צרפת – בעקבות ציירים

צרפת היתה במהלך המאה ה-19 אבן שואבת לציירים מכל העולם. פריז היתה מרכז האמנות וליבה הפועם  אבל ציירים רבים מצאו להם מקומות הולמים לא פחות גם באזורי צרפת האחרים. פרובנס, על אופייה המיוחד, אקלימה הנוח, שינויי האור במהלך העונות – היוותה גורם משיכה לציירים שגם קבעו בה גם ביתם. נלך ביחד בעקבות כמה מן הציירים האלה.

 * ניס Nice

ניס היתה בעברה העיר היוונית ניקיאה. היא עיר קוסמופוליטית מאד, עם עבר איטלקי בעל השפעה מכרעת, עבר רוסי מעניין ועבר אנגלי עשיר. כל אלה השאירו חותם על ההווה הצרפתי שלה. בניס נולד ג'וזפה גריבלדי, שהחל לפעול למען איחוד איטליה ב-1860 ונחשב לגיבור הלאומי של איטליה. ניס היא העיר השישית בגודלה בצרפת, העיר התיירותית ביותר אחרי פריס. יש בה נמל גדול שבו נמלים ליאכטות, לסירות דייג ולאניות גדולות. היא העיר השניה במספר המוזיאונים שלה אחרי פריס, ויש בה אינספור אפשרויות לטיול ולבילוי. מערכת מסועפת של כבישים נפרשת מניס כמניפה אל כל עברי הריביירה, האלפים, מערב פרובאנס ואיטליה שבמזרח.

הטיול בריביירה מתחיל בניס, בירתה של הריביירה, בטיילת המפורסמת לה פרומנד דז אנגלה (Promenade des Anglais), בעיר העתיקה, ובמוזיאונים הרבים, במיוחד מוזיאון שאגאל, השוכן בשוליים הדרומיים של סימיה (Cimiez), הלא היא ניס-העילית. המוזיאון, ששמו המלא הוא "המוזיאון הלאומי של המסר המקראי מארק שאגאל", הוא חוויה אמיתית גם למי שלא אוהב את שאגאל במנות כה גדושות. זהו המוזיאון העיקרי והמרשים ביותר בניס.
אחד הטיולים היפים בניס הוא הקורניש, היינו, כבישי החוף של הריביירה. זהו סיור מעגלי האורך כשלוש שעות. כביש החוף עוקף את המורדות של רכס מון בורון (Mont Boron), וממנו נשקפות תצפיות מרהיבות. נקודות מומלצות במיוחד הם קפ-פרה (Cap-Ferrat) ופואנט ד'אוספיס (Point d'Hospice). משם נראים כבישי החוף המתפתלים של הריביירה. לחובבי האמנות אסור לוותר על המוזיאון המוקדש למאטיס, ונמצא בוילה דז- ארן (Villa des Are'nes), המוקדשת לצייר הדגול שחי בעיר זו שנים רבות.

 

מוזיאון מאטיס Le Musee de Nice

לחובבי האמנות אסור לוותר על המוזיאון המוקדש למאטיס, הצייר הדגול שחי בעיר זו שנים רבות. המוזיאון נמצא בוילה דז ארן (Villa des Are'nes). הוילה האדומה, בסגנון גנואה מהמהאה ה-17, שוכנת בין עצי זית על גבעת סימייה (Cimiez), לא רחוק מהמנזר הפרנציסקני וגניו האיטלקיים, לא הרחק מחורבות של מבנים מהתקופה הרומית, קרוב למלון רגינה שבו חי מאטיס. מאז 1963 המוזיאון נפתח למבקרים בהציגו את את אוסף היצירות שנתרמו על ידי האמן ויורשיו לעיר ניס, שבה בילה את חייו בין השנים 1918 – 1954. אוסף העבודות האישי המרשים של האמן, שבילה את מרבית חייו בעיר מכסה כמעט כל תקופה בחיי האמן. אוסף ייחודי של רישומי גואש ותחריטים, הכוללים דגמים לקפלה ב-Vence, סט כמעט שלם של פסלי ברונזה וסט שלם של ספרים שמאטיס אייר. אפשר לטייל בניס ולקבל השראה מהמקומות שמאטיס אהב, בעיקר מהנמל של ניס, שם אמר מאטיס: "אני אוהב לחתור בסירת קנו. אני עושה זאת כל יום אחר הצהריים. אני מצייר רק בבקרים, כשהאור נכון". כשמאטיס בחר לגור בניס אמר: "כשהבנתי שאוכל מעתה לראות את האור הזה בכל בוקר, לא האמנתי לאושרי הרב".

 אנרי מאטיס

אנרי מאטיס צייר צרפתי (1869 – 1954)

ראש הפוביסטים ומהידועים באמני המאה ה-20. לאחר שזנח את לימודי המשפטים (1892) התקבל לאטלייה של גוסטב מורו וציוריו הוצגו בסלונים הצרפתיים. בהשפעת הסגנון הפוסט-אימפרסיוניסטי של פול סיניאק והקיץ שעשה בחברתו של אנדרה דרן ב-1905, החל להשתמש שימוש ספונטני בצבעים בהירים וזוהרים. ב-1905 הציג את יצירותיו בחברת דרן ומוריס דה פלמינק; בעקבות הרושם העז שהשרו עליו היצירות בתערוכה טבע מבקר אמנות את הכינוי "פוביסטים". ביצירותיו הפוביסטיות ניסה מאטיס לבטל כל זכר לביטוי של נפח או מרחב, והדגיש את האמצעים הפשוטים: הקו, הדגם העיטורי והצבע. מיצירותיו: "שמחת החיים" (1906) "הריקוד" ו"המוסיקה" (1909/10) וסדרת התמונות "מתרחצות על שפת הנהר" (1917/8).

מ-1920 ישב בניס ופנה לסגנון נטורליסטי יותר (סדרת ה"אודליסקות" מדגימה סגנון זה) וכן לצורות אמנות נוספות. הוא יצר פסלים והכין קולאז'ים עשויים ממגזרות נייר, שהיו ערוכים בקומפוזיציות פשוטות וביטאו איכויות של אור וצבע. כן אייר ספרים. חרף דלקת פרקים קשה שלקה בה, הוסיף לצייר עד יום מותו. את רעיונותיו בתחומי האמנות העלה בספרו "רשימותיו של צייר" (1908).

 אנרי מאטיס

מוזיאון שגאל Musee Marc Chagall

למרגלות גבעת שאטו שוכנת העיר העתיקה של ניס, והחלק המעניין יותר שלה הוא סימייה. בשוליים הדרומיים של סימיה (Cimiez), הלא היא ניס-העילית, שוכן "המוזיאון הלאומי של המסר המקראי מארק שגאל" (usee National Message Biblique Marc Chagall). רוב עבודותיו של האמן היהודי-צרפתי נמצאות כאן. התאורה עושה חסד עם הציורים המקראיים והססגוניים של שאגאל, בזכות חלונות זכוכית ענקיים. כדאי לבקר במוזיאון כדי ליהנות מאוד מאמנות מודרנית. המוזיאון נבנה במיוחד לצורך המטרה ונפתח על ידי האמן ב-1972 כשהוא מכיל 17 ציורי ענק של "המסר המקראי", המבוססים על התנ"ך אבל מעבירים הרבה מעבר למה שכתוב בו, מעוצבים באמצעות תגליפים, הדפסים, שטחי קיר, מוזיאקות וכדומה. חלונות הויטראז'ים נתרמו על ידי שגאל עצמו. המוזיאון הוא חוויה אמיתית גם למי שלא אוהב את שגאל במנות כה גדושות. זהו המוזיאון העיקרי והמרשים ביותר בניס.

 

מרק שגאל צייר יהודי (7 ביולי 1887 – 28 במרץ 1985)

מחשובי הסוריאליסטים. מארק שגאל נחשב לצייר היהודי הגדול בכל הזמנים. סגנון הציור שלו הושפע רבות מהזרם הקוביסטי, וכן מתאפיינים ציוריו בעולם של פנטסיה וחלום. הוא הרבה לצייר ציורים מהווי עולם החסידות והעיירה היהודית במזרח אירופה, אך גם צייר בתחום התנ"ך. מרבית יצירותיו מוצגות כיום במוזיאונים בארצות הברית, רוסיה, שווייץ והולנד, ורק מיעוטן נמצא בישראל.

יצירתו המפורסמת של שגאל בישראל היא חלונות בית הכנסת בבית החולים "הדסה" בירושלים, עליהם צייר את שנים-עשר השבטים. בנוסף עיצב שטיחי קיר המוצבים במשכן הכנסת, ובהם אירועים מתולדות עם ישראל. יצירות גדולות ממדים נוספות שלו הם ציורים בבניין האופרה של פריס ובבניין האופרה של ניו יורק, ויטראז'ים בקתדרלה של מץ וחלונות כנסייה בציריך. בנוסף לפעילותו כצייר עסק שגאל באיור ספרים, פיסול בחרס ועיצוב תפאורה לתיאטרון.

 

* קאניה סור מר Cagnes-sur-Mer

עיר חוף שפרנסתה קיט וגידולי פרחים. היא ידועה בהיפודרום שלה – שדה מרוצי הסוסים הראשי של הריביירה. המלצה מיוחדת היא שוק הציירים, המתקיים בימי שבת, על הטיילת שלאורך הים. המיוחד מכל הוא הרובע העתיק, או דה קאניה (Haut-de-Canges) המטפס על גבעה תלולה בצפון העיר. זהו רובע קטן מוקף חומה, המזכיר כפר מימי הביניים. יש בו בתים עתיקים שלובים אלה באלה, סמטאות צרות, גרמי מדרגות תלולים, שערים מונומנטליים, גשרונים המחברים בין בתים, כיכרות קטנות, וגלריה של אמנים. כאן חיו נגן הג'ז ג'ו לואיס, הציירים פוג'יטה ואיב קליין, הזמר מולודז'י וכלת פרס נובל לספרות נאדין גורדימר. כדאי לשוטט בסמטאות עתירות הצמחיה, לבקר בטירת הנסיכים לבית גרימלדי, שליטי מונקו, שהוקמה כמבצר במאה ה-14 ומשמשת כיום כמוזיאון לאמנות, ולבקר בקפלה נוטר דאם דה פרוטקסיון

 

ביתו של רנואר Musee Renoir

גאוותה של העיר היא על פייר אוגוסט רנואר. הצייר הגדול, יליד 1863, לקה בשיגרון ב-1895, ובין 1903 ל-1908 בילה את עונות החורף ב"בית הדואר", שהיום הוא בית העיריה של או-דה-קאניה (הרובע העתיק של קאניה). גם דוגמניותיו חיו בכפר. ב-1907 רכש על גבעה בצפון-מזרח קאניה אחוזה של 25 דונם, לה קולט (Les Collettes) ובה עצי זית בני מאות בשנים. בבית המרווח חי ויצר עד מותו ב-1919. לצדו ולצד בני משפחתו, חיו שם כמעט באורח קבע חברים קרובים, רובם ציירים וסוחרי אמנות. עיריית קאנייה רכשה את האחוזה ב-1960, ומשמרת אותה כמות שהיתה, בתור אנדרטה ומוזיאון של הצייר. אוגוסט רנואר עצמו תכנן את כל רהיטי הבית בהקפידו על זוויות מעוגלות לכל רהיט, מחשש לשלום הילדים. לרנואר היו שלושה ילדים, שאחד מהם, ז'אן רנואר, היה מגדולי במאי הקולנוע של צרפת.
בקאניה החל רנואר בראשונה בחייו גם לפסל, אבל הפיסול, וגם הציור היו בהדרגה לעינוי עבורו מחמת השיגרון. מידי יום נשאוהו מהמיטה אל כסא הגלגלים, המוצג שם באטליה שלו, ושירבבו מכחול בין אצבעותיו המעוקמות. כך צייר כמה מציוריו המהוללים ביותר. בסוף חייו נאלצו ידידיו לאחוז בידו ולסייע לו לצייר. בסיור בבית רואים את חדר ההסבה, את המטבח ובעיקר את חדר העבודה, שנשאר כפי שהצייר השאירו, כאילו מוכן כל רגע לשוב ולצייר את הדוגמנית השרועה על הספה שלפני כסא הגלגלים. הבית משקיף אל נוף יפה, אל הים, הכפרים ועצי הזית העתיקים.

 פייר-אוגוסט רנואר (Pierre-Auguste Renoir‏;1919-1841)

היה צייר ופסל צרפתי, מן הראשונים והבולטים בזרם האימפרסיונסטי וממעצבי דמותו. רנואר פיתח את סגנונו בשנות ה-20 וה-30 לחייו כאשר התגורר בפריז. אחר כך יצא לתקופת נדודים קצרה, שבסופה שב לפריז והקים משפחה. בערוב ימיו עבר לאזור כפרי בדרום צרפת, וחי שם חיי משפחה שלווים ופוריים מבחינה אמנותית. הוא הרבה לצייר אנשים ובעיקר נשים; ברבים מציורים אלו ניכרת יכולתו להנציח תנועה על בד הציור.

* ז'יוורני Giverny

עיירה קטנה על יד מפגש הנהרות סיין ואפט. קלוד מונה (Claude Monet) התגורר במקום משנת 1883 עד מותו בשנת 1926 בגיל 86, וצייר בהשראת הגן הגדול שעיצב, ובעיקר את הציורים המפורסמים של חבצלות המים. אחד הציורים שלו הביא לטביעת המונח החשוב "אימפרסיוניזם", והוא אחד מגדולי הציירים באסכולה זו, שפרחה בסוף המאה ה-19. ביתו של מונה הוא מוקד עליה לרגל לשוחרי האמנות ולשאר תיירים מתעניינים. במקום נערך סיור מודרך בביתו. למרות שבבית לא מוצגות יצירות של האמן, אלא רק רפרודוקציות (יצירותיו מוצגות בשני מוזיאונים בפריז – חבצלות המים בחדר גדול המוקדש רק להן במוזיאן אורנז'רי שבגן הטילרי, ושאר יצירות במוזיאון מורמוטן), מורגשת טביעות אצבעותיו בכל מקום. אי אפשר שלא להתרשם מהמטבח שלו, שכולו מעוצב בצבעי כחול בוהק, ומחדר האוכל שלו, שכולו מעוצב בצבעי צהוב בוהק. שילובם של שני הצבעים האלה השפיע מאוד על האמנות האימפרסיוניסטית. אחר כך יוצאים לסיור בגן הנפלא והמעוצב בהשפעת סגנון יפני. גשרי העץ, עצי הערבה הבוכיה המשתפלים לתוך המים, ועל הכל – חבצלות המים המפורסמות הצפות על פני המים – כל זה נותן למבקר להבין את מקורות ההשראה של האמן ולהרגיש לרגע כמו בתוך תמונה אימפרסיוניסטית.

 

אוסקר קלוד מונה (Oscar Claude Monet‏; 1926-1840)

צייר צרפתי, מהמייסדים והמובילים של זרם האימפרסיוניזם באמנות.

מונה צייר בעיקר נופים כפריים ועירוניים, בנסותו לחקות את האופן שבו העין קולטת את הנגלה לפניה, בטכניקה של מעין רישום מהיר בצבע, משיחות מכחול קצרות ועתירות צבע ושימוש בצבעים משלימים. הוא ניסה לבטא את השתנות מראה האובייקט עם השתנות האור אומזג האוויר, ולכן צייר סדרות של נופים מסוימים בתנאי אור ומזג אוויר שונים.

בשנת 1892 קנה מונה חלקת אדמה ביצתית הגובלת באחוזתו שבז'יוורני, על מנת להופכה לגינת מים מזרחית בסגנון הגנים היפניים. מונה שתל על גדות האגם עצי אלמון, עצי ערבה, אירוסים וקני במבוק. את פני המים כיסה בצמחי נימפיאות אקזוטיות. האגם הפך למוקד חייו ולמודל אמנותו למשך יותר מעשרים וחמש שנה. המים כמוטיב משכו את מונה בחבלי קסם. השתקפויותיהם המשתנות ללא הרף, יצרו בו את הרשמים החמקניים ביותר של הטבע, אותם רצה לצוד בציוריו.

מונה יצר את ציורי אגם הנימפיאות שלו במגוון צורות שונות. מצד אחד ציורים חיוורים ועדינים, ובניגוד להם ציורי נימפיאות המעוררים תחושה של אנרגיה תוקפנית. באותה שנה, 1892, נבנה בז'יוורני גשר עץ יפני להולכי רגל. חלפו מספר שנים עד שהשתילים סביב הגשר צמחו, ובשנת 1898 החל מונה להתרכז בציור הגשר.

בשנת 1909 הוצגו ציוריו בגלריה של הסוחר פול דיראן רואל וההצלחה הייתה מיידית. מונה חדל להיות צייר שאיש אינו מעוניין ביצירותיו והפך לשם דבר בפי הבריות. בשנת 1926, נפטר קלוד מונה בן 86, ונקבר בבית הקברות של הכנסייה בז'יוורני. בשנת 1927נפתח אולם ציורי הקיר של הנימפיאות במוזיאון האורנז'רי.

 

* ארל Arles

עיר ציורית על דלתת נהר הרון, הנשפך לים התיכון. בעיר, שהיתה מהערים החשובות ביותר של מחוז פרובנס הרומי, יש עתיקות רבות מתקופת האימפריה, וכן אתרים מהתקופות המאוחרות יותר בימי הביניים. כמו ערים רבות בפרובנס, גם ארל טובלת בין כפרים ירוקים, חופים מקסימים, ואווירה שלווה ורגועה. אחד מגורמי המשיכה העיקריים בארל הוא שוק החוצות הענקי, שיש לו כמה פנים, מצד אחד הוא שוק פרובנסאלי אופייני, ובימי שני ושבת הוא פושט צורה ולובש חזות של שוק צפון-אפריקני.
ארל מאוד מגוונת, ואפשר לבחור מסלולי טיול שונים, על פי העניין האיש של כל אחד:
מסלול של העת העתיקה (מסומן בסימול כחול של צריח – על המדרכות) מוביל את המטייל אל השרידים הרומיים הרבים ועתירי העניין; מסלול של ימי הביניים (דגל ירוק), שרוב אתריו הם במרכז העיר; מסלול של תקופת הרנסנס וארל הקלאסית (סימול אדום).
מסלול בעקבות הצייר ואן גוך: ואן גוך חי בארל עת ממושכת, וגם פחות או יותר סיים בה את חייו. הסיום העגום של חייו התרחש דווקא בבית החולים הפסיכאטרי שבסן רמי הסמוכה. אפשר ללכת ב-13 תחנות בעיר ארל, שבהן הירבה ואן גוך לשהות ולבלות, ויש גם סיורים מודרכים בכל חודשי הקיץ, סיורים היוצאים מלשכת התיירות העירונית. אחת התחנות החביבות עליו היתה הארנה – זירת מלחמת הפרים המפורסמת של ארל.
הזירה, שהיא ארנה רומית שנשתמרה להפליא, שווה ביקור גם לאלה שאינם מחובבי הז'אנר. לחובבי האמנות המיוחדת במינה הזאת – מזומנת חוויה המונית, צבעונית, אווירת קרנבל מסעירה.

 

* סן רמי פרובנס Saint Remy de Provence

עיר שקטה, המפורסמת בעיקר בעקבות שהותו בה של הצייר ואן גוך. הוא התאשפז כשנה בבית החולים Saint Paul de Mausole hospice. פרסום נוסף שלה הוא בעקבות נוסטרדמוס (נביא הזעם והחורבן) בן העיר. יש בעיר רחוב על שמו, מוזיאון עם 142 נבואותיו ופסל שלו. עוד בעיר גלריות, חנויות, מזרקות, כיכרות, מסלולי טיולים בעקבות ציירים (ואן גוך, פיקאסו, בראייר ועוד). הרחוב הראשי של סן רמי הוא La Rue Carnot. הכיכר המרכזית Place aux Herbes, בה נערך השוק המסורתי מדי יום ד' בשבוע.
מתאים לשלב טיול בעיר יחד עם ביקור בכפר בו דה פרובאנס, הנמצא במרחק מספר דקות נסיעה.

 

* סנט פול דה מוסול Saint-Paul de Mausole

מנזר קטן ויפהפה הנמצא בסמוך מאד לעיירה סן רמי דה פרובנס. במנזר נמצא עד היום בית חולים לחולי נפש, אשר בו התאשפז הצייר המיוסר וינסנט ואן גוך, בשנת 1888. במהלך שהותו במנזר, בו התאשפז יותר מפעם אחת, נהג האמן לצייר באובססיביות בלתי רגילה, ויצר מאות מעבודותיו המפורסמות ביותר. בית החולים, הניבט אל הנוף הפסטורלי של "האלפים הקטנטנים" (לז אלפיי), זימן לצייר מראות כפר וטבע אשר השפיעו עליו ו"חלבו" מיצירתו את מיטב עבודותיו. ניתן להגיע אל המקום לאחר ביקור בעיירה סן רמי דה פרובנס. הכניסה בתשלום סמלי, רואים את החדר בו התגורר, את הנופים אותם צייר, ומהרהרים בשירו של דון מק'לין – "סטארי, סטארי נייט" (ליל כוכבים).

 

וינסנט וילֶם ואן גוך (Vincent Willem van Gogh,1890-1953)

צייר הולנדי, נחשב בין גדולי הציירים בכל הזמנים.

ואן גוך משויך לזרם הפוסט-אימפרסיוניסטי. יצירותיו מתחלקות בעיקר לשתי תקופות – התקופה שבה פעל הולנד וצייר תמונות קודרות, והתקופה שבה פעל בדרום צרפת וצייר תמונות עתירות אור, בצבעים בהירים.

במהלך חייו לא זכה ואן גוך להצלחה, וסבל מעוני. את רוב יצירותיו רשם וצייר במהלך עשר השנים שקדמו להתאבדותו אחרי שחלה במחלת נפש. רק אחרי מותו זכו יצירותיו להכרה וכאחת עשרה שנים לאחר שנפטר הוצגו ציוריו בתערוכה בפריז.

בפברואר 1888 התערער מצבו של ואן גוך עד כדי כך שנטש את פריז ואת אחיו ועבר לגור ב"בית הצהוב" בארל שבחבל פרובנס בצרפת. המעבר הועיל לוואן גוך, שבתקופה שבין פברואר לספטמבר אותה שנה הפיק חלק גדול מעבודותיו הטובות ביותר

את החלק הראשון של התקופה בארל מאפיינת היעלמות ציורי הדיוקנאות, כולל הדיוקנאות העצמיים. ואן גוך התמסר במהלך אותה תקופה לציורי נוף וטבע דומם פשוטים ונטולי יומרה – תחומי הציור בהם היה כוחו גדול במיוחד.

בארל קיווה לכונן "מושבת אמנים" והזמין למקום כמה מהם, אך רק אחד, פול גוגן, נענה להזמנה. שני הציירים, שהעריכו זה את יצירתו של זה, ציירו בצוותא משך זמן מה, עד שמצבו של ואן גוך שב והדרדר, כפי שניכר משובם של ציורי דיוקן רבים לעבודותיו. בין ואן גוך לגוגן התגלע במהרה ריב. ואן גוך התמוטט מבחינה נפשית, ותחת השפעת משקה חריף, כרת את החלק התחתון של אוזנו ונתן אותה לאהובה שלו ראשל אשר הייתה זונה בבית בושת. גוגן עזב זמן קצר אחרי כן, בדצמבר 1888.

בתחילת שנת 1889 היה ואן גוך שרוי דיכאון, כפי שאפשר להתרשם גם מהעובדה שצייר רק שלושה ציורים במהלך חודשיים, בניגוד לכמעט ציור חדש מדי יומיים בתקופה שקדמה להתמוטטותו. במאי 1889, כאשר הבין שמצבו אינו משתפר, התאשפז מרצונו במרכז הפסיכיאטרי שבמנזר סן-פול דה מסול שבסן רמי דה פרובנס. גם כאן, ניכרה התקופה הראשונה של ואן גוך במקום (מאי-אוגוסט) בהתמקדות כמעט בלעדית בציורי נוף, ובעיקר זה שנשקף מבית החולים ובסביבתו.