פרשת צו – מאמר שלישי

פרשת השבוע – צו (ויקרא ו – ח)

השבוע שבין ב בניסן – ח בניסן ה'תשע"ב, 25 במרס – 31 במרס 2012).

טעות נפוצה היא, כי בפרשת צו ישנם צ"ו (96 בבגימטריה) פסוקים, טעות שאף השתרבבה למספר ספרים, אך בפועל בפרשה ישנם צ"ז (97) פסוקים.

בפרשת "צו" מגיעים אנו ל-חצי התורה בפסוקים.

הפטרת פרשת צו היא בנבואת תוכחה של ירמיהו, בפרק ז' פסוקים כא-כח (בנוסח אשכנז ממשיכים עד פרק ח' פסוק ג). ירמיהו מוכיח את העם על שעבודת הקורבנות שלהם מחפה על שחיתות מוסרית.

בשנים פשוטות, פרשת צו נקראת תמידבשבת הגדול ורבים נוהגים לקרוא בה הפטרה מיוחדת לשבת הגדול.

בשם שבת הגדול מכונה ההשבת שלפני פסח. בשבת זו דורש הרב בקהילתו בהלכות הפסח. כן יש הנוהגים לקרוא בשבת זו קטעים מההגדה של פסח. שבת זו ידועה כשבת מיוחדת החל מאמצע יימי הביניים.

על פי הלוח העברי הקבוע, בשנים פשוטות חל שבת הגדול תמיד בפרשת צו. ברוב הקהילות נהוג להפטיר בשבת הגדול בפרשת "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים" (מלאכי ג').

 

עולות וקרבנות: תפיסת חז"ל

ויקרא ז

לז זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים.  לח אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי  בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת-קָרְבְּנֵיהֶם לַיהוָה בְּמִדְבַּר סִינָי.  {פ}
מסכת מנחות דף קי ע"א: "אמר רבא: כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה (ולא חטאת) ולא מנחה ולא אשם. אמר רבי יצחק: מאי דכתיב 'זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם', כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם".

מסכת תענית (דף כ"ז ע"ב): "א"ל (הקב"ה) קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת וגו' אמר לפניו: רבש"ע, תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם? אמר לו כבר תקנתי להם סדר קרבנות בזמן שקוראין בהן לפני מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני ואני מוחל להם על כל עונותיהם".

ההפטרה של פרשת צו

שמות כ

ב* אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל-פָּנָי. ג לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל-תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. ד לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבֹת עַל-בָּנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי. ה וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָי. {ס} ו לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה אֵת אֲשֶׁר-יִשָּׂא אֶת-שְׁמוֹ לַשָּׁוְא. {פ}

ז זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. ח שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ. ט וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. י כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל-כֵּן בֵּרַךְ יְהוָה אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ. {ס} יא כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. {ס} יב לֹא תִרְצָח {ס} לֹא תִנְאָף {ס} לֹא תִגְנֹב {ס} לֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר. {ס} יג לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ {ס} לֹא-תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ. {פ}

ירמיהו ז

ט הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם. י וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל-הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה. יא הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר-נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו בְּעֵינֵיכֶם גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי נְאֻם-יְהוָה.

 כא כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל-זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר.

כב כִּי לֹא-דִבַּרְתִּי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוציא (הוֹצִיאִי) אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל-דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח. כג כִּי אִם-אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם. כד וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא-הִטּוּ אֶת-אָזְנָם וַיֵּלְכוּ בְּמֹעֵצוֹת בִּשְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע וַיִּהְיוּ לְאָחוֹר וְלֹא לְפָנִים. כה לְמִן-הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת-כָּל-עֲבָדַי הַנְּבִיאִים יוֹם הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ. כו וְלוֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת-אָזְנָם וַיַּקְשׁוּ אֶת-עָרְפָּם הֵרֵעוּ מֵאֲבוֹתָם. כז וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת-כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּ אֵלֶיךָ וְקָרָאתָ אֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲנוּכָה. כח וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַגּוֹי אֲשֶׁר לוֹא-שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהָיו וְלֹא לָקְחוּ מוּסָר אָבְדָה הָאֱמוּנָה וְנִכְרְתָה מִפִּיהֶם. {ס} אֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲנוּכָה. כט גָּזִּי נִזְרֵךְ וְהַשְׁלִיכִי וּשְׂאִי עַל-שְׁפָיִם קִינָה כִּי מָאַס יְהוָה וַיִּטֹּשׁ אֶת-דּוֹר עֶבְרָתוֹ. ל כִּי-עָשׂוּ בְנֵי-יְהוּדָה הָרַע בְּעֵינַי נְאֻם-יְהוָה שָׂמוּ שִׁקּוּצֵיהֶם בַּבַּיִת אֲשֶׁר-נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו לְטַמְּאוֹ. לא וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן-הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת-בְּנֵיהֶם וְאֶת-בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל-לִבִּי. {פ}

לב לָכֵן הִנֵּה-יָמִים בָּאִים נְאֻם-יְהוָה וְלֹא-יֵאָמֵר עוֹד הַתֹּפֶת וְגֵיא בֶן-הִנֹּם כִּי אִם-גֵּיא הַהֲרֵגָה וְקָבְרוּ בְתֹפֶת מֵאֵין מָקוֹם. לג וְהָיְתָה נִבְלַת הָעָם הַזֶּה לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ וְאֵין מַחֲרִיד. לד וְהִשְׁבַּתִּי מֵעָרֵי יְהוּדָה וּמֵחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה כִּי לְחָרְבָּה תִּהְיֶה הָאָרֶץ.

ירמיהו ח

א בָּעֵת הַהִיא נְאֻם-יְהוָה ויציאו (יוֹצִיאוּ) אֶת-עַצְמוֹת מַלְכֵי-יְהוּדָה וְאֶת-עַצְמוֹת-שָׂרָיו וְאֶת-עַצְמוֹת הַכֹּהֲנִים וְאֵת עַצְמוֹת הַנְּבִיאִים וְאֵת עַצְמוֹת יוֹשְׁבֵי-יְרוּשָׁלִָם מִקִּבְרֵיהֶם. ב וּשְׁטָחוּם לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר אֲהֵבוּם וַאֲשֶׁר עֲבָדוּם וַאֲשֶׁר הָלְכוּ אַחֲרֵיהֶם וַאֲשֶׁר דְּרָשׁוּם וַאֲשֶׁר הִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם לֹא יֵאָסְפוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ לְדֹמֶן עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ. ג וְנִבְחַר מָוֶת מֵחַיִּים לְכֹל הַשְּׁאֵרִית הַנִּשְׁאָרִים מִן-הַמִּשְׁפָּחָה הָרָעָה הַזֹּאת בְּכָל-הַמְּקֹמוֹת הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת. {ס}

 

ההפטרה של שבת הגדול

מלאכי ג

א הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה-דֶרֶךְ לְפָנָי וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל-הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר-אַתֶּם מְבַקְשִׁים וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר-אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה-בָא אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת. ב וּמִי מְכַלְכֵּל אֶת-יוֹם בּוֹאוֹ וּמִי הָעֹמֵד בְּהֵרָאוֹתוֹ כִּי-הוּא כְּאֵשׁ מְצָרֵף וּכְבֹרִית מְכַבְּסִים. ג וְיָשַׁב מְצָרֵף וּמְטַהֵר כֶּסֶף וְטִהַר אֶת-בְּנֵי-לֵוִי וְזִקַּק אֹתָם כַּזָּהָב וְכַכָּסֶף וְהָיוּ לַיהוָה מַגִּישֵׁי מִנְחָה בִּצְדָקָה. ד וְעָרְבָה לַיהוָה מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיֹּת. ה וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר-שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי-גֵר וְלֹא יְרֵאוּנִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת. ו כִּי אֲנִי יְהוָה לֹא שָׁנִיתִי וְאַתֶּם בְּנֵי-יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם. ז לְמִימֵי אֲבֹתֵיכֶם סַרְתֶּם מֵחֻקַּי וְלֹא שְׁמַרְתֶּם שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה נָשׁוּב. ח הֲיִקְבַּע אָדָם אֱלֹהִים כִּי אַתֶּם קֹבְעִים אֹתִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה קְבַעֲנוּךָ הַמַּעֲשֵׂר וְהַתְּרוּמָה. ט בַּמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים וְאֹתִי אַתֶּם קֹבְעִים הַגּוֹי כֻּלּוֹ. י הָבִיאוּ אֶת-כָּל-הַמַּעֲשֵׂר אֶל-בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אִם-לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד-בְּלִי-דָי. יא וְגָעַרְתִּי לָכֶם בָּאֹכֵל וְלֹא-יַשְׁחִת לָכֶם אֶת-פְּרִי הָאֲדָמָה וְלֹא-תְשַׁכֵּל לָכֶם הַגֶּפֶן בַּשָּׂדֶה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת. יב וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם כָּל-הַגּוֹיִם כִּי-תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת. {פ}

יג חָזְקוּ עָלַי דִּבְרֵיכֶם אָמַר יְהוָה וַאֲמַרְתֶּם מַה-נִּדְבַּרְנוּ עָלֶיךָ. יד אֲמַרְתֶּם שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹהִים וּמַה-בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית מִפְּנֵי יְהוָה צְבָאוֹת. טו וְעַתָּה אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים גַּם-נִבְנוּ עֹשֵׂי רִשְׁעָה גַּם בָּחֲנוּ אֱלֹהִים וַיִּמָּלֵטוּ. טז אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְהוָה אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב יְהוָה וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְהוָה וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ. יז וְהָיוּ לִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת לַיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה סְגֻלָּה וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל אִישׁ עַל-בְּנוֹ הָעֹבֵד אֹתוֹ. יח וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ. {פ}

יט כִּי-הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כָל-זֵדִים וְכָל-עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֲשֶׁר לֹא-יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף. כ וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק. כא וְעַסּוֹתֶם רְשָׁעִים כִּי-יִהְיוּ אֵפֶר תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵיכֶם בַּיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת. {פ}

כב זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים. כג הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. כד וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם פֶּן-אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת-הָאָרֶץ חֵרֶם. {ש}

 

דיאלוג ארוך ומפותל בין העם המאמין כי הוא הולך בצדק, לבין הנביא שמוכיחו, נמצא בספר מלאכי. הנה כמה דוגמאות:

מלאכי פרק א פסוק ב
(ב) אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה'
וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ
הֲלוא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקב נְאֻם ה' וָאהַב אֶת יַעֲקב:

מלאכי פרק א פסוק ו-ז:
(ו) בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדנָיו
וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבודִי
וְאִם אֲדונִים אָנִי אַיֵּה מורָאִי
אָמַר ה' צְבָאות לָכֶם הַכּהֲנִים בּוזֵי שְׁמִי
וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה בָזִינוּ אֶת שְׁמֶךָ:
(ז) מַגִּישִׁים עַל מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגאָל
וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה גֵאַלְנוּך?ָ
בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן ה' נִבְזֶה הוּא:

מלאכי פרק ב פסוק יז
(יז) הוגַעְתֶּם ה' בְּדִבְרֵיכֶם
וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה הוגָעְנוּ
בֶּאֱמָרְכֶם כָּל עשֵׂה רָע טוב בְּעֵינֵי ה' וּבָהֶם הוּא חָפֵץ
או אַיֵּה אֱלהֵי הַמִּשְׁפָּט:

מלאכי פרק ג פסוק ז-ח:
(ז) לְמִימֵי אֲבתֵיכֶם סַרְתֶּם מֵחֻקַּי וְלא שְׁמַרְתֶּם
שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם אָמַר ה' צְבָאות
וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה נָשׁוּב:
(ח) הֲיִקְבַּע אָדָם אֱלהִים כִּי אַתֶּם קבְעִים אתִי
וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה קְבַעֲנוּך?ָ הַמַּעֲשֵׂר וְהַתְּרוּמָה:

מלאכי פרק ג פסוק יג-טו:
(יג) חָזְקוּ עָלַי דִּבְרֵיכֶם אָמַר ה'
וַאֲמַרְתֶּם מַה נִּדְבַּרְנוּ עָלֶיךָ:
(יד) אֲמַרְתֶּם שָׁוְא עֲבד אֱלהִים
וּמַה בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּו
וְכִי הָלַכְנוּ קְדרַנִּית מִפְּנֵי ה' צְבָאות:
(טו) וְעַתָּה אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים
גַּם נִבְנוּ עשֵׂי רִשְׁעָה גַּם בָּחֲנוּ אֱלהִים וַיִּמָּלֵטוּ:
בעיה זו שעומדת בפני העם השומע את דברי הנביא, היא צומת הדרכים של האמונה. כל אמונה חייבת להציב בפני המאמין שני זוגות ניגודים. הזוג האחד: את הטוב והרע, ואת היכולת לבחור ביניהם. הזוג השני: האמת והשקר, והיכולת לטעות ביניהם.

אם האמונה אינה מציבה בפני המאמין את היכולת לטעות, חדלה היא להיות אמונה, והופכת להיות חוק טבע. אם אדם האוכל טריפה יקבל הרעלת קיבה ברגע שיבלע את המאכל – אין הוא בוחר בין הטוב והרע. הוא חייב לעשות את הטוב. ברגע שיאכל טרפה יחלה, בדיוק כמו שיקרה לו אם יאכל רעל עכברים. על כן הסיסמה "אכלתי חזיר, ורציתי לראות מה ייקרה לי" היא סיסמה פרימיטיבית, של מי שאינו מבין אמונה מהי.
על כן האמונה מציבה בפני האדם את האמת ואת השקר, והוא יכול לבחור בשקר. את המצווה ואת העבירה, והוא יכול לבחור בעבירה. לא יקרה לו כלום – במישור המיידי – אם יבחר בעבירה.
הטוב והרע בפני האדם. הוא יכול לבחור ביניהם. הטוב והרע בפני האדם, והוא גם יכול לטעות ביניהם. וכאן הפרדוקס של האמונה: המאמין חייב להחליט איזה מהשנים הוא טוב, ואיזה רע, ואחר כך לבחור בטוב ולמאוס ברע. ובתוך מבוכה זו מתנהלים חיי המאמין.

מסכת ידיים

ד,ג בו ביום אמרו, עמון ומואב מה הם בשביעית. גזר רבי טרפון, מעשר עני; וגזר רבי אלעזר בן עזריה, מעשר שני. אמר רבי ישמעאל, אלעזר בן עזריה, עליך ראיה ללמד, שאתה מחמיר–שכל המחמיר, עליו הראיה ללמד. אמר לו רבי אלעזר בן עזריה, ישמעאל אחי, אני לא שניתי מסדר השנים; טרפון אחי שינה, ועליו ראיה ללמד. השיב רבי טרפון, מצריים חוצה לארץ, ועמון ומואב חוצה לארץ–מה מצריים מעשר עני בשביעית, אף עמון ומואב מעשר עני בשביעית. השיב רבי אלעזר בן עזריה, בבל חוצה לארץ, ועמון ומואב חוצה לארץ–מה בבל מעשר שני בשביעית, אף עמון ומואב מעשר שני בשביעית. אמר רבי טרפון, מצריים מפני שהיא קרובה, עשאוה מעשר עני, שיהו עניי ישראל נסמכין עליה בשביעית–אף עמון ומואב שהן קרובין, נעשים מעשר עני, שיהו עניי ישראל נסמכין עליהן בשביעית. אמר לו רבי אלעזר בן עזריה, הרי אתה כמהנן ממון, ואין אתה אלא כמפסיד נפשות: קובע אתה את השמיים מלהוריד טל ומטר, שנאמר "היקבע אדם אלוהים, כי אתם קובעים אותי, ואמרתם, במה קבענוך; המעשר, והתרומה" (מלאכי, ג ח). השיב רבי טרפון. אמר רבי יהושוע, הריני כמשיב על דברי טרפון אחי, אבל לא לעניין דבריו: מצריים מעשה חדש ובבל מעשה ישן, והנידון שלפנינו מעשה חדש; יידון מעשה חדש ממעשה חדש, ואל יידון מעשה חדש ממעשה ישן. מצריים מעשה זקנים, ובבל מעשה נביאים, והנידון שלפנינו מעשה זקנים; יידון מעשה זקנים ממעשה זקנים, ואל יידון מעשה זקנים ממעשה נביאים. נמנו וגמרו, עמון ומואב מעשר עני בשביעית. וכשבא רבי יוסי בן דורמסקית אצל רבי אליעזר ללוד, אמר לו, מה חידוש היה לכם בבית המדרש היום. אמר לו, נמנו וגמרו, עמון ומואב מעשר עני בשביעית. בכה רבי אליעזר ואמר "סוד ה', ליראיו; ובריתו, להודיעם" (תהלים כה יד); צא והודיעם ואמור להם, אל תחושו למניינכם–מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי, ששמע מרבו, ורבו מרבו הלכה למשה מסיניי, שעמון ומואב מעשר עני בשביעית.

התייחסות נוצרית

כיצד לעבור מקללה לברכה?

לשוב ממעשיכם

להחזיר את החוב

בכל מקרה של מעשה עושק, דרישות אלה אינן משתנות, באם הנעשק הוא אלוהים או אדם.

היחס למעשר בברית החדשה

בברית החדשה, אלוהים לעולם אינו קובע חוק מוגדר, כמו זה של התנ"ך, הדורש ממאמינים להפריש לו מעשר מכלל הכנסתם. ברית החסד אינה פועלת באמצעות חוקים הנכפים מבחוץ, אלא באמצעות חוקים הנכתבים ברוח הקודש בלבבות המאמינים. באיגרת השנייה אל הקורינתיים ט, 7 שאול מורה למאמינים, וְכָל אִישׁ כַּאֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ לֹא בְעַיִן רָעָה וְלֹא לְאָנְסוֹ.

אלוהים וקמצנים

דבר אחד, מכל מקום, בטוח: רוח הקודש לעולם לא יגרום למאמין להתקמצן. בתהילים נא, 14 דוד מתפלל לאדון, "וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי." מאפיין אחד ברור של רוח הקודש הינו נדיבות. אלוהים עצמו הוא גדול הנותנים. כאשר הרוח שלו נוגע בלבבות אנשיו, הוא הופך אותם כמוהו, לנותנים נדיבים.

ברית טובה יותר

על-פי הכתוב באיגרת אל העברים ח, 6, נכנסנו אל "בְּרִית מְעֻלָּה יוֹתֵר אֲשֶׁר נוֹסְדָה עַל הַבְטָחוֹת טוֹבוֹת יוֹתֵר."

בלתי מתקבל על הדעת שאנשים הנהנים מהברית המעולה יותר הזאת, יהיו פחות נדיבים בנתינתם לאלוהים מאשר מי שהיו תחת ברית נחותה יותר. אם עם אלוהים, תחת תורת משה, נתנו לו את המעשרות שלהם — ואף יותר מכך — איך יכולים מאמינים תחת החסד להצדיק משהו שהוא פחות מזה? הסטנדרטים של החסד הינם גבוהים יותר, לא נמוכים יותר, מאלה של החוק.

קמצנות מעוררת קללה

לאורך כל דבר האלוהים, עיקרון יסודי אחד ממשיך בלא שינוי: קמצנות כלפי אלוהים מעוררת את הקללה שלו, אולם נדיבות משחררת את ברכתו.