מלחמה ורומנטיקה

ההיסטוריה היוונית המודרנית החלה בשנות ה-20 של המאה ה-19. מלחמת העצמאות שהחלה כמרד איכרים הפכה למלחמת שחרור לאומי שנדחפה ע"י אליטות אירופיות שסלדו מהכניסה העות'מאנית לאירופה, והעריצו את יוון הקלאסית. אך חשוב מכך – ע"י האליטות היווניות שחיו מחוץ לגבולותיה. המלחמה שהתנהלה סמוך לאתונה הובילה להקמת מדינה יוונית באזור אתונה – חבל אתיקה ובפלופונסוס- מדינה קטנה ללא האיים והצפון. במהלך המאה ה-19 עם תהליך התפוררות האימפריה העות'מאנית והשפעת בתי המלוכה האירופאים יוון הופכת למלוכה שמרכזה באתונה. מלחמת העצמאות היוונית התקיימה החל מהכרזת העצמאות היוונית מהאימפריה העות'מאנית ב-25 במרץ (כיום יום העצמאות היווני) 1821, עד לקבלת העצמאות של יוון באמנת קונסטנטינופוליס ביולי 1832.

מלחמת העצמאות היוונית – שלבים ראשונים
ב-1453 נכבשה קונסטנטינופול בידי הטורקים, שבאו מאסיה הקטנה, ממלכת ביזנטיון חדלה להתקיים ויוון נהפכה לחלק מהאימפריה העותומנית. כ-400 שנה נשלטו היוונים הנוצרים בידי הטורקים המוסלמים. בתקופה זו ועוד קודם לכן בימי השלטון הרומאי וממלכת ביזנטיון התיישבו ביוון המוני נוכרים, בעיקר סלאבים והתערבו עם התושבים המקומיים. יוון נשלטה ברובה המוחלט בידי האימפריה העות'מאנית, פרט לאיים היוניים, אולם במאות ה-18 וה-19 לאומנות מהפכנית החלה להתפתח ברחבי אירופה (בהשפעה חלקית של המהפכה הצרפתית), כוחה של האימפריה העות'מאנית פחת, והלאומנות היוונית החלה להביע את עצמה בפומבי תוך קבלת תמיכה מערב אירופאית מצד תנועת הפילהלניזם (אהבת ההלניזם). בני יוון בעידודן של הכנסייה הנוצרית ומדינות נוצריות באירופה, שאפו להשתחרר מעולה של טורקיה. שאיפות העצמאות של היוונים גברו בשלהי המאה ה-18, בהשפעת המהפיכה הצרפתית.
ב-1814 לאומנים יווניים הקימו גוף התנגדות חשאי בשם "החברה הידידותית" (פיליקי אטריה) באודסה בתמיכתן של קהילות יווניות גולות מבוססות בבריטניה ובארצות הברית. גוף זה, בסיוע תומכים במערב אירופה ועזרה חשאית מרוסיה, החל לתכנן מרד בטורקים, כאשר יואניס קפודיסטריאס, פקיד ממשל מהאיים היוניים אשר התמנה לשר החוץ הרוסי, נבחר למנהיג המהפכה המתוכננת. תחילת המרד יכולה להיקבע ב-6 במרץ, כאשר אלכסנדר יפסילנטי בהיותו מלווה בכמה קצינים יווניים אחרים, חצה את הנהר פרוט ברומניה, או ב-23 במרץ כאשר מורדים שיחררו את העיר קלמה בפלופונסוס, או בתאריך ה-25 במרץ 1821 (כיום יום העצמאות של יוון), תאריך בו הניף הארכיהגמון האורתודוכסי של פטראס את נס המרד בפלופונסוס. התקוממויות מתואמות תוכננו ברחבי יוון, כולל במקדוניה, כרתים, וקפריסין. תחת יתרון ההפתעה ובסיוע חוסר היעילות העות'מאני, היוונים הצליחו לשחרר את הפלופונסוס ואזורים נוספים. ההתמרדות פרצה ב-1821 ובמשך עשר השנים הבאות נמשכה מלחמת העצמאות של היוונים בסיוע מתנדבים מארצות אירופה שקיוו, כי יוון החדשה תהיה יורשתה של יוון הקדומה, ערש התרבות האירופית.

העות'מאנים נגד היוונים

העות'מאנים נגד היוונים

התמיכה האירופית – הרומנטיקה

באירופה צבר המרי היווני תמיכה רחבה. יוון נתפסה כערש התרבות המערבית, תוך שהיא מרוממת בידי זרם הרומנטיקה אשר היה רווח באותה עת. הרומנטיקה הייתה תנועה אינטלקטואלית ואמנותית שהתפתחה במערב אירופה החל שלהי המאה ה-18. מקורה מהמילה הצרפתית "רומנס" שפירושה- כל מה שנכתב בצורה עממית. ככלל, הרומנטיקנים יצאו כנגד רוחה של תנועת הרציונליזם, שמשלה בחיים האינטלקטואליים במערב אירופה ובמרכזה, לאורך רוב המאה השמונה עשרה. תחת האוניברסליזם של אדם באשר הוא אדם העלתה הרומנטיקה על נס את האינדיבידואליזם הפרטיקולרי, כלומר, את החד-פעמי שבאדם מסוים, המכונן לעצמו, מתוך עצמו, את האמת האישית שלו, שאינה בהכרח משותפת לאחרים. הרעיון הרומנטי היסודי הזה, משעה שהוא מוחל על אומה שלמה, מתבטא ברצון לתת ביטוי לייחודי והאותנטי כביכול שברוח האומה או העם, מבלי לתת את הדעת על ערכים שנקבעו נצחיים או אוניברסליים על ידי מסורת כלשהי, עתיקה ככל שתהיה, כמו עקרון הלגיטימיזם השושלתי, שקבע כי זכותם של המלכים ויורשיהם אחריהם למשול, אינה ניתנת להפקעה. מבחינה זו, הרומנטיקה היא הורתה מולידתה הרוחנית של הלאומיות. רומנטיקה, ליברליזם ולאומיות מזינים אחד את השני. תנועת הרומנטיקה באירופה, בעיקר באנגליה, גרמה לאהדה רבה כלפי המאבק היווני. המחזה של אומה נוצרית המנסה להתנער מאימפריה מוסלמית אף הוא פנה אל הציבור האירופי. אחד מאלה אשר שמעו לקריאה היה המשורר לורד ביירון אשר שהה תקופה ביוון, שם עסק בגיוס תרומות, אספקה וחיילים, עד שמת מקדחת במיסולונגי ב-1824. בעקבות ביירון יצאו מתנדבים רבים מאירופה, בעיקר מאנגליה, מונעים על ידי המחשבות הרומנטיות על תרבות יוון הקלאסית, והצטרפו למורדים היווניים. דעת הקהל באירופה,שהיתה בעד המרד היווני, גרמה ללחץ מלמטה על הממשלות, שנאלצו בסופו של דבר לצאת בגלוי נגד העות'מאנים. מותו של ביירון אף העלה עוד יותר את הסימפטיה האירופית ליוון. דבר זה הניע סופית את הכוחות האירופאיים לפעול במישרין.

הזרם הרומנטי באמנות הציור - "הטייל מעל לים הערפילים", קספר דוד פרידריך

הזרם הרומנטי באמנות הציור – "הטייל מעל לים הערפילים", קספר דוד פרידריך

לורד ביירון
ג'ורג' גורדון ביירון (22 בינואר 1788 – 19 באפריל 1824) George Gordon Byron;‏  מגדולי המשוררים הרומנטים האנגלים. ירש בגיל צעיר את תואר האצולה לורד. אביו מת כשהיה ביירון בן 3 אימו הייתה רברבנית ובעלת מזג קשה, היא חששה שמא בנה יגדל להיות מושחת ובזבזן כאביו ועם זאת התגאתה בו עד מאד, כי כל חייו היה יפה תואר מאד, אך הוא נולד חיגר (בעל מום ברגל) ודבר זה אימלל אותו לעיתים קרובות אך זה לא הפריע לו להיות שחיין מצטיין ושחקן קריקט נחוש בדעתו להוכיח שאינו נכה.
את ספר שיריו הראשון, "שעות עצלות" פרסם כשהיה סטודנט באוניברסיטת קיימברידג' אך הוא ספג בקורת קשה על ספר ביכורים זה , עליה הגיב בסאטירה שקרא לה "משוררים אנגלים ומבקרים סקוטים" שפרסם ב-1809. ב-1811 נכנס כחבר בבית הלורדים, לאחר מסע בארצות אירופה הקלאסיות וב-1812 פרסם את החלקים הראשונים של יצירתו הלירית "העלייה לרגל של האביר הרולד", שיר שמתאר את מה שעובר על אדם הולל, ששבע מתענוגות. ב-1812 פרסם ספר שירה עם מוטיבים יהודים בשם "מנגינות עבריות", ולחלק מהשירים הלחין מנגינות המוזיקאי נתן. בשנת 1815 נשא אישה עשירה בשם אן איזבלה מילבנק, שילדה לו את בתו החוקית היחידה עדה לאבלייס. אישתו של ביירון נטשה אותו כעבור זמן קצר על רקע יחסיו עם אחותו למחצה, דבר שגרם לשערוריה חברתית באנגליה השמרנית. על רקע חיי ההוללות שלו כתב את היצירה "דון ז'ואן", על דמותו של דון ז'ואן הדמות האגדתית שהפכה לסמל הוללות, עימו ביירון הזדהה. החברה האנגלית לא ראתה בעין יפה את חיי ההוללות שלו, והרומנים הרבים שניהל. בין השאר, הוא ניהל רומן עם הליידי קרולין למב. הביקורות הקשות על אורח חייו וחוסר הפתיחות של האנגלית באותם ימים, הניעה את ביירון לעזוב את אנגליה ולעבור לאיטליה, שם הכיר את זוג המשוררים מרי שלי ובעלה פרסי ביש שלי. ביירון, שהיה מקורב למוטיבים יהודים, כתב מחזה בשם "קין" ב-1821, זוהי יצירה פואטית טרגית, המתארת את עימותו של קין, הרוצח הראשון, עם אלוהים. יצירה זו נחשבה לנועזת, וקוממה קוראים רבים. ב-1823 הצטרף ביירון, שהיה שוחר חירות וצדק, למלחמת היוונים על חירותם נגד הטורקים ותוך כדי מהלך המלחמה מת במיסולונגי שביוון, ככל הנראה ממחלת הקדחת.
דמותו ויצירתו של ביירון השפיעה על יוצרים רבים, מאנדרה מורואה, שכתב את הספר "לבו של ביירון" ועד לברטראנד ראסל, שטבע את המושג "אומללות ביירונית" מושג שמופיע בספרו "כיבוש האושר". ביירון הוכר לאחר מותו כמשורר שמצטיין ביפי ודקות ההבעה. למרות חייו ושירתו, שנטען עליהם כי הם בלתי מוסריים, הייתה לשירתו השפעה על התנועה הרומנטית באנגליה ומחוצה לה. ביוגרפיות רבות נכתבו עליו ועל אישיותו.

לורד ביירון

לורד ביירון

ביירון וחבריו מרי ופרסי שלי – קצת רכילות
מרי וולסטונקראפט גודווין נולדה בסומרס טאון להורים ידועים, אביה היה הפילוסוף ויליאם גודווין ואמה הסופרת הפמיניסטית מרי וולסטונקראפט, מחברת "הצידוק לזכויות נשים". אמה מתה עשרה ימים לאחר לידתה של מרי, כתוצאה מסיבוך בלידה. מרי ואחותה למחצה פאני, נשארו בהשגחת אביה. ויליאם גודווין התחתן ב-1801 עם מרי ג'יין וייל קליירמונט, וכעבור שנתיים נולד להם בן. מרי ששאפה לעצמאות פיזית ויצירתית, לא הייתה ביחסים טובים עם אמה החורגת. מרי לא קיבלה חינוך פורמלי, אבל למדה בבית וקראה בשקיקה בספרים מספרייתו הנרחבת של אביה. התחילה לקרוא את כתבי אמה בגיל 8, והושפעה מהם עמוקות. היא גם אהבה לכתוב ובגיל 10 פרסמה את שירה הראשון.
עקב החיכוכים עם אמה החורגת נשלחה מרי ב-1812 לסקוטלנד, לגור אצל חברו הטוב של אביה. בסוף אותה שנה, כשחזרה לאנגליה, פגשה לראשונה את המשורר פרסי ביש שלי ואשתו הארייט, בביקורם אצל אביה של מרי. כעבור שנה נפגשו שוב, שלי היה מעריץ של גודווין ותמך בו כלכלית. הוא התארח בבית גודווין, מרי ופרסי נפגשו כמעט כל יום, והתאהבו זה בזה. גודווין רגז על הרומן ואסר על שלי לבוא לביתו. בקיץ 1814 ברחו מרי ופרסי שלי לצרפת, בלווית אחותה החורגת קלייר. בתגובה ניתק האב את הקשר עם בתו.
מרי, פרסי וקלייר טיילו באירופה, אחרי כמה שבועות חזרו ללונדון והתגוררו יחד.ב-1816 שלי ומרי יחד עם ביירון וחברו הטוב ג'ון פולידורי שהו בז'נבה. תחילתו של הספר "פרנקנשטיין" היה בתחרות שהציע ביירון, כל אחד מהם היה צריך לחבר סיפור אימה. סיפורה של מרי היה הבסיס לרומן שכתבה מאוחר יותר בעידודו של פרסי, והוא היחיד בין הסיפורים שלהם שהתפרסם. ("פרנקנשטיין" הוא סיפורו של סטודנט גרמני שמפיח חיים באדם שיצר מחלקי גופות, ויוצר מפלצת הגורמת בסופו של דבר לאובדנו. הספר "פרנקנשטיין, או פרומתאוס המודרני" בשמו המלא יצא לאור ב-1818, והוא נחשב לרומן הראשון מז'אנר המדע בדיוני).
קלייר, אחותה החורגת של מרי, הפכה לפילגשו של המשורר לורד ביירון, שהיה חברו הטוב של שלי, ונכנסה להריון מביירון, אך הלה נטש אותה ונסע לשוויץ. לאחר קשיים פיננסים ודחיית שיריו של פרסי על ידי הציבור, שכנעה קלייר את הזוג לחזור לאירופה ולנסוע לשוויץ אל לורד ביירון. וכך יצאו שוב השלושה לדרך ובמאי 1816 חברו אל ביירון באגם ז'נבה. שם שכרו שתי וילות ובילו זמן רב יחדיו. החבורה נהגה להעביר את הימים בטיולים בחיק הטבע ואת הלילות בשיחות ארוכות. אומרים שתחביבם היה בין השאר להמציא סיפורי רוחות. בספטמבר 1817 שוב ילדה מרי בת, קלרה. הזוג שלי והאחות קלייר (לקלייר הייתה כבר ילדה בשם אלג'רה שהלשונות הקשקשניות טענו כי היא פרי חלציו של פרסי – ולא של לורד ביירון) שוב יצאו לאירופה במרץ 1818, הפעם לאיטליה.
בפברואר 1819 נולדה בנאפולי בתה השלישית, הלנה אדלייד שלי. הרכילות גרסה כי התינוקת לא הייתה בתה של מרי, אלא של קלייר. רכילות אחרת גרסה כי הייתה זו בתם של לורד ביירון ושל אומנתה של אלג'רה, אליס.

פרסי שלי

פרסי שלי

 

מרי שלי

מרי שלי

מיסולונגי – קברו של ביירון
מיסולונגי היא עיירה מבוצרת בלב אזור של ביצות. בשנת 1824, בזמן המרד היווני נגד הטרקים, היתה העיר מרכז לכוחות היוונים. המרד היווני הצית את דימיונם של הרומנטיקונים מכל העולם, ובעיקר מאנגליה, שחלמו על תחיית הקלאסיקה היוונית. הלורד ביירון, המשורר יפה התלתלים ואהוב הנשים, מצא במרד הזה את פיסגת שאיפותיו הרומנטיות. הוא הגיע למיסולונגי כדי לפקד על הכוחות היווניים. האכזבה כילתה אותו. במקום היוונים הקלאסיים והנערצים שהכיר מכתבי הומרוס פגש חבורת שודדים משופמים חסרי משמעת, שהרבו להתקוטט ביניהם. הוא נאלץ להקדיש את רוב זמנו כדי להכריע בין הניצים. הקדחת ששררה באזור הביצות וכנראה גם התיסכול – גרמו למותו הלא הרואי במיוחד. היוונים פיצו אותו בהפכם אותו לסמל המאבק הלאומי היווני. בכל עיר אפשר למצוא את פסלו, וכמובן במיסולונגי שהקדישה לו את 'גן הגיבורים' המרכזי של העיר. בכל שנה ביום השנה לפרוץ המרד היווני, עורכים במיסולונגי חגיגות עירוניות, המתנהלות בכיכר הראשית מול 'גן הגיבורים', מלוות בטקסים, מצעדים ותזמורות.

 

ביירון ואתנה - פסל באתונה

ביירון ואתנה – פסל באתונה

מלחמת העצמאות היוונית – המלחמה
העות'מאנים התאוששו במהירות, והגיבו באלימות, בטבח באנשי כיוס ובערים נוספות. אולם הענישה גררה אהדה לטובת הצד היווני במערב אירופה, למרות חשדות הממשלות הבריטית והצרפתית כי המרד הוא מזימה רוסית להשתלטות על יוון ואולי אף על קונסטנטינופוליס מידי העות'מאנים. היוונים לא הצליחו להקים ממשלה יציבה באזורים בהם שלטו, ובמהרה החלו להילחם בינם לבין עצמם. לחימה חסרת הכרעה ברורה בין היוונים לעות'מאנים המשיכה עד 1825, כאשר הסולטן ביקש עזרה מהוסל החזק ביותר שלו, מצרים. מצרים נשלטה אז בידי מוחמד עלי אשר היה להוט לבחון את כוחותיו הצבאיים החדישים. הסולטן העות'מאני גם הבטיח לעלי זכויות על סוריה אם מצרים תיכנס למערכה. הכוח המצרי, תחת פיקודו של בנו איברהים פאשה, הצליח במהירות ובקלות להשיג שליטה באיים האגאיים על ידי כוחותיו הימיים. לאחר שהטורקים הצליחו לדכא את ההתקוממות ולכבוש בחזרה את כל יוון כמעט, התערבו ממשלות בריטניה צרפת ורוסיה; ציי המלחמה של בריטניה וצרפת, ביוזמת מפקדים מקומיים ותחת הסכמה שקטה מצד ממשלותיהם הביסו את הצי המצרי שחש לעזרת הטורקים בקרב הימי ליד נאווארינו באוקטובר 1827. היה זה מהלך מכריע במסגרת מלחמת העצמאות, למרות הרס הקריירה של האדמירל קודרינגטון אשר לא הונחה להגיע לניצחון מוחץ עד כדי השמדה כוללת של הצי המצרי. באוקטובר 1828 הנחיתו הצרפתים כוחות רגליים (תחת הגנרל מייסון ועימו 10,000 חיילים) בפלופונסוס כדי לעצור את העות'מאנים. תחת הגנתם, יכלו היוונים להתארגן מחדש, ולייסד ממשלה חדשה. אז התארגנו כוחותיהם כדי להשתלט על כמה שיותר שטח, כולל אתונה ותבאי לפני שיכפו הכוחות המערביים הפסקת אש.
וב-1830 אילצו את טורקיה להכיר בעצמאותה של יוון. בראש הממלכה החדשה הועמד המלך אוטו הראשון, שהיה נסיך מבוואריה. בוועידה ב-11 במאי 1832 הוכרה סופית יוון כמדינה ריבונית. פני הדברים הוכרו רשמית בידי הטורקים והכוחות האירופים בחתימת אמנת קונסטנטינופוליס ביולי 1832. שלוש המפלגות היווניות הפוליטיות הראשונות היו "המפלגה האנגלית", "המפלגה הצרפתית", ו"המפלגה הרוסית".

ציור של קראנרי של קרב נאווארינו, הקרב שסיים למעשה את מלחמת העצמאות היוונית

ציור של קראנרי של קרב נאווארינו, הקרב שסיים למעשה את מלחמת העצמאות היוונית

לאחר קבלת העצמאות
תולדותיה של יוון החדשה הן במידה רבה תולדות נסיונותיה להרחיב את גבולותיה. הממלכה שהוקמה לא הקיפה את רוב האיים, את אפירוס, תראקיה ומקדוניה ואת רוב שטחה של תסאליה. ב-1864 קיבלה יוון מידי בריטניה את האיים היוניים שממערב לה. ב-1881 סופחו ליוון תסאליה וחלק מאפירוס, שהיו קודם לכן בידי טורקיה. בעקבות מלחמת הבלקן השנייה, שבה עשו יוון, בולגריה וסרביה יד אחת נגד טורקיה (1913), זכתה יוון באי הגדול כרתים, ברוב איי הים האיגיאי ובדרום מקדוניה.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ביקש המדינאי היווני וניזלוס, שכיהן כראש ממשלה מאז 1910, להצטרף לבריטניה ולצרפת נגד האויבת הוותיקה טורקיה, אך המלך התנגד לכך. אולם ב-1917 אולץ המלך לנטוש את כסאו ויוון לחמה בצד "מדינות ההסכמה" והיתה אפוא במחנה המנצח. ואמנם בחוזה סוור משנת 1920 הוחלט להעביר לרשותה של יוון את תראקיה המזרחית שהיתה בידי טורקיה, איים במזרח הים האיגיאי וחלק מהחוף המערבי של אסיה הקטנה, סביב איזמיר, חבל ארץ שהיה מיושב ברובו יוונים. אך טורקיה לא השלימה עם כך. במלחמה בין השתיים הובסה יוון ונאלצה לוותר על השטחים החדשים שהובטחו לה. בעקבות המלחמה נערכו חילופי אוכלוסין בין היוונים שחיו בטורקיה ובין הטורקים שחיו ביוון.

כפר יווני נטוש בתורכיה לאחר חילופי האוכלוסין

כפר יווני נטוש בתורכיה לאחר חילופי האוכלוסין

השאר תגובה