מסע באוזבקיסטן (6)

  תחנה רביעית

שחריסבז (העיר הירוקה Shakrisabz)

הדרך לשחריסבז

הדרך לשחריסבז

הדרך לשחריזבס

הכביש מסמרקנד לשחריזבס מוביל אותנו לאזור גיאוגרפי שונה לחלוטין מזה שהיינו בו עד עתה. עד לכאן היינו במישור חדגוני, ארץ צחיחה מדברית כמעט. מכאן ואילך אנחנו מתחילים לטפס אל ההרים. הכביש יוצא מתוך עמק הזרוושן, מטפס במעבר ההרים טאחתה-קראצ'ה.  מים זורמים בתעלות לצד הדרך. הכביש עולה בתוך עמק שנהר זורם בו. עצי תאנה עם תאנים צהובות צומחות על גדותיו, ערבות ועצי צפצפה. באפריל אוזבקיסטן כולה פורחת. כל הנשירים, שמטעיהם ממלאים את הארץ, בעיקר הדובדבנים, אבל גם שזיפים, תפוחים ואגסים. משני צדי הכביש ועל צלעות ההרים פריחה בוערת בורוד ממלאת את העין ואת הלב. הכביש עובר במעבר ההררי שבו נחשפים סלעי גרניט. וגולש לתוך העמק הבא, מישורי הלס של נחל הקשקדריה. שדות הכותנה שתולים פה לכל מלוא העין מסביב לעיר קיטאב ולתל סוגדיאני עצום הניצב לצד הדרך. סוגדיאנה נבלעה בבקטריה, הממלכה ההלנית שבירתה היתה בקטרה – בלח', אם הערים. הכביש הרחב מתפתל ונכנס לשחריזבס, העיר הירוקה.

שחריסבז

עיירה קטנה, במרחק 90 ק"מ מדרום לסמרקנד, באזור קשקדריה ההררי, שעתיים נסיעה מסמרקנד. היא לא תיראה לכם מיוחדת, עד שתיתקלו בשרידים הפזורים ברחובות הצדדיים. זוהי עיירת הולדתו של תימור, ובעבר האפילה ככל הנראה אפילו על על סמרקנד. על כך מעידים מספר מונומנטים מגלומניים הנמצאים בה. תימור פיאר את העיר. אלא שבמאה ה-16 חפר וחיפש עבדולה חאן השני, אמיר בוכרה, את כתר השאייבנים שהיה אמור להיות חבוי בעיר, והרס את רובה. תימור למעשה נולד בכפר בשם חוג'ה אילגר, 13 ק"מ דרומה משחריזבס, שנקראה אז בשם קש. תימור הוא שנתן לה את שמה הנוכחי (העיר הירוקה בטג'יקית) והפך אותה למונומנט משפחתי. רוב המבנים בעיר נבנו על ידי תימור או על ידי אולוג בק נכדו. הרחוב הראשי בשחריזבאס נקרא איפק יולו – דרך המשי בתורכית. הכביש ממשיך דרומה לתרמז, עיר הגבול עם אפגניסטן שעל גדות האמו דריה. מתרמז יורדת הדרך דרומה למזאר אלשריף ובלח', מצטרפת לסעיף דרך המשי המחבר את הפנג'אב דרך מעבר החיבר ומערבה לכיוון טהראן ובגדאד. אחד הצירים ההגיוניים בהם עלו וירדו כובשים כל השנים. מימי הפרסים האח'מנים ואלכסנדר ועד לפלישה הרוסית הגדולה לאפגניסטן בסוף שנות השבעים של המאה העשרים.

אתרים בשחריסבז

אק סראי (הארמון הלבן Ak-Saray)

תימור הקים לעצמו ארמון בעיר מולדתו. כיום לא נותר הרבה מארמון אק סראי של תימור, פרט לכניסה העצומה, 40 מטרים גובהה, 22 מטרים רוחבה, המכוסה בפסיפסים מרהיבים שנראים כמו עבודת רקמה, בכחול, בלבן ובזהב. עם כניסה כזרת, הדמיון כבר יכול להעלות בראש תמוה מרהיבה של הארמון העצום הזה בימי גדולתו.24 שנים ארכה בנייתו ותימור ייבא לצורך זה אומנים מח'וורזם. הקשת (כמו שאר אתרי העיר) שופצה במהלך שנות ה-90. על יד הארמון כיכר העיר הגדולה ובה ניצב קוממיות פסלו הגדול והחדש של תימור לנג. זוגות נישאים נוהגים לבוא ולהצטלם לידו.

תימור לנג

תימור לנג

כך מתחתנים

כך מתחתנים

מכלול חזראטי אמאם ודורוסיאדט (Khazarti Imam, Dorussiadat)

דורוסיאדט זהו המתחם שהקים תימור לקבורתו ולקבורת בני משפחתו. פירוש השם: מושב הכוח והעוצמה. הוא החל בבנייתו בשנת 1374 וסיים אותה בשנת 1392. המתחם משתרע על פני 3500 מטרים רבועים ובסיומו האפיל ביופיו ובעוצמתו אפילו על האק סראי. השריד הבולט במתחם זה הוא קברו הגבוה והמתפורר של ז'הנגיר, בנו הבכור והאהוב של תימור, שמת בהיותו בן 22. בן אחר שקבור במתחם הוא עומר שיח'. שאר בניו ותימור עצמו קבורים בגורי אמיר בסמרקנד. בסמטה מאחורי המאוזוליאום מובילה דלת עץ לבונקר תת קרקעי. זוהי הקריפטה של תימור. החדר התת קרקעי ריק מכל קישוט, פרט לכתובות של פסוקי קוראן על הקשתות. במרכזו נצב ארון מתים עשוי אבן שעליו כתובת המתארת את מעשיו של תימור. על פי הכתובת הבינו המגלים, שגילו את הקבר בשנת 1963, שהקבר נועד לתימור. בתוך הארון מונחים שרידיהן של שתי גופות בלתי מזוהות. מסגד חזראטי אמאם מהמאה ה-19 עומד בתוך המכלול. על פי המסורת הוקם המסגד לכבודו של אמאם פלאי בן המאה ה-8.

335

מסגד קוק-גומבאז (המסגד הכחול Kok-Gumbaz)

מסגד יום השישי הענק הזה הוקם על ידי אולוג בק ב-1437 לכבוד אביו שאח רוח, בנו של תימור. המקום שופץ בגל השיפוץ הגדול של אוזבקיסטן. שיפוצו ארך שנים רבות. עצי הדקל המצויירים על קירותיו הפנימיים מעידים על מקורותיהם ההודיים והאירניים של מעצביו. זהו מסגד מפתיע ויפה להלל. מידותיו קרובות לשלמות ויש בו שימוש בטכניקה של סטוקו – ציור על הטיח הלח, שאינה אופיינית למבנים אחרים במרכז אסיה. העיטורים יפים מאוד וצבעם הכחול מקנה למסגד את שמו. אלא שהעיטורים יש בהם מוזרות מפתיעה מכיוון שחלקם צלבים וחלקם טוטפות וייתכן שהובאו על ידיד אומנים ביזנטים שהגיעו למרכז אסיה בעקבות הפלישות התימוריות על שטחי ביזנטיון. עיטורים אחרים הם ממוצא סיני והדבר הופך את המסגד לאחד מהאתרים המעניינים והמפתיעים בכל מרכז אסיה.

עיטורים בסגנון סיני

עיטורים בסגנון סיני

ועוד:

דורוט טיליובאט: מאחורי המסגד נמצא דורוט טיליובאט – בית ההגות (המדיטציה), מקום קבורתם המקורי של אבותיו הקדומים של תימור. מתחת לכיפה מצד שמאל נמצא המאוזוליאום של שיח' שמס אלדין קוליאל, מורם הרוחני של תימור ואביו, אמיר טרגאי, שגם הוא אולי קבור כאן. המאוזוליאום הושלם בידי תימור בשנת 1374.

גומבזי סיידאן (כיפת האדונים Gumbazi Seidan):  מאוזוליאום שבנה אולוג בק ב-1437 לאבותיו, צאצאי הנביא.

החנקה של מליק אג'אר: נמצאת ליד מלון שחריזבאס. זהו מסגד פעיל שנבנה ב-1904 ושימש כפונדק לצופים נודדים. במקום גם בית מרחץ פעיל בן למעלה מ-300 שנה, קראוון סראי המשמש כשוק המציאות המקומי, מסגדים ושרידי הצ'ורס'ו – שוק העיר הקדום. כל שרידי גדולתו של תימור.

 תחנה חמישית

טשקנט (מבצר האבן, Tashkent)

הדרך לטשקנט: מסמרקנד לטשקנט חמש שעות נסיעה באוטובוס. הדרך חדגונית, פה ושם כפרים, שלטי אק יול (דרך לבנה) שפירושו – דרך צלחה באוזבקית.

טשקנט

טשקנט, או כמו שהאוזבקים מבטאים את שמה – טושקנט, היא בירת אוזבקיסטן. פירוש שמה בשפת המקור הוא "עיר האבן" או "מבצר האבן". היא ניצבת על גדות הנהר צ'ירצ'וק, והיא אחת מארבע נאות המדבר של המדינה המדברית, והחשובה שבהן. היא הגיעה לשיאה במאה ה-14, תחת שלטונו של הכובש המונגולי המפואר תימור לנג, והיתה צומת דרכים חשוב בדרך המשי, עליה העבירו את הבד היקר מסין לאירופה דרך תורכיה. ב-1966, בעת שהיתה תחת המשטר הקומוניסטי, החריבה רעידת אדמה גדולה את העיר כמעט לחלוטין. ממשלת ברית המועצות דאז גייסה במהירות פועלים מכל רחבי האימפריה, והעיר שוקמה במהירות. השיקום המהיר גרם לעיר לאבד את צביונה האותנטי המקורי, והיא נבנתה במתכונת של בתי קומות, שיכונים, שאותם עיטרו בעיטורים אוזבקיים.
העיר שנבנתה מחדש זכתה בכבישים רחבים מאוד, רחובות מרווחים, כיכרות רבות ופארקים רבים. תושבי העיר האוזבקים המשיכו במסורת אבות, ולכן אפשר לראות סוכות גפנים רבות על יד כל בית קומות, פרות וכבשים רועים על איי תנועה בלב העיר, ותרנגולים קוראים להשכמה במרפסות של דירות בקומה השמינית. כיום זוהי עיר בעלת צביון כפרי למחצה, המשלבת בין המודרני והמסורתי בטבעיות ובחופשיות.
בימי מלחמת העולם השניה שימשה העיר הבטוחה והמוגנת מקום מפלט לאלפי פליטים שברחו מאוקראינה והמדינות הבלטיות מאימת הכובש הנאצי, ביניהם גם יהודים רבים. העיר קיבלה את הפליטים בחמימות וזכתה לכינוי "עיר הלחם" על שם השפע היחסי שהיה בה בזמן המלחמה. הרבה מן הפליטים כבר נשארו בטשקנט, ובעיקר היהודים שהקימו בה בית לעצמם והיוו קבוצה יהודית נבדלת מהיהודים הבוכרים שהגיעו לאוזבקיסטן בסביבות המאה ה-14.

טשקנט היא העיר הגדולה של מרכז אסיה, 2.5 מליון תושבים. בשדה התעופה הבינלאומי שלה נוחתות הטיסות וכאן נמצא המרכז האמיתי. זוהי עיר מודרנית רחבת ידיים בכל המובנים של המילה. עיר רחבה זו לא הגזמה. היא בנויה בפיזור רב בין פארקים מטופחים, כשבין לבין מתנוססים בנייני ציבור מרשימים, ככרות ענקיות. הנה כיכר האמיר תימור , והנה כיכר הגיבורים, כיכר העצמאות, תיאטרונים, היכל הבלט העירוני, אולם האופרה, מתקני ספורט ואיצטדיונים. בכבישים של שישה ושמונה נתיבים אבל המכוניות הנעות בהן מעטות – הישנות הן מהדגמים הסובייטיים ואילו בין החדישות בולטות מכוניות דייהו (בעיקר מדגם מיני, 600 סמ"ק), מתוצרת מפעל ההרכבה המקומי בעיר פרגנה. אבל למי נחוצה מכונית פרטית כאשר בעיר פועל מטרו משוכלל, ירושת העידן הסובייטי, שכל אחת מתחנותיו מפוארת כמו אולם מבוא של מוזיאון.

בתוך כל זה משהו בכל זאת חסר בעין: אין כאן כלל לכלוך, לא בדל סיגריה ולא פיסת נייר מיותמת. לא כאן ולא בשום מקום אחר באוזבקיסטאן. אין עוני בולט ואין קבצנים המציקים לתיירים. התושבים חביבים ומסבירי פנים. בשנות ה-30 נהרו לטשקנט אלפי רעבים מאוקראינה, שהעניקו לה את התואר "עיר הלחם". בימי מלחמת העולם השניה הפכה למקום מקלט לרבבות יהודים, וגם אחרים, מפולין ומארצות סמוכות במזרח אירופה שהצליחו להימלט מפני הנאצים. כולם זוכרים אותה לטובה עד היום.

ב-1966 נפגעה טשקנט קשות ברעידת אדמה שגרמה ל- 16,000 הרוגים. ברעידה, שדורגה 12 בסולם ריכטר, נחרב לחלוטין מרכז העיר, ונפגע רוב העיר. היה זה בזמן שברית המועצות היתה בשיא גדולתה, והמעצמה כולה התגייסה לבניית העיר מחדש במהירות בפרץ של התלהבות סובייטית כשרוב בניני הציבור הגבוהים והניאו-קלאסיים הם מאותה תקופה. כך שעל חורבות העיר המזרחית הוקמה עיר מודרנית מרווחת, שופעת פארקים, תעלות ואגמים מלאכותיים. כך הפכה טשקנט לעיר אירופית, כשאת הניחוח מזרחי מעניקים לה השווקים העמוסים כל טוב, הבזארים המוכרים שטיחים, סוזאנות וכלי חרסינה צבעוניים והצ'אי חאנה – בתי התה המסורתיים. הבונים השתדלו בכל זאת לשמר משהו מהאופי האוזבקי-מזרחי, ורוב הבתים הגבוהים מעוטרים בקירותיהם הצדדים בעיטורים גיאומטריים מזרחיים צבעוניים, המשווים לעיר בכל זאת אופי מזרחי משהו. התושבים הגדילו לעשות. על יד כל בית כזה, בן שמונה קומות, בכל זאת בכניסה אליו יש סוכת גפנים, ואולי גם כבשה או שתיים קשורות אליה ומלחכות עשב. זהו הפלוב של ארוחת הערב. הבתים הנמוכים (המהווים את רוב העיר), אינם יוצרים נוף ייחודי ומקשים על ההתמצאות. פרק בנייה חדש, שהחל בשנות התשעים עם השקעות חוץ, הביא להקמת בניינים גבוהים, בתי מלון ומשרדי ממשלה עם חזות מערבית ומעורבת בסגנון מקומי.

העיר העתיקה לא נהרסה ברעידת האדמה. כנראה משום שבתיה היו נמוכים ורבים מהם עשויים מחומר. זהו מקבץ צפוף של בתים בני קומה אחת, כל אחד מהם מוקף חומה, שביניהם סמטאות צרות ומפותלות, לא תמיד סלולות, אבל כבושות ונקיות. דלתות עץ גדולות מובילות אל תוך חצר גדולה, סביבה מתגוררים כל בני המשפחה המורחבת לדורותיה. בחצר מזרקה המיועדת לקירור האוויר בקיץ הלוהט, וגינת ירק מקיפה אותה. בין הירקות בולט מקומו של הריחן, תבלין אהוב על המקומיים. דלת העץ המגולפת מרמזת על מצבה הכלכלי של המשפחה. ככל שהדלת גדולה יותר ומרשימה יותר בעיטוריה כך איתן מצבה הכלכלי של המשפחה. מלבד צורת הדלת, אין כל רמז חיצוני למצבם של בני הבית. רחובות העיר העתיקה רחבים ונטועים משני צדיהם בעצי תפוח. כמעט ליד כל בית יש סוכת גפנים.

שיכונים בטשקנט עם גוון פולקלוריסטי מקומי

שיכונים בטשקנט עם גוון פולקלוריסטי מקומי

מנהג נפוץ בין האוזבקים הוא קשירת התינוקות לעריסותיהם, ללא חופש תנועה. הם גם לא נוהגים שם לחתל את התינוקות. בעריסה קיימים פתחי ניקוז, ובאמצעות התקני אינסטלציה מיוחדת המוסדרת לבן או לבת, ההפרשות מתנקזות מן העריסה החוצה, ובזה חסל סדר טיטולים וחיתולים, כביסה, תליה ויבוש. אומרים שהתינוק שוכבים כל היום בעריסה על הגב, ולכן לאוזבקים יש ראש שטוח מאחור.

טשקנט היא העיר ה"רוסית" מכל ערי אוזבקיסטאן, שכן נכבשה כבר ב-1860 על ידי הרוסים והפכה למרכז המנהלי של מרכז אסיה עד ולאחר שהושלם כיבושה ב- 1922. אוכלוסיית העיר מורכבת מרוסים, אוזבקים, קירגיזים, קזחים, טג'יקים וצפון קוריאנים שהגיעו לטשקנט כשבויי מלחמה. אתריה של טשקנט אינם מרובים ולמי שאין עסקים, חברים או משפחה בעיר, יספיק חצי יום עד יום.

 

אתרים בטשקנט

הכיכרות

כיכר תימור (Timor Maidoni)

במרכז העיר נמצאת כיכר רחבת ממדים, ובה מדשאה, עשרות פיקוסים גדולים, וספסלי ישיבה, ובמרכזה פסלו של תימור על סוסו. מכיכר זו לכיוון כיכר העצמאות יש מדרחוב שוקק חיים, ובו עשרות דוכני אוכל ומסעדות רחוב, ומאות רוכלים המוכרים מאומנות ועד מזכרות, וכל דבר שניתן לסחור בו. זהו המקום לטיול ערב ולאכול בזול, ולנשום את האווירה המיוחדת של טשקנט החדשה ואוזבקיסטן העכשווית.
סביב כיכר האמיר תימור ופארק מרגו'ון (פארק גורקי לשעבר) נמצאים המלונות הגדולים: אוזבקיסטאן הממשלתי ומרידיאן הפרטי. מלון טאג' בבור, בתי קפה, מסעדות וכל מה שאדם חפץ. מלון טשקנט, בתי קפה ומסעדות נוספים נמצאים על רחוב שראף רשידוב.
בשנתיים האחרונות נפתחו כמה מסעדות המתכוונות לטעם המערבי כולל סיניות והודיות. אלו גובות תשלום בהתאם. המסעדות ברחוב או בשוק זולות מאוד (כדולר לארוחה).

 

בסוד נשים

בסוד נשים

כיכר העצמאות (Mustakillik Maidoni)
כיכר עצומה בגודלה. בעבר עמד במרכז הכיכר פסלו הגבוה ביותר של לנין, שהתנשא לגובה של שלושים מטר, לפני שהופל בזעם לאדמה בזמן הפירוד מברית המועצות. פה הוכרזה עצמאותה של אוזבקיסטן ב-1991, ואז גם הוסב שמה של הכיכר לכיכר העצמאות. בצמוד לה נמצא מבנה הפרלמנט של אוזבקיסטן.

הכיכר עברה הסבה ומהפכה מוחלטת מאז ימי ברית המועצות. הכניסה לכיכר היא דרך שער אזגוליק (Ezgulik) – שער השאיפות הטובות והאציליות, הקושט בראשו בפסלי שתי חסידות הפורשות כנף לעוף. משם מגיעים אל מרכז הכיכר, מקום שבו ניצבת אנדרטת העצמאות, שמבטאת שתי שאיפות: עצמאות ואנושיות. את העצמאות מייצג פסל ענק של גלובוס מתכת, מורם מעל, שבו מיוצגת מדינה אחת בולטת: אוזבקיסטן, השואפת להיות חלק מוכר ממשפחת העמים, כחלק מהראייה הלאומית החדשה. האנושיות מיוצגת באמצעות פסל האם המאושרת שהושלם בשנת 2006. הפסל מסמל את המולדת האם, נושאת את הילד, המסמל את העתיד. גובהו של הפסל ששה מטרים. עם שאינו זוכר את עברו, אין לו גם עתיד. בהתאם לתפיסה זו ניצבת בכיכר העצמאות גם אנדרטה לזכר יותר ממיליון חיילים אוזבקים שנהרגו במלחמת העולם השנייה. שמותיהם חרותים באותיות זהב בספרי זיכרון המונחים באתר ליד להבת אש תמיד וליד פסלה של אם מתאבלת.

הכניסה לכיכר העצמאות

הכניסה לכיכר העצמאות

גלובוס בכיכר

גלובוס בכיכר העצמאות

מתחת, בין הכיכר והשדרה, נמצא קיר מזרקות מרהיבות עין, שהן חלק מהתפיסה הנהוגה בטשקנט לצינון האוויר בימות הקיץ הלוהטים. במימי בריכת המזרקות תמיד אפשר לראות ילדים רוחצים ומשחקים. לפי האמונה המקומית, מי שיחצה את הבריכה על אבנים הטבולות במים משאלותיו יתגשמו.

מזרקות בכיכר העצמאות על רקע בית העיריה

מזרקות בכיכר העצמאות
על רקע בית העיריה

כיכר אחוות העמים (Druzhba Narodov)

הכיכר שנקראה לפנים "אחוות העמים" היא אחת הכיכרות המרכזיות של העיר. בכיכר זו נוהגים לחגוג אירועים חשובים ומרכזיים של טשקנט ושל אוזבקיסטן, כגון יום העצמאות האוזבקי. בכיכר נפגשים החוגגים וטועמים ממטעמי החג האוזבקיים הנמכרים בדוכנים סביב הכיכר. קבוצות אתניות שונות החיות באוזבקיסטן מציגות את ריקודיהן, את אורח חייהן ואת מאכליהן השונים. במרכזה של הכיכר פסל גדול המסמל את אחווה העמים. בחזית הכיכר בית התרבות הענק של העיר הנקרא על שם אלישר נבואי, המשורר הלאומי של אוזבקיסטן. מאחוריו מדרסה גדולה, ומשמאלה אולם שמחות הנקרא על שם נוורוז – ראש השנה הפרסי הנחוג גם במסורת האוזבקית.

כיכר דרוז'בה נרודוב

כיכר דרוז'בה נרודוב

אוזבקיסטן 026

(המשך בפוסט מסע באוזבקיסטן 7)

 

השאר תגובה