ברלין – לב הרוע

כתוב בעיפרון בקרון החתום / דן פגיס

כאן במשלוח הזה

אני חוה

עם הבל בני

אם תראו את בני הגדול

קין בן אדם

תגידו לו שאני..

 

כולם מדברים על ברלין: עיר מדהימה, מודרנית, מגוונת, עתירת תרבות. כל הישראלים נמשכים לשם וחוזרים נפעמים: איזה תרבות, איזה סדר, איזה שקט, איזה נימוס, ואלה שאינם חוזרים ונשארים לחיות בה משבחים: כמה נוח, כמה קל, כמה נעים, אח, ברלין, ברלין!

אז בואו נדבר על ברלין – לב המאפליה, לב הרשע, לב המרצחים. ונתחיל דווקא במקום שקט ורומנטי לכאורה,  בפאתי ברלין: רציף 17.

 

רציף 17 בתחנת גרונוולד Bahnhof Grünewald, Gleis 17

ברכבת – קו S7 לתחנת Grunewald

רציף הרכבת התמים למראה, שנמצא בתחנת הרכבת גרונוולד בפאתי ברלין, הוא זכר מצמרר לימי המשלוחים הנוראים אל מחנות הריכוז שארעו בשנים 1945-1941.

כל היהודים שחיו בברלין נשלחו מהרציף הזה למחנות ריכוז והשמדה. משני עברי המסילה הישנה נחקקו כל תאריכי המשלוחים שעזבו את הרציף, מספר המגורשים ויעדו האחרון של כל טרנספורט. בעלייה לרציף הרכבת מספר 17, ממנו יצאו הטרנספורטים, נבנה קיר, שבו נחקקו דמויות של אנשים, שהולכות ונעלמות, כמו עקבות צעדים הנמחקות עם הזמן.

בשנת 1941 נמסר ליהודי ברלין כי במסגרת מדיניות הממשלה, על פי חוק, הם מועברים למחנות עבודה במזרח. הם קיבלו כרטיס נסיעה ברכבת בכיוון אחד, ונצטוו להתייצב בתחנת הרכבת גרונוולד, ברלין, במועד שנקבע עבורם, מצוידים במזוודה אחת. הובהר כי מי שלא יציית להוראות העזיבה צפוי לעונש מוות. כאזרחים שומרי חוק צייתו רובם ככולם להוראות אלה, מבלי שיכלו לדעת כי רובם לא ישובו עוד.

המשלוח הראשון יצא מהתחנה ב-18 באוקטובר 1941. ביום ההוא נשלחו 1,089 נשים, גברים וילדים לגטו לודג'. הרכבות יצאו מרציף 17 (בגרמנית: Gleis 17) אל גטאות לודג', ורשה וריגה. משנת 1942 ישירות אל מחנה ההשמדה אושוויץ ומחנה הריכוז טרזין. 35 רכבות נשלחו מרציף 17 לאושוויץ ועליהן 17,000 יהודים. עד לתום המלחמה ב-1945 גורשו דרך התחנה  55,000 מיהודי ברלין (מתוך 75,000 יהודי העיר).

רציף 17

חברת הרכבות הגרמנית לא הכירה בחלקה בשואה במשך שנים ארוכות, ורק בשנות השמונים והתשעים של המאה ה-20 נחשף חלק זה בהיסטוריה של תחנת גרונוולד, ובמקום הוקמו כמה גלעדים להנצחת היהודים שגורשו. חברת הרכבות הגרמנית הכריזה על תחרות לעיצוב אנדרטה מרכזית שתנציח את חלקן של הרכבות תחת המשטר הנאצי. העיצוב שנבחר היה זה של צוות האדריכלים ניקולאוס הירש, וולפגאנג לורך ואנדריאה ונדל, שהציעו לחקוק לאורך שולי רציף 17, שממנו יצאו מרבית רכבות הגירוש, את פרטיהן של כל רכבות הגירוש שיצאו מהתחנה, בסדר כרונולוגי. האנדרטה מורכבת מלוחות פלדה המונחים על הרציף. על כל לוח חקוק תאריך, כמות היהודים שנשלחו מגרונוולד באותו משלוח והיעד. המשלוח האחרון יצא בסוף מרס 1945, לטרזנשטדט, כשבועיים לפני כניעתה של גרמניה הנאצית. בין לוחות הרציף נותר חלק ממסילת הרכבת המקורי, אך כיום הוא נבלע בצמחייה שגדלה שם לאורך השנים, כסמל לכך שלעולם לא תצא עוד רכבת מרציף זה. האנדרטה נחנכה ב-27 בינואר 1998 לצד לוח זיכרון הנושא את השם ההיסטורי רציף 17 (Gleis 17), ומוביל אליה.

כל המתחם מהווה מיצג סביבתי, כי הוא כולל בתוכו לא רק את האנדרטה על המידע המצמרר שהיא מספקת, אלא גם את השקט, השלווה, הירוק, העצים מסביב, את צפירות הרכבות שעדיין חולפות במקום (זוהי תחנה פעילה, אם כי הרציף עצמו כבר לא), את שקשוק גלגלי הרכבות על הפסים. הניגוד הנורא בין השקט הפסטורלי בין הידיעה על הדברים הקשים שהתרחשו במקום הזה, הופך את האנדרטה הזאת לעוצמתית ביותר בין כל האנדרטאות, הרבות מספור, הממלאות את ברלין, עיר הדמים.

המצמרר מכל הוא העובדה, שהמשלוח האחרון של יהודים מברלין יצא בסוף מרס 1945, כשבועיים לפני כניעתה של גרמניה הנאצית. המתקפה הסובייטית על פרברי ברלין החלה ב-23 באפריל. למרות החולשה היחסית של המגינים הגרמניים, הלחימה בתוך העיר הייתה קשה ביותר, וגבתה אבדות כבדות מכוחות הצבא האדום. רק לאחר שמונה ימי לחימה, הצליחו שבע ארמיות סובייטיות להשלים את ההשתלטות על העיר ולהכניע את כיסי ההתנגדות האחרונים. ב-30 בחודש בשעה 4:00 אחר הצהריים התאבד אדולף היטלר. הלחימה מחוץ לעיר, באזורים ממזרח לנהר האלבה, נמשכה עד ל-8 במאי 1945, יום כניעת גרמניה הנאצית.

"המשלוח" האחרון

בשעה שהלוחמים הגרמנים האחרונים נאבקו בשארית כוחם האדום, היטלר על סף התאבדות, המלחמה למעשה הוכרעה, עדיין המשיכה לעבודה המכונה הנאצית המשומנת היטב, כשהם מבצעים ביעילות ובקור רוח, בסדר מופתי וברישום מדויק, את המשימה החשובה מכל – השמדת יהודי אירופה. מטריד לחשוב על הממונים על גירוש שארית יהודי ברלין, פקידים יעילים וממושמעים, המבצעים את עבודתם במסירות ובדייקנות בלי להקדיש רגע אחד למחשבה אנושית פשוטה: לא על חיי היהודים חלילה, אלא על חייהם שלהם. הרי הם עומד על סף כיליון. אולי עובדה קטנה ופשוטה זו מבהירה יותר מכל את טיבו של האדם הגרמני הנאצי, אדם-מכונה, ללא רגשות, מבצע פקודות.

רציף 17

אם נמשיך לנסוע ברכבת עוד תחנה אחת נגיע לעיירה נעימה, שקטה, על גדות אגם רומנטי. הבתים טובלים בירק, על האגם שטות סירות ומניפות מפרש. כמה נעים. בשולי העיירה ניצבה וילה. העיירה היא ונזה, והווילה וילה ונזה (Haus der (Wannsee Konferenz. ב-20 בינואר 1942 התכנסו בווילה ונזה לגדות האגם בנוף הפסטורלי הירוק והשקט, 15 נציגים נאצים רמי דרג לצורך תיאום וייעול תוכנית השילוחים ורצח יהודי אירופה שכונתה "הפיתרון הסופי". לא קשה לדמיין אותם שם, יושבים מול הנוף השקט והנעים, שותים בירה, מתלוצצים ביניהם, ואחר כך ביעילות ובקפדנות, ובעיקר בקור רוח ובשלווה מתכננים השמדת עם שלם.

רציף 17 | משה הרפז //

 

רציף 17

ברלין עקובה מדם. דם יהודים, דם צוענים, דם מזרח-גרמנים, דם מהגרים תורכים – אין מקום בברלין נקי מדם. ברלין מרוצפת אנדרטאות, לזכר היהודים, לזכר הצוענים, לזכר גרמנים (מזרח ומערב), לזכר ספרים. טיול אמיתי בברלין צריך להיות מנקודת דם אחת למשנה, מאנדרטה אחת למשנה. בואו נטייל ביחד ונזכור ביחד.

אתרי זיכרון רבים, בחלקם יצירות אמנות מרשימות ביותר, הופכים את זיכרון השואה לחלק בלתי-נפרד מחיי היומיום של ברלין. לעתים קרובות נופלות אנדרטאות אלו קרבן למעשי חילול מצד ניאו-נאצים או מוסלמים קיצונים, אבל למרות אלמוניותן הן משמשות עד היום מקום עלייה לרגל לגרמנים המקפידים לערוך טקסי זיכרון לקרבנות השואה.

לוחות זיכרון קטנים ואישיים, פזורים ברחבי ברלין

כבר בשנות ה-60 וה-70 הוקמו בברלין אתרי הנצחה קטנים אבל אז עוד לא היתה בשלות ציבורית או רצון להנציח את השואה בצורה אמיצה. ההנצחה בוצעה לרוב באופן צנוע, על-ידי אבני הנצחה ולוחות זיכרון קטנים, מוצנעים, מופנמים. עברו שנים, דור וחצי, עד שהברלינאים קיבלו אומץ להקים אנדרטאות גדולות יותר, ציבוריות. זה נעשה על-ידי אנשים שלא היו קשורים ישירות לשואה. ממחצית שנות ה-80 והלאה החלו להופיע ברחבי ברלין המצבות הגדולות.

האנדרטאות האלה, יצירות אמנות של ממש, מזכירות את הפצעים הפתוחים שהותירה אחריה הכחדתה של הקהילה היהודית המקומית, הגדולה והתוססת. הן מרוכזות בעיקר ברובעים בהם גרו יהודים רבים ומהם נשלחו למחנות הריכוז והמוות.

 אנדרטה לזכר יהודי אירופה

אנדרטה לזכר יהודי אירופה שנרצחו

האנדרטה ליהודי אירופה שנרצחו ידועה גם כ"אנדרטת השואה", הינה יד זיכרון שהוקמה בברלין ליהודים שנרצחו בשואה, ותוכננה על ידי האדריכל פיטר אייטזנמן. האנדרטה נחנכה בשנת 2005, והיא נמצאת בצידה המזרחי של העיר, מעט דרומית לשער ברנדנבורג מול בניין השגרירות האמריקאית בברלין, במקום שבו שכן בימי הרייך השלישי בניין משרדי הקאנצלר של אדולף היטלר.

אנדרטת זיכרון מצמררת

האנדרטה משתרעת על שטח של 19,000 מ"ר והיא מכוסה ב 2,711 קוביות בטון המסודרות בתבנית משבצות על גבי מישור אשר שקוע במרכזו, ומזכיר סידור של קברים בבית עלמין. קוביות הבטון הינן באורך של 2.38 מ', ברוחב של 0.95 מ', ובגבהים שונים, בין 0.2 מ' ל-4.8 מ'. הצבת הקוביות תוכננה על מנת ליצור אווירה של אי נעימות ובלבול. המיקום שנבחר לאתר הזיכרון, בקרבת אזור עסקים, אשר בו מרוכזות גם מספר שגרירויות, יוצר מצב בו אנשים רב.ים חולפים על פני האנדרטה מידי יום ואינם יכולים להתעלם ממנה.

מרכז מידע תת-קרקעי המסונף לאתר כולל את שמותיהם של כל הקורבנות הידועים של השואה, אשר התקבלו ממוזיאון יד ושם, וכן תערוכה בנושא השואה.עלות בניית האתר נאמדה בכ-25 מיליון אירו.

אנדרטת זיכרון המדמה בית קברות ענקי


מבקרים טוענים כי מתכנן האתר לא בחר מעולם להבהיר במפורש את הרעיון העומד בבסיסו של העיצוב שלו. באף מקום באתר, או מסביבו, אין שלט המתאר את משמעות הסידור של קוביות הבטון. עם זאת, רבים סבורים כי לכך התכוון המתכנן, על מנת להוסיף לאווירת אי-הנוחות, ולעודד את המבקרים להסיק את מסקנותיהם האישיות. 
ב-15 בדצמבר 2004 הסתיימה עבודת הבנייה. ב-10 במאי 2005 נחנך האתר, כחלק מציון 60 שנה לתבוסת הנאצים במלחמת העולם השנייה. יומיים לאחר מכן נפתח האתר לקהל.

ברלין היא לב הרוע  לא רק לגבי יהודים, אלא לגבי בני אדם באשר הם בני אדם. והאנדרטאות שבה מרבות להמחיש את הזכרונות העקובים מדם האלה. לזכותן של ממשלת גרמני ושל עיריית ברלין, אם דואגים להנציח את עברם, גם אם הדברים קשים להם וגם אם הם מעוררים ביקרות קשה מצד גורמים שונים המעדיפים לשכוח את העבר הזה או להכחישו.

פסלה של קטה קולביץ

פסלה של קטה קולוויץ, "אם עם בנה המת"

פסלה של קולוויץ "אם עם בנה המת" ב"אנדרטה המרכזית של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה לזכר קורבנות המלחמה והעריצות" בבית המשמר החדש בברלין

פסלה של קולוויץ "אם עם בנה המת" ב"אנדרטה המרכזית של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה לזכר קורבנות המלחמה והעריצות" בבית המשמר החדש בברלין

 בית המשמר החדש (Neue Wache)

בית המשמר החדש הוא מבנה בשדרת אונטר דן לינדן במרכז ברלין סמוך לצויגהאוס ולאי המוזיאונים. המבנה נבנה בשנת 1816  בהוראת מלך פרוסיה פרידריך וילהלם השליש, בתכנונו של האדריכל קרל פרידריך שינקל בסגנון ניאו קלאסי במקור נבנה המבנה כבית משמר עבור חיילי נסיך הכתר של פרוסיה ומכאן שמו. מאז שנת 1931 משמש המבנה כאתר הנצחה.

בחזית המבנה בנה שינקל אכסדרת עמודים בסגנון דורי. בתבליט המפוסל בגמלון מעל האכסדרה נראית ניקה, אלת הניצחון, המסמלת את תפקידה של פרוסיה במלחמות נפוליאון. המבנה שימש כבית מגורים עבור המשמר המלכותי עד תום מלחמת העולם הראשונה וביטול המלוכה בגרמניה בשנת 1918.

בשנת 1931הוזמן האדריכל היינריך טסנאו  על ידי ממשל גרמניה לתכנן את המבנה כאתר הנצחה לחללימלחמת העולם הראשונה. טסנאו בנה באולם את האוקולוס* והציב בו זר הנצחה עשוי מתכת. שם המבנה שונה ל"אתר ההנצחה לנופלי המלחמה". הזר מוצג כיום במוזיאון הגרמני להיסטוריה הסמוך. המבנה נהרס כמעט לחלוטין בהפצצות שלהי מלחמת העולם השנייה  ובארטילרייה הסובייטית במהלך הקרב על ברלין  ממשלת גרמניה המזרחית (המבנה ניצב במזרח ברלין) הורתה על שיפוץ המבנה והפיכתו לאנדרטה לקורבנות הפשיזם והמיליטריזם. עבודות השיקום נמשכו שלוש שנים בפיקוחו של היינץ מהלן והמבנה המשוקם נחנך בשנת 1960. בשנת 1969- יום השנה ה-20 לייסוד גרמניה המזרחית, הושם במרכז המבנה נר תמיד, וכן נקברו במבנה שרידיהם של חיל אלמוני גרמני ושל קורבן אלמוני ממחנה ריכוז. עד שנת 1990 ניצבו בחזית המבנה בכל עת משמר כבוד של שני חיילי צבא מזרח גרמניה.

אוקולוס (בלטינית Oculus – "עין") הינו אלמנט באדריכלות המתאר חלון או פתח עגול בראש כיפה שמטרתו להאיר את המבנה.

בעקבות איחוד גרמניה  בשנת 1990 שונה בשנת 1993 שם המבנה ל"אנדרטה המרכזית של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה לזכר קורבנות המלחמה והעריצות" (Zentrale Gedenkstätte der Bundesrepublik Deutschland für die Opfer des Krieges und der Gewaltherrschaft), ובמרכז אתר ההנצחה, מתחת האוקולוס הוצב פסלה של קתה קולוויץ "אם עם בנה המת".

שרפת הספרים בכיכר

שרפת הספרים בכיכר

 

כיכר בבל (בבלפלאץ, Bebelplatz)

כיכר בֶּבֶּל היא כיכר ציבורית במרכז ברלין. הכיכר נמצאת בצד הדרומי של שדרות אונטר דן לינדן ונקראה קודם "כיכר האופרה" (Opernplatz). לאחר מלחמת העולם השנייה הוסב שמה לבבלפלאץ, על שם אוגוסט בבל, מנהיג המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה במאה ה-19.

כיכר בבל נודעה בשל אירוע שריפת הספרים שהתרחש במקום ב-10 במאי 1933, טקס שריפת הספרים התרחש בעקבות יוזמה של שר התעמולה הגרמני, יוסף גבלס. במהלך הלילה סטודנטים ופרופסורים, בליווי מוזיקלי של מקהלות אס אס ואס אה, שרפו למעלה מ-20 אלף ספרים של כ-200 סופרים, אנשי מדע, פילוסופים, אנשי אמנות ועתונאים, כשני שלישים מהם יהודים, אותם בזזו מספריות סמוכות ומאוספים פרטיים רבים. הספרים שנבחרו להישרף היו של סופרים ייהודים, קומוניסטים, ליברלים ומתנגדי השלטון. בין יתר הספרים אשר נשרפו היו עבודות של תומאס מאן, היינריך מאן,  היינריך היינה,,קרל מרקס, זיגמונד פרויד, אריך קסטנר ועוד סופרים רבים. שריפת ספרים פומבית זו גררה גל של שריפת ספרים על ידי סטודנטים ברחבי גרמניה.

לזכר אירוע שריפת הספרים, הוקמה במקום אנדרטת "ספרייה" (Bibliothek) על ידי האמן הישראלי מיכה אולמן. האנדרטה נחנכה ב-20 במרץ 1995

הספריה הריקה http://www.mako.co.il/travel-world/magazine/Article-a3baefe9aa3ed31006.htm

האנדרטה היא חדר תת-קרקעי, שממדיו חמישה מטרים מעוקבים, בעל תקרת זכוכית (שהיא רצפת הכיכר), הנמצא מתחת לכיכר במקום המדויק בו נשרפו הספרים. החדר מואר בתאורה פנימית ומכוסה במדפי ספרים ריקים לבנים המתאימים לאחסונם של 20,000 ספרים ומייצגים את החלל התרבותי הנותר לאחר שריפת הספרים. אין כניסה למבקרים אל החלל עצמו אך ניתן לראותו מרצפת הכיכר.

ליד האנדרטה שני לוחות ברונזה עליהם חקוק כדלקמן: "היתה זו רק הקדמה. במקום שבו שורפים ספרים, ישרפו בסוף גם בני אדם. היינריך היינה 1820. במרכזה של כיכר זו, ב-10 במאי 1933, שרפו סטודנטים נציונאל-סוציאליסטים את יצירותיהם של מאות סופרים, הוגי דעות, פילוסופים ומדענים. ספרייה – אנדרטה לזכר שריפת הספרים מה-10 במאי 1933 מאת מיכה אולמן. הוקם ב-1944/5.

אנדרטה לבני רומה וסינטי http://www.mako.co.il/travel-world/magazine/Article-a3baefe9aa3ed31006.htm

 אתר זכרון לבני רומה וסינטי

הארגון הגרמני של הצוענים, "ארגון רומה וסינטי", ביקר את הקמת האתר לזכר יהודי אירופה שבא להנציח את הקורבנות היהודים של השואה, מבלי להזכיר את רצח הצוענים ורצח לא-יהודים אחרים, אשר הומתו על ידי הנאצים בשל גזעם, נטייתם המינית או תמיכתם הפוליטית. במענה לביקורת זו הקימה ממשלת גרמניה קרוב לאנדרטה לזכר היהודים שתי אנדרטאות נוספות: האחת לזכר הצוענים (בצידו השני של הכביש הסמוך לאנדרטה לזכר היהודים), וכן אנדרטה נפרדת לזכר הנרצחים ההומוסקסואלים.

את אתר הזכרון לבני רומה וסינטי (הצוענים) תכנן ובנה האמן הישראלי דני קרוון בטירגארטן, בשדרת אונטר דן לינדן. הוא טוען שאין לקרוא למקום אנדרטה. זה אתר זיכרון, הומאז'. אנדרטה זה למלחמות ולגנרלים. בנייתה נמשכה 12 שנים מתישות ועלותה 2.5 מיליון יורו. האנדרטה הזאץ היא שלב נוסף, מרכזי, בתיקון העוול ההיסטורי ובהנצחת רצח העם הצועני. הרבה משברים ידעה האנדרטה בשנים שחלפו מאז הוחלט על הקמתה. הביורוקרטיה הגרמנית, לצד הדייקנות הכפייתית והבלתי מתפשרת של קרוון, עשו את שלהן.

אנדרטה לבני רומה וסינטי http://www.mako.co.il/travel-world/magazine/Article-a3baefe9aa3ed31006.htm

האתר מורכב מבריכת מים, שבמרכזה אבן משולשת ובלבה פרח. פעם ביום יורדת האבן אל מתחת לפני הקרקע, ושבה למעלה עם פרח חדש. הבריכה מוקפת באבנים, שעליהן ייכתבו שמותיהם של מחנות שבהם נרצחו צוענים. במים בבריכה משתקפים דגלי גרמניה והאיחוד האירופי, שמתנוססים על בניין הרייכסטאג הסמוך. מי שעומד מצד אחד של הבריכה רואה את מי שעומד בצד האחר או מולו, כאילו הוא קבור בתוך בור. ברקע מתנגן צליל של כינור, שהקליט מוזיקאי צועני במיוחד לאנדרטה הזאת. לא מנגינה. יותר כמו חריקה של רכבת על הפסים.

"הג'נוסייד של הצוענים בוצע בידי המשטר הנאצי, לעתים באותם המקומות ובידי אותם הרוצחים שחוללו את השואה", כתב פרופ' גלעד מרגלית מאוניברסיטת חיפה בספר "גרמניה הנאצית והצוענים" שיצא לאור במסגרת הקורס "ג'נוסייד" של האוניברסיטה הפתוחה ב-2006.

המשולש הוורוד – אנדרטה לקרבנות ההומוסקסואלים https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%93%D7%99%D7%A4%D7%AA_%D7%94%D7%95%D7%9E%D7%95%D7%A1%D7%A7%D7%A1%D7%95%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%9D_%D7%91%D7%92%D7%A8%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%94_%D7%94%D7%A0%D7%90%D7%A6%D7%99%D7%AA

מצבה לקרבנות ההומוסקסואלים

פארק טירגארטן שבלב ברלין, מול אתר ההנצחה רחב המימדים ליהודי אירופה שנרצחו בשואה, שביל עפר מוביל אל אבן אפורה גבוהה – ספק מצבה ספק בונקר. מבעד לחלון קטן, בחזית האבן, אפשר לצפות בתמונות – זוג גברים הומוסקסואלים מתנשקים בתשוקה, בקטע וידיאו שחור-לבן שמוקרן שוב ושוב. זוהי האנדרטה הרשמית לקורבנות ההומוסקסואלים של המשטר הנאצי, שהוקמה לאחר שנים של מחלוקות. עצם הנצחת רדיפת ההומוסקסואלים, מיקומה של האנדרטה ליד אתר ההנצחה ליהודים (ולא, למשל, ליד תחנת הרכבת בכיכר נולנדורף, במרכז אזור שנחשב לאחד מרובעי ההומואים בעיר, שם כבר הוקמה אנדרטה צנועה) ועיצובה, היו כולם נושא לדיון ציבורי בגרמניה בשנים האחרונות.

בעוד שנתיים, ואחרי יותר מחצי מיליון נשיקות פומביות, יוחלף הסרט המוצג באנדרטה, וזוג הדוגמנים הדניים (שצולמו לפני חודשים מתנשקים בדיוק במקום בו מוצבת כיום האנדרטה) יפנו את מקומם לזוג נשים. זאת, לאחר מחאה ציבורית שדרשה איזון בין שתי הקבוצות, למרות שהרדיפה וההתנכלות ללסביות היתה מצומצמת משמעותית מזו שכלפי ההומואים. האנדרטה, שבה הושקעו יותר מחצי מיליון יורו, נחנכה בתאריך משמעותי בהיסטוריה של רדיפת ההומוסקסואלים בגרמניה הנאצית. במאי 1933 התפרצו חברי פלוגות הסער הנאציות (אס-אה()למכון לחקר המיניות של החוקר והרופא מאגנוס הירשפלד – הומוסקסואל יהודי שקרא לנהוג בהבנה כלפי נטיותיהם המיניות של האזרחים. הם הוציאו את ספרי המכון לכיכר האופרה הסמוכה ושרפו אותם במדורה מרכזית. היה זה אחד השלבים הראשונים במסע רדיפה מתמשך של הנאצים נגד הומוסקסואלים (הימלר, מפקד האס-אס, היה אובססיווי במיוחד לעניין), מאחר שראו בהם "איום על טוהר הגזע הארי". הגסטאפו ניהל רשימות של הומוסקסואלים, עצר אותם, הכריח אותם לכפור בנטייתם המינית ושלח אותם למחנות עבודה והשמדה. היסטוריונים מעריכים שאלפי הומוסקסואלים נרצחו במלחמת העולם השנייה. באופן אירוני, ארנסט רהם, מנהיג פלוגות הסער הנאציות ששרפו את ספרי המכון לחקר המיניות, היה הומוסקסואל בעצמו – מה שאיפשר להיטלר להצדיק את חיסולו בליל הסכינים הארוכות ב-1934. המחלוקת המרכזית סביב האנדרטה החדשה נבעה מהשאלה אם ראוי להנציח יחד את כל קורבנות המשטר הנאצי, או לאפשר ייצוג לכל אחת מהקבוצות שנרדפו על ידי הרייך השלישי. מבחינה זו, החלטת הפרלמנט הגרמני ב-1999 להקדיש שטח נרחב בבירה להנצחת השמדת יהודי אירופה (מה שהפך לאנדרטת-הענק המתוירת שתיכנן האדריכל האמריקאי פיטר אייזנמן) נתנה אור ירוק לקבוצות אחרות לדרוש אנדרטות רשמיות משלהן. ב-2003 קבע הבונדסטאג, בית הנבחרים הגרמני, שתוקם אנדרטה גם לרדיפת ההומוסקסואלים וב-2006 נערכה תחרות לקביעת עיצובה.

מצבה לקרבנות הומוסקסואלים https://www.facebook.com/tr?id=284553035029410&ev=NoScript

האנדרטה, שתוכננה על ידי צמד האמנים הדני-נורווגי מיכאל אלגרין ואינגר דראגסט, מתייחסת ישירות לאלפי עמודי הבטון באנדרטה ליהודי אירופה שמעבר לכביש. היא עשויה מבטון ומצופה בחומר כהה דומה, אך היא רחבה יותר מכל אחת מ-2,711 האבנים שממול, ועומדת בנטייה קלה. "רצינו להדגיש את העובדה שחברי קבוצות השונות שנרדפו על ידי הנאצים עברו את אותה הזוועה", אמרו האמנים. אחת מנציגות המשרד שתיכנן את האנדרטה עמדה אתמול בסמוך לה, והתייחסה לעיצובה: "מישהו אמר שהאנדרטה נראית כאילו אחת מאבני הזיכרון של אייזנמן קפצה מעבר לכביש, התייצבה כאן באדמה ואמרה – 'אני גם הומוסקסואלית'. אם כך, הרי שזה מעביר את המסר הנכון".

צ'ק פוינט צ'רלי – אתר תיירות

צ'ק פוינט צ'ארלי  (Checkpoint Charlie)

צ'ק פוינט צ'ארלי (כלומר "נקודת ביקורת C") הוא השם שהעניקו בעלות הברית המערביותלנקודת הגבול הנודעת ביותר בחומתברלין שבין ברלין המערבית לברלין המזרחית בתקופת המלחמה הקרה, תקופה בה הייתה העיר ברלין חצויה לשני חלקים. צ'ק פוינט צ'ארלי הפך גם לסמל בספרות הריגול הקשורה למלחמה הקרה, שהתפתחה במערב בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים. המעבר היה בשימוש במשך 28 שנים, במקביל לקיומה של החומה, ולאחר התפוררות הגוש המזרחי ואיחוד גרמניה ב-1989הפך לאחד מאתרי התיירות הפופולריים בעיר.

השם צ'ארלי לקוח מהאות C באלפבית הפונטי של כוחות נאטו, והוא מציין את מספרה של נקודת המעבר בארגון – נקודה מספר שלוש.

החומה נפתחה בנובמבר 1989 למעבר ממזרח גרמניה למערב, אך צ'ק פוינט צ'ארלי המשיך לשמש כנקודת גבול רשמית למעבר זרים ודיפלומטים עד לאיחוד גרמניה באוקטובר 1990, אז הוסר גם המבנה ששימש את החיילים האמריקנים. נתיב החומה מסומן כיום ברחוב באמצעות שורת לבנים. העתקים של המבנה ושל השלט שציין את נקודת הביקורת הוקמו בנקודה בה היה מעבר הגבול המקורי. המבנה עצמו הוחלף כמה פעמים, אך אף אחד מן ההעתקים אינו דומה למבנה שהוסר ב-1990 שהיה גדול בהרבה ולא היה מוקף בשקי חול.

צ'ק פוינט צ'רלי

סמוך למיקום נקודת הביקורת נמצא הבניין שליד צ'ק פוינט צ'ארלי (Haus am Checpoint Charlie), מוזיאון פרטי שפועל מאז 1963, שעבר גם הוא למבנה חדש לאחר נפילת החומה. שני החיילים שמצולמים בשלט הזיכרון בצ'ק פוינט צ'ארלי, רוסי ואמריקני, היו מוצבים שניהם בעיר ברלין בתחילת שנות ה-90. מגדל השמירה בצד המזרחי של צ'ק פוינט צ'ארלי נהרס בשנת 2000 במבצע סודי, כדי לפנות מקום לבנייני משרדים ושטחי מסחר. תושבי העיר ניסו להתנגד להריסתו, אך מכיוון שלא הוכרז מעולם כאתר היסטורי, ההתנגדות נכשלה. עד היום לא נבנה דבר במקומו של המגדל, ותוכניות הפיתוח שהוצגו טרם הריסתו נגנזו. מאז 2006 מוצגים על הקירות לאורך הרחובות פרידריך וצימר לוחות מידע ותמונות על ניסיונות הבריחה, הרחבת המעבר, חשיבותו כנקודת מפתח במלחמה הקרה, והעימות של שנת 1961. שחקנים לבושים במדי שוטרים צבאיים מציעים כיום לתיירים להצטלם איתם בנקודת הביקורת תמורת תשלום, ולצדם פועלים דוכני מזכרות רבים. בסמוך למוזיאון נמצא שריד מקורי מחומת ברלין, עמוד מהגדר שעליו מוטבעת החותמת "הרפובליקה הדמוקרטית של מזרח ברלין" והכוכב האדום התלוי אשר סימל את ברלין המזרחית.

צקפוינט צרלי

https://www.facebook.com/tr?id=603228303078389&ev=NoScript

צ'ק פוינט צ'רלי

גלריית איסט סייד (East Side Gallery)

איסט סייד גאלרי או גלריית איסט סייד היא גלריה של ציורי קיר (גרפיטי) שצוירו על גבי חומת ברלין, ברחוב מולנשטרסה (Mühlenstraße) שברובע פרידריקסהיין במרכז ברלין.

איסט סייד גאלרי היא השריד הארוך ביותר (1.3 ק"מ) שנותר מחומת ברלין. על גבי החומה צוירו 106 ציורי קיר על ידי אמנים מכל רחבי העולם. הציור הראשון ציור על ידי כריסטין מק לין בדצמבר 1989, זמן קצר לאחר "נפילת" החומה (ביטול ההגבלות התנועה של תושבי גרמניה המזרחית לברלין המערבית).

גלריית איסט סייד

חומת ברלין (Berliner Mauer) הייתה חומה מבוצרת באורך כולל של כ-155 קילומטר, שהקיפה את מובלעת ברלין המערבית בין השנים 1989-1961. החומה חילקה את ברלין, עד 1945 בירת גרמניה, לשני חלקים: ברלין המזרחית שבשליטת גרמניה המזרחית וברלין המערבית שבשליטת גרמניה המערבית, וכן הפרידה בין ברלין המערבית לשטחי מזרח גרמניה.

הציור המפורסם ביותר: לאוניד ברז'נייב, נשיא בריה"מ ואריך הוניקר, ראש ממשלת מזרח גרמניה מתנשקים. הכיתוב: "אלי, עזור לי לשרוד את האהבה הקטלנית הזאת".

החומה הפכה בן לילה למחסום שמנע מתושבי ברלין המזרחית לממש את חופש התנועה בעירם, וגרמה לפיצול של תושבי ברלין בין שני חלקי העיר, ולמניעת יכולת המעבר של אזרחים ממזרח העיר למערבה, ולהפך. תושבים גילו לפתע כי אינם יכולים להיפגש עם קרוביהם וחבריהם שגרו רק מספר רחובות מהם. אלה מהם שניסו לחצותה מצאו את עצמם חשופים לסיכון גבוה למות מכדורי שומרי הגבול המזרח-גרמנים. עם השנים בוצרה החומה ותוגברה באמצעים נוספים, עד כדי הפיכתה למחסום כמעט בלתי חדיר, ובשל כך נעשו ניסיונות הבריחה נדירים בשנים האחרונות לקיומה.

עדות חיה לחומה

הציורים שצוירו זמן קצר לאחר נפילת מסך הברזל, בהם הציורים של ג'ים אביניון וות'יירי נואר, מתעדים את תקוות תושבי מזרח אירופה לעתיד חופשי וטוב יותר. הגלריה מהווה אתר תיירותי פופולרי, וככל הנראה גלריית ציורי הגרפיטי הגדולה בעולם. בשנת 2006 הועבר חלק מהחומה באורך של כ-40 מטרים למיקום המקביל למקטע אחר, על מנת לאפשר גישה לנהר השפרה. במהלך עשור השנים שחלפו מאז שצוירו ציורי הקיר, בשל זיהום האוויר, גרפיטי שצויר עליהם ופגעי מזג האוויר, ניזוקו הציורים. בשנת 2000 הוקם ארגון ללא מטרת רווח שמטרתו שימור הציורים. עבודות הציור הסתיימו בשנת 2008.

 

ללא כותרת .

איסט סייד גלרי (צילום זיו ריינשטיין)

מוזיאון השטאזי

המטה לשעבר של המשטרה החשאית של גרמניה המזרחית (Ministerium für Staatssicherheit), היא השטאזי (Stasi), הוא כיום מוזיאון מצמרר. בחזית יש תצלומים של ההפגנות של 1989. התצוגות בפנים כוללות פריטי תעמולה, תחפושות מגוחכות, תצלומי מעקב והררים של עיסת נייר, שהם כל שנותר מן המסמכים הסודיים שנגרסו והושרו במים לפני נפילתה של הרפבוליקה הדמוקרטית של גרמניה. לאחר הקמת החומה החל במזרח גל מעצרים של מתנגדי המשטר, ששכך עד סתיו 1962. השטאזי, המשטרה החשאית המזרח גרמנית, גדלה מאוד לאחר בניית החומה. בשנות השבעים עבדו בה יותר מ-50,000 איש במשרה מלאה, שהפעילו מאות אלפי מלשינים. המתנגדים למשטר היו חשופים להלשנה אף מצד עמיתים לעבודה, ולעתים אף מצד קרובי משפחה.

במוזיאון ישנם דיווחים על קורבנות, מידע על הפעילות ובעיקר ציוד מעקב בו השתמשה המשטרה החשאית במעקב אחר חשודים. השטאזי אהבו לתעד הכל ובצמוד למוזיאון נמצא הארכיון המטורף שהם אגרו. השטאזי היה מקור הפחד של הגרמנים.

אז, ישראלים נחמדים, תיהנו לכם בברלין, טיילו עם חיוך על שפתיכם, בקרו ברחובותיה הנקיים, בחנויות הפאר שלה, במוזאוני התרבות המדהימים. שבו לכם בערב בבארים המגניבים ושתו יחד עם הגרמנים את הבירה שלהם. יותר מזה – עברו לשם בהמוניכם, גורו בברלין ושלחו את ילדיכם הרכים להתחנך בחינוך הגרמני המשובח. רק אל תשכחו! אל תשכחו!

 נדר / אברהם שלונסקי

על דעת עיני שראו את השכול
ועמסו זעקות על ליבי השחוח
על דעת רחמי שהורוני למחול
עד באו ימים שאיימו מלסלוח
נדרתי הנדר לזכור את הכל
לזכור – ודבר לא לשכוח.

דבר לא לשכוח – עד דור עשירי,
עד שוך עלבוני, עד כולם, עד כולם,
עדי יכלו כל שבטי מוסרי
עד באו ימים שאיימו מלסלוח
קונם אם לריק, יעבור ליל הזעם
קונם אם לבוקר אחזור לסורי
ומאום לא אלמד גם הפעם.

מומלץ לקרוא:

את כל ספריו של הנס פלאדה: לבד בברלין, איש קטן מה עכשיו? מי שאכל פעם אחת מצלחת פח, בארצי הזרה לי, השתיין.

כריסטופר אישרווד, הפרידה מברלין, עם עובד, תשל"ו, ובתרגום נוסף בהוצאת מחברות לספרות, 2007.

צילומים: (אלא אם כן צויין אחרת) סיגל כהן ברקת

השאר תגובה