מסע באוזבקיסטן (2)

תחנה ראשונה: חיווה. (הי-ווא, מים חיים)

חיווה, שפירוש שמה הוא מים חיים, שמורה במלואה. העיר מוגדרת כיום כמוזיאון פתוח. חומותיה שוקמו ושעריה ובנייניה המפוארים שוחזרו. זוהי עיר מוזיאונית נקייה, אבל פעם היתה רועשת, צפופה והומה במבקרים. על פי המסורת שֵם, בנו של נוח, מצא מקור מים חיים במדבר וצעק 'ח'איואק' (מים חיים) ומכאן נגזר השם חיווה. ארכיאולוגים גילו כאן שרידים בני אלפיים שנה. היא נבנתה במאה השמינית, בתור מצודה בנתיב הצפוני של דרך המשי, בנווה מדבר שבין קרה-קום ("המדבר השחור") לקיזיל-קום ("המדבר האדום"). ושגשגה רק לאחר שתימור לנג הרס את קוניה אורגנץ'. המינרט של היום שימש מגדלור לשיירות הסוחרים שנעו בדרכי המדבר בשעות החשיכה, כדי להימנע מהחום המעיק ביום. מלבד השימוש המעשי של המגדלים, היה להם תמיד גם ערך דתי. עד המאה השמינית רווחה באזור זה דת זרתוסטרא – דתם של עובדי האש הפרסים, והמינרטים השתלבו היטב בפולחן שלה. אחרי בוא האסלאם הם שימשו את המואזינים הקוראים לתפילה. בעיר היה שוק עבדים משגשג, עד שנכבשה בידי הרוסים. כאן נולד המתמטיקאי והאסטרונום אלח'וורזמי, שהעניק לאלגברה את שמה וחיבר את הלוחות הטריגונומטריים הראשונים. לא הרחק מכאן נולד אל-ביירוני, המדען, ההיסטוריון והפיזיקאי הגאון שהגיע למסקנה כי הארץ סובבת על צירה, 500 שנה לפני שאיטלקי בשם גליליאו גליליי הבין כי היא סובבת גם סביב השמש.

חיווה היא בירת ח'וורזם. ח'וורִזם הוא שמו של האזור הפורה של דלתת נהר האמו-דריה במקום שבו הוא נשפך בעבר לימת ארל, (הימה יובשה במאה ה-20 בגלל פעילות סובייטית). האזור מהווה מעין נווה מדבר רחב ממדים באמצע הרמה המדברית של מרכז אסיה. אזור ח'וורזם שוכן על הגבול שבין תורכמניסטן מדרום לאוזבקיסטן מצפון. אזור ח'וורזם היה בסיסה של אימפריה מקומית הנושאת את אותו שם. האימפריה הח'וורזמית שלטה בין השנים 1231-1077 על חלקים נרחבים ממרכז אסיה וכל אירן. האימפריה נפלה עם פלישת השבטים המונגולים מהמזרח במהלך המאה ה-13. אזור ח'ווארזם היה מיושב במשך שנים רבות, החל מהעת העתיקה. ערי האזור היו נקודת מעבר חשובה לאורך דרך המשי. בשנת 1388 האזור נכבש ונהרס על ידי כוחות של תימור לנג. בהמשך שוקמו הערים, והוקמה מחדש מדינה עצמאית. בתחילת המאה ה-16, בעקבות שינוי הנתיב של נהר האמו-דריה, היה צורך להעתיק את בירת הח'אנות, והוחלט להעבירהּ לחיווה. בשנת 1611 עברה הבירה לחיווה באופן סופי, והבירה הישנה ננטשה. ח'אנות חיווה הייתה מדינה במרכז אסיה, באזור ח'ווארזם, שהתקיימה בשנים 1920-1511 החל משנת 1873 הייתה תחת חסות האימפריה הרוסית. שטחי הח'אנות מחולקים עתה בין אוזבקיסטן לבין תורכמניסטן. תושבי המדינה המשיכו לקרוא לה "ח'וורזם", והשם "ח'אנות חיווה" הוא המצאה של היסטוריונים, על שם חיווה, בירת המדינה.

אחרי הפלישה המונגולית הועבר השלטון לשושלת של שבטים אוזבקים, והח'אן היה מצאצאיו של ג'ינגיס ח'אן. השבטים האוזבקים היו המעמד הצבאי השולט במדינה. שבטים ממוצא טג'יקי היוו את רוב האוכלוסייה בערים ואת רוב משלמי המסים. שלטון הח'אן היה תלוי בתמיכה האוזבקית. כדי להקטין תלות זו, היה הח'אן מממן יחידות צבא שכיר ממוצא תורכמני; כתוצאה מכך, הלך וגדל חלקם של התורכמנים באוכלוסיית האזור. ההתפתחות במהלך המאות ה-17 וה-18 הביאו לכך שהשבטים האוזבקים נטשו באופן סופי את אופן החיים הנוודי, והוקמו ערים חדשות. השגשוג הביא לכך שהרוסים התחילו ללטוש עין אל האזור.

 

פיוטר הגדול (1725-1672) שלח משלחת מרוסיה לשטחי הח'אנות בראשות הנסיך אלכסנדר בקוביץ' ב-1717. מטרת המשלחת הייתה לבדוק אפשרות לפתיחת דרך מסחר להודו. הח'אן קיבל את המשלחת יפה, והציע לנסיך כי חייליו יתפזרו בכפרים, שם חוסלו במהירות. ראשו של בקוביץ' נשלח לבוכרה. הרוסים לא שכחו לאנשי חיווה את המעשה מה גם שהח'אנה התפתחה כשוק העבדים הגדול של מרכז אסיה, אנשים נשדדים מכפריהם כדי להפוך לעבדים בעיר. עבדים בורחים היו מובסים על ידי המדבר ואוזניהם נרצעות לאתא דרווזה – השער המערבי של העיר. העיר נחרבה בפעם האחרונה במאה ה-18 על ידי השאה האיראני נדיר (1740). במשך כמה עשרות שנים הייתה העיר חלק מהאימפריה הפרסית ואז שוב, משום ריחוקה והגנת המדבר, פיתחה שלטון מקומי. ב-1801 שלו הרוסים צבא נוסף שחזר במחצית הדרך כשנירצח הצאר. ב-1839-1840 יצא צבא רוסי לכבוש את חיווה כחלק ממשחק הציד הגדול נגד האימפריה הבריטית. הצבא קפא למוות במהלך החורף הקשה ביותר של המאה ה-19 ונאלץ לשוב בחזרה.

גם האנגלים ניסו לחדור לשטחי הח'אנות. הם שלחו מספר חוקרים ואף הצליחו לשחרר שבויים רוסים שהועסקו כעבדים. בשנת 1848הקימו הרוסים מבצר על שפת ימת ארל בשפך סיר-דריה. הייתה זו תחילתה של נוכחות רוסית קבועה באזור. בשנת 1873כבשו הרוסים את חיווה. בהתאם להסכם, הוקטן שטח הח'אנות באופן משמעותי והיא הפכה למדינת חסות רוסית. ב-1920התפטר הח'אן האחרון, והוקמה הרפובליקה הסובייטית של ח'ווריזם, שהייתה חלק מרוסיה הסובייטית. לאחר מספר שנים, בתקופת ברית המועצות, במהלך סתיו 1924, חולקה הרפובליקה בין הרפובליקה הסוציאליסטית הסובייטית האוזבקית לבין הרפובליקה הסוציאליסטית הסובייטית התורכמנית.

לנין החליט להפוך את חיווה לעיר-מוזיאון, שהמגורים אסורים בה. עם צאת אוזבקיסטן לעצמאות בשנת 1991 הותרו מגורים בחיווה והיא הפכה להיות עיר חיה, אם כי עד היום הנפשות הפועלות בה הן בעיקר העוסקים בתיירות והתיירים עצמם. חיווה מחולקת לשני חלקים: העיר החיצונית (Dishan Kala), שהיתה מוקפת בעבר בחומה בעלת 11 שערים, והעיר הפנימית Ichan Kala)), החלק העתיק יותר והמעניין של חיווה, ובה בתים ומבצרים מהמאות ה-18 וה-19. בעיר הפנימית יש הרבה מדרסות מעניינות מבחינת המבנה. הסובייטים סגרו את כל המדרסות והפכו אותן למבנים שימושיים. היום בכל מדרסה יש מוזיאון, החל ממוזיאונים היסטוריים וארכיאולוגיים כגון המוזיאון לתולדות ח'וורזם והמוזיאון לתולדות הח'אנה, וכלה במוזיאונים תרבותיים ואנתרופולוגיים כגון המוסיקה וכלי המוסיקה של ח'וורזם, עבודות העץ של ח'וורזם, ועבודות האמנות של ח'וורזם.

בשנת 1990 הוכרזה העיר הפנימית איצ'ן קלה על ידי אונסקו כאתר מורשת עולמי שמור.

 

 

 

אתרים בחיווה

העיר הפנימית (Ichan Kala)

לאחר שהוחזרה חיווה לחיים פעילים,הפכה גם איצ'ן קלה למקום מגוריהם של 300 משפחות, רובן של אומנים ובעלי מקצוע הכרוך במלאכת יד.

התייר מתבקש לקנות לפני היכנסו לטיול בתוך העיר הפנימית, כרטיס המאפשר לו כניסה לכל האתרים בעיר. בלי הכרטיס הזה חייו קצת קשים.

החומה ושעריה

אורכן של חומות העיר שהיא חומת חומר ובוץ, כשניים וחצי קילומטרים. רוחבה ברוב המקומות בין חמישה לשישה מטרים. אפשר לעלות על חומת החומר הרחבה. בכמה מקומות יש בתי קברות על החומה. מתחת לחומות, בחלק הצפוני של העיר, בנויים בתי בוץ. מדרגות פנימיות עולות אל החומות. החומה מאפיינת את חיווה. היא חוּמה ועגולה, רכה ונמשכת בגלים נכנסים ויוצאים. אין בה שום דבר תוקפני, כנדרש מחומות מגן. היא יותר מקיפה ומלטפת מאשר נלחמת.
הכניסה לחיווה מכיוון אורגנץ', עיר הבירה הקדומה של ח'וורזם, היא דרך אתא דרווזה (אבי השערים), השער המערבי והגדול של העיר הפנימית. זה השער שאליו היו רוצעים את אוזניהם של העבדים שניסו לברוח מחיווה בימים שבהם היתה רחוקה מכל מקום ומוגנת על ידי הקיזיל קום (המדבר האדום) מצד אחד ועל ידי הקרה קום (המדבר השחור) מהצד השני, שבהם החוף מקפיא למוות והקיץ שורף את הנותר.

מימין לשער נמצאת מדרסת מוחמד אמין שהיום היא מלון חיווה. מאחורי המלון הזה (מדרום מזרח לו), נמצא המלון החביב של חיווה – מלון ארקנג'י (Arkanchi), שמושך אליו כמעט מייד את כל המטיילים הממוצעים, שהפרוטה אינה נוזלת חופשי מכיסם. חוץ מהם יש עוד מלונות בחיווה.

שער פלוואן (Polvon) מוביל אל המזרח, אל נהר אמו דריה, שער טש (Tosh) ושער בוגצ'ה (Bogcha) הם שני השערים הנוספים. ארבעה שערים לארבע רוחות השמיים.

 

 

מדרסת מוחמד אמין חאן Muhammad Amin Khan

מדרסה זו היא המדרסה הגדולה ביותר לא רק בחיווה, אלא גם בכל מרכז אסיה. הבניין בן שתי הקומות נועד להכיל 260 תלמידים. את המדרסה בנה בין השנים 1854-1851 מושל חיווה מוחמד אמין חאן, ויש לה חמש כיפות ומגדלים. החזית מעוטרת באורנמנטיקה עשירה של לבנים מזוגגות, דלתות עץ מחוטבות, מיוליקה* מרשימה בעיטורי צמחים. מעל הכניסה כתובת בערבית: 'הבניין המרהיב הזה יעמוד כאן לנצח לשמח את לב צאצאינו'. בעבר היתה המדרסה אחד ממוסדות הלימוד העשירים ביותר וגם החזיקה באדמות הקדש רבות. גם בית הדין העליון של ח'אנת חיווה ישב בה. היום המבנה מכיל מלון, סוכנות נסיעות, משרד להחלפת כספים ובית קפה. המדרסה יושבת בשכנות צפופה מול המצודה (קוניה ארק), סמוך לדרווזה אתא. לידה ניצב המינרט הלא גמור, קלטה מינור, שבנה אותו אמין חאן.

 

*מיוליקה (איטלקית Maiolica) הם כלי קדרות המתאפיינים בשכבת זיגוג דקה אשר רווחו בתקופת ההרנסנס בספרד ובמיוחד באיטליה. שמו של סגנון קדרות זה בא ככל הנראה משמו של האי מיורקה במערב הים התיכון בו התפתח. הוא הובא ללאיטליה במאה ה-15 או ה-16, וזכה בה לפופולריות רבה. לפי גרסה אחרת יוצרו כלים אלה תחילה בעיר מלגה בדרום ספרד, וזהו מקור שמם. הביטוי מתייחס לכל קרמיקה עם ציפוי זיגוג דק.

קלטה מינור – המינרט הלא גמור (הקטום)

המינרט הלא גמור נמצא מייד מימין לכניסה אל העיר. ליד אתא דרווזה, מול המצודה. אפשר להיכנס ולבקר בו וגם לטפס לראשו תמורת תשלום. מייד אחריו ימינה היא הפנייה למלון ארקנג'י. כאן תכנן הח'אן של חיווה, מוחמד אמין, באמצע המאה ה-19, לבנות מינרט ענק שיתנשא לגובה גבוה יותר מכל המינרטים של בוכרה, היקף בסיסו של המינרט 15 מטרים. בסיס כזה מעיד עליו שהח'אן התכוון לטפס גבוה. הוא הגיע רק לשליש מגובהו המתוכנן, 29 מטרים, ויש אומרים 70 מטרים ועל פי גירסאות אחרות – 110 מטרים. יתכן כי האיומים הרוסיים וסיבות לא צפויות, כגון רצח הח'אן בשנת 1855 הפסיקו את הבנייה.

אגדות רבות מלוות את המינרט. בין היתר מספרים שהתושבים הממורמים יצאו נגד בנייתו. מוחמד אמין ח'אן הורה לתפוס את מנהיג המורדים מטיקוב (Matyakub), ולקבור אותו חי בבסיס המינרט. אגדה אחרת מספרת ששליט בוכרה שמע על בניית המינרט הענק, התקנא והציע לארכיטקט של מוחמד אמין ח'אן לבנות לו מינרט גבוה יותר. מוחמד אמין החליט לחסל את הארכיטקט, אבל הלה הצליח לברוח, והשאיר את המינרט לא גמור. רק הוא לבדו ידע איך לבנות את המבנה, שמחכה מאז לגאולה.

המינרט המרשים הזה מכוסה באריחים מזוגגים ונחשב עד היום לאחד מסמליה הבולטים של חיווה. הרחובות המרוצפים בצל המינרט והמדרסות דוממים ושקטים בדרך כלל אלא אם כן מתקיימת מתחתיו מסיבת חתונה שבה עומדים המנגנים על הראש הקטום.

 

המצודה, הקוניה ארק (Kunya Ark)

המצודה, הקוניה ארק, נבנתה במאה ה-17 על יסודות קדומים יותר. מהם נשתמרו שרידי בית מרחץ  שנבנה על ידי אנוש ח'אן (Anush Khan) בשנת 1657. המצודה מקיפה את מגורי החאן, הכלא, מסגד, הרמון ומגדל התצפית. על פי עדויות היסטוריות, החל ארנג ח'אן ( (Arang-khan לבנות את המצודה בשנת 1686 בשער המערבי של איצ'ן קלה. המבנה היה מתוכנן לכלול  את מגורי הח'אן ומשפחתו ואת מגורי המקורבים אליו, וכן אולם קבלת פנים, מסגד, מינרט, מטבעה,  הרמון הנשים ומטבח . כנראה שהיה מתוכנן גם לעמוד בקרבות הגנה וכלל גם בית משמר, מחסן לאבק שריפה, אורווה לסוסים, ומגרש למצעדי ראווה. שערים כבדים סגרו עליו וחומה פנימית הפרידה בינו לבין העיר.

במהלך המאה ה-18 תקפו צבאות אירניים את חיווה והמכלול נהרס בחלקו הגדול. אבל בראשית המאה ה-19 שיקם אילטוזר ח'אן את המכלול מחדש והוסיף בית אוצר, אולם כתר, וחדר כתיבת ספרים.

מבנה מאוד נחוץ לכל ממשל הוא בית הכלא (זינדון zindon). מבנה האבן הקטן והאפלולי נמצא משמאל (מדרום) לשער הכניסה למצודה, מול הרחבה הגדולה של העיר. הכלא קטן, מכיוון שהפושעים הוחזקו בו 10 ימים ואחר כך נזרקו מהמגדל, הוכו למוות, או נקברו חיים. נשים לא נאמנות היו שמים בשק עם שני חתולי בר. על השק היו מכים במקלות. כל זה היה כאן עד 1920. אז נסגר הכלא ושיטות הענישה הפכו להיות 'הומניות' יותר כפי אפשר לקורא בספרים רבים המתארים את הענישה והכליאה בימי המשטר הסובייטי.

כשנכנסים מהכיכר לתוך חומות המצודה מהשער הצמוד ופונים ימינה, מגיעים למסגד פתוח. מהמסגד אפשר להמשיך במעלה מדרגות אפלוליות לתוך מבנה החומר ולטפס לראש המצודה, למגדל מרפסת שהיה קרוב לודאי מרפסת ההתמוגגות של הח'אן שווה להסתכל צפונה לחומה המושלמת הנגמרת בסופו של דבר בבניין סוציאליסטי שאינו שייך. מהחומה אפשר לראות איך תוכננה העיר ולאיזו רמת שלימות אדריכלית הגיעו בנאיה. כשיורדים מהחומה ופונים ימינה (דרומה) יש חצר גדולה ויפה המשמשת לחגיגות וחתונות.

מדרסת מוחמד רחים ח'אן

רחים ח'אן היה אחד מצאצאיה היותר משכילים של שושלת קונגרט (Kungrat) ששלטה בחיווה מאז 1770. הוא הנהיג מספר רפורמות בתקופת שלטונות, ושהחשובה שבהן היתה בתחום החנוך. על פי תקנותיו הפכה להיות מערכת החינוך לא רק דתית אלא נפתחה גם להשכלה כללית כגון מתמטיקה, אסטרונומיה, גיאוגרפיה. במדרסה הנושאת את שמו, שהיתה אחת המדרסות הגדולות במרכז אסיה, ניהלו התלמידים פולמוסים וכתבו שירים, נוסף על לימודי קוראן ודת. רחים ח'אן עצמו כתב שירים תחת השם הבדוי פרוז Feruz)) והשתתף באופן אישי בפולמוסים שניהלו תלמידי המדרסה. המדרסה הושלמה בשנת 1876, כשהיא כוללת שתי קומות, וספרייה מקיפה.
היא נמצאת מול המצודה מצידה המזרחי של הכיכר, ובה נמצא היום המוזיאון להיסטוריה של ח'אנת חיווה.

ארמון טוש חוביל (Tosh Hovilבית האבן ) והרמון אלקולי חאן

הארמון שנבנה בין 1832 ל- 1841 על ידי החאן אלקולי, נמצא באותו קו של מדרסת מוחמד רחים ח'אן לכיוון מזרח, ונמצא מול הקרוואן סראי של אלקולי חאן. בחלק הדרומי נמצא אולם קבלת הפנים ואולם הנשפים. החלק הצפוני היה ההרמון. מבוך של מסדרונות קישר בין החלקים. בארמון גרה משפחתו ומקורביו של הח'אן. האולמות, החדרים והחצרות כולם מתוכננים היטב ומעוטרים בקרמיקה, מיולקה מעודנת במיטב הצבעים והפאר. החצר הפנימית הגדולה בנוייה בצורה שבה האור והצל הם חלק בלתי נפרד מהעיטור והארכיטקטורה.

ההרמון הוא בניין מלבני המקיף חצר מרוצפת ששתי קומות חדרים מביטות עליה ועל המרצפות המאוירות. לאלקולי חאן היו 41 נשים. חמש גבירות ו- 36 פילגשים. הפילגשים התגוררו בחלק הצפוני והגבירות בחלק הדרומי. על בסיס אחד העמודים טבוע צלב הקרס שהוא סמל הודי המסמל אינסוף. החרקים הכחולים המזוגגים על הקירות הם סמל למזל.
לפי המסורת המקומית ציפור השמש – סמוך, טסה לחורזם והשאירה את סימני רגליה בחומר הלח. אחד מהאומנים שהביט בסימנים שהשאירה, גילה כי יש 112 סימנים כאלו ואלו חלק מהסימנים והעיטורים המעטרים את קירות ארמונות, מדרסות ומסגדי חיווה.
במתחם חצרות נוספות ששימשו לשימושים שלטוניים – משפטים וקבלות פנים. כיום משמש הארמון משכנו של המוזיאון לאומנות ומלאכת יד של חוורזם.

 

המכלול של אלקולי ח'אן (AllakuliKhan): קרוואנסראי, מדרסה ושוק

המסחר שגשג בשער פלוון במשך מאות שנים. תמיד היו שם דוכני ממכר ומסחר. בשנות ה-30 של המאה ה-19 הורה הח'אן אלקולי לבנות מרכז מסחרי, קרוואן סראי (Karvan Saray), ששימש מקום מסחר מרכזי לכל מרכז אסיה. המבנה פשוט נוח ופונקציונלי בעל תכנית סימטרית. בחצר פרקו את הסחורה מעל גב הבהמות. אז עדיין הוליכו הדרכים ממרכזה של אסיה לאסטרחן ומוסקבה, עולות לאורך אפיק האמו-דריה לאורגנץ' ולחיווה, חוצות את הנהר ואת המדבר בשיירות. ליד המבנה המסחרי הורה הח'אן לבנות שוק פתוח. אל הקרוואן סראי צמודה מדרסה ושוק. על מנת להגיע לשוק יש לעבור על פני פינת המדרסה של אלקולי חאן ולפנות שמאלה (מזרחה) ולאחר המעבר האפלולי מתחת לשער המזרחי לפנות שמאלה, צפונה אל השוק. אפשר לחזור לעיר (או לצאת) דרך פינת הקרוואן סראי. שוק יום הראשון של חיווה שווה ביקור.

באותו זמן הורה הח'אן לבנות ליד הקרוואן סראי מדרסה שתכיל גם ספריה גדולה.המכלול כולו נקרא על שמו של אלקולי ח'אן.

מדרסת שירגזי ח'אן (Shergazi Khan)

מול קבר פחלוואן מחמוד נמצאת המדרסה של שירגזי ח'אן. המדרסה נבנתה בשנת 1718 לזכר המערכה המוצלחת נגד משהאד וח'ורסאן. 5000 שבויים הובאו כדי לבנות את המדרסה ובתמורה הובטח להם חופש. שירגזי עשה מאמצים רבים כדי לדחות את סיום הבנייה, כדי לא לשחרר את השבויים ב-1720 רצחו אותו השבויים הממורמרים בתוך המדרסה הבלתי גמורה. המאוזוליאום שלו צמוד לפינה המערבית  של המדרסה. מחתאם קולי (Makhtumkuli) המשורר התורכמני, סבו של ג'והרלאל נהרו היה מורה במדרסה הזאת ונכדו למד שם.  מיוליקות ממוספרות מעטרות את כותלי המסגד. כחול לשמים, ירוק לדשא, צהוב למדבר ושחור צבע אלוהים הטוב.

היום מחזיקה המדרסה בתוכה את המוזיאון להיסטוריה של הרפואה של ח'וורזם.

קבר פחלואן מחמוד (Mahmud  (Pakhlavan

כיפות כחולות הן חיזיון נפרץ בבוכרה ובסמרקנד, לא כן בחיווה. בחיווה יש רק כיפה כחולה אחת, והיא עוטרת את קברו של מחומוד פחלוואן. המכלול נבנה רק בשנת 1701. במקורו היה מבנה הקבר צנוע וקטן אבל מהר מאוד הפך להיות אתר לעולי רגל, וצמחו סביבו מבנים נוספים.

פחלואן מחמוד היה משורר, מתאבק וחייט ומושל העיר חיווה במאה ה-14. בנעוריו לא התחתן מכיוון שיום אחד, לפני חתונתו, רצה לבקר את כלתו, הוא טיפס על גג ביתה והחדיר את רגלו דרך האשנב, כשהשתלשלה הרגל פנימה חש בחולשה נוראה, ואז אמר לעצמו – אם רק כשרגלי רואה אותה אני חש בחולשה כזו – מה יקרה כשאראה אותה בעיני? ומכיוון שפחד לאבד את כוחותיו נשאר רווק. וגם היא. הדבר התנקם בו כשהתבגר והוזמן להתאבק נגד מתאבק מפורסם שהציב מולו את בנו. כשמחה על כך אמר לו האב – לי אין כוח להיאבק יותר – בני הוא כוחי עכשיו. פחלוואן הבין שהפסיד את הקרב.
אגדות רבות מספרות על כוחו הרב ותושייתו. באחד ממסעותיו הגיע להודו והתאבק לפני המושל אכבאר, כשניצח, הציע לו המלך כסף וזהב. פחלוואן דחה את המתנה וכשנשאל מה הוא רוצה אמר: עור פרה שבו אוכל להחזיר כמה שיותר מבני ארצי שהם עבדים בממלכתך. המלך חשב שהעור יקיף שישה או עשרה. פחלוואן מחמוד קצץ את העור לסרטים והקיף בהם מאות עבדים בני ארצו, שאותם הוביל בחזרה לבתיהם שבמרכז אסיה. באותו מסע מפואר הביא גם את העמוד הענק שעליופסלי הבודהאוחקיקות הלוטוס הנמצא עד עצם היום הזה במסגד יום השישי שבחיוה.
פחלואן מחמוד לא היה קדוש אלא משורר שאמר כי קל לצבוע את העננים בדם הלב ולמוסס הרים עקשנים אבל קשה משאול שיחה עם בּוּר החושב כי הוא יודע הכל.
הקבר משמש מקום לעליה לרגל משום שבחצר המתחם באר שמימיה טובים להפרות עקרות וללדת בנים. נשים נוהגות לשתות מים מהבאר ולשטוף את פניהן. שלושה ביקורים שווים לחאג' למכה. אנשים השותים מהמים, חלומותיהם יתגשמו, נשים יכנסו להריון ובעלי מום ירפאו. שלוש פעמים הן המרשם הקבוע של מרכז אסיה כדי להשאיר את עולי הרגל בבית ולעקר את מרכזיותה של מכה באסלאם המקומי. לפי הנוהג המקומי יושב אימאם מסוכל רגליים בפינת החדר המוביל לחדר הפנימי בו הקבר עצמו, כשסביבו גברים ונשים. אלו חוזרים על מילות תפילת הבקשה, מכסים את עיניהם, ועוטפים בשפתותיהם את פיסות הלחם שהמולה מגיש להם.
התקדשותו של פחלוואן חלה במאה ה-19 על ידי אלקולי חאן שרצה בקדוש מקומי. אז נבנה המבנה מחופה הכיפה מעל קברו של פחלוואן מחמוד. כך האציל על עצמו הח'אן של חיווה את קדושת איש הנסים.
מפתח שער הקבר אפשר לראות את השער המזרחי שאחריו התקיים שוק העבדים. אל השער הזה נרצעו אוזני העבדים הנמלטים. עמודי עץ החזיקו את התקרה וארובות עור הושארו בתקרת העץ.

 

מדרסה ומינרט אסלאם חוג'א (Islam Xoja)

מהמינרט שגובהו 56 מטרים והיקף בסיסו 9.5 מטרים, אפשר לראות את כל העיר. המינרט הזה הוא הגבוה ביותר בחיווה, והפך להיות לסמל העיר. חומת הקש והחומר מקיפה אותו. זיגוגי החרסינה מבהיקים מהקירות בתוך השמים הכחולים. סביבו מכלול גדול של כיפות ומבנים בגבהים שונים שרק מבליטים את יופיו וייחודו. במרחק אפשר לראות את השדות שמחוץ לחומות, משתרעים אל המדבר שמעבר לגבול הנאה. המינרט נבנה ב-1910. אסלאם חוג'ה היה הוזיר הגדול של מושל חיווה אספנדיאר (Isfandiar) בתחילת המאה ה-20. המדרסה הנושאת את שמו מכילה מוזיאון אתנולוגי שבו ביגוד מסורתי, עבודות עץ, ברזל, קדרות, רהיטים ותכשיטים. אסלאם חוג'ה היה מחדש שייסד בית ספר מודרני, הביא את הקשר הטלגרפי לעיר ובנה בית חולים. כמו אינטלקטואלים אחרים, עורר עליו את חמת הפקידות ואלו דאגו לרצוח אותו.

(

 

מסגד יום השישי (ג'ומעה (Djuma)

אחד משלושת המבנים הגדולים של מרכז אסיה. המסגד נמצא בהמשך הרחוב המחבר את השער המערבי (הכניסה הראשית) עם השער המזרחי (המוביל לשוק). יופיו של המסגד נובע מהמתמטיות שלו. גובהו 52 מטרים ומידותיו הן 46 X 52  מטרים. הוא שונה ואולי אפילו הפוך בסגנונו הארכיטקטוני משאר מבני חיווה, אבל אולי משום שהוא קדום מהם בשבע מאות שנים. המסגד נבנה במאה ה-10 ושימש כאורווה לגייסותיו הרכובים של ג'ינגיס חאן, המונגולי שאמר: "אם אין לי סוס, איך אוכל לחיות, אם אפול מהסוס – איך אוכל להלחם." תחילתו בתקופה הערבית הגדולה שבה פרחו מתמטיקה, אסטרונומיה, שירה, פילוסופיה ורפואה. באותה תקופה היתה מרכז אסיה מוקד למדע, מתמטיקה, פילוסופיה ושירה. בעיקר מפורסמים אלח'וורזמי (פרסי, 850-780) ששיבוש שמו הניב את האלגוריתם; אבן סינא (פרסי, 1037-980), עסק ברפואת גוף ונפש וכתב את הקאנוןהרפואי; אלבירוני, פילוסוף, תוכן ומתמטיקאי (פרסי,  973-1048); ועומר ח'יאם (פרסי, 1131-1048), עסק במתמטיקה אסטרונומיה וכתב שירים בעלי אפיונים מדויקים – המרובעים.

את תקרת המבנה הנפלא מאוד תומכים 215 עמודים מעץ הקרגש (אולמוס שעיר, או בוקיצה). הבוקיצה לא גדלה במדבר. עץ שגדל באזורים הממוזגים של אירופה, או בשולים של אסיה הטרופית. העץ המשובח לבניין, עמיד בפני תולעים ורטיבות, הובא לפה מאסטרחן, עם דרך השיירות שעלתה מבוכרה לכיוון רוסיה. העמודים מוסדרים במלבן שכיוונו הצר צפון דרום. כמעט ואין עמוד דומה למשנהו ותבליטיהם עשירים ומגוונים, כי למעשה העמודים הם מתקופות שונות. כל פעם נוספו עמודים שעוטרו בתדרך האופיינית לתקופת היווספותם. הכניסה היא מהמזרח והמחרב פונה מערבה למכה. מכל זווית אם מסתכלים מצטמצמים העמודים לאחד לרוחב באלכסון או לאורך. רהט רחצה לבן עומד במרכז המסגד שמחצלות קש על רצפתו. מבנה המחרב בנוי כקונכייה שמחזירה את הקול ומפזרת אותו שווה – האקוסטיקה מצוינת ומדויקת.

המסגד מעוטר בציורי עצים, שיחים ואיריסים, המצויירים באופן ריאליסטי, ומסמלים את השאיפה לשלום ולשלווה. איריסים מאוד אופייניים למסגדים של עמק פרגנה. למבנה שתי ארובות אור גדולות ומתחתן בריכות שמיועדות לאזן את טמפרטורת החורף והקיץ הקיצוניות.

מבנה המסגד של היום שוקם במאה ה-18. אפשר לעלות למינרט הנמצא בפינה השמאלית כשנכנסים, ולצפות על הסביבה.