תרמופילאי ומרתון – סיפורי גבורה

תרמופילאי הוא מעבר הרים מפורסם בגבורת הלוחמים הספרטנים שנהרגו פה על הגנת המולדת. במאה החמישית לפנה"ס ירדו הרי תרמופילאי (השערים החמים – על שם מעיינות חמים שנבעו במקום) ממש היישר אל מי הים האגאי. הדרך היחידה שהובילה מצפון יוון לדרומה עברה ברצועת חוף ברוחב של כמה מטרים בסך הכל (היום המצב השתנה הודות לסחף הנהרות שהרחיק מאוד את חוף הים מן ההרים). בשנת 480 לפני הספירה הגיע צבא פרסי אדיר של המלך כסרכסס אל המעבר במטרה לחדור לתוך יוון. המקום היחיד שיכול היה לעבור בו היה מעבר תרמופילאי הצר. היוונים שלחו כוח של 4,700 איש להגן על המעבר. בראש הכוח עמד ליאונידס מלך ספרטה. משתף פעולה יווני הראה לפרסים מעבר צר ותלול בהרים, והם צעדו כל הליל בעוקפם את המעבר, וסגרו על הכוח היווני מאחור. ליאונידס פקד על כל הכוח לסגת, והוא נשאר לחפות על נסיגתם עם 300 לוחמים ספרטנים. הם נפלו עד האיש האחרון.

יוון המודרנית חולקת כבוד ללוחמים האמיצים ולמפקד שעמד בראשם. בנקודת הקרב ניצבת אנדרטה מאוד מעניינת, עם מפה והסברים המתארים את מהלך הקרבות, הנסיגה והסיום הטראגי. בראש האנדרטה ניצבת דמותו הגאה של ליאונידס מלך ספרטה, המניף את כידונו. על האנדרטה חקוקה הכתובת שעל פי ההיסטוריון היווני הרודוטוס נחקקה על מצבתם של בני ספרטה: 'לך הזר, אמור ללקדמונים (מנהיגי היוונים): אנו כאן שוכבים כי לחוקיהם צייתנו'. האנדרטה ניצבת ממש על הכביש הראשי, ונוסעים רבים עוצרים שם וניגשים לחלוק כבוד לגיבורים. ניצבתי מול האנדרטה והתרגשות רבה אחזה בי. הרי את הסיפור הזה כבר הכרתי בהיותי ילדה קטנה בבית הספר, ואיך לא אתרגש?

מלחמות פרס-יוון

(לעתים נקראות גם "המלחמות המדיות") הוא הכינוי לסידרה של עימותים בין מספר פוליס (ערי-מדינה) ביוון הקלאסית לאימפריה הפרסית, אשר החלו בשנת 500 לפנה"ס ונמשכו אל תוך אמצע המאה החמישית לפנה"ס. העימותים המרכזיים היו שתי הפלישות של הפרסים ליוון, הקטנה – בימי דריווש הראשון ב-490 לפנה"ס, והגדולה – בימי כסרכסס ובהנהגתו ב-479 – 480 לפנה"ס. היוונים הדפו את הפרסים בשתי הפלישות, למרות שלא כל ערי המדינה השתתפו בברית הלוחמת, וחלקן אף תמכו בפרסים. המקור העיקרי על מלחמות אלה ועל תקופה זו, הוא הרודוטוס מהליקרנאסוס, היסטוריון יווני שחי במאה ה-5 לפנה"ס. המלחמות האלה נסתיימו בתבוסת הפרסים ובכשלונם לפלוש ליוון.

קרב מרתון

במישור החוף של מרתון נערך בקיץ של שנת 490 לפנה"ס קרב גדול בין הפרסים לבין היוונים. 20 אלף חיילים פרסיים נשלחו כדי להעניש את אתונה על תמיכתה במרד המושבות היווניות באסיה הקטנה. הפרסים הגיעו עם אניותיהם ועלו מן החוף. לעומתם ניצבו 7,000 לוחמים יווניים שהגנו על פנים הארץ, ובעיקר על אתונה בשיפולי הגבעות. המפקד היווני מיליטיאדס נקט בשיטה טקטית חדשנית. הוא החליש את המרכז וחיזק את האגפים. כשהפרסים המאושרים פרצו פנימה למרכז, הוא סגר עליהם בתנועת מלקחיים מהצדדים. הפרסים נסוגו בבהלה בהותירם מאחוריהם 6,000 גוויות. ליוונים נהרגו 192 לוחמים. המפקד, שידע שתושבי אתונה מפוחדים עד מוות מהפלישה הפרסית, שלח שליח צעיר, דיומדון שמו, להודיע את דבר הניצחון באתונה. השליח רץ דרך ההרים עד אתונה, מרחק של כ-42 ק"מ, בלי לעצור לרגע. כשהגיע לאתונה קרא: אניקסמה (ניצחנו) וצנח ומת.
במקום הקרב מוצבת אנדרטה. קשה לאתר אותה כי היא די צדדית וכמעט אין שילוט אליה. היא גם נראית קצת מוזנחת. מכל מקום סיפור הקרב כתוב שם. בקירבת מקום שני גלי קבורה מקוריים, המכסים את קברי האתונאים שנפלו בקרב.

ריצת מרתון

ריצת מרתון היא ריצה למרחק של 42.195 ק"מ. מקור שמה של הריצה הוא באגדה עממית אודות פידיפידס, שליח אתונאי אשר רץ מהעיר מרתון ועד אתונה בשנת 490 לפנה"ס, על מנת להביא את בשורת הניצחון היווני על הפולש הפרסי בקרב מרתון, ומת מיד לאחר שמסר את הידיעה. כיום, הוועד האולימפי הבינלאומי מעריך את הדרך הקצרה ביותר משדה הקרב במרתון לאתונה ב-34.5 ק"מ בלבד. דרך ארוכה יותר בין שתי הערים, שאורכה 40 ק"מ, נבחרה באולימפיאדת אתונה (1896) בתור מסלולו של המרתון האולימפי הראשון.
בעדות ההיסטורית של הרודוטוס מופיע סיפור שונה, ולפיו פידיפידס נשלח מאתונה לספרטה על מנת להזעיק תגבורת בטרם החל הקרב, אך חזר משם בידיים ריקות. חישוב מרחק הריצה לפי הסיפור של הרודוטוס מראה שפידיפידס עבר כ-450 ק"מ תוך מספר ימים.

קרב תרמופילאי

בינתיים נפטר דריווש והוריש את ממלכתו ואת המלחמה ביוונים לבנו ויורשו חשיארש הראשון, הידוע יותר בכינויו היווני – כסרכסס. אחרי כארבע שנות הכנות ואחרי דחייה בגלל מרידה נוספת, אסף כסרכסס צבא גדול מאוד באסיה הקטנה, בקיץ ובסתיו של שנת 481 לפנה"ס. לפי הירודוטוס, שנטה מאוד להפריז בכל הנוגע לאומדן כמויות, צבאו של כסרכסס גויס מ-46 לאומים ברחבי האימפריה וגודלו היה חסר תקדים: מיליון ושבע מאות אלף רגלים, שמונים אלף פרשים, למעלה מחצי מיליון אנשי צי, ובסך-הכל כחמישה מיליון משתתפים, כמחצית מהם לוחמים. הללו נספרו על ידי הידחסות למבנה מגודר, שמנה כעשרת אלפים "מקומות עמידה". ובתיאור ציורי מסופר כיצד ייבשו הכוחות הפרסיים מקורות מים שונים בעוברם ביוון, בגלל מספרם הרב. חוקרים מודרניים נוקבים במספרים צנועים בהרבה. יחד עם זאת, החוקרים המודרניים חלוקים בדעותיהם ומציינים מספרים שונים מ-60 ועד 400 אלף חיילים בצבא היבשה הפרסי. לפי ההיסטוריון הרודוטוס, תקף כסרכסס בכוח עצום, לא רק במושגי הימים ההם, אלא גם במושגים מודרניים. הצבא הפרסי מנה חמישה מליון לוחמים, וברגע שהקשתים ירו את חיציהם הושחרה השמש.
לעומת הצבא הפרסי, הצבא היווני הורכב בעיקר מחיל רגלים ועיקר כוחו היה בחיל רגלים הכבד – ההופליטים. הפיקוד על הצי ועל חיל היבשה נמסר לידי ספרטה. סך הכול כלל הצבא היווני ככל הנראה בין 100,000 ל-110,000 חיילי יבשה וכ-400 תלת טוריות. הכוח הפרסי התקדם במקביל רגלי וימי, מה שהאריך מאוד את זמן המעבר ליוון, אלא שהצי יכול היה להבטיח הגנה על הרגלים מפני מיתקפה דרך הים ואיפשר מתיחה של קווי אספקה ארוכים וסדירים. בבוא הרגלים למיצר הלספונטוס נבנו עבורם שני גשרים מאניות וכך פסעו לאורך דרומה של תרקיה, בואכה יוון. בשלב זה הבינו היוונים כי הצבא הפרסי אינו מתכוון הפעם לבצע מסע ענישה נקודתי, כמו אז, עשר שנים לפני, מול אתונה וארטריה. מכיוון שכך נערך כינוס מיוחד במצר קורינתוס, בין חברי הליגה ההלנית, כדי לגבש אסטרטגיה כוללת וצעדים טקטיים מול הפרסים. היה ברור לכולם כי הפרסים נעים במישור החוף ועל כן באים בחשבון מספר מעברים קלאסיים דרכם עשויים הפרסים לחדור לעומק יוון: האחד מעבר טמפה בצפון תסאליה ליד הר אולימפוס, השני מעבר תרמופילאי, צפונית לדוריס, השלישי – מעבר קיתאירון בין בויאוטיה לאטיקה והרביעי מעבר האיסתמוס שבחבל קורינתוס.
כניעת התסאליים לפרסים, פסַלֶה את האפשרות הראשונה וקידמה את האופציה השנייה, עיבוי מעבר תרמופילאי. למעבר הצר בין צוקי ההרים והים נשלחו כמה אלפי חיילים, ובכללם כ-300 ספרטנים מובחרים ובראש מלכם ליאונידאס. צפונית-מערבית לו, בארטמיסיון התמקם לו הצי המשותף של בעלות הברית. מדובר, איפוא, על כוח קטן יחסית, מול הצבא הפרסי האדיר, ואשר על כן כלל לא חלמו לבלום אותו ולהניסו. מטרת העמידה בתרמופילאי הייתה לעכב את קצב התקדמותו של הצבא הפרסי ובמקביל לנהל מערכה ימית נגד הצי שלו, ושם, האמינו האתונאים, יש להם יתרון על פני צי האויב. המערכה שהתנהלה בארטמיסיון החלה ב"מעורבות האלים": סערה נוראה שפרצה בים הסבה נזקים כבדים לספינות הפרסיות ולבנות בריתם, ואת הנזק הכבד ביותר הסבו תלת הטוריות, ספינות המלחמה האתונאיות. היום השלישי לקרבות היה די שקול בין הכוחות והאבדות היו קשות לשני הצדדים. הצי הפרסי נסוג לים הפתוח והצי האתונאי הדרים לעבר דרום מערב אטיקה.
המערכה היבשתית, שנועדה לעכב את החייל הפרסי, התנהלה, כמתוכנן, במעבר תרמופילאי. הגל הפרסי הראשון נבלם על ידי בני ספרטה, וכך היה גם גורלו של גל המיתקפה השני. אחר-כך הכניס כסרכסס אל תוך המערכה את "בני האלמוות" שלו, כוח מובחר, לבוש שחור, ששמו יצא לו למרחוק, אך גם הוא נבלם ונהדף על ידי הכוח האתונאי והספרטני.

כפי שמסופר אצל הרודוטוס, גילה רועה יווני בשם אפיאלטס לפרסים מעבר צר, שביל עוקף את המעבר, ובלילה נשלחו "בני האלמוות" לבחון את השביל, נתקלו במארב של בני הפוקים (פוקיס שוכנת מערבית משם), אשר נסוגו מערבה מתוך שיקול לבלום את הפרסים, אלא שהאחרונים פנו מזרחה, אל מעבר למעבר תרמופילאי. ליאונידאס הבין כי אין טעם בהגנה עיקשת על המעבר, שלח את רוב הכוח דרומה, ונשאר במקום עם 300 חיילים, ובכללם היחידה המובחרת שלו. עם הנץ השחר נערך קרב פנים אל פנים קשה ומתיש. בנפול ליאונידאס הגנו הספרטנים בחירוף נפש על גופת מלכם הנערץ עד שנפלו כולם חללים. הפרסים הצליחו לעקוף את המעבר, לכתר את היוונים ולהגיע לאתונה. כשנכנסו לעיר, הופתעו הפרסים לגלות כי היא ריקה מתושבים, והעלו אותה באש.

סוף דבר

המלחמות עם הפרסים הסתיימו בניצחון הלני. את מהלכי הניצחון ניצלה בעיקר אתונה. היא הפכה לאימפריה כלכלית, מסחרית וצבאית. אתונה הייתה למעצמה ימית, חסרת תקדים בהיסטוריה ההלנית, ובמקביל חיזקה את יסודותיה הדמוקרטיים, מכיוון שכוחם של פשוטי העם, החיילים הקלים ובעיקר לוחמי הצי עלה והם היו ראויים לזכויות, וזכויות הן הבסיס למשטר דמוקרטי. האימפריה האתונאית החלה בהקמת ברית "תמימה", בשם הברית האטית-דלית, שאחת ממטרותיה המרכזיות הייתה לשחרר את היוונים שהיו עדיין תחת שלטון פרס, ולהגן על אלה שכבר נשתחררו מהעול הפרסי. מול אתונה התחזקה ספרטה כמעצמה יבשתית וכבעלת משטר אריסטוקרטי-אוליגרכי. העימות בין שתי המעצמות היה איפוא קרוב, והוא פרץ בשנת 431 לפנה"ס, זוהי המלחמה הפלופונסית וזהו כבר סיפור אחר.

השפעות היסטוריות ותרבותיות

קרב תרמופילאי נחשב למלחמת ההגנה הטובה בהיסטוריה. שלוש מאות הלוחמים הגנו בגופם על המעבר. הם קטלו כל כך הרבה חיילים פרסיים עד שנוצרה חומת גופות פרסית שחסמה את המעבר פיזית. הקרב בתרמופילאי העניק ליוונים את השהות הנחוצה להתארגן למלחמה ימית, שבסופו של דבר אילצה את כסרכסס לסגת בעקבות תבוסתו בקרב סלאמיס. זה לא היה קורה אלמלא אותם שלוש מאות לוחמים ספרטניים וקרב ההגנה ההוא. סיפור הקרב מתואר בספרות, בציור ובקולנוע והוא מעלה על נס את גבורתם של היוונים ובמיוחד בני העיר ספרטה. בין הספרים "שערי האש" – סיפור הגבורה של הקרב בתרמופילאי של סטיבן פרספילד (הוצאת מעריב – הד ארצי): בשנת 480 לפני הספירה יצא צבא האימפריה הפרסית, שמנה יותר משני מיליון איש תחת פיקודו של המלך כסרכסס, לכבוש את יוון ולשעבדה, ולפתוח בפניו את הדרך לכיבוש אירופה כולה. בפעולה נועזת שמטרתה לעכב, ולו לימים מספר, את מיליוני הפולשים, נשלח כוח מובחר של שלוש – מאות לוחמים ספרטנים אל מעבר תרמופילאי. במשך שבעה ימים בלמו קומץ הספרטנים את הצבא הפרסי האדיר, עד שנפל אחרון הלוחמים. אומץ הלב העילאי שגילו שימש השראה ליוונים. עד מהרה הם התאוששו, ובמהלך החורף והאביב של אותה שנה הניסו את הפרסים ושימרו את ניצני החופש והדמוקרטיה שעמדו בסכנת הכחדה. הניצול היחיד מהקרב, נושא כלים ספרטני בשם קסאונס, שוטח בפני מלך פרס את סיפורו האישי ואת סיפורם של הלוחמים הספרטנים האחרים, בניסיון להסביר כיצד הצליחו מעטים כל – כך לגרום לאויב אבידות רבות כל – כך. קסאונס חוזר אל ילדותו ונעוריו ומספר על החינוך הספרטני הנוקשה, אך בה בעת אנושי ואוהב, על האימונים האינסופיים, חישול הגוף והנפש, ההתגנרות על הפחד והפנמת הערך העליון של ההקרבה למען העם והכבוד. שערי האש הוא תיאור מבריק ומדויק של החיים בספרטה, המשלב יכולת סיפור יוצאת דופן עם פרטים היסטוריים. זהו סיפור מרתק על עקרונות החיים והמוות בספרטה, ועל האנשים והנשים האגדיים שהעניקו לתרבות זו חיי נצח. סטיבן פרספילד טווה יחדיו היסטוריה, מסתורין ואהבה שוברת לבבות לספר מרתק שיגרום לקורא להרגיש כאילו לחם כתף אל כתף עם הספרטנים וחווה עמם את תחושת החברות, האהבה והכאב. זהו ספרו השני של סטיבן פרספילד. פרספילד מתגורר במאליבו, קליפורניה.
בין הסרטים "300", במאי: זאק סניידר, תסריט: זאק סניידר, קורט ג'ונסטד, מייקל גורדון, על פי הקומיקס מאת פרנק מילר, שחקנים: ג'רארד באטלר, לנה הדי, רודריגו סנטורו, דייויד וונהאם.

נעזרתי בויקיפדיה