הלכה למעשה: פרקי יסוד בחקיקה יהודית – פרק י'

י. התלמודים

תלמוד הוא סוגה לימודית שהחלה ונפוצה בתקופת האמוראים – חכמי ישראל בתקופה שלאחר חתימת המשנה, בתחילת המאה השלישית. השם "מדרש" בא לציין את דרך החיפוש והחקירה, והשם "תלמוד" מצביע על הלימוד עצמו. מכאן גם שמו הארמי של התלמוד, גמרא, הגזור מהפועל הארמי "גמר", שמשמעותו "למד", כמו בפתגם הידוע "ואידך זיל גמור", שפירושו "והשְאר לך למד".

התלמוד נכתב בעיקר כפרשנות לדברי התנאים – כותבי המשניות והברייתות. לאחר דורות נוספים של לימוד הלכה, המסורות הפרשניות וההלכתיות לגבי המשנה התגבשו לחיבור נפרד – התלמוד. הגות זו התפתחה במקביל בארץ ישראל ובבבל, דבר שהוביל לכתיבתם של שני תלמודים: התלמוד הירושלמי והתלמוד הבבלי.

הן בתלמוד הבבלי והן בתלמוד הירושלמי' המשנה היא הבסיס לכל, ועליה מושתתים הדיונים השונים. עם זאת, התלמודים עסקו בעיקר בחלקי המשנה הנוגעים להלכה, ועל כן לחלק מן המסכתות הדיון התלמודי הוא חלקי, או שכלל לא קיים.

שני התלמודים אינם קובצי הלכות לפי נושאים ערוכים, אלא סיכומי דיונים של בתי המדרש. ניכר כי הם ערוכים באופן אסוציאטיבי, ההולך אחר חוט המחשבה של המתדיינים והדינמיקה של הדיון. לעתים ניתן למצוא את אותו דיון במספר מסכתות בהקשרים שונים, ולעתים במהלך דיון בנושא אחד משתרבבים דברים הקשורים לתחום אחר. כמו כן ישנם מעברים חדים מנושאים הלכתיים לענייני אגדה. כתוצאה מחוסר ארגון זה נדרש עמל רב על מנת לשלוט היטב בסוגיות התלמודיות.

לימוד התורה בכלל והתלמוד בפרט נחשב לאורך כל הדורות למוטיב מרכזי ועיקרי ביהדות, וישנן אמרות רבות של חכמי ישראל בכל דור ודור על חשיבות לימוד התורה ועל חובתו של כל יהודי באשר הוא לעסוק בה‏. בהתאם לכך לימוד התלמוד נחשב בכל הישיבות בארץ ובעולם כמושא הלימודים העיקרי, התופס את עיקר הנפח של הלימוד. הלימוד של התלמוד, ובמיוחד הדיונים ההלכתיים שבו, נחשב לקשה במיוחד בשל התמציתיות והקצרנות שבו, שימוש במונחים מקצועיים, חוסר סימני פיסוק והארמית המשולבת בו. לימוד תלמוד בדרך כלל כולל עיון בספרים רבים שנכתבו על התלמוד מכל חכמי הדורות, החל בגאונים, המשך בראשונים ובאחרונים וכלה בימינו אנו. התלמוד נחשב לחיבור עמקני שדרושה מיומנות כדי להבינו, ועוד יותר מיומנות כדי להבינו ב'עיון' – בהעמקה מיוחדת. התלמוד הירושלמי נלמד בהיקף קטן יותר במידה משמעותית מהתלמוד הבבלי, מעטים יותר בקיאים בסגנונו, והוא משמש בעיקר ללימוד תיאורטי ועיוני ופחות לפסיקת הלכה.

דף מהתלמוד הירושלמי מהגניזה הקהירית

דף מהתלמוד הירושלמי מהגניזה הקהירית

  1. התלמוד הירושלמי

במהלך תקופת המשנה (המאות הראשונה והשנייה לספירה) ולמרות המרד הגדול וחורבן הבית השני – עדיין הייתה ארץ ישראל המרכז היהודי החשוב ביותר. בסוף המאה השנייה לספירה, בשנת 200 לספירה בערך, הסתיים תהליך הכתיבה והעריכה של המשנה בידי רבי יהודה נשיא.

לאחר מרד בר כוכבא (135-132 לספירה) השתנה לרעה מצב היהודים בארץ ישראל. בעקבות התוצאות הקשות של מרד בר כוכבא וגזירות אדריאנוס הפכו היהודים למיעוט בארצם. החל בסוף המאה השלישית לספירה איבדה ארץ ישראל בהדרגה את מרכזיותה ומרכז החיים היהודיים עבר לבבל.

במאות השלישית והרביעית לספירה שררה מהומה ברחבי האימפריה הרומית וארץ ישראל נפגעה קשה. חילופי קיסרים תכופים ברומא: במשך 103 שנים שלטו 25 קיסרים, וכל חילוף מזעזע את המנגנון הממשלתי והצבאי. הצבא נאלץ לדכא מרידות פנימיות וכך לא יכול להתמקד בשמירת הגבולות ואויבי רומא פלשו לתוך מדינות שונות באימפריה. למשכורות החילים נדרש כסף רב. את מימון המלחמות התכופות הטיל השלטון על האזרחים: ניגבו יותר ויותר מיסים מצד אחד והורידו את ערך המטבע מן הצד האחר. התוצאה: נטישת האדמות (לא משתלם לזרוע, ממילא הרוב ילך למיסים, אם לא ייגנב קודם). רעב השתרר בארץ. העניים מוכרים את אדמותיהם, אך עדיין לא מצליחים להתפרנס. כשהיישוב בארץ נחלש, הקהילה בבבל מתחזקת ומשגשגת וגם רואה עצמה כמרכז התורה. ר' יוחנן בארץ ישראל אוסר על תלמידיו לעזוב את הארץ, אפילו באופן זמני.

חכמים מנסים לתקן תקנות שיסייעו להחזיק בארץ: שמיטה, תרומות ומעשרות.

בתחילת המאה השלישית, לאחר מות רבי יהודה הנשיא, בארץ ישראל, מוסד הנשיאות הופרד מן הסנהדרין: הנשיא לא כיהן עוד כראש הסנהדרין. זמן קצר לאחר מכן עברה הנהגת הסנהדרין לטבריה, ושם נכתב ככל הנראה התלמוד הירושלמי. לא ידוע מתי בדיוק נחתם התלמוד ומי היו עורכיו, אך על-פי האירועים והאישים המאוחרים ביותר הנזכרים בו נראה שחתימתו הסתיימה סביב שנת 360 לספירה. התלמוד הירושלמי השפיע על אמוראי בבל ועל התלמוד הבבלי, אך למעמד הבכורה זכה, בסופו של דבר התלמוד הבבלי.

התלמוד הירושלמי הוא התלמוד שנכתב בארץ ישראל. אע"פ שלא נכתב בירושלים אלא בגליל (שם היו רוב היהודים בארץ ישראל באותה תקופה, בעוד ירושלים הפכה לעיר רומית) – נתנו כבוד לירושלים וקראוה על שמה.

התלמוד הירושלמי הוא חיבור המפרש את המשנה, מוסיף עליה ומרחיב אותה. הוא כולל בתוכו את תלמודם של האמוראים מארץ ישראל על המשנה וכן על תחומים אחרים. הסוגיות שבתלמוד הירושלמי נערכו בארץ ישראל במאה השלישית. הרמב"ם ייחס חיבורו לאמורא רבי יוחנן, שהיה מגדולי האמוראים של ארץ ישראל. אך מוזכרים בו אמוראים שחיו כמה דורות אחריו, והכוונה שזה יצא מבית מדרשו. יש הסוברים שהתלמוד הירושלמי לא נערך כלל, והנוסח שבידינו הוא זה שנלמד בישיבת ציפורי לפני גזירות הקיסר גאלוס והנציב הרומאי ארסקינוס בשנת 351. בעקבות הגזירות פוזרה ישיבת ציפורי וחלק מאמוראי ארץ ישראל ירדו לבבל, והצטרפו לישיבת אביי ורבא.

 

שפה וסגנון בתלמוד הירושלמי

הירושלמי שלפנינו משופע בשיבושים וטעויות נוסח, דבר שנגרם ממיעוט העיסוק בו במהלך הדורות. התלמוד הירושלמי כתוב ארמית גלילית. שפה זו מתועדת גם בתרגומי התנ"ך שמוצאם מארץ ישראל. הדיאלקט הארמי של הגליל קרוב יותר ללשון הסורית, מעורב בהמון מלים יוניות משובשות, ורחוק הרבה מן הלשון העברית; כמעט כל אמוראי ארץ-ישראל היו מבני הגליל (בטבריה היתה הישיבה הראשית, ושם גם נסדר הירושלמי), ואנשי הגליל היו מפורסמים לגנאי, בחתך-דבורם הגרוע ובמבטאם המקולקל. ואותו המבטא המקולקל נמסר לנו בכתב בירושלמי. בני גליל היו מחליפים אותיות אהח"ע; וכן לא הבדילו במבטא בין אותיות בומ"ף. ומלבד כל זה, היו מבליעים איזו אותיות שבראש המלים; למשל במקום "אמר" נמצא בתלמוד ירושלמי "מר", ובמקום "דאמר" – דמר.  וכן השם אלעזר, היה בפיהם "לעזר", בלי א' בראש, והשם "אבא" (ר' אבא) בא בירושלמי תמיד בלי אלף בראש, ר' בא, ומכיון שהבי"ת הוא ממוצא אחד עם הוי"ו, יבוא גם במקום ר' אבא ר' ווא.  וכן הם מחליפים ס' בצ' ול' בנ', או בר'; ועוד זלזולי-מבטא, לאין מספר.

סוגיות רבות בירושלמי מקבילות זו לזו, באופן כמעט מדויק. לעתים ניכר בהן שיבוש המעיד על מקור כתוב, כמו דילוג שורה. הרבה פעמים כשהעתיקו את הסוגיא למקום השני, לא דקדקו בדבר וצרפו גם דברים שאינם קשורים כלל למקום השני.

סגנונו של הירושלמי הוא סגנון של רמזים וחידות; למשל, יש שהירושלמי מביא ראשה של משנה או ברייתא, ומַקשה ממנה קושיא או מביא ממנה ראיה, והקורא עומד נבוך ותָמֵהַ, שהרי מאותם דברי המשנה אין שום קושיא ואין שום ראיה; עד אשר יחמול עליו אחד ממפרשי הירושלמי ויפתור לו את החידה, שהירושלמי רומז כאן לא על ראשה של המשנה והברייתא, שהובא שם, אלא על הסוף, שלא הובא.  יש שהירושלמי מעמיד את חריפותו ובקיאותו של הקורא בניסיון יותר קשה מזה: הוא נותן לפניו את הסיפא של משנה או ברייתא, ומקשה ממנה קושיא או מביא ממנה ראיה, ובאמת הוא מתכוון רק אל הרישא, שאיננו מביא כלל.  ועתה, מי חכם ויבין זאת? בתלמוד הירושלמי אין כמעט כל זכר לטרמינולוגיה. יש בירושלמי כחצי תריסר מונחים, יבשים וקלושים, וגם הם אינם קבועים. כנראה בגלל סיבות אלה: הלשון המשונה, הסגנון הקטוע, וחוסר כל טרמינולוגיה, תמיד נתנו הלומדים את היתרון לתלמוד בבלי על תלמוד ירושלמי.

 

מבנה ועריכה

התלמוד הירושלמי כולל ברייתות מפרשות את המשנה וחולקות עליה, פירושי משנה ופסקי הלכות של אמוראים, הלכות שלא נזכרו במשנה, בעיות חדשות ומעשים, משא ומתן של אמוראים אחרונים בדברי אמוראים ראשונים ופסקי הלכות. מטרתו של הירושלמי היא בעיקר ההלכה למעשה, ולכן הוא ממעט גם בפלפולים וגם באגדות (ויש טעם נוסף לכך שהירושלמי ממעט באגדות, והוא שבארץ ישראל היו ספרים אחרים שמיוחדים לאגדה, מדרשי האגדה. לעתים הירושלמי מקשה קושיא ולא מתרץ אותה אע"פ שאפשר לתרצה, כי לא ראה צורך להביא את התירוץ. בעוד העיון במשנה נקרא בתלמוד הבבלי "גמרא" – בירושלמי הוא נקרא "הלכה".

בתלמוד הירושלמי יש יחסית יותר מסכתות מאשר בתלמוד הבבלי. יש בידינו תלמוד ירושלמי על כל סדר זרעים, מועד, נשים, נזיקין (מלבד מסכתות עדיות ואבות) ומסכת נידה מסדר טהרות.

 

 

רוב חלקי התלמוד נערכו בטבריה שהייתה מקום התורה הגדול ביותר באותו תקופה. ככול הנראה זמן עריכת התלמוד במאות השלישית והרביעית. זמן חתימת התלמוד אינו ידוע, ולכן, בעקבות אירועים היסטוריים ואחרוני האמוראים של אותו דור (רבי מנא ורבי יוסי בירבי בון), יש הנוטים לקבוע את זמן חתימתו לאמצע המאה הרביעית.

 

הבדלים בין התלמוד הירושלמי לתלמוד הבבלי

בתלמוד הירושלמי כמו,בתלמוד הבבלי, אנו מוצאים את האמוראים בתור מפרשי המשנה אבל גם בתור יוצרים עצמאיים. חלק נכבד מהחומר זהה או דומה בשני התלמודים. מרבית החכמים, בין הבבליים ובין הארץ ישראליים, נזכרים בשני התלמודים וניכרת השפעתם ההדדית. בשני התלמודים אנחנו מוצאים סוגיות הלכתיות ודברי אגדה ובכל זאת יש הבדלים בסיסיים ביניהם:

א. הסוגיה ודרך הלימוד – דרכי הלימוד בבבל ובארץ ישראל היו שונות והן השפיעו על מבנה הסוגיה בתלמוד הירושלמי הסוגיה קצרה והדיון בה תמציתי, לרוב רק לעניין הנדון ולפשוטו הסבר. אמוראי ארץ ישראל, וביחוד בדורות האחרונים שלפני חתימת הירושלמי, היו בורחים מפלפולים עמוקים. על פי רוב אנחנו מוצאים בירושלמי קושיא אחת ותירוץ אחד –- וחסל. בתלמוד הבבלי הפלפול, ניתוח הבעיה מכל כיוון אפשרי, אף אם הוא רחוק מהדיון המקורי, מאריכים את הדיון וממילא גם הסוגיה ארוכה. בבבל אהבו את הפלפול החריף; אמוראי בבל, וביחוד בדורות האחרונים, מימי אביי ורבא והלאה, היו ממש עוקרי הרים בפלפולם.

ב. דרך הציטוט – כשהתלמוד הירושלמי מביא מקורות נוספים על המשנה, כגון תוספתא ומדרשי הלכה, הוא מצטט לרוב את המקור בלא שינוי סגנון ואילו הבבלי רגיל יותר לשנות את סגנון הקטעים המובאים.

ג. העריכה – עריכת התלמוד הירושלמי נמשכה פרק זמן קצר (בשנים 425-400 בערך). אין עיבוד וגימור ולא תמיד קיימים מעברים ברורים בין העניינים או הסוגיות. פעמים רבות מסיים בשאלה שאין לה מענה – תופעה המקשה על הבנתו. לעומת זה, עריכת התלמוד הבבלי נמשכה זמן רב, פעולות העיבוד וההוספה, הליטוש והגימור נמשכו עוד כמאה שנה לאחר עריכתו, ויש מעברים ברורים בין העניינים ומפעם לפעם יש הכרעה בסיום המשא ומתן.

ד. ההיקף – התלמוד הירושלמי מכיל פירושים על שלושים ותשע מסכתות מהסדרים זרעים, מועד, נזיקין, נשים ומסכת נידה מסדר טהרות. התלמוד הבבלי מכיל פירושים על שלושים ושבע מסכתות מהסדרים מועד, נשים, נזיקין, קדשים, מסכת ברכות מסדר זרעים ומסכת נידה מסדר טהרות. ואף על פי כן התלמוד הירושלמי קטן בכמותו (כ-1,600 דף בדפוס וילנה) מן התלמוד הבבלי (כ-2,700 דף בדפוס וילנה).

ה. השפה – הארמית של שני התלמודים היא ארמית בניב מקומי ולכן שונה. בתלמוד הירושלמי – ארמית גלילית, ניב מערבי. בתלמוד הבבלי – ארמית בבלית, ניב מזרחי.

ו. החכמים – מרבית החכמים הנזכרים בתלמוד הירושלמי הם ארץ ישראלים. אמנם, רוב החכמים הנזכרים בתלמוד הבבלי הם חכמי בבל, אך חכמי ארץ ישראל נזכרים בו גם הם פעמים רבות מאוד והרבה יותר מאזכורם של חכמי בבל בתלמוד הירושלמי.

ז. תפוצה וחשיבות – בשל הנסיבות המדיניות שגרמו להידלדלותו של היישוב היהודי בארץ ישראל ושקיעתו האטית כמרכז רוחני עד חורבנו במסעי הצלב, נבלמה תפוצתו של התלמוד הירושלמי ופחת מאוד מספר לומדיו וממילא פחתה מאוד השפעתו בתחום הכרעת ההלכה. גורמים אלה פגעו פגיעה קשה במסורת הפרשנות של הירושלמי וגרמו לקשיים בהבנת שפתו המיוחדת עד שנעשה משני בחשיבותו לעומת התלמוד הבבלי. יש כאן מעין השפעת גומלין, מכיוון שפחת מספר הלומדים מיעטו לפרשו ומכיוון שמיעטו לפרשו פחת עוד יותר מספר הלומדים.

גורלו של התלמוד הירושלמי נקשר בגורל מקום יצירתו, ארץ ישראל, בצוק העתים. בימים הראשונים לאחר חתימתו שימש חוט שדרה להלכה ולהגות בארץ ישראל ובאזורים שהיו בהשפעתה. אך בימי הביניים, עם התעצמות המרכז בבבל, נדחקה חוכמת ארץ ישראל במקביל להידלדלות היישוב בארץ. גם בבתי המדרש ובחוגי החכמים פחת העיון בתלמוד הירושלמי. ואולם בדורות האחרונים קיבל הלימוד והמחקר בו תנופה של ממש. שני התלמודים הם אמנות היצירה האמוראית. הבעיות המרכזיות בחקר התלמוד הירושלמי הן בגורמים הסובבים את היצירה – הסיבות לעריכה, זמנה, טיבה ומהותה של העריכה, לשונו הקשה של התלמוד הירושלמי, הקיצור הרב בסוגיה, היעדר פרשנות, הקשיים בהבנתו וכן הסיבות שגרמו לאי התפשטותו ולנחיתותו לעומת התלמוד הבבלי.

ח. היחס ההדדי שבין שני התלמודים, כלומר היחס ההדדי שבין אמוראי ארץ ישראל ואמוראי בבל. מצד אחד אנו רואים, כי אף על פי שדרך הלמוד הבבלי לא היה לפי רוחם של אמוראי ארץ-ישראל, בכל זאת נמצאו הרבה תלמידים וחכמים בארץ-ישראל, שחשקה נפשם דווקא בפלפול הבבלי, והם ירדו לבבל, אם להשתקע שם, או על מנת לשוב.  אף היו רבים שהלכו לבבל לבקש שם פרנסה, כי שם היתה הפרוטה מצויה יותר.

ומצד אחר אנו רואים, כי אף על פי שהמצב בבבל היה טוב גם בחֹמר גם ברוח יותר מבארץ-ישראל, בכל זאת כלתה נפשם של חכמי בבל תמיד לעלות לארץ הקדושה, פשוט, מפני קדושתה, ורבים מאוד היו עולים שמה, ורובם להשתקע.  בין העולים, מפורסם ביחוד ר' ירמיה שאחרי שעלה לארץ-ישראל לא היה קורא לאמוראי בבל בשם אחר אלא "בבלאי טפשאי".  ואולם צריך אני להעיר, כי מתלמוד בבלי נודע לנו, שחכמי ארץ-ישראל דברו בגנותם של הבבליים.  בירושלמי לא נאמר בפירוש דבר של ביטול או בוז לחכמי בבל. ומכיוון שאי אפשר לחשוד את התלמוד הבבלי, כי הוא בדה על עצמו דברי-גנאי כאלה, צריך לשער כי הירושלמי כחד את הדבורים המעליבים משום הנימוס, ועל זה ראוי הירושלמי להיזכר לטוב.

 

קרדיטים

 

http://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=%D7%AA%D7%9C%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A9%D7%9C%D7%9E%D7%99 ויקישיבה

 

http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=16993 מט"ח ההבדלים בין התלמוד הבבלי לתלמוד הירושלמי, בן ציון רוזנפלד

 

תלמודה של בבל ותלמודה של ארץ ישראל ישראל חיים טביוב http://www.benyehuda.org/tavyov/talmuda.html פרוייקט בן יהודה

 

ערכים בויקיפדיה

השאר תגובה