) רק ב-1975, לאחר שכוחות שמירת השלום של האו"ם הוצבו בחצי האי סיני ב-1974.

Suez Canal in February 1934. Air photograph  photographer Walter Mittelholzer.taken by Swiss pilot and

Suez Canal in February 1934. Air photograph photographer Walter Mittelholzer.taken by Swiss pilot and

התנהלות התעלה כיום
השיט בתעלה מתבצע בשיירות ואורך בין 11 ל-16 שעות, כשביום אחד עוברות בה כ-80 אוניות: שתי שיירות מדרום לצפון, ושיירה אחת בכיוון ההפוך. השיירות חולפות זו על פני זו באגם המר הגדול ובסמוך לעיר קנטרה. מדי שנה עוברות בתעלה כ-20,000 ספינות בנפח מטען של כ-400 מיליון טונות, המהווים כ-10% מתנועת הספינות בעולם. התעלה מאפשרת מעבר ספינות בהדחק של עד 150,000 טון, עם שוקע גוף של עד 16 מטר. קיימות תוכניות להעמיק את התעלה כדי לאפשר מעבר אוניות אף בשוקע של 22 מטר עד לשנת 2010, דבר שיאפשר מעבר של מיכליות ענק בתעלה.
ביולוגיים ימים הביעו חשש שבעקבות העמקת התעלה יעברו מינים נוספים של בעלי חיים ימיים מים סוף לים התיכון, ויגרמו להכחדה של מינים קיימים. כבר היום ידוע על מינים רבים של בעלי חיים שהיגרו צפונה דרך התעלה במה שקרוי הגירה לספסית (על שמו של אותו פרדיננד דה לספס שתכנן את התעלה, הוא היה הראשון שהבחין בתופעה והגדיר אותה). תופעת המדוזות המטרידה בחופי ישראל מציינת פן גלוי של ההגירה הזו.

השאר תגובה