תקופת הגאונים א' – מבוא

 

מבוא

 

ההיסטוריונים וכותבי העתים של עם ישראל, המאמינים בכל ליבם בהיות העם עם סגולה, בעל תכונות רוחניות נעלות, אור לגויים ובעל מוסר השואב את תורתו מנביאי ישראל, נהגו תמיד, בחלקם את תולדות העם לתקופות היסטוריות (חלוקה שהיא מעצם טבעה שרירותית ועל כן יש בה גוונים רבים, בהתאם לאסכולות שונות) לכנות את התקופות ההיסטוריות השונות של עם ישראל בשמות שיש בהם יותר מקורטוב של רוחניות, בחינת "עם הספר", כפי שכינה אותנו מוחמד, נביא האסלאם (שכינה כך גם את הנוצרים, אבל אנחנו, משום מה נוטים להתעלם מכך). משום כך נמצא  לתקופות האלה שמות כפולים: שמות כלליים, בחינת היותנו חלק מההיסטוריה העולמית, או לפחות של האזור, מן הצד האחד, כגון: התקופה ההלניסטית, התקופה הרומית, התקופה הביזנטית.. אבל מן הצד האחר אנחנו מעניקים לתקופות האלה גם שמות "משלנו", אשר "זר לא יבין אותם" כגון: תקופת המקרא, תקופת בית שני, תקופת המשנה והתלמוד, תקופת הגאונים… ללמדך שתמיד היצירה הרוחנית-תרבותית שלנו היא אשר עומדת במרכז ההוויה ההיסטורית שלנו. וגם אם אני הכותבת, או אתה הקורא, מפקפק במקצת בתקפותה של ההוויה המרכזית הזאת כביכול, לא נותר לנו אלא להשתמש בשמות המקובלים, שכן אחרת לא יבין אותנו הקורא או השומע. כך בדיוק מרגיש ההיסטוריון חוקר ימי הביניים, כלפי השם ש"הדביקו" לתקופה "שלו". איך אפשר לקרוא לתקופה בת כאלף שנים, בעלת גוונים שונים, שקרו בה תהליכים רבים ומגוונים, שהעניקה לעולם את ההפרדה בין דת ומדינה, את אירופה כפי שהיא היום, את עולם האסלאם העשיר והמפותח – ימי הביניים, כאילו זוהי רק תקופה שולית ולא נחשבת, בין העת העתיקה הקלאסית לעת החדשה הנאורה. כמובן ששם זה הוא פרי ההגות של שלהי ימי הביניים וראשית הרנסנס, והביע את האידיאולוגיה שלהם, אבל השם, מכיוון שהתקבל – נשאר עד היום.

ובכן, תקופת הגאונים, כפי שאנו נוהגים לקרוא לתקופה של השלטון המוסלמי הקדום במזרח, נקראת כך על שם המנהיגים שעיצבו לכאורה את דמותו הרוחנית-תרבותית של עם ישראל, החל מהכיבוש הערבי, באמצע המאה השביעית, וכלה בהתפוררות מוסד הישיבות והגאונות, כתוצאה מנסיבות פנימיות וחיצוניות, בערך בסוף המאה ה-12.

 

בשלהי העת העתיקה חי רוב העם יהודי תחת שלטון ביזנטיון במערב (סוריה, ארץ ישראל, מצרים, מַגרִבּ), ותחת שלטון השושלת הסַסַאנית-פרסית במזרח (עיראק, פרס, וכל השטחים ממזרח ומצפון מזרח להם). בשנות השלושים של המאה השביעית יצא הכוח הערבי, בראשית בהנהגתו של מוחמד נביא האִסלאם, ואחריו בהנהגתם של הח'ליפים הראשונים, וכבש את כל השטחים שהוזכרו לעיל. תוך חמישים שנה היו כל השטחים האלה תחת שלטון הערבים והאִסלאם. השלטון הערבי גרם לשינויים מרחיקי לכת ביותר: תוך כמה דורות עברה רוב האוכלוסייה תהליך של התאסלמות וערביזציה וסיגלה לעצמה את מנהגי המיעוט הערבי השולט, את דתו ואת שפתו.

האוכלוסייה היהודית הגדולה שחיה תחת שני שלטונות שונים, הביזנטי והפרסי, חיה עתה כולה תחת שלטון ערבי-מוסלמי. בניגוד לרוב שאר האוכלוסייה, שמרו היהודים על מסגרתם ועל דתם ותרבותם. סייעה בידם העובדה שמוחמד הכיר בהם בתור עם הספר ובני חסות, והעניק להם אוטונומיה וזכות לשלטון עצמי. מן הצד האחר, הם נתפסו בתור אזרחים סוג ב והוטלו עליהם תנאי ההשפלה, הם תנאי עֻמר. התנאים קבעו את מעמדם המשפטי, החברתי והכלכלי של היהודים תחת שלטון האִסלאם. הם הוגבלו בתחומים שונים, חברתיים וכלכליים. אך למעשה, להוציא תקופות קצרות וחולפות, לא נאכפו התנאים בפועל. התנאי היחיד שעליו הקפידו הן השליטים המוסלמים והן היהודים – היה תשלום מס הגולגולת (הגִ'זיה), שהיה בגדר ערובה לשלומם ולהבטחת רכושם של היהודים.

בזכות מסמכי הגניזה אנו יודעים היום איך התנהלו חייהם של היהודים תחת שלטון האסלאם. האסלאם העניק להם את הזכות לאוטונומיה והיהודים המשיכו לקיים את ארבע רָשויות השלטון ההיסטוריות שפעלו גם בשלהי העת העתיקה: במזרח (בבל בפי היהודים) פעלו שלוש רָשויות שהחלוקה ביניהן היתה גיאוגרפית: ראש הגולה, נצר לבית דויד, שהוכר גם בתור ראש היהודים בעיני הח'ליפים העַבּאסים, שלט במרכז בבל. ישיבת סוּרא שבראשה עמד גאון סוּרא, שלטה בדרום בבל. ישיבת פּוּמבּדיתא והגאון העומד בראשה שלטה בצפון בבל. הגאונים היו מקורות הסמכות של רוב הקהילות בעם ישראל, הם פסקו הלכות, ענו על שאלות, חיברו ספרים הלכתיים והיוו מעין הנהגה חברתית ורוחנית לכל עם ישראל. בין שלוש הרָשויות האלה התנהלו מאבקי כוח ושררה בלתי פוסקים, כמו גם בתוך הישיבות עצמן בין כמה משפחות טוענות לשלטון. יש להניח שמאבקי שררה אלה, בצירוף לגורמים אחרים, גרמו לירידת קרנן של הישיבות בעיני העם במהלך המאה ה-11.  במהלך המאות 12-7 התרחשו תהליכים מעניינים בציבור היהודי שחי בקרב עמי האִסלאם. רוב התהליכים היו פועל יוצא ישיר מהשפעת החברה והתרבות האִסלאמיים: התגבשות הקהילות המקומיות, שהיו כפופות למרכזי הסמכות המסורתיים מחד, ופיתחו עצמאות רבה, הן פוליטית והן הלכתית – מאידך; יהודים הגיעו לתפקידי מפתח בממשל המוסלמי על פלגיו השונים, והשפיעו גם על המהלכים הפנימיים בתוך הקהילות; צמחה תנועה חברתית-רעיונית חדשה – הקראות; העימות הפנימי בתוך היהדות והשפעות מכריעות מצד התרבות המוסלמית הביאו לשגשוג רעיוני, פילוסופי, תיאולוגי וספרותי בחברה היהודית; מעמדן של ארץ ישראל וירושלים בקרב היהודים וגם בקרב המוסלמים הביא לשינויי גישה ולויכוחים פנימיים וחיצוניים.

עם הכיבוש הסַלג'וּקי בשנות השבעים של המאה ה-11 והכיבוש הצלבני בסוף המאה ה-11 בא הקץ לישיבת ארץ ישראל בארץ ישראל. עם ירידת הממלכה העַבּאסית במאה ה-12 בא הקץ לישיבות בבל, וכך הסתיימה תקופת הגאונים, כשההנהגה עברה למרכזים מקומיים כמו מצרים, ספרד, צרפת ואשכנז.

הסקירה שלפנינו מבוססת על סידרת הרצאות במסגרת האוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל. בעריכתן העדפתי לשמור על המתכונת והסגנון של השיחות ששודרו, והשתדלתי שלא להעמיס על הקורא שפע פרטים ועובדות העשויים להכביד על הקריאה. מיותר לציין שסקירה זו אינה אלא טעימה קטנה על קצה המזלג לתולדות תקופת הגאונים, בתקווה שטעימה זו תעורר את תאבונם של הקוראים להמשיך ולהעמיק את ידיעותיהם בנושא בעזרת ספרות המחקר הענפה.

 

המקורות לתקופה

במרחב הגיאוגרפי של הממלכות המוסלמיות בתקופה המוסלמית הראשונה (בין המאות ה-7 ל-12), שכנה אוכלוסיה מגוונת, שניכרו בה בעיקר שלוש קבוצות בולטות: מוסלמים, נוצרים ויהודים. גם בתוך שלוש הקבוצות האלה היו גוונים שונים וקבוצות משנה, אולם רב היה המשותף ביניהן על המפריד. בהתאם, יש בידינו היום שלושה סוגי מקורות שהשאירו אחריהן שלוש הקבוצות הללו.

הקורא והחוקר את המקורות הללו, חייב לתת את דעתו לעובדה שאין מקורות אובייקטיביים. כל צד כתב את הדברים על פי תפיסתו ובהתאם למגמתו להאדיר את עצמו ולהכפיש את האחרים. לעתים עולה בידינו להצליב מקורות שונים העוסקים באותו אירוע מנקודות מבט שונות, וזה מאפשר לנו לנסות ולהסיק בזהירות רבה מה באמת התרחש. אך לרוב אנו שבויים בקונצפציות החד-צדדיות ואנו מתקשים לדעת את האמת ההיסטורית.

א. מקורות מוסלמיים

הכותבים המוסלמים של ימי הביניים המוקדמים עסקו בתחומים רבים ומגוונים. בהתאם לרוח הפתיחות שאפיינה את התפיסה המוסלמית לא התמקדו המוסלמים אך ורק  בענייני תיאולוגיה, שבה עסקו פרשני הקוראן, מוסרי המסורות ופוסקי ההלכות. אחרים הרשו לעצמם לחקור ולבדוק כל תחום שהסקרנות האנושית הובילה אותם אליו. המוסלמים הרבו לכתוב כרוניקות, כלומר דברי הימים. הם ליקטו שמועות, סיפורים ואף העתיקו האחד מן השני, בבואם לספר את תולדות הכיבושים הערביים או את תולדותיה של האימפריה. כרוניקאי מן המפורסמים והגדולים שבהם היה אלטַבַּרי, יליד טַבַּריסטן שבפרס, אשר חי במחצית השנייה של המאה התשיעית ובראשית העשירית בבגדאד. נוסף לפירושו לקוראן, שנחשב עד היום לפירוש החשוב ביותר, כתב גם ספר גדול בשם 'תולדות האומות והמלכים' (תַאריח אַלאֻמַם ואלמֻלוּכּ), שבו תיאר את הכיבוש הערבי לכל פרטיו ואת התהליכים המדיניים והחברתיים שבאו בעקבותיו.

בן זמנו ומקומו היה גם אלבִּלאד'וּרי, סופר, משורר ומתרגם מפרסית לערבית. הוא כתב את 'ספר כיבושי הארצות' (כִּתאב פֻתוּח אלבֻּלדאן), שכלל תיאורים מפורטים של כיבושי האסלאם לפי אזורים, וגם את קורות האזורים הללו עד לזמנו.

המוסלמים אהבו לכתוב ביוגרפיות של אישים וח'ליפים מפורסמים. גם ספרות הנוסעים היתה מפותחת מאוד. סוחרים או בעלי תפקידים ממלכתיים, שהיה עליהם להרבות ולשוטט בדרכים, כתבו את רשמי המסע שלהם, תיארו את הארצות, המנהגים, המלבושים, החי והצומח, את חיי הכלכלה, המטבע והמסחר.

אבּן חֻ'רדאד'בִּה, שנולד בח'וֹראסאן שבצפון פרס באמצע המאה התשיעית וחי בבגדאד, עמד בראש שירותי הדואר והביון בממלכה העבאסית. בתוקף תפקידו הרבה במסעות וכתב את 'ספר הדרכים והממלכות' (כִּתאבּ אלמַסאלִכּ ואלמַמאלִכּ) , שבו הרבה בתיאורים שונים ומשונים על האזורים שבהם ביקר. הוא ניחן בעין מתבוננת ובחוש ביקורת וניתוח מפותחים, כמוהו כנוסעים אחרים שכתבו ספרי מסעות. הם נחשבים כמניחי היסוד למדע הגיאוגרפיה.

אלמוּקַדַסי הירושלמי, בן המאה העשירית, כתב  את אחד הספרים המדוייקים והאמינים ביותר 'החלוקה הטובה ביותר להכרת המחוזות' (אַחסַן אלתַקאסים פי מַערִפַת אלאַקאלים).

נאצִר ח'ֹסרוֹ הפרסי, בן המאה ה-11 נסע בעולם, הגיע עד להודו וכתב את 'ספר המסע' (ספר נאמֶה) שממנו אנו שואבים עד היום פרטים מדוייקים ביותר על הנעשה במרחב הגיאוגרפי האמור.

כל הספרות המוסלמית כתובה בשפה הערבית, היא השפה הרשמית, המדוברת והמאחדת של כל הממלכות המוסלמיות בימי הביניים המוקדמים.

ב. מקורות נוצריים

האוכלוסיה הנוצרית שישבה בארצות האסלאם בימי הביניים המוקדמים היתה ברובה אוכלוסיה נוצרית מזרחית. הדת הרשמית של הממלכה הביזנטית היתה יוונית אורתודוכסית, ואילו במחוזות המזרח ישבו הפלגים שפרשו מן הנצרות האורתודוכסית כבר במאה החמישית. במחוזות פרס ישבו הנסטוריאנים, שכתבו ערבית, ככל תושבי המחוזות המוסלמים. באזורי ארץ ישראל, סוריה ומצרים ישבו קבוצות מונופיזיטיות (למשל הקופטים, היעקוּבּים, הגרוזים והארמנים), שדיברו ערבית אך כתבו בעיקר בשפתם הארמית-סורית, הגרוזית או הארמנית.

להבדיל מן הכותבים המוסלמים, ובהתאם לרוח האמונה שלאורה חיו, הגבילו עצמם הכותבים הנוצרים, שרובם היו אנשי כנסייה (כמרים, נזירים, בישופים) אך ורק לענייני תיאולוגיה. הם הרבו בפירושים ודרשות ועסקו גם בפולמוסים נגד היהדות והאסלאם. סופר ביזנטי חשוב היה תֵיאוֹפַנֶס בן המאה השמינית, שבכתביו משולב חומר רב מאוד על תולדות ביזנטיון. מקורות יוניים-אורתודוכסיים של הכנסייה הירושלמית מספקים מידע דל על תולדות הכנסייה והנוצרים בארץ ישראל. אנשי כנסייה מן המזרח שכתבו בניב הארמי-סורי היו הבישוף הארמני סֵיבֶּאוס בן המאה השביעית, מיכאל הסורי בן המאה ה-11 ובר-הֶבּרֵאוּס בן המאה

ה-13. הספרות הארמית-סורית תורמת את חלקה בכמה נקודות חשובות בתיאור המאורעות המדיניים והצבאיים.

למרות ההגבלות הדתיות, היו אנשי כנסייה שכתבו גם כרוניקות. מהם החשוב ביותר הוא אֶוּטיכיוּס, הפטריארך של אלכסנדריה בן המאה העשירית, שהיה גם רופא ונודע בשמו הערבי סַעיד אבּן בִּטריק. הוא כתב את תולדות הכנסייה משולבות בדברי ימי האסלאם. עבודותיו כוללות מידע רב על הנוצרים, חגיהם ומנהגיהם, ועל חיי הפטריארכים ופועלם.

ג. המקורות היהודיים

בין המקורות היהודיים, שהם מטבע הדברים עיקר המקורות שאנו נעזרים בהם, בבואנו ללמוד את תולדות עם ישראל בארצות האסלאם, הכתבים מגניזת קהיר הם שתופסים מקום בראש. הן בזכות כמותם, הן בזכות האותנטיות שלהם, שהלוא נכתבו ממש בידי אנשים בני התקופה, מהם שמילאו תפקיד חשוב ומרכזי בהתרחשויות ההיסטוריות.

בדצמבר 1896 יצאו שתי נשים סקוטיות מלומדות למצרים והביאו משם כמה דפי ספר שרכשו מידי מוכר עתיקות בקהיר. הן הציגו את הדפים לפני סולומון שכטר, מרצה לתלמוד וליהדות באוניברסיטת קיימברידג'. כששכטר פענח את הכתוב עברית הבין שלפניו נמצא אחד הממצאים החשובים ביותר שעין מלומד שזפה בימיו. הוא זיהה את המקור העברי של ספר בן סירא. בן סירא היה ממשל משלים יהודי שחי בירושלים במאה השנייה לפני הספירה. הוא כתב את ספרו ברוח המקרא ובלשון ספרי המקרא המאוחרים, אבל הטביע בו את חותם זמנו ויש בו עדויות היסטוריות על תקופתו. הספר לא קודש על ידי חז"ל וכך אבד לעולם המקור היהודי. אבל הוא תורגם ליוונית ונשתמר על ידי הכנסייה הנוצרית, וכך שרד רק בתרגומו ליוונית. בגניזה נשתמרו בערך שני שלישים מן הספר המקורי בשפתו העברית, שהועתק וחזר והועתק בידי יהודים, אנשים פרטיים, עד שדפיו נתגלגלו והגיעו לגניזה.

כששכטר הבין את חשיבות הממצא, ידע שמן המקום שבו נמצא קטע זה אפשר בוודאי לגלות עוד כתבים חשובים. בעידודו ובמימונו של ד"ר צ'רלס טיילור, נשיא קולג' סנט ג'ון בקיימבריג' יצא שכטר מיד לקהיר, והוציא את האוצר האדיר של כתבי היד שנאגרו במשך כאלף שנים בחדר הגניזה של בית הכנסת על שם עזרא הסופר, הוא בית הכנסת של הירושלמיים בפסטאט (הים קהיר הישנה), בירת מצרים החל משנת 640 ועד לשנת 969, שבה הוקמה קהיר על ידי הפאטמים. שכטר חזר לקיימבריג' עם כמאתים אלף קטעים, שעבודת מיונם, קטלוגם ופענוחם נמשכת עד היום הזה.

אמנם שכטר, שלימים נעשה פרופסור לעברית באוניברסיטת לונדון, ואחר כך נשיא הסמינר היהודי התיאולוגי בניו יורק וממייסדיה של התנועה הקונסרבטיבית, לא היה האדם הראשון שהגיע לגניזה. הקדימוהו רבים, בהם רבנים וסוחרים ירושלמים ושליחיהם, שהוציאו מן הגניזה, או קנו בשוק העתיקות בקהיר, פריטים שסוחרי עתיקות הוציאו מן הגניזה ומכרום לאספנים. רבים מכתבי היד הללו מצאו את דרכם לבסוף לספריות אוניברסיטאיות ברחבי העולם. גם הארכימנדריט הרוסי אנטונין, שישב בירושלים בסוף המאה ה-19, רכש מבחר קטן יחסית אך הדור במיוחד, של כתבי יד מהגניזה, והעבירם ללנינגרד שברוסיה (היא פטרבורג של היום). בספריה הציבורית של פטרבורג נמצא גם האוסף של מי שכונה על ידי גויטיין, חוקר הגניזה מן החשובים בעולם, 'האספן הגדול ביותר של כתבי יד עבריים מזרחיים', הלוא הוא החכם הקראי יליד קרים, אברהם פירקוביץ', שחי בסוף המאה ה-18 ובראשית ה-19. הלה קיבץ כ-18 אלף כתבי יד עבריים מכל ארצות הים התיכון, רובם קראיים, מקצתם רבניים. פירקוביץ' לא נטה לחשוף את מקורותיהם של מכמניו השונים, אך לדברי גויטיין, אין ספק שחלק גדול מהם נלקחו מן הגניזה הקהירית.

קדמו לשכטר גם הנוסע היהודי בן המאה ה-19, יעקב ספיר, שביקר במצרים ותיאר את חדר הגניזה, אך לא התאפשר לו לחדור לתוכה ולגלות את מכמניה. לנוסע היהודי שבא אחריו, אלקן נתן אדלר, עורך דין עשיר ואספן ספרים נלהב, האיר המזל את פניו. הוא הגיע לשם בפעם השנייה לאחר שבית הכנסת שופץ והתאפשרה הכניסה לחדר הגניזה. כשהגיע לשם בשנת 1896, לפני שכטר, כבר החלו לזרום מהגניזה דפים בודדים שהגיעו בעיקר לסוחרי עתיקות. אדלר לקח מן הגניזה אוסף נכבד של כתבי יד והעבירם לניו יורק. היום הם שמורים באוסף הנקרא על שמו בסמינר היהודי תיאולוגי בניו יורק.

לבד מאוספים אלה נמצאים אוספים גדולים וחשובים גם בספריות אחרות בעולם. אוסף חשוב שמור בספריית הבודליאנה שבאוכספורד ובמוזיאון הבריטי בלונדון. וכן יש אוספים בבודפשט, בברלין, בפריס, בפילדלפיה, בהידלברג, במנצ'סטר, בווינה ובשטרסבורג. מן האוספים הללו כמה שייכים לאספנים פרטיים ואחרים שייכים לספריות של אוניברסיטאות. לאחרונה הסתיים פרוייקט רב-היקף והוא צילומו של כל אוסף פירקוביץ' על ידי צוות מבית הספרים הלאומי בירושלים. לפי החוזה שנחתם בזמנו בין בית הספרים הלאומי לבין הספריה הציבורית של לנינגרד התחייב הצד הישראלי, נוסף על התמורה הכספית המכובדת ששילם, להכין גם קטלוג של האוסף ועכשיו שוקדים עליו בירושלים. עם הגיעם של תצלומי אוסף פירקוביץ' למכון לתצלומי כתבי יד עבריים בירושלים, הושלם למעשה צילומה של כל הגניזה הקהירית על ידי בית הספרים הלאומי, וחוקרים יכולים עכשיו לשבת בגבעת רם ולקרוא- אמנם במיקרופילם, ולא תמיד באיכות משובחת- את כל רבע מיליון קטעי הגניזה הפזורים בעשרות ספריות ואוספים פרטיים ברחבי העולם.