ירושלים דליטא – היא וילנה

על חזית בית הכנסת היחיד ששרד בעיר וילנה (בליטאית Vilnius), בירת ליטא, מבין כ-105 בתי כנסת שהיו בעיר לפני מלחמת העולם השנייה, מתנוססת הכתובת "כִּי בֵיתִי בֵּית-תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל-הָעַמִּים" (ישעיהו נו, ז). זהו בית הכנסת הכוראלי, כלומר בית הכנסת של המקהלה. הוא היה אחד מבתי הכנסת היותר שוליים והפחות נחשבים בוילנה, ורק הוא שרד. בית הכנסת הזה, המכונה גם "טהרת קודש" נמצא ברחוב הקרוי כיום רחוב פילימו (Pylimo), מס' 39, ובאים להתפלל בו בכל יום בבוקר ובערב מניין יהודים, רובם מבוגרים, ואפילו זקנים. התפילה בערב נמשכת רבע שעה, ומתחילה ב-19.00. הם נכנסים, מתפללים, החזן עובר לפני התיבה, מחליפים כמה דברים, בעיקר ברוסית והולכים הביתה.

בית הכנסת בוילנה

יחיד בין רבים מספור

עובדת היותו השריד האחרון ליהדות וילנה הזעומה, בולטת שבעתיים לאור העובדה שעל כל צעד ושעל ברחובות וילנה זרועות כנסיות לרוב. תמצא כאן כנסיות מכל הזרמים המוכרים בעולם הנוצרי האירופי. בהתחשב בעובדה המרתקת שהליטאים היו הקבוצה האתנית האחרונה באירופה ששמרה על תרבותה הפגאנית וקיבלה על עצמה את הנצרות רק בסוף המאה ה-14, לאחר שכל אירופה כבר היתה קתולית – הדבקות שמגלים היום הליטאים בפולחן ובכנסיות היא קצת מוזרה. הליטאים הם שמרנים מטבעם, ולכן אחרו לקבל את הנצרות והיום הם דבקים מאוד בקתוליות שלהם, וגם לא ויתרו למשל על העישון, או על השפה הליטאית, שהיא צמח מוזר ביותר, ואינה דומה לשום שפה אחרת מדוברת באירופה, אולי רק קצת ללטבית. שתיהן ממשפחת השפות ההודו-אירופיות, אך הליטאית היא הקדומה ביותר מביניהן. ליטא היתה גם היחידה מבין שכנותיה שהצליחה לשמור על עצמאות במשך תקופות לא קצרות, שהבולטת ביניהן, על רקע שכנותיה, היא התקופה שבין שתי מלחמות העולם.

בשבוע הפסחא, שבו ביליתי בוילנה, המו כל הכנסיות מרוב אדם. למרות מספרן הרב, היו כולן מלאות עד אפס מקום, עד כדי סכנת חנק בהמון הצפוף שהתכנס לשמוע את המיסה ולקבל את אות הצלב ואת לחם הקודש. ביום א של כפות התמרים, הוא יום א הראשון בשבוע של הפסחא, נהגו בארץ ישראל לשאת כפות תמרים. בארצות אירופה הקרות, מקום שבו התמרים אינם גדלים, מצאו תחליפים מעניינים. למשל באיטליה הם נושאים ענפי זית. בליטא וברוסיה הם נושאים ענפי ערבה (הערבה היא העץ הראשון שמתחיל להוציא עלים חדשים עם בוא האביב, בשבוע הפסחא), ומגוונים עם אספרגוס ופרחים מיובשים שזורים לזרים אמנותיים. הרחובות שבקרבת כל הכנסיות מלאים בדוכנים המוכרים לכל באי הכנסיות זרי ענפים ופרחים שזורים. מרתק לעבור ולגלות כנסיות מזרמים שונים, בנויות בסגנונות מגוונים, החל בקתוליות ליטאיות, קתוליות פולניות, עבור בפרבוסלביות-רוסיות, לותרניות-גרמניות, וכלה אפילו בפרוטסטנטיות ובבפטיסטיות.

הטקס בכנסייה

אחד מעיר ושניים ממשפחה

עצוב היום לראות את הקהילה היהודית בוילנה לאור עברה המפואר של "ירושלים דליטא". ההערכה היא שבוילנה לפני מלחמת העולם השנייה היו 80 אלף יהודים, שהטביעו חותם עז ובולט על כל חיי הכלכלה, החברה והתרבות של וילנה. היהדות המפוארת הזאת חוסלה בראשונה על ידי השלטון הסובייטי שלקח לידיו את השליטה בליטא על פי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין הגרמנים והרוסים בשנת 1940. רדיפת היהודים על ידי השלטון הקומוניסטי התחילה כמעט מיד, והשלטונות גזרו על איסור הציונות, איסור בתי ספר יהודיים ואיסור לימוד בישיבות. לפחות 5000 יהודים הוגלו לסיביר, מהם "מתנגדי משטר" "בורגנים" ותלמידי ישיבות.

כשגרמניה הנאצית פלשה לליטא במסגרת מבצע ברברוסה, יוני 1941, החלו השלטונות הנאצים במהירות וביעילות לחסל את היהודים. התעמולה הגרמנית תארה את היהודים בתור קומוניסטים ומשתפי פעולה עם השלטונות הסובייטיים השנואים. הליטאים ראו בגרמנים בהתחלה בתור משחררים מהמשטר הסובייטי השנוא,. שני הגורמים הללו הביאו לשיתוף פעולה גדול של ליטאים בפעילות ההשמדה של היהודים על ידי הגרמנים. מספר משתפי הפעולה של ליטאים עם גרמנים בהשמדת היהודים היה גדול, אבל לעומת זאת, גם חסידי אומות עולם מקרב הליטאים, שהוכרו כאלה על ידי יד ושם, היו רבים יחסית למספרם בקבוצות אתניות אחרות. היהודים הושמדו בזמן קצר יחסית וביעילות מטרידה, בעיקר בגיא ההריגה בפונאר (בליטאית Paneriai) הסמוך (כעשרה ק"מ) לוילנה. בפונאר נרצחו ביריות 100 אלף איש, מהם כ-70 אלף יהודים. כשהצבא האדום החל להתקרב למקום בספטמבר 1943, הביאו הגרמנים קבוצה של 80 אסירים יהודים ממחנה ריכוז סמוך כדי להשמיד את עקבות הפשע. האסירים הצליחו לחפור מנהרה ולהימלט, ביודעם את הצפוי להם בסוף "עבודתם". רק 11 מהם שרדו כדי לספר את הזוועה.

מצבה לזכר הנרצחים היהודים בפונאר

המשורר שמריהו קצ'רגינסקי כתב את השיר "פונאר". המלים הותאמו ללחן שכתב אלכסנדר וולקוביסקי (לימים אלכסנדר תמיר) בהיותו בן 11 בגטו וילנה. תרגם לעברית אברהם שלונסקי. להלן שני הבתים הראשונים של השיר:

שקט, שקט, בני נחרישה!
כאן צומחים קברים,
השונאים אותם נטעו
פה מעברים.

אל פונאר דרכים יובילו,
דרך אין לחזור,
לבלי שוב הלך לו אבא
ועמו האור.

וילנה מכה על חטא…

ליטא השתחררה משלטון ברית המועצות בשנת 1991. מאז התפתחה במהירות והפכה לעיר מערבית לכל דבר. בשנות ה-70 של המאה ה-20 התחילו יהודי ליטא לעלות לארץ, אבל העלייה קיבלה תנופה מאז נפילת ברית המועצות. כיום מונה קהילת היהודים בליטא כ-3500 יהודים, רובם בוילנה.

הפעילות התרבותית בקהילה היהודית מוקדשת בעיקר לשימור הזהות הלאומית היהודית, ולימוד המורשת היהודית. הקהילה מקיימת מפגשים, הרצאות ותערוכות במגוון נושאים, כולל מדינת ישראל וחגי ישראל. בעדיפות עליונה עדיין עומד נושא הנצחתם של קורבנות השואה. ברחבי ליטא ישנם כ-200 אתרי רצח המונים שיש לטפל בהם. בכל שנה, ב-23 בספטמבר, חל יום הזיכרון לשואה בליטא. ביום זה נערכים טקסי זיכרון במבצר התשיעי בקובנה ובפונאר שעל יד וילנה. במוזיאון הלאומי של הגאון מווילנה, שנוסד ב-1989, יש תערוכה קבועה בנושא השואה.

וילנה מנציחה את יהודיה. בכל מקום שחיו בו יהודים, למשל בגטו הקטן ובגטו הגדול, יש אנדרטאות ושילוט מתאים. על בתים שבהם חיו אישים יהודים בולטים יש שילוט המאזכר זאת. כמה מהשלטים כתובים בשלוש שפות, עברית, יידיש וליטאית. בגטו היהודי הרחוב הראשי נקרא גאונו על שם הגאון מוילנה. שם גם ניצבת אנדרטה לזכרו כשפסל ראשו מתנוסס בראשה, נוסף לפסל אחר שלו הנמצא ברחוב היהודים, במקום שבו היה ביתו של הגאון. כיום שוב פועלים בתי ספר יהודיים בווילנה, ביניהם בית הספר הממלכתי "שלום עליכם", בו לומדים כ-200 תלמידים. תכנית הלימודים כוללת, בנוסף ללימודים כלליים, עברית, תנ"ך, ותולדות עם ישראל.

בוילנה חיים גם צעירים יהודים שעלו בשלב מסוים, בעיקר עם הוריהם לישראל, למדו בישראל, שרתו בצבא, ולעת הקים משפחה חזרו עם משפחתם לליטא. פגשתי שניים מהם שהקימו חברת טיולים, והם מדריכים בכל אזור הבלטיקום ומתמחים בנקודה היהודית, דוברים עברית שוטפת ומנסים להציג תמונה אובייקטיבית ככל האפשר של ליטא, הליטאים והמצב של יהודי ליטא היום. ילדיהם הקטנים לומדים בגן ילדים יהודי ובבית ספר יהודי, שניהם מוסדות רשמיים ככל שאר בתי הספר בעיר.

מניין יהודים