תקופת הגאונים י"ב – שאר מדעים
חיי הרוח של היהודים
כתב היד של אבו סינא, ספר הרפואה
-
שאר מדעים
בלשנות
חיי הרוח של היהודים לא התמקדו אך ורק בפילוסופיה, בהגות תיאולוגית ובפרשנות. הם עסקו גם בתחומים רבים ומגוונים אחרים שגם הם, כמו הפילוסופיה והתיאולוגיה, הושפעו הרבה מן הנעשה בעולם המוסלמי שמסביבם. המוסלמים היו הראשונים שעסקו בבלשנות, בחקר השפה באופן בסיסי ביותר שכמעט ולא עסקו בו בתרבויות שקדמו לאסלאם. החקר הלשוני, הבלשני שהערבים עסקו בו ביסודיות השפיע הרבה מאוד על היהודים. בעיקר התנועה הקראית שחזרה אל התורה שבכתב וגם הושפעה מהעיסוק המתמיד של הערבים בבלשנות, העמיקה עוד יותר את העיסוק בבלשנות העברית, כי התורה שבכתב כתובה עברית ומתוך רצון להעמיק בה, להבין אותה ולפרש אותה הגיעו לעיסוק מאוד יסודי בשפה העברית, דבר שלפני הקראים, במאה התשיעית וגם לפני האסלאם כמעט ולא עסקו בו. אפשר להגיד שהבלשנות היהודית היתה תלויה תלות גמורה בבלשנות הערבית, כלומר, הלכה בעקבותיה צעד אחר צעד, עבדה באותן דרכים ועסקה באותם נושאים, והדבר הזה הביא למחקר משווה בין שתי הלשונות. והרי זוהי הפעם הראשונה בתולדות השפות או הבלשנות שנערך מחקר משווה כזה. אולי המילה מחקר מטעה משום שאנחנו נמצאים עדיין בימי הביניים ואין אנחנו עוסקים במחקר מדעי, אבל אפשר בהחלט לראות את הניצנים של המחקר המדעי במחקר המשווה הזה בין שתי הלשונות. בכלל, המילה דקדוק שאנחנו נוהגים לכנות בה את תורת הלשון שלנו, נולדה מהצורך בקריאה דקדקנית בלשנית בכתבי הקודש. מתוך הפולמוס בין הרבנים ובין הקראים נולד הצורך הזה לקריאה דקדקנית ומכאן, מהקריאה הדקדקנית נולד השם דקדוק. אנחנו מכירים כמה וכמה אנשים שעסקו בבלשנות ובדקדוק ושוב, כמו שראינו בפרק הקודם, אנחנו רואים פה את התנועתיות, את הרב-תרבותיות, את התפיסה הים-תיכונית, משום שהאנשים האלה שבד בבד עסקו באותם דברים, חלק מהם חיו בספרד, חלק במַגרִבּ, חלק בעיראק ובכל זאת הדברים הגיעו, הדברים השפיעו, כל העולמות שדיברתי עליהם היו עולמות מוסלמים והתנועה ומעבר הרעיונות היה בלתי פוסקים בימי הביניים. זה לא בדיוק כמו שאנשים חושבים היום, שהיום העולם הוא כפר גלובלי ובימי הביניים אנשים היו צמודים למקומם ולא זזו ממנו. אולי זה נכון במידה רבה לגבי אירופה המערבית עד המאה ה-12 אך זה בוודאי לא נכון לגבי העולם האסלאמי שהיה רב-תנועה וקל-תנועה ואנשים עברו ממקום למקום והרעיונות זרמו והגיעו לכל מקום. אזכיר כמה שמות ונראה מה הם עשו. אחד הידועים שבהם הוא דוּנַש בן לברט שחי במאה ה-10 בספרד. הוא הראשון או בין הראשונים שערך רשימה של 200 מילים להשוואה בין שתי השפות, עברית וערבית, ובזה הניח את היסוד לפירוש התורה שבכתב על פי דקדוק השפה הערבית, שהרי בתורה שלנו, בתנ"ך שלנו, יש הרבה מאוד מילים שהן יחידאיות, או שהן לא ברורות, או שצורתן הלשונית מוזרה ופרשנים התקשו בהסברן. המחקר המשווה הזה בין שתי השפות נתן פתרונות רבים לשאלות שקודם לא היו להן פתרונות, משום שהערבית שימרה בתוכה צורות דקדוקיות קדומות ביותר, והן סייעו בהבנת מילים בעברית שקודם לכן לא היו מובנות. כמו כן דונש בן לברט עסק בנושא של חלקי הדיבור, זמני הפועל, צורות המשפט, כל זה בהשפעת המדקדקים הערבים שחיו בזמנו ובתקופתו. אחד החשובים בין הבלשנים ואולי שוב, בין הראשונים שבהם, היה רב סעדיה גאון שהזכרנו אותו בפרק הקודם, שחי במאה ה-10 בעיראק. הוא היה הראשון שכתב מעין מילון שהוא קרא לו אֶגרון (מלשון אגירה). את זה הוא עשה עוד בגיל צעיר מאוד, כשהוא עוד היה במצרים. האגרון יש בו כמה דברים, קודם כל יש בו סיוע למשורר, משום שהוא מביא מילים נרדפות או מילים נחרזות בסופי משפטים או בתחילתם, והמשורר המתקשה יכול להיעזר בו. ויש בו גם רשימה של מילים יחידאיות מן המקרא שסעדיה פירש אותן בעזרת הערבית. שוב אנחנו רואים אותה חשיבה, אותה צורת עבודה אצל דונש בן לברט בספרד ואצל סעדיה גאון במצרים ואחר כך בבבל. הם חיו באותה תקופה אבל במקומות שונים, ובכל זאת עסקו באותם נושאים, בהשפעת המלומדים הערבים. רס"ג גם חקר את הנושא של השורשים. כידוע לכולנו, שתי השפות השמיות, ערבית ועברית, מבוססות על השורש. לכל מילה יש שורש בן שלוש אותיות, לפעמים שתיים או ארבע אותיות. חקר השורשים התחיל על ידי הערבים והיהודים בעקבותיהם בדקו את הנושא של השורשים והגיעו בעזרתו לפירושים חשובים ביותר, דברים שלא נעשו קודם לכן. עוד בלשן חשוב מן המאה ה-10 בספרד היה מנחם אִבּן סָרוּק, שכתב את הספר הידוע שלו "המחברת", שהיא מילונאות עברית שיטתית. אם הרס"ג ודונש בן לברט התחילו במילונאות הזאת, הרי שמנחם בן סרוק כבר מִסד אותה, כבר בִּסס אותה. וכמוהם יהודה אִבּן חַיוּג' במִגרִבּ וגם במערב, דוד קמחי, הוא הרד"ק, במאה ה-13 בצרפת, עסק הרבה בדקדוק וכתב מילון, ולו כבר היה בסיס מצויין לעבוד עליו, כי הוא כבר הכיר את עבודותיהם של אלה שקדמו לו. זוהי הבלשנות.
כתר ארם צובא, ספר ישעיהו. ניתן להבחין בסימנים הנראים כחריכה
מסורה, ניקוד וטעמים
קשור בבלשנות אבל תחום העומד בפני עצמו והוא חשוב ביותר הוא תחום המסורה, הניקוד והטעמים. כבר במשנה (נחתמה המאה השנייה) הגדירו את המסורה בתור סייג לתורה, ואכן זוהי המסורה. מסורה זה סייג טכני לתורה שבאה לספור את מילות התורה, לספור את אותיות התורה, לבדוק כמה ומה, איזה מילה היא יחידאית ואיזה מילה היא לא יחידאית, לבדוק כמה פעמים מופיעה מילה בכל מקום, וכל זאת כדי לסייג את התורה, כדי שלא יתווסף אליה לא קוץ ולא פרט, ושלא יישמט ממנה ושלא ייכנסו בה שיבושים, שהיא תישמר כמות שהיא. המסורה היא עבודה טכנית אבל היא למעשה ראשית הטיפול הבלשני במקרא. כל הדברים האלה התפתחו בעיקר במאה ה-10 בארץ ישראל, יחד עם הניקוד והטעמים שהיו עבודתם החשובה ביותר של בעלי המסורה. הקראי קִרקִסאני, שחי במאה ה-10 מספר שיש שני נוסחים למקרא: נוסח בבלי ונוסח ארץ ישראלי, והוא אומר שהנוסח הארץ ישראלי עדיף, משום שהיהודים בארץ ישראל שִמרו את הנוסח המקורי, שִמרו את ההגייה המקורית של המילים, ואילו בגולה, בבבל, הרבה דברים לא נשמרו ונשתבשו, לכן הנוסח הארץ ישראלי עדיף. כדי לשמור על הנוסח הזה, דאגו בעלי המסורה שישבו בעיקר בטבריה במאה ה-10 להשתמש בכמה כלים. האחד היה הניקוד. הניקוד מטרתו היתה לשַמר את הגיית המילים באופן הנכון, באופן שהם ראו אותו לנכון. כמו שהיו כמה גרסאות קריאה למקרא או לפחות שני נוסחים לקריאת המקרא, גם בעיראק פיתחו שיטה של ניקוד כדי לשַמר את הנוסח שלהם. אפשר להגיד שהיו פחות או יותר שלוש שיטות של ניקוד שפיתחו אותן במאה ה-10: האחת בבלית, האחת נקראה ארץ-ישראלית והשיטה שהתקבלה ושהיתה הטובה ביותר על פי דעת הרוב, הרי היא השיטה הטַבּרַנית, כלומר השיטה של טבריה, וזה הניקוד שמקובל בשפה העברית עד היום, ניקוד תחתי, להבדיל מהניקוד העיראקי, הבבלי' שהיה ניקוד עילי. הניקוד הטברני התקבל הודות לעבודתם של בעלי המסורה מטבריה במאות התשיעית והעשירית שגם הוסיפו לנושא של שימור הטקסט את טעמי המקרא. לטעמים היו שלושה תפקידים והם נבנו כדי למלא שלוש פונקציות. פונקציה אחת היא הפונקציה התחבירית, הטעם מראה את תפקידה התחבירי של המילה בתוך המשפט. האם היא נשוא, האם היא נושא, תפקידה התחבירי של המילה. את זה משיגים על ידי פיסוק הפסוק לשני חלקים עיקריים ולחלקי משנה, ואז יודעים איך לקרוא את הפסוק נכון. הטעם יש לו תפקיד נוסף והוא של הטעמה. אנחנו לא יודעים איך לקרוא את המילה, באיזה הטעמה, מלעילית או מלרעית. למשל, ניקח את המילה ב.ו.ק.ר. איך אנחנו יכולים לדעת ללא הטעמה או ללא ניקוד האם הכוונה היא לבוקר (שחר)או לבוקר (אדם שעובד עם בקר)? ובכלל, בתנ"ך הרי הכל כתוב בכתיב חסר, אז זה יכול להיות בִּקֵר. הטעם בא מעל האות המוטעמת כדי ללמדנו איך להגות את המילה וזוהי ההטעמה. אנחנו רק צריכים לזכור שמערכת הטעמים נבנתה במאה העשירית, ולכן אינה אלא פרשנות של בני המאה העשירית, או של אלה שיצרו אותה, ומותר לנו להתווכח אתם, לחלק את הפסוק אחרת ולפרש אחרת, אבל מערכת הטעמים השתרשה כבר כל כך עמוק, והפרשנות שלה היא המקובלת. אבל לפעמים מוצאים שרש"י למשל בפירושיו (ר' שלמה בן יצחק, המאה ה-11, צרפת) מתווכח עם הטעמים ומפרש אחרת. התפקיד השלישי, אולי הפחות חשוב אם כי היום הוא כמעט היחידי שידוע בקהל, הוא נגינה או שירה. הטעמים היו מעין תווים שבעזרתם אפשר היה גם לשיר את הטקסט, לא רק להגיד אותו נכון. הטעמים, הניקוד והמסורה אלה שלושת הדברים שיצרו בעלי המסורה במאות התשיעית והעשירית בטבריה. ידועים כמה אנשים שעסקו בנושא הזה. בעיקר ידועה משפחת משה בן אשר ובנו אהרון שהם אשר פיסקו, הטעימו, ניקדו והוציאו את המהדורה המכונה בשם "כתר ארם צובא" שזה התנ"ך המלא, 24 ספרים מוטעמים, מנוקדים ומפוסקים. לספר הזה, לכתב היד הזה יש היסטוריה מאוד מעניינת. הוא ניתן או נתרם על ידי משפחה קראית, אחר כך תגלגל לקהילה בארם צובא, היא חַלַבּ. משם חזר לירושלים ונפל בידי הצלבנים בשנת 1099. אנשי מצרים פדו אותו מידי הצלבנים וככה הספר הזה הגיע למצרים. הרמב"ם שראה אותו במצרים קבע והכשיר את הנוסח הזה בתור הנוסח הטוב ביותר של התנ"ך, כלומר נתן לו הכשרה מלאה. לימים הכתר הזה חזר לחלב, לארם צובא, ושם נפל קרבן לשריפה וחלק מדפיו ניזוקו. את מה שנשאר ממנו גאל יצחק בן צבי, הנשיא השני של מדינת ישראל, רכש אותו בכסף מלא והעביר אותו לארץ. הוצאות טובות נוהגות להוציא את התנ"ך היום על פי כתר ארם צובא, שנחש לנוסח הנכון והמלא ביותר, על פי הכשרת הרמב"ם. ושוב אני מזכירה, מי שפיסק, ניקד, הטעים וכתב, ערך את הנוסחה הזאת היו משפחה משה בן אשר ובנו אהרון, קראים מטבריה במאה העשירית. העברית של ארץ ישראל, הבלשנות, הטעמים, הניקוד של ארץ ישראל, נתפסו בעולם היהודי כולו כטובים ביותר. השפה העברית של ארץ ישראל נחשבה לשפה העברית הצחה, הביטוי של ארץ ישראל נחשב לביטוי הנכון ואם אנחנו עוסקים בעניין מאבק ותחרות, אז אם נאמר שבבל תפסו את המקום הראשון בעם ישראל מבחינת פסיקת הלכה ופירושים, ארץ ישראל תפסה את המקום הראשון בעולם היהודי מבחינת צחות השפה וקביעת נוסח התורה.
פסל של שלמה אבן גבירול בחצר מוזיאון ראלי "זיכרון ספרד" שבקיסריה
שירה ופיוט
לדברים האלה נוסיף את מה שידוע לנו בנושא השירה והפיוט, ושוב ארץ ישראל. ארץ ישראל התחילה ביצירה הזאת וארץ ישראל נתנה לה את הבסיס. פיוט הוא יצירה שירית שייעודו לקשט את התפילה או לקשט טקסים דתיים שונים. זהו הפיוט, כלומר אם אנחנו מדברים על פיוט, אנחנו מדברים על דברים שנועדו לצורכי פולחן. לצידו קיימת שירת החול, שירה, כמו שאנחנו מכירים אותה. אנשים כתבו שירה שאינה פיוט, הרבה שירה שאינה פיוט, והביעו את עצמם או את כאביהם האישיים או את מצוקת האומה. הזכרתי כבר בפרקים קודמים את החיבור שכתב פִּרקוֹי בן בּאבּוֹי, שחי במאה השמינית בבבל. חיבור פולמוסי נגד ארץ ישראל, כשהוא רוצה להבליט את עליונות בבל. והוא כותב שם שהפיוט התפתח בארץ ישראל מטעם פשוט, מהטעם שגזירות השמד של ביזנטיון לא אפשרו ליהודים בארץ ישראל לעסוק בתורה ובהלכה באופן גלוי, ולכן נשתכחה תורה מהם והם מצאו מפלט בפיוט, כי בפיוט הם הורשו לעסוק. למעשה פִּרקוֹי בן בּאבּוֹי טוען שההלכה היא בשליטת בבל ומי שרוצה לדעת הלכה שיפנה לבבל, והפיוט שהוא מייחס לו חשיבות פחותה מאוד' זה דבר שבו התייחדה ארץ ישראל. ואכן, כפי שאנחנו יודעים מהמחקר, ראשיתו של הפיוט הוא באמת בארץ ישראל במאות החמישית והשישית, כלומר ייתכן שבדבריו של פרקוי בן באבוי יש שמץ של אמת. אנחנו מכירים כמה פייטנים, מארץ ישראל, והמפורסמים שבהם, בעיקר מהמאה השביעית כמו הקלירי או ינאי ידועים לנו בגלל שהפיוטים שלהם נמצאו בגניזה, וזאת ראשיתו של הפיוט העברי. אבל בימי הביניים הריבונות של ארץ ישראל על הפיוט כבר הלכה ופחתה. הפיוט התפשט גם למקומות אחרים ועבר התפתחות גדולה מאוד בעקבות הפיוט המוסלמי, בעקבות השירה המוסלמית. אגב, אם את ספרות ההלכה כתבו היהודים החל מהמאה העשירית, בעקבות רס"ג, בעיקר בערבית- יהודית, את הפיוט ואת השירה הם כתבו אך ורק בעברית. ואכן אנחנו רואים בפיוט ובשירה חידושים רבים מאוד בלשון העברית. הם חידשו צורות לשוניות כדי להעשיר את הפיוט ואת השירה. אנחנו מוצאים כמה משוררים גדולים החל מהמאות ה-10, בעיקר סעדיה גאון, שנוסף לכל האיכויות הרבות שציינתי בו, היה גם פייטן ומשורר גדול. הוא כתב הרבה פיוטים ושירים, הם נמצאו בגניזה ומה שמעניין לציין זה שהשירים של רב סעדיה גאון היוו דגם לחיקוי. הפיוטים שלו שנמצאו בגניזה הגיעו למצרים, הגיעו לארץ ישראל, הגיעו גם לספרד ואפשר לראות שהפייטנים במצרים חיקו את סעדיה גאון וכתבו כמוהו או כתבו דומה לו, לפחות בהתחלה. בארץ ישראל בולט פייטן או משורר בשם שמואל השלישי בן הושענה, שכתב הרבה מאוד פיוטים. דווקא הוא פחות חיקה את סעדיה גאון, כי היה לו בסיס ארץ ישראלי. במצרים אנחנו מכירים כמה פייטנים, אמנם הם לא ידועים כמו סעדיה גאון או כמו פייטני ספרד, אבל הם השאירו כמות גדולה של שירים ופיוטים בגניזה, בייחוד עלי בן עמרם וסהלאן בן אברהם, שניהם היו משוררים פורים. וכמובן בספרד, ואת זה כולם יודעים, שירת ימי הביניים, תור הזהב, כל האמירות הידועות האלה. בספרד החל מהמאה ה-10 אבל בעיקר במאה ה-11, שלמה אבן גבירול, משה אבן עזרא, יהודה הלוי ועוד משוררים ופייטנים. כמו בכל התחומים הקודמים שדיברנו עליהם, גם בפיוט ובשירה היתה השפעה ערבית עצומה, ולמעשה כל התבניות השיריות והכלים שהשתמשו בהם המשוררים היהודים בימי הביניים, לקוחים ישירות מהשירה הערבית שהגיעה לשיא התפתחותה במאות האלה.
פסלו של ריה"ל בחצר מוזיאון ראלי "זיכרון ספרד" שבקיסריה
המדרשים
התחום הרביעי שאני רוצה לעסוק בו וזה תחום ששגשג מאוד בימי הביניים בכל הארצות שהיהודים ישבו בם אבל בעיקר בארץ ישראל הוא תחום המדרש, ספרות המדרש. המדרש הוא שם כולל לדברים בתחומי ההלכה או האגדה, הנדרשים מן המקראות או נסמכים עליהם. כולנו מכירים את המונחים פשט ודרש. פשט הוא הכתוב כמו שהוא ואילו דרש יוצא מן הכתוב כמו שהוא ומוביל את הכתוב לתחומים שונים לחלוטין, בעיקר לתחומי היום יום. וכך אנחנו מוצאים ספרות ענפה ביותר של מדרשים שמבוססים על הדרש. נכתבו החל מהמאות החמישית-שביעית, נכתבו מדרשי הלכה ומדרשי אגדה. מדרשי הלכה הם ספרים הדורשים, המפרשים, המוציאים מכלל פשוטם את ספרי ההלכה למיניהם. המדרשים החשובים ביותר, הידועים ביותר הם המכילתות השונות, ספרא וספרי ואילו מדרשי האגדה הם מדרשי רבא כמו בראשית רבא, שמות רבא ומדרשי תנחומא. המדרשים הם בעיקרם של כינוס של דברי חז"ל שהרבו מאוד לעסוק בדרש. הכינוס הזה התחיל להיעשות כבר במאות שנזכרו קום לכן בארץ ישראל. ספרות המדרשים נולדה בארץ ישראל ומבטאת את ארץ ישראל. אבל בימי הביניים, כשהערבים החליפו את הביזנטים בארץ ישראל, הספרות הזאת צברה עוצמה רבה וחשיבות רבה מאוד. קודם כל נמשך כינוסם של המדרשים ונוספו להם חומרים חדשים. במדרשים שהחלו לאסוף אותם בתקופה הביזנטית, אנחנו מוצאים גם חומרים מהתקופה הערבית. הכינוס של המדרשים האלה נמשך לתוך התקופה הערבית ואנחנו רואים במדרשים האלה ספרות עממית. הם היו מאוד חביבים על הקהל, הרבו להשתמש בהם. גם המפרשים, גם חכמי ההלכה הרבו להשתמש במדרשים, לצטט אותם, להיעזר בהם. על פי כתבי הגניזה, המדרשים מארץ ישראל היו ידועים מאוד בעיקר במצרים. המנהיגים, מנהיגי הקהילה הרבו להשתמש בהם, לצטט אותם, להיעזר בהם ואפילו להעתיק מהם קטעים כדי לכתוב את היצירות שלהם. הנוהג הזה של להעתיק קטעים מיצירות קודמות רווח מאוד בתקופה הזאת וזה לא נחשב לנוהג פסול, וכך עשו גם המנהיגים במצרים שהעתיקו קטעים שלמים מתוך מדרשים ושילבו אותם בתוך החיבורים העצמאיים שלהם. כשאנחנו בודקים את כתבי הגניזה ומנסים לבדוק את מקורות ההשפעה העיקריים על אישים מרכזיים במצרים, מתברר שאחד מגורמי ההשפעה הגדולים ביותר הם דווקא המדרשים הארץ ישראלים ולאו דווקא כתבי ההלכה הבבליים.
תחום נוסף ומרתק בעיקר, הוא הספרות האפוקליפטית (אפוקליפסה – אחרית הימים). הספרות הזאת, שהיא אופיינית לנוצרים וליהודים בארץ ישראל בתקופה הביזנטית, נמשכת ומתפתחת גם בימי הביניים. אפשר להגיד שהספרות הזאת, שהיא שייכת לתחום המסתורין והסוד, ראשיתה אולי בפרקים הראשונים של ספר יחזקאל "מעשה מרכבה" ואחר כך בספר דניאל המקראי, שהחוקרים מייחסים את זמן כתיבתו לתקופה החשמונאית, נניח המאה השלישית לפני הספירה. הספר האפוקליפטי הנוצרי הראשון הוא קרוב לוודאי חזון יוחנן מהברית החדשה, שנכתב אולי במאה הראשונה לספירה. כלומר מדובר בספרות קדומה מאוד. זוהי ספרות משיחית, שבדרך כלל מוצאת את ביטוייה בתקופות קשות של מצוקה, כשאנשים מתייאשים מן המצב הריאלי הנתון ומחפשים נחמה באחרית הימים ובכל מיני רמזים וסודות. בתחום הזה אין כלל השפעה מוסלמית, משום שהאסלאם, שהוא רציונליסטי בבסיסו, אינו מתעסק באחרית הימים ובמשיחיות, בעיקר בימי הביניים, כשהאסלאם היה בשיאו ודבר לא איים עליו, לא היתה להם כל סיבה לעסוק בתורות של אחרית הימים. כאן ההשפעה היא בעיקרה נוצרית, אבל הבסיס הוא יהודי-מקראי מאוחר. זוהי ספרות שבעיקרה צמחה בארץ ישראל ובארצות שהושפעו ממנה כגון דרום איטליה, כשהיא מצמיחה בארץ ישראל גם ענפי משנה כגון תורת הסוד, תורת יורדי מרכבה, ספרות ההיבלות, שכולם חיבורים העוסקים בתורת הנסתר ובחיפוש גאולה בכל מיני דרכים של רמז וסוד. החיבור היהודי מהתקופה המוסלמית הידוע ביותר הוא "נסתרות דרבי שמעון בר יוחאי", חיבור המתאר את תקופת הכיבוש הערבי ובית אֻמיה בארץ ישראל, בלשון של נבואה לעתיד המושמת בפיו של שמעון בר יוחאי, התנא בן המאה השנייה.
קבר רבי שמעון בר יוחאי בשיפולי הר מירון – מקור התמונה:ויקישיתוף, צילם:Beivushtang
אם אנחנו חוזרים ומסכמים את כל התחום הזה של חיי הרוח והתרבות, וחוזרים ומדברים עליו בלשון של פולמוס או של מחלוקת ושל תחרות בין ארץ ישראל לבין בבל, אולי זה לא מדוייק להגיד כמו שמקובל שבבל ניצחה בכל החזיתות. בפרק הזה אנחנו לומדים שבכל התחומים של בלשנות, דקדוק, מסורה, ניקוד, טעמים, שירה, פיוט ומדרשים וחיבורים אפוקליפטיים, ארץ ישראל השאירה חותם עז מאוד על תרבות התקופה, קיבלו את סמכותה, הרבו להשתמש בחיבוריה. נכון, בתחום ההלכה היה ניצחון מוחלט לתלמוד הבבלי ולגאוני בבל, אבל אי אפשר להמעיט את פעילותה התרבותית של יהדות ארץ ישראל.
מדהים
תודה.