מסע הצלב של האיכרים וגזרות תתנ"ו

"…ומהם ששלחו יד בעצמם וקיימו 'אם על בנים רוטשה' ואב על בניו נפל, כי נשחטו עליהם ושחטו איש אחיו ואיש את קרובו, ואשתו ובניו, וגם חתנים ארוסותיהם ונשים רחמניות את יחידיהן. וכולם בלב שלם קיבלו עליהם דין שמים, ובהשלמת נפשם לקונם היו צועקים 'שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד'. והאויבים הפשיטום ויסחבום סחוב והשלך, ולא השאירו מהם זולתי מעט מזער, אשר אנסו והטבילום בעל כרחם במי צחנתם. וכנגד שמונה מאות היו מספר ההרוגים אשר נהרגו באלו שני ימים, וכולם ניתנו לקבורה ערומים."
(עדות רבי שלמה ב"ר שמעון ורבי אליעזר ב"ר נתן (הראב"ן, מחבר ס' אבן העזר, מלוקט מס' גזירות אשכנז וצרפת שם, עמ' כה; ושם, עמ' עג)

רקע לארועים

מן המאה ה-10 לספירה נדדו שבטים טורקים- סלג'וקים ממרכז אסיה, וכבשו את פרס, סוריה, מצרים וארץ-ישראל. בשנת 1073 כבשו את ירושלים. הכובשים המוסלמים הקשו על עולי רגל נוצרים לפקוד את המקומות הקדושים להם בעיר.
השבטים האלה איימו גם לכבוש את קונסטנטינופול, בירת ביזנטיון הנוצרית. לכן פנה קיסר ביזנטיון אל האפיפיור אורבן השני, וביקש ממנו לקרוא למאמינים הנוצרים לבוא להגנת הבירה. ואכן, בוועידת הכנסייה, שהתכנסה בעיר קלרמון שבצרפת (1095), הודיע האפיפיור שהוא נענה לבקשת קיסר ביזנטיון. האפיפיור קרא לאבירים במערב, ובמיוחד בצרפת, לצאת למסע צבאי במטרה להציל את ירושלים ואת קונסטנטינופול מידי המוסלמים. כדי לשכנע אותם הוא הזכיר בנאומו את הסכנה הנשקפת לבירת ביזנטיון מצד המוסלמים, והוסיף ותיאר גם את סבל הנוצרים בירושלים, שכבר נמצאים תחת שלטון המוסלמים. האפיפיור קרא לאבירים לשחרר מידי המוסלמים את הקבר הקדוש, קבר ישו בירושלים.

ביתאפייני - צפוןצרפת, דרום גרמניה

בית אפייני – צפון צרפת, דרום גרמניה

נאום האפיפיור

במארס 1095 במהלך כנס שנערך בפיאצ'נצה בנוכחות כ-200 בישופים, 4000 בעלי תפקידים זוטרים בכנסייה וכ-30 אלף עולי רגל ערך אורבנוס קבלת פנים רשמית לשליחי הקיסר הביזנטי אלכסיוס קומנינוס, שדיברו על אכזריות הסלג'וקים, שנאתם העזה לנוצרים, הטבח שביצעו ביוונים ו-ארמנים באסיה הקטנה וכוונותיהם לפלוש לביזנטיון ואף למערב אירופה. אם כי הנושא גרף הצלחה ועורר הד ציבורי אורבנוס ידע שלא די בתמיכת אנשי הכנסייה ופשוטי העם על מנת לממש את תוכניתו. מרכז הכוח של אירופה היה באותו זמן בצפון צרפת בנקודת המפגש בין תרבויות רומנסק וגרמניה. לשם כך נקבע כנס נוסף שנערך בנובמבר אותה שנה בקלרמון בצרפת. האפיפיור נענה לבקשת הסיוע של קיסר ביזנטיון לא רק ממניעים דתיים; היו לו עוד מטרות. באותה תקופה היה סכסוך בינו לבין קיסר גרמניה, והאפיפיור האמין שמסע כזה יסייע לו לצבור כוח ולגבור על קיסר גרמניה. ועוד, האפיפיור קיווה שהמסע למזרח יסייע לו להרחיב את השפעתו גם על הנוצרים שבמזרח, שלא ראו בו מנהיג דתי.
אם כי נמסר מראש כי לאפיפיור יש מסר חשוב להעביר, אורבנוס נתן לרבבות נזירים להלהיט את הרוחות והופיע ב-27 בנובמבר 1095, במסגרת ועידת קלרמון (שנערכה בין ה-18 ל-28 בחודש, ורובה הוקדש לענייני הכנסייה בצרפת). האפיפיור הופיע בכנס רק ביום העשירי בשביל לנאום את אחד הנאומים המבריקים ביותר וגם המשפיעים ביותר בתולדות אירופה. בניגוד למקובל באותם ימים אורבנוס לא נאם בלטינית, אלא בשפת אמו הצרפתית.הוא פרט בנאומו את מעשי הזוועה של המוסלמים וכינה אותם "בני עמלק". הוא התייחס גם להקבלה בין כיבוש הארץ בידי יהושעבן נון לכיבושה העתיד לקרות בידי הנוצרים ("ישראל החדשה"). את נאומו הוא סיים (על פי פולכריוס משארטרז) בקריאה נרגשת: "קומו והילחמו באויבי ישו, אלה הרגילים להילחם באחיהם הנוצרים, הרגילים לבזוז ולשדוד ולחלק שלל. הנה שערי גן העדן ייפתחו לפניכם ותהילת נצח תהא נחלתכם". ולאחר שסיים את נאומו זעק ההמון "?Dieu le veut, "זה רצון האל". אורבנוס שהה בצרפת כמה חודשים וניהל התייעצויות רבות עם האצילים שהביעו נכונותם להיעתר לקריאתו. ובאותו הזמן הופצה הידיעה על הכנס בקלרמון ונאום האפיפיור בכל רחבי אירופה. ההתלהבות בעקבות הקריאה למסע הצלב הייתה עצומה וככל הנראה הפתיעה את אורבנוס עצמו. כך למשל במכתב רשמי ששלח לאצילי פלנדריה בתחילת השנה הבאה כתב כי רצוי שאבירים בלבד ישתתפו במסע לכיבוש ארץ הקודש וביקש מכמרים שלא להצטרף למסע.

מסע הצלב של האיכרים

להפתעתו של האפיפיור נענו לבקשתו לא רק הלוחמים האבירים שנקראו לצאת למסע, אלא גם המוני איכרים, שאליהם לא התכוון כלל ועיקר. לכן כונה המסע הראשון גם "מסע הצלב של האיכרים" (1096). בעקבות הנאום של אורבנוס השני התחילה תנועה המונית של אכרים מזרחה, בעיקר בהנהגת תמהוני בשם "פטר איש המדבר", למרות שנאום האפיפיור לא היה מכוון אליהם. הם לקחו את משפחותיהם עמם, את חפציהם העמיסו על עגלות ויצאו למזרח, בלא כל ארגון וסדר. כאשר התקרבו לטירה או לעיר כלשהי, הם שאלו מתוך תקווה והתלהבות אם זוהי ירושלים, מאחר שלא ידעו היכן נמצאת ירושלים ואיך היא נראית.
במהלך המסע התקיימו ההמונים משוד ומגזל של תושבי היישובים שעברו בהם. כדי למנוע מעשים אלה, העדיפו התושבים לתת להם מזון ובלבד שימשיכו בדרכם.כעבור זמן נגמר להם האוכל ולכן עסקו בשוד כדי לשרוד. רבים מהם מתו בדרך, ולקונסטנטינופוליס הגיעו מתי-מעט.
למרות הסתייגותו של האפיפיור החלה כבר התנועה העממית וסחפה אחריה עשרות אלפים. הצטרפו אליה רבבות איכרים מנושלים, תושבי ערים מרוששים, פורעי חוק ושודדי דרכים, הרפתקנים שחיפשו התחלות חדשות. קבוצה אחת שמנתה כעשרת אלפים בהנהגת אביר צרפתי בשם גוטייה האביון, הרוזן הגרמני אמיכו מליינינגן והאביר פולקמאר בחרה לנוע דווקא בכיוון ההפוך מזה של ארץ הקודש ולהחריב את הקהילות היהודיות על גדות הריינוס. הברירה שלפניה הועמדו אלפי יהודים הייתה להתנצר או למות, כאשר יהודים רבים נרצחו גם לאחר שהסכימו להמיר את דתם. הרוב העדיפו את המוות ובמקרים רבים שמו ידיהם בנפשם. טבח זה ידוע תחת השם "מסע הצלב הגרמני" או גזרות תתנ"ו במקורות יהודיים. לאחר התערבותו של הקיסר היינריך הופסק הטבח, אך כמעט כל קהילות חבל הריין נחרבו. קבוצה אחרת שהונהגה על ידי פטר הפרוש מאמיין התקדמה לעבר ארץ ישראל. פטר הוליך אחריו כ-100 אלף פשוטי עם במסגרת מה שנקרא "מסע הצלב העממי".

גזרות תתנ"ו – 1096

בדרכם מצרפת מזרחה עברו הצלבנים בעמק הריין, דרך הערים שקהילות אשכנז שכנו בהן. תוך כדי המעבר הם פרעו ביהודים שבאותן הקהילות, בנימוק שהיהודים – כמו המוסלמים – הם כופרים וניסו בכוח החרב להופכם לנוצרים. בקהילות של וורמס ומיינץ קרעו הצלבנים ספרי תורה, שרפו בתי כנסת ודרשו מן היהודים לטבול לנצרות או למות. יהודים רבים סירבו, ובחרו למות על קידוש השם ולא להתנצר. הקהילות בערים וורמס ומיינץ חרבו. לעומתן היו ערים אחרות, כדוגמת שפייר, שבהן התערב הבישוף לטובת היהודים והגן עליהם, כפי שהתחייב בפריווילגיה שהעניק להם. באותן הערים לא נפגעו היהודים. אירועים אלה נקראים בתולדות ישראל גזרות תתנ"ו – פרעות 1096. קינות רבות נכתבו בקהילות בעקבות פרעות שהתרחשו בתקופה זו וגם לאחריה.
כאשר ה"צלבנים" הללו נתקלו בקהילות יהודיות, הם בזזו אותן ופגעו ביושביהן. על פי גרסה מסוימת, אמרה פופולרית בקרב הצלבנים הייתה "אם אינך יכול להרוג טורקי, הרוג יהודי" ‏‏הארועים האלו ידועים כמאורעות תתנ"ו. בשל סיבה לא ברורה, הפגיעה ביהודים החלה רק מאזור גרמניה ולא באזור צרפת. הקהילות היהודיות בצרפת יצאו ללא פגע, כנראה בשל העובדה שניסו להקדים תרופה למכה, ולספק מרצונם מזון לצלבנים. הצלבנים פגעו גם בנוצרים ביזנטים (מזרחיים) בגלל מראם השונה.

סופם של האיכרים הצלבנים

קונסטנטינופול (איסטנבול של היום), היושבת על מצר הבוספורוס, מהווה נקודת מעבר הכרחית לכיוון ארץ ישראל, ולכן הצלבנים בדרכם מזרחה התנקזו לשם. כאשר שאריות ההמונים הגיעו לעיר, נבהל מפניהם הקיסר הביזנטי אלכסיוס קומננוס ודאג להעבירם הלאה, הרחק מעירו. הצלבנים של "מסע ההמונים" חצו את מיצר הבוספורוס ועברו לטורקיה, שם הם פגשו בסלג'וקים שעשו בהם שמות. רק מעטים מהם זכו לחצות את הבוספורוס חזרה לאירופה. הקבוצה של פטר זכתה לגורל דומה. פטר לא דאג לתאם מראש את מעבר צבאו דרך הבלקן, נקלע לקרבות מיותרים עם ההונגרים והבולגרים והגיע לבסוף לבוספורוס. הביזאנטיים אפשרו לצלבנים מעבר מהיר ל-אסיה הקטנה, שם הושמדו כמעט כולם בידי הסלג'וקים.

קהילות שו"ם: שפיירא, ורמייזא, מגנצא

שלוש הקהילות היהודיות הגדולות שישבו על נתיב נהר הריין וספגו את האבדות הרבות. עד היום אפשר לבקר בבתי הקברות של שלוש הערים האלה ולראות את המצבות שנשתמור שם מגזרות תתנ"ו. היום אין יהודים בערים גרמניות אלה שפייר, וורמס ומיינץ.
שפייר (Speyer) (בפי היהודים שפיירא) היא עיר במדינת ריינלנד-פאלץ שבגרמניה. העיר ממוקמת על גדת נהר הריין ואוכלוסייתה מנתה בשנת 2007 כ-50,000 תושבים. שפייר הייתה אחת מהערים החשובות בקרב יהדות אשכנז, ובמשך כאלף שנים התקיימה בה קהילה יהודית מפוארת. ביחד עם הערים וורמס (ורמיזא) ומיינץ (מגנצא) הרכיבה את שלוש הקהילות היהודיות הגדולות שלאורך הריין, שנודעו בכינוי קהילות שו"ם, על שם ראשי התיבות של שלושתן. עד היום ניתן להבחין בשרידי קהילה זו בשמות משפחה הנושאים את שם היישוב, כדוגמת שפירו או שפירא. בשנת 1096, בזמן מסע הצלב הראשון התקיים בעיר שפייר הטבח הראשון הידוע, שבו נטבחו מאות יהודים בידי נוצרים, באירועים שכונו לימים גזירות תתנ"ו. למרות זאת נותרה בעיר קהילה יהודית גדולה. בעיר נחשפו שרידים של בית כנסת עתיק, שככל הנראה היה מפואר. בצמוד לבית הכנסת נמצא מקווה מרשים נוסף, שנבנה בשנים 1110-1120, ושנחשב לאחד הגדולים באירופה. הקהילה היהודית בשפייר נכחדה בשואת העם היהודי.

שרידי בית הכנסת והמקווה בשפיירא

שרידי בית הכנסת והמקווה בשפיירא

וורמס (גרמנית: Worms; במקורות היהודים נקראת ורמייזא או גרמיזא) היא עיר במדינת המחוז ריינלנד-פאלץ בגרמניה, על גדות הריין. בעיר 85,800 תושבים נכון לשנת 2004. לקהילה היהודית בעיר היסטוריה מפוארת בימי הביניים, ופעלו בה בין השאר ר' יצחק הלוי סג"ל, רש"י, אלעזר מוורמס ויאיר חיים בכרך. ביחד עם שפייר ומיינץ (מגנצא) הרכיבה וורמס את שלוש הקהילות היהודיות הגדולות שלאורך הריין, שנודעו בראשי התיבות שו"ם.
הקהילה היהודית בוורמס כיום היא קטנה ביותר, אולם ניתן לראות את שרידי העבר המפואר ברובע היהודי המשוחזר. בפתחי בניינים עתיקים רבים ברובע היהודי ניתן לראות משקופי אבן, ובהם שקעים למזוזות, שנעלמו, עדות לחיים היהודיים שנקטעו באיבם. בית הכנסת, שהינו בן מאות שנים, סבל מפגיעות חוזרות ונישנות, במהלך השנים, נהרס גם על ידי הנאצים, ונבנה מחדש לאחר המלחמה. כיום מוצגות בו תמונות עתיקות המתארות את חיי היהודים במקום. בסמוך נמצא גם בניין המקווה, ששרד את ההפצצות וההרס ונותר על תילו. בבית הכנסת ניתן למצוא את החדר וכיסא האבן בו, לפי המסורת, למד ולימד רש"י, ככל הנראה מסורת זו אינה מדויקת היסטורית. בסמוך לבית הכנסת נמצאת הכיכר, שבה נאספו על ידי הנאצים יהודי הקהילה שחיו במקום בדרכם למחנות ההשמדה, ושרובם נרצחו בשואה. בית העלמין בוורמס הוא עדות אילמת לקהילה היהודית המפוארת. טמונים בו לפחות אלפיים יהודים, אך במקום נותרו כמה מאות מצבות בלבד. חלק גדול מהקברים והמצבות נהרסו על ידי הנאצים כדי לסלול "דרך קיצור" בתוך בית העלמין. לאחר תום המלחמה, ובמהלך שיקום המקום, הוצמדו שרידים של מצבות שבורות לחומת בית העלמין. במקום ניצבים קברים של רבנים, אליהם נוהגים להגיע מתפללים על מנת להניח אבנים ופתקים עם משאלות ובקשות לא רחוק מבית הכנסת עומד השער העתיק של העיר, שנקרא על שמו של רבי שלמה בן יצחק, שער רש"י. האגדה מספרת שגודפרי דה בויון, אחד מהנסיכים שעמדו בראש מסע הצלב הראשון, בשנת 1966, נועץ עם רש"י לפני צאתו למסע. רש"י ניבא לו שכל צבאו יחוסל. כשחזר הנסיך עם שרידי צבאו לוורמס, עבר מתחת לשער העיר. הם היו ארבעה גברים, גודפרי ושלושת אנשיו. בעוברם את השער אמר גודפרי בלבו: הרב נכשל. לא כל צבאי חוסל. נשארו שלושה אנשים. ואז שמע לפתע צעקת בהלה. הוא הסתובב במהירות וראה אבן ענקית נופלת מהשער. האבן מחצה את שלושת חייליו על סוסיהם.
בשנת 1907, שחזרו את השער. קראו לו בשם שער רש"י. גם לאחר השתלטות הנאצים נשאר השם הזה ולא השתנה עד היום.

שער רש"י

שער רש"י

בית הקברות היהודי בוורמס

בית הקברות היהודי בוורמס

מיינץ (Mainz) היא עיר הבירה של מדינת ריינלנד-פאלץ שבגרמניה והעיר הגדולה במדינה זו. בעיר חיו בשנת 2007 כ-196,000 תושבים. מיינץ נקראת במקורות היהודים מגנצא, והייתה עיר מרכזית ומכוננת ביהדות אשכנז. במשך כאלף שנים התקיימה בה קהילה יהודית מפוארת. ביחד עם הערים וורמס (ורמיזא) ושפייר הרכיבה את שלוש הקהילות היהודיות הגדולות שלאורך הריין, שנודעו בראשי התיבות שו"ם. בקהילה זו כיהן כרב רבינו גרשום מאור הגולה, והיו בה חכמים גדולים נוספים, כרבי שמעון הגדול רבי קלונימוס מלוקה ועוד. על פי האגדה הקהילה היהודית במקום תרמה למסורת היהודית, בין השאר, את תפילת "ונתנה תוקף" המפורסמת, אלא שככל הנראה נתחברה תפילה זו בארץ ישראל וזמן רב לפני היישוב היהודי באזור. נוסעי הצלב התנפלו על היהודים במיינץ בשנת 1096 והרגו יותר מאלף ומאה יהודים. פרעות אלה נודעו בשם גזירת תתנ"ו שנזכרה בקינות לתשעה באב.

3 comments

  • אבותיי מגיעים מאזור הריין, וחלקם ממיינץ. סבה של סבתי הוא הרב ד"ר מאיר (מרקוס להמן). ידוע לי שבמלאת 900 שנה להחרבתה של קהילת מיינץ השתתפו בטקס שנערך לזכר האירוע חלק מבני המשפחה הבוגרים שלנו.
    היום שמעתי שהונהג צום רבתי בכל שנה ב-ג' בסיון לזכר קהילת מיינץ (מגנצא).
    קראתי בעיון רב את הרקע למסעי הצלב שהחריבו בעיקר את קהילות שו"ם.
    רק דבר אחד לא ברור לי – מה מייצגות ראשי התיבות תתנ"ו?
    אשמח לקבל מענה.
    תרצה
    כתבתי על הרב ד"ר מאיר להמן – למשל כאן:
    https://hatzlacha.wordpress.com/2013/03/25/%D7%94%D7%A8%D7%91-%D7%9E%D7%90%D7%99%D7%A8-%D7%9C%D7%94%D7%9E%D7%9F-%D7%90%D7%91%D7%93-%D7%A9%D7%9C-%D7%A7%D7%94%D7%99%D7%9C%D7%AA-%D7%9E%D7%99%D7%99%D7%A0%D7%A5-%D7%9E%D7%97%D7%A6%D7%99%D7%AA/

    • אלינער ברקת

      תרצה, תודה על דברייך המעניינים ועל החומר העניין ששלחת. מצטערת על האיחור בתגובה.

      תתנ"ו או ליתר דיוק ד'תתנ"ו אינם ראשי תיבות אלא תאריך. זהו המניין על פי הספירה העברית לבריאת העולם. אם תהפכי את האותיות למספרים על פי הגימטריה תקבלי
      856. הוסיפי את הסכום 240 (שזה ההפרש המתמטי בין הספירה העברית לספירה הנוצרית) ותקבלי 1096. זוהי השנה שבה התרחשו המאורעות המתוארים, מסע הצלב של האיכרים ואחריו גם מסע הצלב הראשון.
      כדי להסביר ביתר פירוט:
      השנה היום היא ה'תשע"ו לבריאת העולם על פי המניין העברי. כלומר 5776 שנים לבריאת העולם. מתעלמים מן האלפים (לא כאן המקום להסביר למה) ורושמים 776+240 יוצא 1016. משנים את האלף לאלפיים, כי אנחנו עכשיו באלף השני. ההפרש בין 15 ל-16 נובע מהעובדה שהשנה הנוצרית שמתחילה בינואר אינה מתחילה ביחד עם השנה העברית שמתחילה בתשרי.
      מסובך? לא נורא.
      שלחי לי מייל אם את רוצה הסבר מפורט יותר
      elinoar123@gmail.com

    • יצחק כהן

      אני דווקא זוכר שהצום רבתי הונהג ביום כ"ג אייר.
      מהסיבה שבח' אייר החל הפרעות בשפיירא, בכ"ג אייר בוורמייזא ובתחילת סיוון ג'-ו' היו בשפיירא.
      לכן נקבע הצום באמצע, לזכר שלושתם, מה גם שבג' – ו' סיוון לא נוהגים מנהגי אבלות.

השאר תגובה