פרשת תולדות – מאמר שלישי

פרשת השבוע – תולדות (בראשית כה, יט – כח, ט)

השבוע שבין כו במרחשוון – ב בכסלו ה'תשע"ג (11בנובמבר – 17 בנובמבר 2012)

הפטרה: מלאכי, תרי עשר, מתחילתו ועד פרק ב' פסוק ז.

יצחק ורבקה

בראשית כה

יט וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן-אַבְרָהָם  אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק.  כ וַיְהִי יִצְחָק בֶּן-אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת-רִבְקָה בַּת-בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה.  כא וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהוָה וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ.  כב וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם-כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת-יְהוָה.  כג וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר.  כד וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ.  כה וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו.  כו וְאַחֲרֵי-כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וְיִצְחָק בֶּן-שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם.

יט וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן-אַבְרָהָם  אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק.  כ וַיְהִי יִצְחָק בֶּן-אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת-רִבְקָה בַּת-בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה. 

מדרש תנחומא לבראשית: בא וראה כח השלום שבשעה שנתטלטלה שרה מיד פרעה ליד אבימלך ונתעברה ביצחק היו אומות העולם אומרים הלבן מאה שנה יולד אלא היא מעוברת מאבימלך או מפרעה והיתה חשד בלבו של אברהם על אלו הדברים מה עשה הקב"ה אמר למלאך הממונה על יצירת הוולד עשה כל אקונין שלו כדמות אביו כדי שיעידו הכל שהוא בנו של אברהם מנין ממה שקראו בענין אלה תולדות יצחק בן אברהם ממשמע שהוא אומר יצחק בן אברהם איני יודע שאברהם הוליד את יצחק ומה ת"ל אברהם הוליד את יצחק שכל הרואה אברהם היה אומר בודאי שאברהם הוליד את יצחק ממה שהיה קלסתר פניהם דומין זה לזה לכך נאמר אברהם הוליד את יצחק.

רש"י: "להגיד שבחה, שהיתה בת רשע ואחות רשע ומקומה אנשי רשע, ולא למדה ממעשיהם".

כא וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהוָה וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ.

רש"י: "אין דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע, לפיכך (נכתב ויעתר) לו, ולא (ויעתר) לה".

מדרש תנחומא לבראשית: שנאמר תחת אבותיך יהיו בניך, מדבר ביצחק אבינו ובאברהם אבינו, אברהם נתברך, שנאמר (בראשית כד) וה' ברך את אברהם בכל, יצחק נתברך דכתיב (שם כו) ויברכהו ה', אברהם הוליד צדיק ורשע יצחק וישמעאל, יצחק הוליד צדיק ורשע יעקב ועשו, אברהם אשתו עקרה ויצחק אשתו עקרה, ולמה נתעקרו האמהות, רבי חלבו בשם ר' יוחנן: שהיה הקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתם, אמר הקב"ה עשירות הן נאות הן אם אני נותן להם בנים אינן מתפללות.

 כב וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ

מדרש אגדה: אמר עשו ליעקב: בוא ונחלוק העולם. אמר לו יעקב: טול אתה העולם הזה ואני אטול עולם הבא, וכן עשו אמר ליעקב: טול אתה העולם הבא ואני אטול העולם הזה.

וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב

אברהם בורג, פרשת השבוע בלשון בני אדם, דביר 2009, עמ' 65-64: מרגע בואו לעולם דבק בו כינוי הגנאי "יעקב", כשם נרדף למרמה, לעורמה ולתחמנות… נולד ילד, תם ותמים, אבל השם שהעניקו לו לא עזב אותו לרגע… ראו כמה פעמים שינה יעקב את סביבתו, עבר למקומות חדשים, שינה את שמו ואת עיסוקו, אבל גורלו הוא שתווית השקרנות שדבקה בו לא עזבה אותו מעולם.

עשיו ויעקב; גלגולו של מוטיב

בראשית כה

כז וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים.  כח וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו כִּי-צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב.  כט וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן-הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף.  ל וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל-יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ אֱדוֹם.  לא וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב  מִכְרָה כַיּוֹם אֶת-בְּכֹרָתְךָ לִי.  לב וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה-זֶּה לִי בְּכֹרָה.  לג וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב.  לד וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת-הַבְּכֹרָה.  {פ}

בסיפורי התורה הופך סיפורם של יעקב ועשו לסיפור ישראל-אדום, ובהמשך – בפרשנות פנים-מקראית – בכל נבואת עובדיה, מלאכי ( א, ב-ג) ובתהלים (קלז, ז-ח) –  לסיפור היחסים בין ישראל לבבל מחורבן  הבית הראשון. המקרא לא הותיר ספק בקשר ליחס של עשיו לעם ישראל. בעקבות חורבן הבית השני עבר השם עשיו-אדום העתקה בספרות חז"ל: ממלכות בבל הרשעה – שהחריבה את הבית הראשון, לקיסרות הרומית – המלכות שהחריבה את הבית השני.

אדום נעשה כינויה של רומא. כך קיבל הצורר החדש את שמו ואת גורלו של הצורר הישן. משעה שהאימפריה הרומית נעשתה אימפריה נוצרית, והנצרות ירשה את האלילות כדתה של רומא, נתגלגל השם אדום על הנוצרים. בעקבות החורבן התחולל שינוי מפליג במשמעות המושגים עשיו-אדום. בעיניים יהודיות חדלה המריבה בין יעקב לעשיו להיות סיפור על סכסוך טריטוריאלי בין שכנים, והפכה לעימות בעל ממדים משיחיים בין יהודה לרומא.  משעה שאדום היה לשם נרדף לרומא, הוסטו בבת אחת כל נבואות הנקמה לעתיד לבוא מאדום לרומא, מתוך ציפייה למפלתה ולאובדנה באחרית הימים. הדרמה המקראית שבין יעקב לעשיו, על סמליה הטעונים, התפרשה כמשל וכנבואה לעימות הנמשך בין יהודה לרומא האלילית. לפי תפיסה זו אין שלום בין שתי האומות: "אם מלאה זו- חרבה זו" (מגילה, ו, ע"א). החל מהמאה הרביעית, לאחר שהמלכות היתה למינות, היו מי שכינו בשם אדום את הכנסייה הנוצרית, ואילו אחרים ראו בשם זה כינוי לאימפריה הביזנטית. אדום הפך לאויב המיתולוגי האחרון של ישראל עד אחרית הימים – מחליף זהות, שם זמן ומקום, אך תמיד מכונה בכינוי הקמאי והמאיים: אדום. עשיו-אדום נעשה שם קוד לישו ולנוצרים. עשיו מתואר בספרות חז"ל כרשע – כסמל לצורר בן דורם של חז"ל  – טיטוס, כובש ירושלים ומחריבה, והשלטון הרומי.

בבלי, עבודה זרה דף כה, ב: ת"ר ישראל שנזדמן לו <עובד כוכבים> {גוי} בדרך טופלו לימינו. ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר בסייף טופלו לימינו במקל טופלו לשמאלו. היו עולין במעלה או יורדין בירידה לא יהא ישראל למטה <ועובד כוכבים> {וגוי} למעלה אלא ישראל למעלה <ועובד כוכבים> {וגוי} למטה ואל ישוח לפניו שמא ירוץ את גולגלתו. שאלו להיכן הולך ירחיב לו את הדרך כדרך שעשה יעקב אבינו לעשו הרשע [דכתיב] (בראשית לג) עד אשר אבא אל אדוני שעירה וכתיב (בראשית לג) ויעקב נסע סכותה.

דון יצחק אברבנאל (1437 – 1508, נולד בליסבון, פורטוגל, נפטר בונציה, איטליה, מדינאי יהודי, פילוסוף, פרשן מקרא, ואיש כספים): "והנה חכמי האמת קבלו שנפש עשו נתגלגלה בנפש ישו הנוצרי…ואולי שעל זה נקרא ישוע שאותיותיו הם אותיות שם עשיו במילואו ומפני זה כל המחזיקים בדתו ואמונתו ועובדים אותו היה ראוי שיקראו בני אדום כיון שישו הוא עשיו ועשיו הוא אדום והנה ברומי היתה התחלת הדת הזאת ושורשה וקיסרי רומי ומלכי הנוצרים קבלו אותה ראשונה ולכן כל הנוצרים המאמינים בדת ישו הם בלי ספק בני אדום בני עשיו".

יעקב ועשיו

אגדות רבות נאמרו על סיפורו של עשו. בזמן ההריון, חז"ל מסבירים ששני האחים נועדו מרחם לייעוד שונה: כאשר הייתה עוברת על פתח בתי מדרשות היה יעקב מפרכס לצאת, ואילו כאשר הייתה חולפת על פני עבודה זרה היה עשו מבקש לצאת. כשגדל, חז"ל מספרים שהיה צד את הבריות ושודד אותם ואת נשותיהם. בסיפור מכירת הבכורה (חז"ל מספרים שהיה זה בגיל 15, עם מות אברהם) חז"ל מסבירים את עייפותו המוגזמת בכך שעבר על חמש העבירות החמורות באותו יום. חז"ל מוסיפים שהנזיד שהכין יעקב היה למעשה נזיד עדשים שהכין יעקב לסעודת ההבראה על אברהם.

בפגישתם של עשו ויעקב, חז"ל מסבירים כי עשו עדיין רצה להרוג את יעקב ולנשוך את צווארו, אך צווארו של יעקב הפך להיות קשה כשיש ושיניו של עשו נשברו ולכן שניהם בכו בפגישה.

מצאצאיו הבולטים של עשו – עמלק, בן בנו של אליפז בן עשו. על פי המסורת קבור ראשו של עשו במערת המכפלה – לצד קברו של יעקב.

חז"ל עומדים על כיבוד האב המופלא של עשו ואומרים כי לא היה בהיסטוריה אדם שכיבד את אביו כפי שכיבד עשו את יצחק. גם כאשר רצה להרוג את יעקב לאחר שזה לקח בעורמה את ברכתו תכנן לעשות זאת רק בימי אבל אביו, וכל ימי חייו דאג לספק לו בשר ציד.

למרות כיבוד האב של עשו, לא הותירו חז"ל ספק בקשר ליחס שלו לעם ישראל. במקומות רבים בנביאים (כל נבואת עובדיה, מלאכי פרק א, פסוקים ב',ג' ועוד) ישנן נבואות קשות על זרעו וכן התנסחו חז"ל: "עשו שונא ליעקב". זאת בצד ניסוחים חז"ליים אחרים, המדגישים דווקא את האחווה בין יעקב לעשו: 'נשקו בכל ליבו'. כמו כן, עשו הוא אדום ובנבואות דניאל על ארבע הגלויות נחשבת הגלות הרביעית – גלות אדום – כגלות הקשה והאכזרית ביותר כלפי עם ישראל.

על פי המדרש, עם סיום מסע קבורת יעקב במערת המכפלה, מנע עשו את הקבורה. בעקבות זאת קם חושים בן דן וכרת את ראשו והקבורה הושלמה.

ההפטרה

מלאכי א

א מַשָּׂא דְבַר-יְהוָה אֶל-יִשְׂרָאֵל בְּיַד מַלְאָכִי. ב אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְהוָה וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ הֲלוֹא-אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם-יְהוָה וָאֹהַב אֶת-יַעֲקֹב. ג וְאֶת-עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת-הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת-נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר. ד כִּי-תֹאמַר אֱדוֹם רֻשַּׁשְׁנוּ וְנָשׁוּב וְנִבְנֶה חֳרָבוֹת כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת הֵמָּה יִבְנוּ וַאֲנִי אֶהֱרוֹס וְקָרְאוּ לָהֶם גְּבוּל רִשְׁעָה וְהָעָם אֲשֶׁר-זָעַם יְהוָה עַד-עוֹלָם. ה וְעֵינֵיכֶם תִּרְאֶינָה וְאַתֶּם תֹּאמְרוּ יִגְדַּל יְהוָה מֵעַל לִגְבוּל יִשְׂרָאֵל.

 

 

מַלְאָכִי הוא הספר האחרון בקובץ תרי עשר ובכל חלק הנביאים של התנ"ך, והוא נקרא כשמו או ככינויו של הנביא המוסר את הנבואות בו. הספר בן שלושה פרקים, ומכיל בעיקר תוכחה ואזהרה לכהני התקופה ולעם, אך גם הדגשת אהבת ה' את יעקב (וצאצאיו, הלא הם עם ישראל) מול שנאתו את עשו (הכוונה לאדום). בסדר הנוצרי של ספרי התנ"ך, ספר מלאכי הוא האחרון.

במסכת מגילה חלוקים האמוראים באשר לזיהוי של מלאכי, ואגב כך מוסרת לנו הגמרא מידע זמן התנבאותו:

פרט לזיהויו של מלאכי עם עזרא ומרדכי, פותחת הברייתא המצוטטת צוהר למסורת, שעל פיה ניבא מלאכי בשנת שתיים לדריווש, היא שנת 520 לפנה"ס. אמנם, ברור לנו שמלאכי ניבא בזמן שבית המקדש השני כבר היה קיים, כלומר מאוחר יותר, אולם אפשר לשער שראשית נבואתו הייתה אז. לאחר מותו של מלאכי נפסקה הנבואה:

מלאכי כמעט שאינו מופיע לבדו, ובמרבית הציטוטים מופיעים חגי, זכריה ומלאכי יחדיו כאחרוני הנביאים ובעלי הסמכות הנבואית הבכירה.

הכתובת בראש הספר, "מַשָּׂא דְבַר-ה' אֶל-יִשְׂרָאֵל בְּיַד מַלְאָכִי", היא בעלת לשון יוצאת דופן במקצת בסיס לדעה על פיה נוספה כתובת הפתיח לספר זמן רב לאחר כתיבתו, בידי מי שסידר את קובץ תרי עשר או את ספר מלאכי בלבד. על פי אותה דעה, מלאכי איננו שמו הפרטי של הנביא, אלא כינוי [על פי הפסוק: "הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה-דֶרֶךְ לְפָנָי" (ג', א)], שמשמעותו אולי 'השליח שלי', או, כקיצור השם מלאכיה (ואולי מלאכיהו או מלאכיאל), 'שליח האלוהים'. כך נכתב גם בתרגום השבעים. חיזוק לטענה זו נובע מכך ש"מלאכי" כשם של אדם אינו מופיע כלל במקרא מחוץ לספר מלאכי, ואף לא במשנה או בתלמוד (פרט לאזכורי נביא זה). על פי שיטה זו, הנביא העדיף להשאר באלמוניותו, וייתכן אף ששמו הוא "אֵלִיָּה", שם המופיע בפסקת הסיום של הספר (ג', כג).

מנגד, יש הטוענים שמלאכי הוא אכן שמו של הנביא: בכל ספרי הנבואה האחרים נמצא שם הנביא בכתובת הפתיחה של הספר, וסביר להניח שכך גם בספר מלאכי. הטענה כי מלאכי הוא שם שאינו מופיע כלל במקרא אינה רלוונטית כלל, שכן ישנם שמות יחידאיים רבים במקרא – ופרט לכך, מלאכי חי בתקופה שונה מרוב דמויות התנ"ך ושמות אנשי תקופתו (כפי שאכן משתקף ברשימות בספרי עזרא ונחמיה) שונים באופן משמעותי.

ספר מלאכי עוסק במספר נושאים מרכזיים: אהבת ה' ליעקב מול שנאתו לעשו, ביזוי המקדש על ידי כהני התקופה, חטא נישואי התערובת וכתוצאה מכך נטישת הנשים העבריות ויום ה'.

סיבת אהבת ה' ליעקב ושנאתו לעשו אינה מוסברת. ברם, תוצאות היחסים הללו ברורים: צאצאי יעקב חוזרים לארצם, ואילו ארצם של בני עשו הפכה לשממה. גם אם ינסו לשוב ולבנות, מבטיח ה': "הֵמָּה יִבְנוּ וַאֲנִי אֶהֱרוֹס" (א', ד). בני יעקב יראו ויכבדו את ה'.

כיוון שחורבן אדום מוזכר בתחילת הספר: "וְאֶת-עֵשָׂו שָׂנֵאתִי, וָאָשִׂים אֶת-הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת-נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר" (א', ג), אפשר לתארך את מלאכי לאחר חורבן אדום. זמן חורבן אדום לא ברור כל צרכו – אך אם נקבל את דעת החוקר נובאק, על פיה חרבה אדום בימי דריווש השני (בין השנים 424 לפנה"ס ל-404 לפנה"ס), אפשר לאחר את נבואות מלאכי לשנים אלו או אחריהן – כלומר לתקופת נחמיה או אף לאחריה.

בשל אופיו הנבואי של הספר, המבטיח את בוא הגאולה, מכוונת הברית החדשה לספר מלאכי מספר רב של פעמים באופן יחסי לאורכו המצומצם של הספר. חשיבות מיוחדת יש באזכורו של אליהו כנביא המבשר את בוא האדון, שכן על פי הנצרות אליהו הוא בן דמותו של יוחנן המטביל, ועל כן רומז ספר מלאכי לנביא האחרון שבישר את בואו של ישו. רוב הכנסיות מאמינות כי נבואות הנביא מלאכי התממשו בבואו של ישו, במותו על הצלב ובקימתו לתחייה.