ארמניה שבלב – פרק ג
1. האהבה לאבן
"אומה חצובה באבן: החצ'קר הארמני בתור רטוריקה ויזואלית של זהות"
אלפרד ג. מילר
"לארמנים יש בעולם רק שני דברים: הרבה שכל והרבה אבנים".
אוֹטָרי
כשאוטרי אומר את הדברים האלה הוא מחייך. ואמנם ארמניה היא ארץ שרובה אבן וסלע (אם כי יש בה גם לא מעט אדמה חקלאית וולקנית). כשהארמנים הפעילו את שכלם וחריצותם והתחילו לעשות שימוש באבנים מהסוגים השונים, השמים היו הגבול. למשל הטוף. בארמניה יש הרבה מאוד מחצבות של טוף ושם חוצבים את כל חומרי הבנייה למדינה הקטנה הזאת. כל הבתים בארמניה בנויים מטוף וזה הופך את הבתים בארמניה למשהו ייחודי ביותר, שאין כמותו בעולם. לטוף יש צבעים שונים, כל צבעי האדמה, החל משחור, אפור חום כהה, חום בהיר, בז' וכלה באפור בהיר מאוד ולבן. כשבונים בית לעתים מקפידים על סידור של האבנים לפי הצבעים, ולעתים לא, וכך יוצאים צירופים רבים ומגוונים, ההופכים את הבנייה בארמניה למיוחדת במינה.
כשאתה מצרף ארץ מלאה אבנים לשכל, תבונת כפיים, חריצות ושוב שכל – אתה מקבל תוצאות מופלאות. בכל ימי ביקורי בארמניה לא עייפו עיני ולא לאה לבי לקלוט את מראות האבן הנפלאים, האמנות באבן, הרקמה באבן, השימוש הענייני באבן, ובכל סוגי האבנים: טוף, בזלת, אובסידיאן. עוד ועוד ועוד חצ'קרים רקומים באבן, ואין חצ'קר אחד דומה למשנהו. ארץ מלאה חצ'קרים המעידים על האהבה הגדולה לאבן. אי אפשר לעשות אמנות מופלאה כל כך בלי הרבה אהבה.
חצ'קר – מהו?
חצ'קר הוא צלב אבן (חצ' – צלב, קר – אבן). החצ'קר הוא לרוב ברוחב של מטר ובגובה של 2.5 מטרים. החצ'קר ייחודי לאומה הארמנית ובשום מקום אחר בעולם לא הגיעו לאמנות הזאת ולא עסקו בה. (ואוטרי אומר על זה: רק בארמניה). אמנם יש הרואים דמיון מסויים בין החצ'קר לבין הצלבים הקלטיים שאפשר לראותם בעיקר באירלנד, אבל עדיין יש גם הבדל רב ביניהם. ראשיתו של החצ'קר עם ההמרה של האומה הארמנית לנצרות בשנת 301 לספירה. היום חצ'קרים משמשים בעיקר בתור מצבות למתים, אבל גם כדי לציין ניצחונות צבאיים או אירועים היסטוריים וחושפים אותם בדרך כלל במהלך הקדשת כנסייה או כל מבנה אחר. כלומר, היום החצ'קר לא מקושר באופן ישיר לדת, אלא הוא יותר בבחינת מייצג לאומי ארמני. כל החצ'קרים בארמניה (ויש אלפי אלפים מהם) מוגנים על ידי חוק ממשלתי הרואה בהם מורשת היסטורית ארמנית. אבל במקומות אחרים, מקומות עוינים, נעשים בהם מעשי הרס והשמדה. אתר החצ'קרים הגדול ביותר בעולם היה במקום הנקרא ג'ורא (Jugha), הנמצא היום בתחומה של מדינה מוסלמית שכנה לארמניה, אזרבייג'אן. כשהיו שתי המדינות תחת שלטון ברית המועצות, לא העזו האזרים לגעת במקום. מאז יצאה אזרבייג'אן לעצמאות נותרו מתוך עשרים אלף חצ'קרים רק כמה אלפים. האזרים נתצו את המצבות והשמידו אותם, בראותם בהם סמל נוצרי-לאומי ארמני. לאחר מחאה עולמית נפסקו מעשי הוונדליזם לזמן מה, עד שבשנת 2005 עלו בולדוזרים על האתר וחיסלו אותו כליל מתוך רצון להשמיד כל זכר לתרבות הנוצרית.
גן החצ'קרים
קרוב מאד לאשתראק (Ashtarak), וממערב אליו, כחמישים ק"מ צפונית-מערבית מירוואן, יושב כפר אושקאן (Oshakan), שבו נולד וחי במאה הרביעית אחד מהאישים הדגולים ביותר של ארמניה, מסרופ משטוץ (Mesrop Mashtots), שחי בשנים 440-361, איש הרוח ואבי הא"ב הארמני. בלב הכפר כנסיה חדשה יחסית, מהמאה ה-18, שנבנתה לכבוד מסרופ משטוץ, ומוקדשת כולה לו ולא"ב הארמני. האטרקציה העיקרית של הכנסיה נמצאת מחוצה לה: בגן יש חצ'קרים בדמות כל 39 האותיות של הא"ב הארמני, מלאכת מחשבת להתפעל. החצ'קרים עשויים תחרה עדינה באבן, ובכל חצ'קר יש אלמנטים היסטוריים ומסורתיים של ארמניה כגון האררט, דמויות של מלכים היסטוריים ועוד אלמנטים, כגון מוטיב מעגל הזמן שנמצא על כל חצ'קר. החצ'קרים חדשים, ונעשו על ידי משפחה של סתתים שגרה בכפר ארשלויס (Arshaluys) תוך כמה חודשים מיום ההזמנה. קשה לתאר את יופיים של החצ'קרים האלה. הארמנים אומרים שארמניה היא מוזיאון פתוח: בכל מקום שאתה נושא אליך את עיניו, ניצבים חצ'קרים מדהימים.
עמדתי שעות והתבוננתי בחצ'קרים של האותיות. שתי אהבות התמזגו כאן לאחת, האהבה לאבן והאהבה לשפה, לכתב. הארמנים גאים ביותר בשפתם ובמורשתם, שהאהבה לאבן היא חלק בלתי נפרד ממנה. מלאכת הריקמה העדינה באבן, שפע הרעיונות, המוטיבים, האלמנטים, עד שאין אלמנט אחד דומה למשנהו, הכל רקום על חצ'קרים בצורת אותיות הא"ב, המפוזרים בחצר לא לפי סדרן דווקא. כומר ארמני צעיר שניצב על ידי עבר והסביר לי בסבלנות מרובה כל מיני סמלים היסטוריים ומסורתיים: "הנה כאן למעלה השמש המייצגת את ההשגחה העליונה, ואת רואה, מתחת לשמש, הר אררט, אבל הוא סגור בתוך חיץ, משום שהוא לא נמצא בידינו ואנחנו רק יכולים לערוג אליו. למטה סמל הזמן הנצחי, שאין לו ראשית ואין לו אחרית, והוא סובב הולך לו.." גם ראשי סבב הלך מרוב התפעלות ולא ידעתי את נפשי עד שביקשתי מהכומר שירשום לי את שמם של הסתתים המופלאים ואת שם כפרם, כדי שאוכל לראות במו עיני את מלאכת הסתתות שלהם…
הרוקמים באבן
הסתתים גרים בכפר ארשלויס (Arshaluys). הכפר הגדול והעשיר נמצא בלב שטח חקלאי מובהק. עיקר הגידולים הם תפוחי אדמה ומלפפונים. שדות רחבים ופתוחים. כל העבודה נעשית ביד, והשדות מלאים באנשי הכפר הכפופים לאסוף את תפוחי האדמה. בתקופה הסובייטית השטחים היו מאוחדים, שייכים לקולחוז, ולכן הוכנס גם מיכון. היום השטחים קטנים, כל משפחה אוספת את יבולה והמיכון יקר מדי. האטקרציה של הכפר הזה הוא משפחת הסתתים הגרה בו. אלה הסתתים שסיתתו את החצ'קרים המופלאים של אותיות הא"ב בכנסיה של מסרופ משטוץ בכפר אושקאן. זוהי משפחה שלמה העוסקת בסיתות, משפחת נלבנדיאן (Nalbandyan). אבי המשפחה עסק בעץ, אבל שלושת בניו עברו לעבוד באבן. הם מקבלים אורחים וסקרנים במאור פנים ומראים להם את הסדנה שלהם, שבה הם מכינים על פי הזמנה חצ'קרים וסתם מצבות. מי שמגלה עניין אמיתי מוזמן הביתה. למשפחה בית גדול וחצר גדולה עם גן מלא פסלים. האח הבכור, רובן (ראובן), הוא המוח שמאחורי העבודה, והוא המעצב. רובן ידוע בכל העולם במלאכת המחשבת שלו, וכבר הציג בארצות רבות ונפגש עם גדולי עולם. הוא גם שעיצב את הבית הגדול והמהודר שבו חיה כל המשפחה המורחבת, ואת החצר המלאה ביצירותיו. רובן אינו מושך ידו מכל מלאכה, הוא אורג שטיחים, עובד בעץ ואפילו סורג. עבודתו מלאה דמיון וידע בתולדות ארמניה. האח השני, יורה, הוא המבצע, וגם בנו הצעיר סבאק, שותף בעסק המשפחתי, וגם אמן בזכות עצמו: מצייר, מפסל בחומרים שונים. הם עובדים עם טוף, עם שיש, עם גבס והבית מלא מיצירותיהם עתירות הדמיון. זוהי משפחה חמה, נעימה, מארחת והביקור בביתם, בגן שלהם ובסדנה שלהם הוא חוויה מופלאה. ועוד: מובטח לכם שלא תצאו משם בבטן ריקה ובידיים ריקות. רובן מצטט את הסופר הארמני-אמריקני ויליאם סרויאן, כשהוא מנסה להסביר את סוד המשפחה שלהם: "אב וילד הם אותו דבר, אחד גדול ואחד קטן".
מהות החצ'קר
למרות שמחברים ארמנים מתייחסים לחצ'קרים רק כאל תרומה לאמנות העולם, יש חוקרים המתייחסים לחצ'קר לא כאל אמנות בלבד אלא כאל רטוריקה, כאל הצהרת כוונות מכוונת. חצ'קרים תופסים מקום נכבד בתוך יצירות אמנות פופולאריות. סוחרים מתפרנסים ממכירת מיניאטורות של חצ'קרים לתיירים. כנסיות ארמניות בתפוצה התחילו גם הן לחנוך מבנים ולקדש אירועים באמצעות חצ'קרים. עובדות אלו מעידות על כך שהחצ'קר תפס מקום של איקון בחיים הארמניים ומהווה מעין אמצעי רטורי משמעותי. בשביל הארמנים היום החצ'קר מספק אמצעי אידיאולוגי כדי להביע אמירה תרבותית ופוליטית כאחד. אמנות החצ'קר מחזיקה מעמד כבר במשך מאות שנים ועד היום, כמו שראינו ושמענו מהאחים נלבנדיאן, אומנים רבים עוסקים באמנות החצ'קר וגם מחדשים רעיונות וסמלים. בדיקה מעמיקה של מאות חצ'קרים מראה שיש כמות בלתי נדלית של מוטיבים המלווים את החצ'קר מאז לידתו, ולמעשה כל האלמנטים המלווים את האדם לאורך חייו והרהוריו. אפשר לחלק את המוטיבים לחמישה תחומים:
1. לחנוכת מבנים מסוגים שונים כגון מבצרים, מגדלים, גשרים, מאגרי מים, כנסיות מכל הסוגים.
2. לפעילויות חברתית-כלכליות כגון: נטיעת גן, חרישת תלם ראשון באדמה בתולה, הצבת גבולות חדשים, הקמת ישובים, יסוד מסדרים חברתיים, חתימת הסכמים, הכרזה על מינויים רשמיים.
3. לאירועי מלחמה, כגון: ניצחונות צבאיים, הכרזה על מלחמה, תבוסות ואבידות בנפש.
4. לאירועים משפחתיים כגון מוות במשפחה, לידות, נישואים ואפילו גירושים.
5. לאירועים דתיים-מיסטיים כגון חזונות, התגלויות, המרות דת.
יש ממצאים מהתקופות הפר-היסטוריות על אמנות באבן. בתקופה של תרבות אוררטו
(7-8 לפנה"ס) כבר יש התחלות של אמנות החצ'קר, שעסקו בה לכל אורך התקופה הפגאנית, אם כי ללא הצלב, כמובן, אלא עם סמלים אחרים, בעיקר סמל הזמן. הנצרות הקדומה הארמנית אימצה לעצמה את התרבות הפגאנית ואת סמליה והתאימה אותם לצרכיה, בעיקר באמצעות הוספת הצלב. גריגורי "המאיר" היה נוהג לצייר צלבים בדרכים, וזה הפך למנהג להציב חצ'קרים בכל מקום. הפריחה הגדולה של אמנות החצ'קר החלה עם המאה ה-9 לספירה והגיעה לשיאה בימי הביניים המאוחרים, אם כי גם היום מרבים לעסוק בה. החצ'קר משמש בעיקרו בתור מצבה על קבר, אבל לא רק, גם לאירועים כגון ניצחונות צבאיים, אירועים היסטוריים, לציון השלמת כנסיות או הקמת גשרים. זוהי אמנות ארמנית ייחודית שאין כמותה בשום מקום אחר בעולם. אין חצ'קר אחד דומה למשנהו ויש מיליונים מהם. העבודה על חצ'קרים דורשת מיומנות עצומה בעבודה באבן ודמיון מאוד מפותח, והארמנים מצטיינים בשניהם.
בית הקברות בנורדוז
האתר החשוב ביותר בנושא החצ'קרים בארמניה הוא בית הקברות בנורדוז (Noraduz), כפר על יד אגם סוואן. הכפר גדול, בתיו גדולים ומוקפי חומות. תושביו מגדלים בעיקר תפוחי אדמה וגזר, אבל עיקר מחייתם מדיג באגם. האטרקציה החשובה של הכפר הזה הוא בית הקברות הענק שלו, שכל חוקרי אמנות החצ'קרים הארמנית עולים אליו לרגל. הביקור בבית הקברות הוא חוויה נפלאה. יש בו שני חלקים, החלק האחד הוא החלק הפעיל עד היום, קוברים בו, ויש בו חצ'קרים חדשים, וגם הרבה מצבות שתמונות הנפטרים חקוקות בהם. שם נמצאת כנסיה פעילה, ואנשים רבים משוטטים במקום, אם על מנת לקבור את יקיריהם, או על מנת לפקוד את קבריהם. החלק המעניין והאטרקטיבי הוא החלק העתיק, ששטחו עצום, ואפשר ללמוד בו את תולדות החצ'קר מראשיתו ועד לימי שגשוגו, ואכן לצורך זה מבקרים בו חוקרים רבים. בית הקברות העתיק מכסה את התקופה שבין המאות 13 – 17. יש בו חצ'קרים עתיקים מאד, שהם פשוטים יחסית, בעיקר הצלב וסמל הזמן, בלי הרבה עיטורים. ככל שהמאות מתקדמות, הולך החצ'קר ומשתכלל, והופך להיות למלאכת אמנות של תחרה באבן. נוסף לחצ'קרים יש בבית הקברות העתיק מבני קבר משפחתיים, אחוזות קבר מוקפות שבכות ברזל מעוצבות. המצבות העתיקות מכוסות בטחב צהוב, שמשווה לכל המקום אווירה מסתורית משהו. כמו בכל בית קברות, גם שם מסתובבים כמה טיפוסים תמהוניים, "משוגע הכפר" וכדומה, שהולכים אחריך וממלמלים, כמו באיזה סרט מסתורין.
עיקר ההישגים האמנותיים של ארמניה נתגלו באמנות הבנייה שלה, שהיא רבגונית ומקורית כל כך עד שהיא מקנה לארץ קטנה ומבודדת זו חשיבות יוצאת מן הכלל בתולדות האדריכלות הנוצרית בכללה. באלף שנות קיומה (מן המאה החמישית ועד המאה ה-15) נסתמנו באדריכלות הארמנית סגולות מיוחדות שמבדילות אותה מן האדריכלות של המדינות הסמוכות ומעידות על כשרון בנייה לאומי. פרצופה המיוחד של האדריכלות הארמנית הוא פרי מזיגה של סגנונות פרסיים (הלניסטיים), סוריים (רומיים) וביזנטיים (הלניסטיים-רומיים) בצירוף התרומה הארמנית המקורית. הבניינים הארמניים (ברובם המכריע כנסיות), אף על פי שאינם גבוהים או רחבים במיוחד, ולמרות שניזוקו בהתקפות של ערבים, ביזנטים, מונגולים ותורכים, עושים רושם מוצק מאוד, גם מפני שלרוב הם מתנוססים על ראשי גבעות, וגם מפני השימוש הייחודי באבן טוף מסותתת היטב, שרק נראית אוורירית, ולמעשה היא חזקה ומוצקה. יש כמה וכמה אלמנטים אופייניים לאמנות הבנייה הארמנית, אבל החשוב והבולט שבהם הוא הכיפה הנועזת, המתנוססת כמעט מעל כל הכנסיות הארמניות והמיוחדת בצורתה, ביסוסה ומקומה בתבנית הכללית. בשלושה דברים ניכר הבניין המרכזי הארמני: בדרך בנייתה של הכיפה, בחיבור הכיפה עם בסיסה, ביחס שבין המראה הפנימי של הבניין ובין המראה החיצוני שלו. בכל אחד מן האלמנטים האלה מצאו הבנאים הארמנים דרך ייחודית ומקורית משלהם לפתור בעיות. למשל: היחס שבין המראה החיצוני לבין המראה הפנימי נקבע מתוך נטייתם של האדריכלים הארמנים לכלול צורה גיאומטרית אחת בתוך צורה גיאומטרית אחרת, שונה בתכלית. לשם כך הם עוטפים בניין פנימי, שבו בולטים הקווים המעוגלים, בחומות שאין בהן, או כמעט אין בהן, אלא קווים ישרים בלבד. הכפה הארמנית המיוחדת אינה נשענת ישירות על הגג, כמו בסגנון הביזנטי, אלא על טנבור גבוה. קליפתה החיצונית אינה מעוגלת, אלא בצורת קונוס, פירמידה או מטריה. האדריכלות הארמנית מצטיינת בריבוי הוריאציות של הצורות היסודיות. שלוש התופעות האופייניות שלה: הזיווגים של תבניות מנוגדות, הקמת כיפות עגולות על גבי בסיסים ישרים ובניית משקעות משען – הולידו הרבה יצירות מפוארות ונועזות. יש חוקרים שסבורים אפילו שהאדריכלים הארמנים היו מוריה של אירופה כולה, מרוסיה ועד פורטוגל ואירלנד.
קַרַהוּנץ' Karahunch
ואם הרחקנו עד אירלנד (צלב קלטי, אדריכלות) אולי ניגע רגע גם באנגליה. יש בארמניה אתר מסתורי, עשוי אבנים (אלא מה?) שיש הרואים בו בן דמותו של האתר המפורסם באנגליה סטוֹנהֶנג'. ולהזכירכם, גם באירלנד יש מעגלי אבן מסתוריים.
האתר הוא קַרַהוּנץ' Karahunch. קַר פירושו בארמנית אבן. הוּנץ' פירושו הד. זהו אתר ארכיאולוגי שמעריכים את זמנו לשנת 5000 לפני הספירה. האתר נמצא קרוב לעיר Sisyan, מרוחק מירוואן כ-130 ק"מ דרומה. הוא מזכיר קצת את האתר הידוע באנגליה סטוֹנהֶנג', שגם פירוש שמו דומה. הנוף צחיח. אל האתר עצמו אין כביש אלא רק דרך עפר. צריך הרבה דמיון כדי לתאר מה היה שם פעם. כיום רואים מעגל סלעים ניצבים מסביב לבור מכוסה אבנים גדולות, אפשר לראות שם צורת שבלול המתכנס בתוך עצמו. האתר משתרע על שטח רב, וסלעים רבים ניצבים בו זקופים במרחקים גדולים. יש סלעים שנחצבו בהם חורים עגולים. לא יודעים בדיוק מהי מטרת האתר, פולחנית או אסטרונומית. אותן שאלות שצצות בסטוֹנהֶנג' צצות גם פה. יש אומרים שהחורים בסלעים נועדו לקליטת קרני שמש בתאריכים מסוימים, אבל הכל השערות. הדרך לקַרַהוּנץ' עוברת סמוך לנחל אַרפּה (Arpa), שהסובייטים בשעתו חצבו 49 ק"מ בהר, כדי לגרום לו להישפך לאגם סֶוואן המרוחק בצפון.
אומנים ארמנים רבים מטריחים עצמם אל מחוץ לירוואן, על הדרך לאגם סוואן. שם, ממש על הדרך, יש מרבצים עצומים של אבן האוֹבּסידיאן (Obsidian). אוֹבּסידיאן הוא סלע וולקני צפוף מאוד, שחור בדרך כלל, אבל מצוי גם בגוונים שבין לבן ושחור, בעל מבנה זכוכיתי, או זכוכית געשית. האובסידיאן נוצר כתוצאה מהתקררות מהירה מאד של הלבה , בד"כ בזמן זרימתה לתוך מי הים (או אגם) , ולכן אין ללבה אפשרות ליצור גבישים גדולים. השימוש הנפוץ בזכוכית געשית הוא למטרות קישוט וכאבן-חן, הודות לתכונה המיוחדת לה, להציג מראה שונה בהתאם לאופן ליטושה. כאשר מלטשים אותה בכיוון אחד, היא שחורה להפליא, כמו שחרון, ואילו בליטוש בכיוון אחר היא בוהקת באפור. יש המייחסים לה תכונות רוחניות שונות, על פי תורת הקריסטלים. אומנים רבים עוסקים בליטוש האוֹבּסידיאן ועיצובו לידי תכשיטים יפים. נפוץ עוד יותר הוא עיבודה של אבן האוֹבּסידיאן לידי תמונה או שרטוט, על ידי חריצת קווים קטנים וצפופים על המשטח השחור, עד כדי יצירת תמונות קטנות ומדוייקות מאוד. העיצובים האלה נמכרים היטב בדוכני המזכרות שבוֶרניסאז' בירוואן, ובכל מקום אחר ברחבי ארמניה.
ירוואן מלאה בפסלים. מהם פסלים המייצגים עדיין את התקופה הסובייטית, והם עומדים בכיכרות ובפינות רחובות בעמידה הבומבסטית, הגדולה מהחיים, של הפסלים הבולשביקיים. בנסיעותיו ברחובות ירוואן חלפנו פעמים רבות על פני פסל כזה, שנוכחותו ממלאת את הרחוב, לבוש גלימה מרשימה ומניף יד בלשון ציווי. שאלתי כמה פעמים את אוֹטָרי: מי זה? והוא תמיד ענה בביטול: זה אחד הארמנים הבולשביקים, שסטאלין אהב. לא זכיתי עד היום לשמוע מי היה האיש, אך נימת הזלזול בדבריו של אוֹטָרי לא השאירה מקום לספק: זה לא מהדברים שהארמנים אוהבים לזכור. לפחות את פסלו של סטאלין על ראש הגבעה המשקיפה על ירוואן הסירו והעמידו במקומו את אמא ארמניה, שגם היא מאיימת משהו. חלק מהפסלים כבר נוצרו בימי ארמניה העצמאית, ואלה נושאים אופי קצת יותר מודרני ופחות מאיים.
קרוב ליד הזיכרון לרצח העם הארמני מתנשא מבנה מגלומני אשר כמוהו יכולים לבנות רק הסובייטים: היכל ענק המיועד למופעי ספורט ותרבות. יש בו שני אולמות ענק אשר בעת הצורך יכולים להתחבר לאולם אחד. הרושם מרחוק הוא אדיר. כשמתקרבים רואים את ההזנחה רבת השנים. הרבה יותר מרשים מהמונומנט הזה הוא פסל קטן הניצב מאחוריו: אישה יחפה ששמלתה ושערה מתבדרים ברוח, רצה נמלטת אחוזת אימה, ובידיה היא נושאת את בנה הפעוט, שגם על פניו ארשת פחד. זוהי מתנת הקהילה הארמנית בפלורידה לזכר רצח העם הארמני.
2. מא' ועד ת' – האהבה לשפה
"ארמניה היא מוזיאון פתוח, חצ'קרים, מורשת, מסורת, היסטוריה – בכל מקום."
אימרה ארמנית
לא ראיתי בעולם עם שמעריך ומעריץ כל כך את הכתב שלו ואת הא"ב שלו כמו הארמנים. פסלים, חצ'קרים, איורים, עיטורים, מזכרות ומה עוד, כל מה שאפשרי מעוטר באותיות הא"ב שהן באמת ציוריות להפליא. אהבתי מאוד את הסימניות לספרים, העשויות מדיקט דק ומעוטרות בכל אותיות הא"ב. בראש כל סימניה מתנוססת אחת האותיות, גדולה, מעוטרת ומקושטת, ואתה בוחר לך את הסימניה הנושא את האות הראשונה של שמך. המוכרים עוזרים לך בשמחה. בעיקר בוֶרניסאז' שבירוואן, אבל למעשה בכל מקום בארמניה מוכרים אותן, ואני הצטיידתי בכמה מהן, בזאת שלי, בשביל עצמי, ובעוד כמה אותיות – כדי לחלק גם לנכדי. כשמֶסרוֹפּ מַשטוֹץ ערך אותן במאה הרביעית, הוא נתן לעם הארמני 36 אותיות. לימים הוסיפו עוד 3 אותיות. מסכנים ילדי כיתה א…
מֶסרוֹפּ מַשטוֹץ
מֶסרוֹפּ מַשטוֹץ, המלומד המוכשר ממוצא אצילי, המטיף הנוצרי, מחייה השפה הארמנית הקדומה האבודה, המתחיל והמייסד של תור הזהב של התרבות הארמנית, מניח היסודות לחינוך ולמוסדות החינוך בארמניה, שקודש בשל מעשיו יוצאי הדופן על ידי הכנסייה הארמנית, נולד בשנת 362 לספירה והתחנך בעיר הולדתו. לימים הבחין בעובדה שהארמנים מדברים בחיי היום יום, אבל גם בפולחני הקודש שלהם בשפות שונות כגון יוונית ופרסית וששפות אלה היו גם השפות הרשמיות בחצר המלוכה. הארמנית העתיקה, ואיתה גם הא"ב שלה, הושמדו במהלך ההמרה לנצרות, משום שנתפסו כשריד פגאני שיש להתעלם ממנו, או עדיף להשמידו. מַשטוֹץ היה ער לסכנה המאיימת על האומה הארמנית עם אובדן שורשיו ותרבותו הקדומים, גם חשש לנפילת הממלכה הארמנית מבחינה מדינית, והבין שצריך לנקוט בפעולה כדי למנוע מן העם הארמני להתבולל סופית בתרבויות הביזנטית והפרסית שהקיפוהו, ולאבד את עצמיותו. מתברר שפעילותו באה בדיוק בעיתוי הנכון. בשנת 428 מרדו האצילים הארמנים במלכם, בעידודם של הפרסים, שהבטיחו להם את השלטון בארמניה, אך כמובן, לא קיימו את הבטחתם, אלא השליטו על ארמניה מושלים פרסיים. משטוץ ידע לקרוא נכון את המפה הפוליטית, ופעילותו היתה בבחינת הצלה של הרגע האחרון לגבי אומתו. החל משנת 394 החל משטוץ בפעילות הצלה ואיסוף נמרצות. הוא החל לשוטט בכל האזורים הנידחים של ארמניה הגדולה בחיפושים אחרי כתבי יד עתיקים שיסייעו לו לשחזר את הא"ב האבוד. כשנמצאו בידו כמה כתבי יד אותנטיים שניתן לסמוך עליהם, בחן אותם היטב והתברר לו שחלו שינויים רבים בארמנית המדוברת, לעומת זו הכתובה. למעשה הבין משטוץ שאין לו אפשרות של ממש להשתמש בכתב העתיק כמות שהוא, אלא עליו כמעט לברוא יש מאין. משטוץ היה מודע היטב לקיומם של דיאלקטים שונים וראה את הנחיצות לברוא א"ב משותף, שיאחד סביבו את כל הארמנים על קבוצותיהם השונות.
לאחר שיצר 36 אותיות חדשות (במאה ה-13 הוסיפו עוד שלוש אותיות), שהגה ואסף בשיטוטיו הרבים בכל רחבי ארמניה הגדולה, חזר מַשטוֹץ בשנת 405 אל עיר המרכז של הכנסייה הארמנית, אֶצ'מיאַדזין Echmiadzin, שם התקבל על ידי המלך, הקתוֹליקוֹס (הפטריארך) והאצילים בכבוד מלכים. המשימה הבאה שלו היתה לייסד ברחבי הממלכה בתי ספר שילמדו את הא"ב החדש ויחנכו את העם לשימוש בו. תוך כדי כך עסק בעוד משימה, חשובה לא פחות. הוא תרגם את כתבי הקודש של הנוצרים מיוונית לארמנית החדשה. בעיניו היתה זו משימת קודש והוא הקדיש לה את מיטב יכולתו ומרצו. עד היום נחשב תרגום זה בעיני לשוֹנָאים בעולם כ"מלך התרגומים". עוד הספיק משטוץ לערוך מסעות לאלבניה במטרה להקנות גם להם א"ב חדש, כוונה שלא צלחה עקב נסיבות היסטוריות, אבל מטרה אחרת הושגה, והיא יצירת א"ב חדש גם עבור העם הגיאורגי, הוא הא"ב שהם משתמשים בו עד היום.
שבע ימים ופעלים מת מַשטוֹץ בשנת 440 לספירה. הוא נקבר בטקס מכובד בעיר אוֹשַקאן (Oshakan), שעד היום מהווה אתר עלייה לרגל חשוב ביותר בארמניה, ומרבים לפקוד אותו גם ארמנים מכל העולם. הארמנים חולקים כבוד והערצה למלומד הארמני הדגול שהציל והחייה והמציא את הא"ב הארמני, ושם בכך קץ לאיום הקשה של התבוללות וטמיעה בקרב תרבויות אחרות. הם מעריצים את האדם שהקדיש את חייו לעמו ולדתו, בכך שטרח כל חייו להפיץ את הנצרות בקרב עמי הקווקאז. מַסרוֹפּ מַשטוֹץ, ביחד עם עוד אישים בולטים כגון מלך המלכים טיגראן הגדול, המייסד והמקומם של ארמניה הגדולה, וגריגורי "המאיר", המייסד והמייצב של הנצרות בארמניה, הם אושיות הקיום של ארמניה עד היום, והם מהאישים הבולטים בתולדות האנושות והמורשת ההומאנית בעולם.
כאמור, קרוב מאד לאַשתַראק, וממערב לו, יושב כפר אוֹשַקאן (Oshakan), שבו נולד וחי במאה הרביעית אחד מהאישים הדגולים ביותר של ארמניה, מסרופ משטוץ (Mesrop Mashtots), שחי בשנים 440-361, איש הרוח ואבי הא"ב הארמני. אנחנו מטיילים בכפר, שהוא אחד מאתרי התיירות הידועים בארמניה. בכניסה לכפר פוגשים באנדרטה שנבנתה לכבוד סיום מלחמת העולם השניה. בליבו של הכפר כנסיה חדשה יחסית, מהמאה ה-18, שנבנתה לכבוד מסרופ משטוץ, ומוקדשת כולה לו ולא"ב הארמני. משטוץ קבור בכנסיה, וקברו הוא אתר עליה לרגל. תמיד יש פרחים רעננים על קברו. הכנסיה מעוטרת בציורים יפים וצבעוניים מאוד בסגנון נאיבי. בכל מקום אפשרי מצוייר הא"ב הארמני: חלון גדול עם ויטראז' של האותיות, עיטורים שונים בוריאציות על האותיות. הכנסיה נקייה יחסית מעודף קישוטים, ושני ציורים גדולים של המלך ושל הקתוליקוס ניצבים משני צידי ויטראז' האותיות. האטרקציה העיקרית של הכנסיה נמצאת מחוצה לה: בגן יש חצ'קרים בדמות כל 39 האותיות של הא"ב, מלאכת מחשבת להתפעל. החצ'קרים עשויים תחרה עדינה באבן, ובכל חצ'קר יש אלמנטים היסטוריים ומסורתיים של ארמניה כגון האררט, דמויות של מלכים היסטוריים ועוד אלמנטים, כגון מוטיב מעגל הזמן שנמצא על כל חצ'קר. החצ'קרים חדשים, ונעשו על ידי משפחה של סתתים, משפחת נַלבַּנדיאן (Nalbandyan), מן הכפר אַרשַלוּיס ((Arshaluys, תוך כמה חודשים מיום ההזמנה. קשה לתאר את יופיים של החצ'קרים האלה. ליד הכנסייה של משטוץ קיים בית ספר שבו לומדים הילדים ארמנית על פי האותיות שהגה משטוץ. אחד המקצועות החשובים בבית הספר הוא מלאכת יד. הילדים מציירים, רוקמים, חוצבים ומעצבים – כל מה שקשור בנושא של אותיות הא"ב ויצירותיהם מוצגות לראווה בגן הכנסייה, הסמוך לבית הספר.
בכפר יש גם כנסיה קטנה נוספת, שנבנתה במאה השביעית ושמה Karmravor, שפירושו אבן אדומה. חשיבותה בזה שהיא היחידה שנשארה ומשמרת גג רעפים אדום.
פגשנו נזיר ארמני צעיר שערך לנו סיור בין האותיות המעוצבות והסביר את האלמנטים שיש על כל אחת ואחת. הוא הפגיש אותנו עם מורָה מבית הספר, שטרחה על עיצוב תערוכת היצירות של הילדים. שוחחנו ארוכות על חשיבות המסורת, המורשת וחינוך הילדים, ובלבי הצטערתי שאין מולדתי שלי יודעת לשַמר את הדברים הנפלאים שיש לה, השפה העברית העשירה, הכתב הנפלא והמעוצב – כל אלה הולכים לאיבוד בבליל הסלנג והאנגלית ההולך ומשתלט על שפתנו.