אמיסטאד – מרד בספינת העבדים

"אני חייב להודות, לבושתם של בני עמי, כי נחטפתי ונבגדתי לראשונה על ידי אנשים בעלי צבע עור דומה לשלי, שהיו הגורם הראשון לגלותי ועבדותי, אך אם לא היו נמצאים קונים לא היו גם מופיעים המוכרים".

אוטובה קוגאנו, עבד גנאי משוחרר מהמאה ה-18

באמצע המאה ה-15 לערך, עם תחילת המעורבות הקולוניאלית של מעצמות אירופה בחופי אפריקה, החל להתפתח סחר עבדים בין שתי היבשות. ב-1414 היתה פורטוגל למדינה האירופית הראשונה אשר החלה בייבוא עבדים מאפריקה, בעיקר בשל מחסור בכוח עבודה זול לענפי החקלאות השונים. עבדים אלו היו לרוב בני שבטים אפריקאים אשר נשבו בידי שבטים אחרים ונמכרו לתחנות מסחר פורטוגליות בחופה המערבי של אפריקה.
ב-1460 כבר עמד מספר העבדים האפריקאים שהובאו לפורטוגל בשנה על 800 איש. במהלך מאה השנים לאחר מכן הובילה פורטוגל את הסחר בעבדים מאפריקה (מאחוריה ניצבה ספרד, אשר עסקה בכך גם היא).עם הקמתן של מושבות קולוניאליות (בעיקר ספרדיות) ביבשת אמריקה וביסוסם של שטחי גידול חקלאיים בהן, החלה פורטוגל במכירת עבדים מאפריקה למושבות באמריקה.

תחריט של ספינת עבדים, 1880. כור היתוך מתוך טרור. צילום: קורביס

תחריט של ספינת עבדים, 1880. כור היתוך מתוך טרור. צילום: קורביס

העבדות במושבות אמריקה
עם גילוי יבשת אמריקה ונטיעת מטעי טבק, אורז, כותנה וקפה, נוצר צורך בכוח עבודה זול. ניסיון לשעבד את האוכלוסייה המקומית באמריקה הדרומית והמרכזית נכשל בגלל מותם של אלפי אינדיאנים בתנאיה הקשים של עבודת השדה. האינדיאנים מתו בהמוניהם במחלות, והתבררו כלא כשירים לשעבוד. בנוסף, הם זכו להגנת הכתר הספרדי והכנסייה. במקומם הובאו עבדים מאפריקה. עבדות הייתה נפוצה בארצות הקריביים ובאמריקה הדרומית. לעבדים הייתה חשיבות רבה בכלכלת ברזיל, שבה עבדו במטעי הסוכר והקפה בתנאים קשים. העבדות בארצות הברית הייתה, מבחינה היקפה, קטנה יחסית לארצות אחרות ביבשת אמריקה.
על מנת לענות על הדרישה לכוח עבודה זול, החלו סוחרי עבדים (בתחילה כאמור מפורטוגל) לייבא עבדים באוניות מאפריקה למושבות באמריקה. סוחרי העבדים היו באים בדברים עם ראשי שבטים באפריקה, אשר תמורת סחורות שסיפקו להם היו מסייעים לסוחרים לחטוף תושבים מקומיים ולמכור אותם לעבדות בשטחים החדשים באמריקה, כל זאת במסגרת "הסחר המשולש": אלכוהול, בדים וכלים מאירופה לאפריקה, עבדים מאפריקה לאמריקה, כותנה וקפה חזרה לאירופה.
במחצית האחרונה של המאה ה-16 הצטרפה בריטניה לעסקי מכירת העבדים מאפריקה למושבות באמריקה. אחריה החלו לעסוק בכך גם צרפת, הולנד, דנמרק ולבסוף המושבות הספרדיות עצמן. עליונותה הימית של בריטניה במהלך המאה ה-17 וה-18 הפכה אותה לגורם המוביל בסחר העבדים במושבות באמריקה.
סבורים שבין המאות ה-16 וה-19 הובאו כעשרים מיליון שחורים לחופי אמריקה (ישנן הערכות צנועות יותר). היבואניות הגדולות ביותר של עבדים מאפריקה היו ברזיל והמושבות בים הקריבי, אשר אליהן הגיעו כ-75% מכלל העבדים האפריקאים.
במושבות אלו, דוגמת האיטי וג'מייקה של ימינו, הפכו העבדים האפריקאים לרוב באוכלוסייה. רובם חיו בשטחי אחוזות גדולות של בעלי מטעים והועבדו בחקלאות. תנאי המחיה והעבודה הקשה גרמו לתמותה רבה, אשר עלתה לרוב על אחוזי הילודה. מפעם לפעם היו פורצות מרידות עבדים ברחבי יבשת אמריקה, ובכמה מקומות הם הצליחו אף להקים זמנית ממלכות משלהם, עד שדוכאו בידי הצבאות האימפריאליסטיים.

"ילדיי, צרפת באה כדי להפוך אותנו לעבדים. אלוהים נתן לנו חירות ולצרפת אין כל זכות לקחת אותה מאיתנו. שרפו את הערים, השמידו את היבולים, הירסו את הדרכים עם תותחים, הרעילו את הבארות, הראו לאדם הלבן את הגיהינום אותו הוא צפוי לקבל".
פרנסואה טוסן-לוברטיר, מנהיג מרד עבדים בהאיטי במאה ה-18

 

בשנות הששים של המאה ה-20 כתב הסופר וויליאם אוואנס ספר על אחת ממרידות העבדים המפורסמות, המרד שפרץ באנייה "אמיסטאד": עבדים כושים נחטפים באנייה "אמיסטאד" לארצות הברית, בדרך, בתנאים תת-תת אנושיים, חלקם מתים, חלקם מושלכים לים וחלקם ששורדים משתלטים על אנשי הצוות ומגיעים לחופי ארצות הברית. מה יהיה גורלם? פרשת 'אמסיטאד' היתה אחת הטריגרים לפרוץ מלחמת האזרחים. מרתק, יוצא דופן, כתם שחור בהיסטוריה האמריקנית אבל מהלך המשפט שגם הוא נדון בספר בפרוטרוט מביא את נקודת הזכות לדמוקרטיה האמריקנית. הספר יצא בעברית בהוצאת עמיחי בשנת 1964.
בעקבות הספר נרתם סטיבן ספילברג למשימה ויצר את הסרט העוסק בפרשה זו, ארה"ב (1997): על ספינת העבדים הספרדית "אמיסטד" משתלטים 53 האפריקאים שהיו כלואים בה. הם דורשים לחזור לאפריקה ולא להגיע לחופי ארה"ב ולהפוך לעבדים. עקב חוסר הניסיון בניווט הם כן נוחתים בארה"ב ונאסרים מייד. הם מיוצגים במשפט ע"י תאודור ג`ואדסון (מורגן פרימן), לואי סטפן (סקרס גארד) ורוג`ר בולדווין (מתיו מקונוהיו) שנאלצים לעמוד מול ויכוח לאומי. הנשיא ואן ביורן (נייג'ל הות`ורן) היה מעוניין להיבחר מחדש ולכן טען נגד האפריקאים, ומולו הנשיא לשעבר קווינסי אדמס (אנטוני הופקינס) שקרא לחופש ולזכויותיהם של האפריקאים כבני אדם.
סרטו של ספילברג מתמודד עם שאלת העבדות ויחסי שחורים-לבנים בארה"ב, דרך סיפורה של ספינת העבדים "אמיסטאד" אשר עשתה את דרכה ב-1839 מאפריקה אל אמריקה. ליד חופי קובה, הצליחו העבדים להשתחרר מאזיקיהם, להשתלט על הספינה ולחסל את מרבית שוביהם. הם הטילו את המשימה להשיבם הביתה על הנותרים בחיים, אלא שאלה הובילו אותם ישר אל זרועות החוק האמריקאי. בארה"ב התפתח ויכוח ציבורי סביב התיק המשפטי, שכן העבדים הועמדו לדין באשמת רצח ורק קומץ לבנים קם להגן עליהם בטענה כי הללו החזירו לעצמם את חירותם הגזולה. סביב הדיון המשפטי שנמשך שנתיים בנה ספילברג דרמה חזקה ואפקטיבית, אם כי דידקטית במקצת.

העבדות בארצות הברית
ב-1619 הביאו סוחרי עבדים הולנדים את קבוצת העבדים האפריקאים הראשונים (כ-20 במספר) למושבות הבריטיות בצפון אמריקה (למושבה וירג'יניה). בתחילה הוגדר מעמדם החוקי של העבדים כ-limited servitude, מעמד חוקי שיועד לילידים ומשרתים במרבית מושבות בריטניה בעולם החדש.
עם התפתחות גידול הטבק והכותנה במושבות הדרומיות במהלך המאה ה-17, עלתה הדרישה לכוח אדם זול וצייתן, ובהתאם עלה בצורה ניכרת מספר העבדים שהובאו מאפריקה לדרום על מנת לעבוד בשדות ובמטעים. נסיונות שונים לשעבד לעבדות את בני השבטים האינדיאנים נכשלו, והעבדים האפריקאים הפכו במהלך הזמן למרכיב חיוני בכלכלת המושבות הדרומיות. ב-1770 היוו העבדים כ-40% מאוכלוסיית המושבות בדרום.במושבות הצפוניות, לעומת זאת, הועבדו העבדים לרוב בסביבה הביתית. תהליך זה נמשך גם לאחר הקמת ארה"ב ובשנת 1800 עמד מספר העבדים בארה"ב על 893,602 איש, מתוכם רק 36,505 במדינות הצפון.
העלייה במספר העבדים הביאה את מרבית המושבות להגדיר בתקנות ובחוקים את מעמדם, את מערכת היחסים בינם לבין בעליהם ואת הזכויות המעטות שהובטחו להם. על פי חוקים אלו הובטחו לעבדים מספר זכויות בסיסיות: הזכות לטיפול ולתמיכה בזקנה או בחולי, הזכות למידה מסוימת של חינוך דתי ובמקרים מסוימים גם הזכות להעיד או לפתוח בהליך משפטי. במקביל נהנו מרבית העבדים מזכויות נוספות, אשר לא עוגנו בחקיקה אך היו נהוגות: הזכות להינשא, הזכות לזמן חופשי מסוים, הזכות לקניין פרטי מסוים, הזכות לחתום על חוזים וזכותן של הנשים לעבודה פיזית קלה יותר.
חוקי העבדים עסקו גם בהסדרה או במניעה של אמצעים אלימים שונים כלפי עבדים, כמו למשל גרימת מום, כבילה בשרשראות והטבעת חותם גופני. אולם אמצעים אלו (ואף ענישה במוות) היו נפוצים בקרב בעלי עבדים עד למאה ה-19 לערך.

"חבריי האזרחים (…) קיומה של עבדות בארצכם מציגה את הרפובליקניות שלכם כהונאה, את ההומניזם שלכם כהעמדת פנים ואת האמונה הנוצרית שלכם כשקר. היא הורסת את הבסיס המוסרי שלכם בארצות מעבר לים ומשחיתה את הפוליטיקאים שלכם בבית".
פרדריק דגלס, פעיל נגד העבדות וכותב אמריקאי, במאה ה-19

"שוק העבדים", ציור מאת גוסטב בולאנז'ה

"שוק העבדים", ציור מאת גוסטב בולאנז'ה

הצפון והדרום
הפער בין הצפון לדרום בסוגיית העבדות המשיך להתרחב לאחר הקמתה של ארה"ב. ב-1804 החלו מדינות הצפון במהלך הדרגתי לשיחרור העבדים בתחומן. מדינות הדרום, לעומת זאת, הגנו בעקשות על זכותן להשתמש בעבדים (במיוחד לאור תרומתם החיונית לכלכלה). במדינות צפון ארה"ב הלכה והתגברה ההתנגדות להמשך העבדות במדינות הדרום, שניזונה – בין השאר – מספרה של הרייט ביצ'ר סטו "אוהל הדוד תום" (1859), בו תיארה את מר גורלם של העבדים.
המחלוקת בין הצפון לדרום החריפה עם בחירתו של אברהם לינקולן, ממתנגדיה המושבעים של העבדות, לנשיא (1860), והיתה אחד הגורמים העיקריים לפתיחתה של מלחמת האזרחים האמריקנית ב-1861. ניצחון הצפון במלחמה ב-1865 הביא לביטול העבדות, ולאיחודה של ארה"ב מחדש.
במדינות הדרום המובסות התמוטט הסדר הכלכלי הישן ששרר בהן לפני המלחמה, וכל העבדים, 3,953,760 איש, שוחררו. על רקע זה קמו בהן ארגוני התנגדות גזעניים חשאיים, הידוע בהם הוא הקו-קלוקס-קלן, אשר שם לו למטרה "להגן על עליונות האדם הלבן" בדרום ארה"ב. בתקופה שבין תום מלחמת האזרחים בארה"ב ועד שנות ה-30 של המאה ה-20 יזמו חברי האירגון מאות התפרצויות אלימות ומעשי לינץ' אכזריים כנגד שחורים חפים מפשע.במדינות הדרום בארה"ב בוטלה אמנם העבדות בתום מלחמת האזרחים בארה"ב (1865), אולם בכמה מהן נמשכה מדיניות האפליה וההפרדה הגזעית כנגד השחורים (בדומה ל"אפרטהייד" בדרום אפריקה) עד שנות ה-60 של המאה ה-20. מדיניות זו באה לקיצה הרשמי בעקבות משבר ליטל רוק (1957), במהלכו נאלץ הנשיא אייזנהאואר לשגר את כוחות המשמר הלאומי על מנת לכפות על מושל ארקנסו את ביצוע החלטות בית המשפט העליון של ארה"ב (אשר הורה להפסיק את ההפרדה הגזעית שעדיין הונהגה בבתי ספר רבים בארקנסו ושכנותיה). אף לאחר מכן, ספיחי העבדות לא נעלמו לחלוטין, והשלכותיה החברתיות והכלכליות עמדו ברקע המשברים הבין-גזעיים החמורים של שנות ה-50 וה-60 בארה"ב, בהם נטלו חלק ארגונים כמו "אומת האסלאם" והפנתרים השחורים, ואישים כמרטין לותר קינג, רוזה פרקס ומלקולם אקס.

 

הוצאת העבדות אל מחוץ לחוק
ב-1792 היתה דנמרק למדינה האירופית הראשונה אשר אסרה על סחר בעבדים. ב-1807 ביצעה בריטניה מהלך דומה ושנה לאחר מכן התקבלה החלטה דומה גם במדינות הצפון בארה"ב. בקונגרס וינה ב-1814 הובילה בריטניה את שאר מדינות אירופה לפעול אף הן נגד סחר בעבדים, ומרביתן קיבלו החלטה ברוח זו כעבור מספר שנים. למרות כל אלה נמשך הסחר בעבדים עד המחצית השנייה של אותה מאה, זאת חרף ניסיונותיהם של חילות הים של אנגליה וצרפת לחסום את נתיבי השיט של סוחרי העבדים מול חופי אפריקה.
מ-1833 בוטלה העבדות בהדרגה במושבות הבריטיות בעולם החדש. ב-1848 שיחררה צרפת את כל העבדים בשטחה. ב-1863 ביצעה הולנד מהלך דומה.
ב-1926 התכנסו מדינות חבר הלאומים בוועידה בינלאומית אשר עסקה בסוגיית העבדות. בתום הוועידה הוחלט על איסור כולל על סחר בעבדים וביטול גורף של העבדות על כל צורותיה. להצהרת זכויות האדם של האו"ם מ-1948 נוסף סעיף האוסר במפורש כל סוג של עבדות או סחר בעבדים.

עבדים טנזניים כבולים בשלשלאות, 1896 (צילום: גטי אימג' בנק ישראל)

עבדים טנזניים כבולים בשלשלאות, 1896 (צילום: גטי אימג' בנק ישראל)

ביטול העבדות
ב-1807, לאחר מאבק פוליטי ממושך, נחקק בבריטניה חוק האוסר על סחר עבדים. (אם כי הותרה עדיין בעלות על עבדים). בעשורים שלאחר חקיקתו יצאה בריטניה, באמצעות הצי הבריטי החזק, למאבק בסחר העבדים הטרנס אטלנטי. ב-1833 נאסרה העבדות במושבות האימפריה הבריטית (בעיקר נגע הדבר למטעי הסוכר באיים הקריביים), ובריטניה החלה ללחוץ על מדינות אחרות לבטלה כליל.
בעשורים הראשונים של המאה ה-19 הסתיימה העבדות ברוב חלקי יבשת אמריקה, בין היתר בעקבות הלחץ הבריטי. עבדות בארצות הברית נאסרה בחוקה בשנת 1865, בעקבות מלחמת האזרחים האמריקנית. ביטול העבדות היה, בדרך כלל, הדרגתי: ראשית נאסר סחר העבדים הטרנס אטלנטי; לאחר מכן הוחל חוק הרחם החופשי, שהעניק לילדי העבדים את חירותם, ולבסוף בוטלה העבדות סופית, תוך פיצוי בעלי העבדים על אובדנם. כך, למשל, היה תהליך ביטול העבדות בברזיל. שתי המדינות שהיו אחרונות לבטל את העבדות באמריקות היו קובה (1886) וברזיל (1888). מרד העבדים המפורסם שאירע בסנטו דומינגו הצרפתית (האיטי של היום) בסוף המאה ה-18 ומלחמת האזרחים בארצות הברית הם שני המקרים היחידים בהם הסתיימה העבדות בשפיכות דמים, ולא בהסדר כלשהו. לאחר ביטול העבדות בארצות הברית, העבדים-לשעבר הפכו לאזרחי המדינה, אם כי הם קופחו באופן משמעותי לעומת הלבנים. רק כעבור זמן רב זכו צאצאי העבדים לשוויון זכויות מלא והחלו להשתלב בהדרגה בחברה האמריקנית.

כרזה המתארת את העבדים מודים לנשיא לינקולן על ביטול העבדות (מתוך מאגר גטי אימג' בנק ישראל)

כרזה המתארת את העבדים מודים לנשיא לינקולן על ביטול העבדות (מתוך מאגר גטי אימג' בנק ישראל)

השאר תגובה