תיקון ליל שבועות תשע"ב

תיקון ליל שבועות, תשע"ב: מוקדש ליחס לזר ולגר

 

הקדמה: תיקון ליל שבועות

במדבר ז

א וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת-הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו וְאֶת-הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם.  ב וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם  הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל-הַפְּקֻדִים.  ג וַיָּבִיאוּ אֶת-קָרְבָּנָם לִפְנֵי יְהוָה שֵׁשׁ-עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר עֲגָלָה עַל-שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים וְשׁוֹר לְאֶחָד וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן.  ד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ה קַח מֵאִתָּם וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת-עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְנָתַתָּה אוֹתָם אֶל-הַלְוִיִּם אִישׁ כְּפִי עֲבֹדָתוֹ.  ו וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-הָעֲגָלֹת וְאֶת-הַבָּקָר וַיִּתֵּן אוֹתָם אֶל-הַלְוִיִּם.  ז אֵת שְׁתֵּי הָעֲגָלוֹת וְאֵת אַרְבַּעַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן  כְּפִי עֲבֹדָתָם.  ח וְאֵת אַרְבַּע הָעֲגָלֹת וְאֵת שְׁמֹנַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי מְרָרִי  כְּפִי עֲבֹדָתָם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן.  ט וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן  כִּי-עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ.  י וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂאִים אֵת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִם אֶת-קָרְבָּנָם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ.  יא וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה  נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם יַקְרִיבוּ אֶת-קָרְבָּנָם לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ.  {ס}

 

הפסוק הפותח את הפרק של מתנת הנשיאים הוא וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה

רש"י: מביא בפירושו את לשון המדרש המבוסס על הרעיון שהמלה "כלות" כתובה בלי "ו"ו": "כלת: יום הקמת המשכן היו ישראל ככלה הנכנסת לחופה". הדימוי של ישראל לכלה הנכנסת לחופה התגלגל במסורת באופנים שונים. באחד הגלגולים מופיע המדרש הזה על משה שהלך לקבל את התורה בשביל ישראל. התורה היא הכלה של משה ועל ידו היא הגיעה לישראל.
ספר הזוהר: "רבי שמעון היה יושב ועוסק בתורה בלילה שבו הכלה מתייחדת בבעלה. שכך שנינו, שבאותו לילה שהכלה מתעתדת להיות בחופת בעלה למחר, כל בני היכלה של הכלה צריכים כל אותו הלילה להיות עמה לשמוח בה בתיקוניה – לעסוק בתורה (ולחרוז) מתורה לנביאים, ומנביאים לכתובים, ובדרשות המקראות וברזי החכמה, משום שהם הם תיקוניה ותכשיטיה. והיא ונערותיה עמה נכנסת ועומדת מעל לראשיהם ומרוצה מהם ושמחה בהם כל אותו הלילה, ולמחרת אינה נכנסת לחופתה אלא אתם, והם נקראים 'בני החופה'. וכיוון שנכנסת לחופה, הקדוש ברוך הוא שואל עליהם ומברך אותם ומעטר אותם בעטרת הכלה, אשרי חלקם".

זה המקור הקדום ל"תיקון ליל שבועות" שבו יושבים ישראל ועוסקים ב"תיקוני הכלה" – שמחים בנתינתה ומייפים אותה לקראת כניסתה לחופה המחודשת בבוקרו של יום, עת חוזרים ומשחזרים את מעמד הר סיני.

היחס לגר ולזר

 

מקרא (התורה שבכתב)

לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי, כִּי אָחִיךָ הוּא, לֹא-תְתַעֵב מִצְרִי, כִּי-גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ." (דברים כ"ג, ח')

"עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם, וְאַלְמָנָה; וְאֹהֵב גֵּר, לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה." (דברים י', י"ח)

"וַאֲהַבְתֶּם, אֶת-הַגֵּר: כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם." (דברים י', י"ט)

"כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ־כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:" (ויקרא י"ט, ל"ד)

"וְכִי-יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר אוֹ אֲשֶׁר-בְּתוֹכְכֶם, לְדֹרֹתֵיכֶם, וְעָשָׂה אִשֵּׁה רֵיחַ-נִיחֹחַ, לה'־כַּאֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ, כֵּן יַעֲשֶׂה. הַקָּהָל, חֻקָּה אַחַת לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר: חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה לִפְנֵי ה'. תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד, יִהְיֶה לָכֶם, וְלַגֵּר, הַגָּר אִתְּכֶם" (במדבר ט"ו, י"ד-ט"ז)

"וְגֵר לֹא-תוֹנֶה, וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ: כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות כב, כ)

"וְגֵר, לֹא תִלְחָץ; וְאַתֶּם, יְדַעְתֶּם אֶת-נֶפֶשׁ הַגֵּר־כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות כג ט)

"וַתֹּאמֶר רוּת אַל-תִּפְגְּעִי-בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. יז בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי וְכֹה יוֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ".(רות א טז).

 

גר תושב הוא שמו של מעמד מיוחד, הניתן בהלכה לגוי המקבל על עצמו לשמור על שבע מצוות בני נח, וכן מקבל את השלטון היהודי בבארץ ישראל (בבלי עבודה זרה, סד, ב). המעמד מאפשר לגר התושב להתגורר בארץ ישראל; ומכאן שמו, שהוא גר לעניין הישיבה בארץ, אך אינו גר למכלול הדברים (כגון שמירת שאר המצוות). מעמדו של גר תושב אינו כגר צדק, אלא הוא מוגדר כ'חסיד אומות העולם'.

הגדרתו: גוי שקיבל על עצמו בבית דין, לפני שלושה דיינים, לקיים את שבע מצוות בני נח, נהיה גר תושב. לאחר הקבלה, יש חובה הלכתית לדאוג לחייו.

מעמדו: בתוך האוכלוסייה המוגדרת כאינם יהודים, ישנם הגדרות וסיווגים שונים; הגדרות אלו כוללות: גוי, בן נח וגר תושב. כשבמעמדו ההלכתי גר תושב הוא הקרוב ביותר למעמד היהודי בהלכה. ייחודו מהגוי, נוגע במספר תחומים: מותר לו לגור בארץ ישראל; יש חובה לשמור על חייו; יש איסור מהתורה להונות אותו, אונאת דברים ואונאת ממון (לשיטת אבן עזרא).

הדיון ההלכתי בו: בהלכה גר תושב שהרג יהודי, אפילו הוא רוצח בשוגג, חייב מיתה; וכך גם גר תושב שחשב שמותר להרוג גר תושב אחר, והרגו, נחשב קרוב למזיד וחייב מוות (רמב"ם, רוצח ושמירת הנפש ה, ד).

גר תושב כיום: לפי שיטת הרמב"ם המתבססת על התלמוד (בבלי, ערכין כט ע"א) כאשר היובל אינו נוהג, אין מקבלים גר תושב; ומשום שכיום היובל אינו נוהג, לשיטתו מבחינה הלכתית כיום אין דין של גר תושב. אולם לשיטות שונות (כגון הרב אברהם יצחק הכהן קוק) כיום ניתן להחיל דין גר תושב על קבוצות מסוימות (כגון המוסלמים). כך הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג פסק, שכיום כאשר "אומה שלמה" קיבלה על עצמה את שבע מצוות בני נח, כל האומה נחשבת 'גר תושב'. על סמך שיטה זו היו שהכלילו בתוכה אף קבוצות של ערבים נוצרים, והגדירו אותם כגר תושב.

 

תלמוד בבלי (התורה שבע"פ)

בתקופת המשנה והתלמוד (תורה שבע"פ, מאות 5-1 לספירה) בין תלמידי החכמים היו גרים רבים. אחד מפרשני המקרא הראשיים, אונקלוס הגר, שעל תרגומו מתבססים הפרשנים השונים היה גר רומאי ולגרסת התלמוד אחיינו של הקיסר טיטוס.

גם התנאים, רבי עקיבא, , שנחשב לעמוד התווך של המשנה והתוספתא, ורבי מאיר תלמידו, שנחשב לדמות מרכזית במשנה ("סתם משנה רבי מאיר"), הם לפי המסורת מצאצאי גרים.

גיורת מפורסמת נוספת היא הלני המלכה  מלכת חדייב, שהתגיירה עם אצולת מדינתה.

עם זאת ניתן למצוא גם טון קשה כלפי גרים: כמו "אמר רבי חלבו:  קשים גרים לישראל כספחת." (תלמוד בבלי, יבמות מ"ז ב') וכמו "אמר רבי יצחק: רעה אחר רעה תבא למקבלי גרים." (שם ק"ט ב'). את הטון הזה ניתן להסביר על רקע סיבות תקופתיות – גרים חזרו לגויותם ונטשו את עם ישראל בעת משבר, ועל בעיות מקומיות שהיו קשורים בהם גרים, בעמים שצררו את ישראל. הרב שלמה גורן  עמד על העובדה שמאמריהם הקשים של אמוראי ארץ ישראל, רבי חלבו ורבי יצחק, נגד הגרים לא נשנו בתלמוד הירושלמי, שבו אין כלל טונים צורמים כלפי גרים.

בתקופת הזוגות (מאה ראשונה לספירה) מתבלט הבדל בין שמאי להלל ביחס לגרים. בעוד ששמאי הקפדן נקט גישה מחמירה, ולא הסכים לגייר גר שרצה ללמוד רק תורה שבכתב, וגר שביקש ללמוד את כל התורה כולה על רגל אחת, וגר שרצה להתגייר על מנת להיות כהן גדול, הלל נקט בגישה מקילה, והסכים לגייר את אותם גרים, אף שלא נהגו כהלכה. בתלמוד מובא ששלושת הגרים ששמאי לא קיבלם והלל קיבלם נפגשו, ולאחר שסיפרו אחד לשני את סיפורם הם חתמו: "קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם, ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה." בסיפור זה נשמעת נימה של ביקורת כלפי שמאי.

ייתכן כי בעקבות סיפור זה נוצרה הכְוונה בחז"ל לבתי דין לא להקשות את הגרות:

"רבי אליעזר אומר: נאמר למשה 'אני', אני הוא שאמרתי והיה העולם, אני הוא המקרב ולא המרחק… אני הוא שקרבתי את יתרו ולא רחקתיו. אף אתה כשיבוא אדם אצלך להתגייר ואינו בא אלא לשום שמים, אף אתה קרבהו ולא תרחיקהו. מכאן אתה למד שיהא אדם דוחה בשמאל וימין מקרב".

חז"ל המשיכו ופירשו את הקו המקראי של נתינת יחס מיוחד לגר, במיוחד לאחר שהתגייר. בתוספתא ביארו "וְגֵר לֹא-תוֹנֶה, וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ" "ראה גר שבא ללמוד תורה, לא יאמר, ראו מי שבא ללמוד, פה שאכל נבלות וטרפות שקצין ורמשין."‏‏. במדרש ציינו לשבח את רבי יהושע שריצה את עקיס הגר בדברים, וטענו שגישתו הנוקשה והמחמירה של רבי אליעזר לעקילס הייתה גורמת לכך, שגר חשוב זה היה נוטש את ישראל‏‏.

יבמות, מז, א: תנו רבנן גר שבא להתגייר בזמן הזה אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים דחופים סחופים ומטורפין ויסורין באין עליהם אם אומר יודע אני ואיני כדאי מקבלין אותו מיד ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות ומודיעין אותו עון לקט שכחה ופאה ומעשר עני ומודיעין אותו ענשן של מצות אומרים לו הוי יודע שעד שלא באת למדה זו אכלת חלב אי אתה ענוש כרת חללת שבת אי אתה ענוש סקילה ועכשיו אכלת חלב ענוש כרת חללת שבת ענוש סקילה וכשם שמודיעין אותו ענשן של מצות כך מודיעין אותו מתן שכרן אומרים לו הוי יודע שהעולם הבא אינו עשוי אלא לצדיקים וישראל בזמן הזה אינם יכולים לקבל (דף מז, ב) לא רוב טובה ולא רוב פורענות ואין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו קיבל מלין אותו מיד נשתיירו בו ציצין המעכבין את המילה חוזרים ומלין אותו שניה נתרפא מטבילין אותו מיד ושני ת"ח עומדים על גביו ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו אשה נשים מושיבות אותה במים עד צוארה ושני ת"ח עומדים לה מבחוץ ומודיעין אותה מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות אחד גר ואחד עבד משוחרר ובמקום שנדה טובלת שם גר ועבד משוחרר טובלין וכל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה אמר מר גר שבא להתגייר אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר ומודיעים אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות מ"ט דאי פריש נפרוש דא"ר חלבו קשים גרים לישראל כספחת דכתיב (ישעיהו יד) ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב:

קידושין, ע, ב: אמר ר' חמא ברבי חנינא: כשהקב"ה משרה שכינתו אין משרה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל, שנאמר: "בעת ההיא נאם ה' אהיה לאלוקים לכל משפחות ישראל  -לכל ישראל לא נאמר אלא לכל משפחות ישראל – משפחות שהם ישראל גמורים." והמה יהיו לי לעם" – אמר רבה בר רב הונא:  זו מעלה יתירה יש בין ישראל לגרים,דאילו בישראל כתיב בהו:"והייתי להם לאלוקים והמה יהיו לי לעם", ואילו בגרים כתיב: "מי הוא זה ערב את לבו לגשת אלי נאם ה' והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלוקים".

סנהדרין לט, ב: מפני מה זכה [עובדיה] לנביאות – שהרי גר היה ואין השכינה שורה אלא על המיוחסין שבישראל, כדכתיב 'להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך".

גיטין, נז, ב': "מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, מבני בניו של סיסרא למדו תינוקות בירושלים, מבני בניו של סנחריב למדו תורה ברבים מאן אינון? שמעיה ואבטליון."

פסחים פז,  ב: "אמר ר' אלעזר בן פדת: לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות, אלא כדי שיתוספו עליהם גרים."

שבת, קמה, ב: "מפני מה עובדי כוכבים מזוהמים?", אמר להם ר' יוחנן:  מפני מה עובדי כוכבים מזוהמין? שלא עמדו על הר סיני.  שבשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא, ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן.
א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי: גֵרים מאי?  א"ל: אע"ג דאינהו לא הוו מזלייהו הוו, (כלומר: למרות שהם לא היו, נשמתם היתה) דכתיב:  את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלוקינו ואת אשר איננו פה עמנו היום (דברים כט, יד). ופליגא דר' אבא בר כהנא (וחלק עליו אבא בר כהנא), דא"ר אבא בר כהנא:  עד שלושה דורות לא פסקה זוהמא מאבותינו,  אברהם הוליד את ישמעאל, יצחק הוליד את עשו,  יעקב הוליד י"ב שבטים שלא היה בהן שום דופי.

כלומר: ר' יוחנן ור' אבא בר כהנא נחלקו מתי פסקה הזוהמא מישראל. לפי ר' יוחנן במעמד הר סיני, ולפי ר' אבא בר כהנא כאשר נולדו שנים עשר השבטים שלא היה בהם דופי. ברור ש"פסיקת הזוהמא" היא במשמעות רוחנית, כמו הטלת הזוהמא על ידי הנחש, והשאלה הנדונה בגמרא היא:  מתי היה השלב המכריע של הופעת סגולת ישראל?  לפי ר' אבא בר כהנא – בעת גמר ההתבררות הגנטית, כאשר נולד זרע שכולו "פרי ללא קליפה", שאין בו שום דופי, ו"שבה האלוהות בקהל".  לפי ר' יוחנן – במעמד הר סיני.

מאלפת ביותר, בהקשר זה, שאלת הגמרא:  "גרים מאי?"
לפי ר' יוחנן, שמעמד הר סיני קבע את סגולת ישראל, גם הגרים, ששורש נשמתם ("מזלייהו") היה במעמד הר סיני, זכו להיכלל בסגולה זו.  לפי ר' אבא בר כהנא שאמר "עד שלושה דורות".
מדרש תנחומא לך לך ו': "אמר ר' שמעון בן לקיש: חביב הגר לפני הקב"ה מן אותן אוכלוסין שעמדו על הר סיני. למה? שכל אותן אוכלוסין שאלולא שראו את הקולות והלפידים והברקים וההרים רועשים וקול שופרות לא קבלו עליהם עול מלכות שמים. וזה לא ראה אחד מכולם ובא ומשלים עצמו להקב"ה וקבל עליו עול מלכות שמים, יש חביב מזה?"

ימי הביניים

במאה ה-12 היתה מחלוקת בין הרמב"ם לבין יהודה הלוי. על בסיס המחלוקת הנזכרת  בגמרא.

יהודה הלוי, ספר הכוזרי בתרגומו של יהודה אבן תיבון (שניהם חיו בספרד במאה ה-12)

מאמר ראשון, כז:

כֶּן-הוּא, וְכָל הַנִּלְוָה אֵלֵינוּ מִן הָאֻמּות בִּפְרָט יַגִּיעֵהוּ מִן הַטּובָה אֲשֶׁר יֵיטִיב הַבּורֵא אֵלֵינוּ, אַךְ לא יִהְיֶה שָׁוֶה עִמָּנוּ. וְאִלּוּ הָיָה חִיּוּב הַתּורָה מִפְּנֵי שֶׁבְּרָאָנוּ הָיָה שָׁוֶה בָּהּ הַלָּבָן וְהַשָּׁחור, כִּי הַכּל בְּרִיאותָיו. אַךְ הַתּורָה מִפְּנֵי שֶׁהוצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם, וְהִתְחַבְּרוּת כְּבודו אֵלֵינוּ, מִפְּנֵי שֶׁאֲנַחְנוּ נִקְרָאִים הַסְּגֻלָּה מִבְּנֵי אָדָם.

מאמר ראשון, קטו:

וּמִי שֶׁדָּבַק בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה יִהְיֶה לו וּלְזַרְעו חֵלֶק גָּדול מִן הַקִּרְבָה אֶל הָאֵל יִתְבָּרָךְ. וְעִם כָּל זֶה לא יִשְׁתַּוֶּה הַגֵּר הַנִּכְנָס בְּתורָתֵנוּ עִם הָאֶזְרָח, כִּי הָאֶזְרָחִים לְבַדָּם הֵם רְאוּיִים לַנְּבוּאָה, וְזוּלָתָם, – תַּכְלִית עִנְיָנָם שֶׁיְּקַבְּלוּ מֵהֶם וְשֶׁיִּהְיוּ חֲכָמִים וַחֲסִידִים אַךְ לא נְבִיאִים.

יהודה הלוי הולך על פי שיטתו של אבא בר כהנא.

הרמב"ם (איגרת עמודים רלג-רלה) באיגרתו לעובדיה הגר: ועקר הדבר, שאברהם אבינו הוא שלמד כל העם והשכילם והודיעם דרך האמת ויחודו של הקב"ה ובעט בעבודה זרה והפר עבודתה והכניס רבים תחת כנפי השכינה ולמדם והורם וציוה בניו ובני ביתו לשמר דרך ה' כמו שכתוב בתורה 'כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה" וגו'. לפיכך, כל מי שיתגייר עד סוף כל הדורות וכל המייחד שמו של הקב"ה כמו שכתוב בתורה – תלמידיו של אברהם אבינו ובני ביתו הן… וודאי יש לך לברך 'אשר בחר בש' ו'אשר נתן לנו' ויאשר הבדילנו' שכבר בחר בך הקב"ה והבדילך מן האמות ונתן לך התורה, שהתורה לנו ולגרים נתנה…
ודע כי אבותינו שיצאו ממצרים רובן עובדי עבודה זרה היו במצרים, נתערבו בגויים ולמדו ממעשיהם, עד ששלח הקב"ה משה רבנו ורבן של כל הנביאים והבדילם מן העמים והכניסנו תחת כנפי השכינה, לנו ולכל הגרים, ושם לנו חקה אחת. ואל יחי ייחוסך קל בעיניך, אם אנו מתייחסים אל אברהם יצחק ויעקב, אתה מתייחס למי שאמר והיה העולם.

 

הרמב"ם מדגיש שאין לגרים הפסד מעלה בגלל העובדה שאינם מזרע אברהם יצחק ויעקב, הייחוס אל אברהם יצחק ויעקב, שהוא עובדה ביולוגית, אינו נותן לישראל עדיפות רוחנית על פני הגרים.

הרמב"ם הולך על פי שיטתו של ר' יוחנן.

התגירויות המוניות בהיסטוריה (קחו בחשבון שהרוב שמועות ומסורות ולא היסטוריה מדוייקת וחד-משמעית) *ביציאת מצרים עלו עם ישראל קבוצות מעורבבות שנקראו ערב רב. *התגיירות המונית של רבים מעמי הארץ אירעה לאחר נס פורים, שהתרחש בפרס. *בימי השליטים לבית חשמונאי העמים הזרים (האדומים והיטורים) שנכבשו גוירו בכוח. *התגיירות המונית של רומאים לאחר חורבן ביתשני  בידי רומא. (יש הטוענים כי החל מתקופה זו ועד עליית הנצרות אחד מכל עשרה אנשים ברחבי האימפריה הרומאית היה יהודי). *התגיירותם של בני מעמד האצולה של ממלכת חדייב (שכללו אישים כמו: מונבז המלך ואמו הלני המלכה) בשנת 30 של המאה הראשונה לספירה, בהשפעת הקהילה היהודית הגדולה שחיה בשטחי הממלכה הזו. *משנת 300 לספירה ועד לעליית האסלאם בחצי האי ערב, התגיירו בני המלוכה של ממלכת חמיר כתוצאה מקשר חיובי עם יהודי האזור (שני יהודים טיפלו במלך חמיר שנפצע במלחמה ורפאו אותו למרות שפיקד על צבא העוין לארצם ושכנעו אותו לוותר על המלחמה ולקשור קשרי שלום עם ארצם), ואיתם התגיירו רבים מתושביהם בהוראתו של המלך הראשון שהתגייר, מספרם של התושבים היהודים שחיו בממלכה זו הוערך כזהה למספרם של התושבים הפגאנים שחיו בה בזמן ההוא. *התגיירות ממלכת הכוזרים. לאחר חורבנה של ממלכה זו נטמעו שרידיה היהודיים בקהילות היהודיות ממוצא ישראלי שהתקיימו בהונגריה, בפולין, ברוסיה וייתכן שאף בטורקיה ובתפוצות ישראל אחרות. *התגיירותם של מספר שבטים ברברים שהתנגדו לכיבוש הערבי של אזור המגרב, שהתגיירו לפני עליית האסלאם בארצות צפון אפריקה בעקבות התגיירות מלכתם כאהנה והצטרפו לקהילת יהודי ארצות אלה. *התגיירותם של הסובוטניקים ברוסיה *המסיונרים האירופאים הנוצרים(שביניהם היו גם יהודים מומרים) שפעלו אתיופיה במטרה לנצר את קהילת יהודי אתיופיה בשנת 1840, טענו כי ניסיונם להמיר את דתם של יהודי אתיופיה לנצרות נעשה כתגובה לגיורם של קבוצת אנשים גרמנים.

 

היחס לזר

 

בתורה שבכתב

 

שמות יט

ג וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל-הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו יְהוָה מִן-הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. ד אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי. ה וְעַתָּה אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ. ו וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

ירמיה י ב

כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה, כי חקות העמים הבל הוא…

זכריה ח כג

כה אמר ה' צבאות בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם, כי שמענו אלקים עמכם.

עזרא ט יא

אשר ציוית ביד עבדיך הנביאים לאמר הארץ אשר אתם באים לרשתה ארץ נדה היא בנדת עמי הארצות בתועבותיהם אשר מלאוה מפה אל פה בטמאתם. ועתה בנותיכם אל תתנו לבניהם ובנותיהם אל תשאו לבניכם ולא תדרשו שלמם וטובתם עד עולם למען תחזקו ואכלתם את טוב הארץ והורשתם לבניכם עד עולם…

 

בתורה שבע"פ

 

תלמוד ירושלמי, דמאי יט א

תני עיר שיש בה עכו"ם וישראל הגביים גובין משל ישראל ומשל עכו"ם, ומפרנסין עניי ישראל ועניי עכו"ם, ומבקרין חולי ישראל וחולי עכו"ם, וקוברין מתי ישראל ומתי עכו"ם, ומנחמין אבילי ישראל ישראל ואבילי עכו"ם, ומכניסין כלי עכו"ם וכלי ישראל מפני דרכי שלום.  שאלין לרבי אמי יום משתה של עכו"ם מה, סבר משרי לון מן הכא מפני דרכי שלום, אמר לון רבי בא והתני רבי חייא יום משתה של עכו"ם אסור, אמר רבי אימי אילולי רבי בא היה לנו להתיר עבודה זרה שלהם, וברוך המקום שהרחיקנו מהם.

 

תלמוד בבלי, סוטה מט ב

אותה שעה אמרו ארור אדם שיגדל חזירים, וארור אדם שילמד לבנו חכמת יוונית…

 

מדרש רבא, שמות טו ח

כך ישראל אינן יכולין להדבק עם העכו"ם אלא לעצמן מפורשים, שאפילו שונא גוזר עליהם לחלל השבת ולבטל המילה או לעבוד עבודה זרה הן נהרגים ואין מתערבין בהן, ומה אני עושה, כל שונא וכל אויב שיגזור עליהם גזירה אני הורגו, שנאמר (שם) הן עם כלביא יקום, מכאן אתה למד, אתה מוצא בא עליהם עמלק והרגו אותו, בא סיסרא והרגוהו…

 

מדרש תנחומא, נח י

משביע אני עליכם שאם תגזור עליכם מלכות גזירות קשות אל תמרדו עליה בכל דבר שהיה עליכם, אלא פי מלך שמור. אבל אם תגזור עליכם לבטל התורה ואת המצוות, אל תשמע לה, אלא אמור לה אני פי מלך שמור בכל מה שאתם צריכים, אבל על דברת שבועת אלקים אל תבהל מפניו תלך, לפי שאין מבטלין אתכם מן המצוות אלא שתכפרו בהקב"ה,

בימי הביניים

 

ספר הזהר

ספר הזוהר הוא הספר המרכזי של חכמת הקבלה: הספר הופיע בשלהי המאה ה-13 בספרד. על פי המסורת היהודית מיוחס הספר לרבי שמעון בר יוחאי, תנא מתנא בן המאה השנייה לספירה, ולדעת החוקרים הוא חובר סמוך לזמן הופעתו.

לא השרה הקב"ה את ישראל בגלות בין העמים, אלא כדי שיתברכו שאר העמים בשביל ישראל.

 

רמב"ן, בראשית טו ט

רבי משה בן נחמן (רמב"ן; 1194 –  1270 בערך) היה מגדולי חכמי ספרד, פוסק, פרשן, הוגה, מקובל ורופא.

…וגם זה ירמוז שלא יגזרו עלינו בני עשו למחות את שמנו, אבל יעשו רעות עם קצתנו בקצת הארצות שלהם, מלך אחד מהם גוזר בארצו על ממוננו או על גופנו ומלך אחר מרחם במקומו ומציל הפליטים.

 

 

בעת החדשה

 

רמח"ל

רבי משה חיים לוצאטו, רמח"ל (1707, איטליה – 1746, עכו),רב, מקובל, סופר, חוקר רטוריקה ומשורר .

ואז נתחלק העולם לשבעים אומות, כל אחת מהן במדרגה ידועה, אבל כולן בבחינת האנושיות בשפלותו, וישראל בבחינה האנושית בעילויו…

 

מהר"ל, גבורות ה' פרק כג

רבי יהודה ליווא בן בצלאל  1520- 1609), המוכר בכינויו מהר"ל (מורנו הגדול רבי ליווא) מפראג (בספרות הגרמנית כונה "רבי לעוו הגבוה") היה רב,פוסק הלכה, מקובל והוגה דעות דתי יהודי, מגדולי ישראל הבולטים בתחילת העת החדשה

כי ישראל מתחברים אל העכו"ם בעבור שהעכו"ם נחשבים כמו קליפה לפרי, והיינו בתחלה, ובסוף נבדל הפרי מן הקליפה לגמרי. וכן ישראל, בתחילה יש לישראל התחברות אל העכו"ם, ובסוף הם נבדלים מהם.  ויש אותות ומופתים בסוף שישראל יש להם התחברות אל השי"ת, ולכך הם יוצאים מרשות בסוף על ידי אותות ומופתים, אבל כניסתם תחת רשות האומות אין כאן נסים, שבמה שיש להם חבור אל האומות אין דביקות ישראל עם השי"ת וזהו בעצמו מתייחס אל הסנה, שהיציאה משם בקושי ובחזקה.

 

שפת אמת, תרמ"ה

רבי יהודה אריה ליב אלתר ( 1847- 1905), היה האדמו"ר השלישי בשושלת אדמור"י חסידות גור ומן הבולטים במנהיגי יהדות פולין בשלהי  המאה ה-19. תחת הנהגתו הפכה חסחדות גור לחסידות המרכזית בפולין. ספרו שעל שמו הוא נקרא שפת אמת הינו אוסף של דרשות על פרשיות השבוע וחידושים על הש,ס. הספר שהודפס לאחר פטירתו זכה להערכה רבה, ונודעה לו השפעה רבה בחסידות גור ומחוצה לה.

נכלל זה בכל מעשים אף דברי רשות לא יהיו נעשים כמעשה ארץ כנען, שצריך להיות ניכר הפרש בין מעשי איש הישראלי לשאר אומות, ולכן נמצאו חסידי אומות העולם שיהיה יכולת להיות להם דביקות אם היו מבטלין עצמם לבני ישראל, וכן בלעם הרשע אם היה מכיר את מקומו לבטל עצמו לבני ישראל היה לו דביקות בנבואה של אמת, אך הרשעים ממאנים לשמע ולקבל האמת, ולכן כאשר הרגישו הארת הקדושה נעשו עוד שונאים לבני ישראל, כמו שכתבנו במקום אחר, שיש לבני ישראל ב' המדריגות יעקב וישראל, שבחינת יעקב הוא להתערב בין האומות ולהוציא בלעם מפיהם, ולקרב את אשר רוצה להתקרב, אבל בחינת ישראל הוא מקום שאין שום מגע נכרי כלל. ודורות הראשונים הבינו תמיד העת לקרב ולרחק…

 

 

מכתב מאליהו

הרב אליהו אליעזר דסלר (1892-  1953) נחשב לאחד מגדולי בעלי המוסר בשיטת ישיבת קלם במאה ה-20, כיהן בתור רב באנגליה ואחר כך בתור משגיח רוחני בישיבת פוניבז'. לאחר מותו של הרב דסלר ערכו מספר תלמידים שלו (בראשות הרב אריה כרמל והרב חיים פרידלנדר) את ספרו המרכזי "מכתב מאליהו", שיצא בחמישה כרכים, בין השנים תשט"ו- תשנ"ז.

העמים צועקים בשם אהבת האדם, כידוע, וגם חמלת צער בעלי חיים, והם הם העושים פוגרומים וכו'. אבל אי אפשר כח הרציחה בנפש ישראלית כלל. הם בתכונתם יופי חיצוני, ואנחנו, אולי ביופי פחותים מהם, שיגנו אותו "שמוציגר יודע" (יהודי מלוכלך), אבל בתוכן הנפש, המעלות שלנו הם. נצא ונראה, אהבת ישראל לחברו ורחמנותו עליו, ואיך הם יעשו לענייהם. איך היא אבילות רחמנא ליצלן במשפחת ישראל, ואיך אצלם "אבל" חיצוני, שבשעה שמתם מוטל לפניהם הולכים לחייטים לעשות בגדי 'אבל' בדייקנות לפי האופנה, כשמוציאים את המת 'רציניים', רצינות חיצונית ואף לא דמעה אחת וכו' וכו, ואיך הוא אצלנו להבדיל אלף הבדלות, ממש כבין שקר לאמת. וזהו סוד קיום האומה הישראלית על דרך הטבע, כי קשר אומותיהם בקרבם הוא רק קשר של מסחר, מאשר טוב להם שיתקשרו כל יושבי מדינה אחת ביחד לעמוד בפני השונא וכו', וכשמתקבצים מהרבה אומות למקום אחד נעשית מדינה חדשה, אמריקה תוכיח. אבל כבר הם בעצמם יודעים כי אינו כך אצלנו. וכבר אמר הרשע פאבעדאנאסצעוו, שכאשר דורכים על היבלת של יהודי במוסקבה, כל היהודים שבאמריקה תיכף יצווחו כאחד. זהו קשר פנימי. אצלם היא אהבה התלויה בדבר, בטל דבר-למשל כשגלו בגלות, בטלה האהבה וההתקשרות. אצלנו נשמת כל ישראל אחת היא, שכלולה יחד על ידי התורה הקדושה וכו', כאמרם ישראל וקודשא בריך הוא ואורייתא חד, והאמת לא תבטל לעולם. לכאורה דברים ידועים המה, אבל לא כך הוא, הרי יש בזה להראות אפילו לעמים בחוש מחיינו הפרטיים, ולהבדיל מחייהם, והרי זה בחוש כי אנו הפנימיים והמה החיצוניים ואיך יוכלו להכחיש דבר חושיי כזה, "אתה בחרתנו מכל העמים", וכן המבדיל בין אור לחושך בין ישראל לעמים, זהו דבר חושי, לדעתי הוא נפלא מאד וקידוש ה' גדול.

נעזרתי בויקיפדיה

שירה: "הם קוראים לעצמם 'העם הנבחר'" "אל תלכי איתי, רות, ניפרד יקרה/ מן העבר ההוא זו לא ארץ בחירה/ שם יצביעו עליך, ידברו בך סרה". שיר לשבועות מאת נאוה סמל גֵרָה אַל תֵּלְכִי אִתִּי, רוּת, עַכְשָׁו נַעֲצֹר אֶת הַגְּבוּל הַזֶּה לְבַדִּי אֶעֱבֹר וְאַתְּ עוֹדֵךְ בִּנְקֻדַּת הֶחָזוֹר עַל עִקְבוֹתָיִךְ שוּבִי אָחוֹר אַל תֵּלְכִי אִתִּי, רוּת, נִפָּרֵד יְקָרָה מִן הָעֵבֶר הַהוּא זוֹ לֹא אֶרֶץ בְּחִירָה שָם יַצְבִּיעוּ עָלַיִךְ, יְדַבְּרוּ בָּךְ סָרָה לְעוֹלָם תִּהְיִי בִּשְבִילָם "הַזָּרָה " נָכְרִיָּה כָּאן בֵּינֵינוּ, אֵשֶת צָרָה עַל מַשְקוֹף יֵרָשֵם "פֹּה גָּרָה גֵּרָה". אַל תֵּלְכִי אִתִּי, רוּת אַלְמָנָה – לֹא כַּלָּה בַּמּוֹלֶדֶת שֶלִי כְּבָר אָבְדָה הַחֶמְלָה כִּי הָעָם שֶלִי בִּפְחָדָיו מְכֻתָּר וְנועֵל אֶת עַצְמוֹ מִפְּנֵי כָּל אִיש זָר שָם שָׂרָה שָלְחָה לַמִּדְבָּר אֶת הָגָר הֵם קוֹרְאִים לְעַצְמָם " הָעָם הַנִּבְחָר" נְצוּרִים בִּגְבוּלָם, לִבָּם הַנִּסְגָר וְהַכּוֹל מֵאֵימַת הָאַחֵר, לֹא מֻכָּר בַּשּׁוּק, בָּרְחוֹב, בַּכִּכָּר תָּמִיד יְזַהוּ בָּךְ אֶת אוֹת הַנֵּכָר. הַלַּיְלָה יוֹרֵד רוּת, שְמֵי מוֹאָב הֵם שֶלָּךְ עַמִּי לֹא עַמֵּךְ אֱלוֹהַי הוּא לֹא לָךְ שוּבִי אָחוֹר, כַּלָּתִי כְּמוֹ בִּתִּי כִּי בֵּיתִי לֹא בֵּיתֵךְ וּבֵיתֵךְ לֹא בֵּיתִי. אַל תֵּלְכִי אִתִּי, רוּת אַתְּ בְּתּוֹךְ נִשְמָתִי עַד יוֹם מוֹתֵךְ עַד יוֹם מוֹתִי. טקסט זה מאת הסופרת נאוה סמל, פורסם באחרונה ב"ספר השבת" שערך ד"ר יואל רפל בהוצאת כנרת זמורה-ביתן.