ארמניה: האהבה לאבן

"אומה חצובה באבן: החצ'קר הארמני בתור רטוריקה ויזואלית של זהות"

אלפרד ג. מילר

"לארמנים יש בעולם רק שני דברים: הרבה שכל והרבה אבנים".
אוטרי

כשאוטרי אומר את הדברים האלה הוא מחייך. ואמנם ארמניה היא ארץ שרובה אבן וסלע (אם כי יש בה גם לא מעט אדמה חקלאית וולקנית). כשהארמנים הפעילו את שכלם וחריצותם והתחילו לעשות שימוש באבנים מהסוגים השונים, השמים היו הגבול. למשל הטוף. בארמניה יש הרבה מאוד מחצבות של טוף ושם חוצבים את כל חומרי הבנייה למדינה הקטנה הזאת. כל הבתים בארמניה בנויים מטוף וזה הופך את הבתים בארמניה למשהו ייחודי ביותר, שאין כמותו בעולם. לטוף יש צבעים שונים, כל צבעי האדמה, החל משחור, אפור חום כהה, חום בהיר, בז' וכלה באפור בהיר מאוד ולבן. כשבונים בית לעתים מקפידים על סידור של האבנים לפי הצבעים, ולעתים לא, וכך יוצאים צירופים רבים ומגוונים, ההופכים את הבנייה בארמניה למיוחדת במינה.
כשאתה מצרף ארץ מלאה אבנים לשכל, תבונת כפיים, חריצות ושוב שכל – אתה מקבל תוצאות מופלאות. בכל ימי ביקורי בארמניה לא עייפו עיני ולא לאה לבי לקלוט את מראות האבן הנפלאים, האמנות באבן, הרקמה באבן, השימוש הענייני באבן, ובכל סוגי האבנים: טוף, בזלת, אובסידיאן. עוד ועוד ועוד חצ'קרים רקומים באבן, ואין חצ'קר אחד דומה למשנהו. ארץ מלאה חצ'קרים המעידים על האהבה הגדולה לאבן. אי אפשר לעשות אמנות מופלאה כל כך בלי הרבה אהבה.

חצ'קרים עתיקים

חצ'קרים עתיקים

חצ'קר – מהו?

חצ'קר הוא צלב אבן (חצ' – צלב, קר – אבן). החצ'קר הוא לרוב ברוחב של מטר ובגובה של 2.5 מטרים. החצ'קר ייחודי לאומה הארמנית ובשום מקום אחר בעולם לא הגיעו לאמנות הזאת ולא עסקו בה. (ואוטרי אומר על זה: רק בארמניה). אמנם יש הרואים דמיון מסויים בין החצ'קר לבין הצלבים הקלטיים שאפשר לראותם בעיקר באירלנד, אבל עדיין יש גם הבדל רב ביניהם. ראשיתו של החצ'קר עם ההמרה של האומה הארמנית לנצרות בשנת 301 לספירה. היום חצ'קרים משמשים בעיקר בתור מצבות למתים, אבל גם כדי לציין ניצחונות צבאיים או אירועים היסטוריים וחושפים אותם בדרך כלל במהלך הקדשת כנסייה או כל מבנה אחר. כלומר, היום החצ'קר לא מקושר באופן ישיר לדת, אלא הוא יותר בבחינת מייצג לאומי ארמני. כל החצ'קרים בארמניה (ויש אלפי אלפים מהם) מוגנים על ידי חוק ממשלתי הרואה בהם מורשת היסטורית ארמנית. אבל במקומות אחרים, מקומות עוינים, נעשים בהם מעשי הרס והשמדה. אתר החצ'קרים הגדול ביותר בעולם היה במקום הנקרא ג'ורא (Jugha), הנמצא היום בתחומה של מדינה מוסלמית שכנה לארמניה, אזרבייג'אן. כשהיו שתי המדינות תחת שלטון ברית המועצות, לא העזו האזרים לגעת במקום. מאז יצאה אזרבייג'אן לעצמאות נותרו מתוך עשרים אלף חצ'קרים רק כמה אלפים. האזרים נתצו את המצבות והשמידו אותם, בראותם בהם סמל נוצרי-לאומי ארמני. לאחר מחאה עולמית נפסקו מעשי הוונדליזם לזמן מה, עד שבשנת 2005 עלו בולדוזרים על האתר וחיסלו אותו כליל מתוך רצון להשמיד כל זכר לתרבות הנוצרית.

מסרופ משטוץ

קרוב מאד לאשתראק (Ashtarak), וממערב אליו, כחמישים ק"מ צפונית-מערבית מירוואן, יושב כפר אושקאן (Oshakan), שבו נולד וחי במאה הרביעית אחד מהאישים הדגולים ביותר של ארמניה, מסרופ משטוץ (Mesrop Mashtots), שחי בשנים 440-361, איש הרוח ואבי הא"ב הארמני. בלב הכפר כנסיה חדשה יחסית, מהמאה ה-18, שנבנתה לכבוד מסרופ משטוץ, ומוקדשת כולה לו ולא"ב הארמני. האטרקציה העיקרית של הכנסיה נמצאת מחוצה לה: בגן יש חצ'קרים בדמות כל 39 האותיות של הא"ב הארמני, מלאכת מחשבת להתפעל. החצ'קרים עשויים תחרה עדינה באבן, ובכל חצ'קר יש אלמנטים היסטוריים ומסורתיים של ארמניה כגון האררט, דמויות של מלכים היסטוריים ועוד אלמנטים, כגון מוטיב מעגל הזמן שנמצא על כל חצ'קר. החצ'קרים חדשים, ונעשו על ידי משפחה של סתתים שגרה בכפר ארשלויס (Arshaluys) תוך כמה חודשים מיום ההזמנה. קשה לתאר את יופיים של החצ'קרים האלה. הארמנים אומרים שארמניה היא מוזיאון פתוח: בכל מקום שאתה נושא אליך את עיניו, ניצבים חצ'קרים מדהימים.
עמדתי שעות והתבוננתי בחצ'קרים של האותיות. שתי אהבות התמזגו כאן לאחת, האהבה לאבן והאהבה לשפה, לכתב. הארמנים גאים ביותר בשפתם ובמורשתם, שהאהבה לאבן היא חלק בלתי נפרד ממנה. מלאכת הריקמה העדינה באבן, שפע הרעיונות, המוטיבים, האלמנטים, עד שאין אלמנט אחד דומה למשנהו, הכל רקום על חצ'קרים בצורת אותיות הא"ב, המפוזרים בחצר לא לפי סדרן דווקא. כומר ארמני צעיר שניצב על ידי עבר והסביר לי בסבלנות מרובה כל מיני סמלים היסטוריים ומסורתיים: "הנה כאן למעלה השמש המייצגת את ההשגחה העליונה, ואת רואה, מתחת לשמש, הר אררט, אבל הוא סגור בתוך חיץ, משום שהוא לא נמצא בידינו ואנחנו רק יכולים לערוג אליו. למטה סמל הזמן הנצחי, שאין לו ראשית ואין לו אחרית, והוא סובב הולך לו.." גם ראשי סבב הלך מרוב התפעלות ולא ידעתי את נפשי עד שביקשתי מהכומר שירשום לי את שמם של הסתתים המופלאים ואת שם כפרם, כדי שאוכל לראות במו עיני את מלאכת הסתתות שלהם…

פסלו של מסרופ משטוץ באושקאן

פסלו של מסרופ משטוץ באושקאן

הרוקמים באבן

הסתתים גרים בכפר ארשלויס (Arshaluys). הכפר הגדול והעשיר נמצא בלב שטח חקלאי מובהק. עיקר הגידולים הם תפוחי אדמה ומלפפונים. שדות רחבים ופתוחים. כל העבודה נעשית ביד, והשדות מלאים באנשי הכפר הכפופים לאסוף את תפוחי האדמה. בתקופה הסובייטית השטחים היו מאוחדים, שייכים לקולחוז, ולכן הוכנס גם מיכון. היום השטחים קטנים, כל משפחה אוספת את יבולה והמיכון יקר מדי. האטקרציה של הכפר הזה הוא משפחת הסתתים הגרה בו. אלה הסתתים שסיתתו את החצ'קרים המופלאים של אותיות הא"ב בכנסיה של מסרופ משטוץ בכפר אושקאן. זוהי משפחה שלמה העוסקת בסיתות, משפחת נלבנדיאן (Nalbandyan). אבי המשפחה עסק בעץ, אבל שלושת בניו עברו לעבוד באבן. הם מקבלים אורחים וסקרנים במאור פנים ומראים להם את הסדנה שלהם, שבה הם מכינים על פי הזמנה חצ'קרים וסתם מצבות. מי שמגלה עניין אמיתי מוזמן הביתה. למשפחה בית גדול וחצר גדולה עם גן מלא פסלים. האח הבכור, רובן (ראובן), הוא המוח שמאחורי העבודה, והוא המעצב. רובן ידוע בכל העולם במלאכת המחשבת שלו, וכבר הציג בארצות רבות ונפגש עם גדולי עולם. הוא גם שעיצב את הבית הגדול והמהודר שבו חיה כל המשפחה המורחבת, ואת החצר המלאה ביצירותיו. רובן אינו מושך ידו מכל מלאכה, הוא אורג שטיחים, עובד בעץ ואפילו סורג. עבודתו מלאה דמיון וידע בתולדות ארמניה. האח השני, יורה, הוא המבצע, וגם בנו הצעיר סבאק, שותף בעסק המשפחתי, וגם אמן בזכות עצמו: מצייר, מפסל בחומרים שונים. הם עובדים עם טוף, עם שיש, עם גבס והבית מלא מיצירותיהם עתירות הדמיון. זוהי משפחה חמה, נעימה, מארחת והביקור בביתם, בגן שלהם ובסדנה שלהם הוא חוויה מופלאה. ועוד: מובטח לכם שלא תצאו משם בבטן ריקה ובידיים ריקות. רובן מצטט את הסופר הארמני-אמריקני ויליאם סרויאן, כשהוא מנסה להסביר את סוד המשפחה שלהם: "אב וילד הם אותו דבר, אחד גדול ואחד קטן".

מהות החצ'קר

למרות שמחברים ארמנים מתייחסים לחצ'קרים רק כאל תרומה לאמנות העולם, יש חוקרים המתייחסים לחצ'קר לא כאל אמנות בלבד אלא כאל רטוריקה, כאל הצהרת כוונות מכוונת. חצ'קרים תופסים מקום נכבד בתוך יצירות אמנות פופולאריות. סוחרים מתפרנסים ממכירת מיניאטורות של חצ'קרים לתיירים. כנסיות ארמניות בתפוצה התחילו גם הן לחנוך מבנים ולקדש אירועים באמצעות חצ'קרים. עובדות אלו מעידות על כך שהחצ'קר תפס מקום של איקון בחיים הארמניים ומהווה מעין אמצעי רטורי משמעותי. בשביל הארמנים היום החצ'קר מספק אמצעי אידיאולוגי כדי להביע אמירה תרבותית ופוליטית כאחד. אמנות החצ'קר מחזיקה מעמד כבר במשך מאות שנים ועד היום, כמו שראינו ושמענו מהאחים נלבנדיאן, אומנים רבים עוסקים באמנות החצ'קר וגם מחדשים רעיונות וסמלים. בדיקה מעמיקה של מאות חצ'קרים מראה שיש כמות בלתי נדלית של מוטיבים המלווים את החצ'קר מאז לידתו, ולמעשה כל האלמנטים המלווים את האדם לאורך חייו והרהוריו. אפשר לחלק את המוטיבים לחמישה תחומים:
1. לחנוכת מבנים מסוגים שונים כגון מבצרים, מגדלים, גשרים, מאגרי מים, כנסיות מכל הסוגים.
2. לפעילויות חברתית-כלכליות כגון: נטיעת גן, חרישת תלם ראשון באדמה בתולה, הצבת גבולות חדשים, הקמת ישובים, יסוד מסדרים חברתיים, חתימת הסכמים, הכרזה על מינויים רשמיים.
3. לאירועי מלחמה, כגון: ניצחונות צבאיים, הכרזה על מלחמה, תבוסות ואבידות בנפש.
4. לאירועים משפחתיים כגון מוות במשפחה, לידות, נישואים ואפילו גירושים.
5. לאירועים דתיים-מיסטיים כגון חזונות, התגלויות, המרות דת.

נוף ארמניה - מקור ההשראה לחצ'קרים

נוף ארמניה – מקור ההשראה לחצ'קרים

יש ממצאים מהתקופות הפר-היסטוריות על אמנות באבן. בתקופה של תרבות אוררטו
(7-8 לפנה"ס) כבר יש התחלות של אמנות החצ'קר, שעסקו בה לכל אורך התקופה הפגאנית, אם כי ללא הצלב, כמובן, אלא עם סמלים אחרים, בעיקר סמל הזמן. הנצרות הקדומה הארמנית אימצה לעצמה את התרבות הפגאנית ואת סמליה והתאימה אותם לצרכיה, בעיקר באמצעות הוספת הצלב. גריגורי "המאיר" היה נוהג לצייר צלבים בדרכים, וזה הפך למנהג להציב חצ'קרים בכל מקום. הפריחה הגדולה של אמנות החצ'קר החלה עם המאה ה-9 לספירה והגיעה לשיאה בימי הביניים המאוחרים, אם כי גם היום מרבים לעסוק בה. החצ'קר משמש בעיקרו בתור מצבה על קבר, אבל לא רק, גם לאירועים כגון ניצחונות צבאיים, אירועים היסטוריים, לציון השלמת כנסיות או הקמת גשרים. זוהי אמנות ארמנית ייחודית שאין כמותה בשום מקום אחר בעולם. אין חצ'קר אחד דומה למשנהו ויש מיליונים מהם. העבודה על חצ'קרים דורשת מיומנות עצומה בעבודה באבן ודמיון מאוד מפותח, והארמנים מצטיינים בשניהם.

בית הקברות בנורדוז

האתר החשוב ביותר בנושא החצ'קרים בארמניה הוא בית הקברות בנורדוז (Noraduz), כפר על יד אגם סוואן. הכפר גדול, בתיו גדולים ומוקפי חומות. תושביו מגדלים בעיקר תפוחי אדמה וגזר, אבל עיקר מחייתם מדיג באגם. האטרקציה החשובה של הכפר הזה הוא בית הקברות הענק שלו, שכל חוקרי אמנות החצ'קרים הארמנית עולים אליו לרגל. הביקור בבית הקברות הוא חוויה נפלאה. יש בו שני חלקים, החלק האחד הוא החלק הפעיל עד היום, קוברים בו, ויש בו חצ'קרים חדשים, וגם הרבה מצבות שתמונות הנפטרים חקוקות בהם. שם נמצאת כנסיה פעילה, ואנשים רבים משוטטים במקום, אם על מנת לקבור את יקיריהם, או על מנת לפקוד את קבריהם. החלק המעניין והאטרקטיבי הוא החלק העתיק, ששטחו עצום, ואפשר ללמוד בו את תולדות החצ'קר מראשיתו ועד לימי שגשוגו, ואכן לצורך זה מבקרים בו חוקרים רבים. בית הקברות העתיק מכסה את התקופה שבין המאות 13 – 17. יש בו חצ'קרים עתיקים מאד, שהם פשוטים יחסית, בעיקר הצלב וסמל הזמן, בלי הרבה עיטורים. ככל שהמאות מתקדמות, הולך החצ'קר ומשתכלל, והופך להיות למלאכת אמנות של תחרה באבן. נוסף לחצ'קרים יש בבית הקברות העתיק מבני קבר משפחתיים, אחוזות קבר מוקפות שבכות ברזל מעוצבות. המצבות העתיקות מכוסות בטחב צהוב, שמשווה לכל המקום אווירה מסתורית משהו. כמו בכל בית קברות, גם שם מסתובבים כמה טיפוסים תמהוניים, "משוגע הכפר" וכדומה, שהולכים אחריך וממלמלים, כמו באיזה סרט מסתורין.

בית הקברות בנורדוז

בית הקברות בנורדוז

השאר תגובה