הלכה למעשה: פרקי יסוד בחקיקה יהודית – פרק ט'

ט. המדרש – מדרשי אגדה

 

המדרשים האגדתיים סובבים בעיקר סביב החלקים הסיפוריים של המקרא. הם מתאפיינים בחופש פרשני רחב יותר מזה של מדרשי ההלכה. במדרשי האגדה עולות גם תפיסות פילוסופיות ומיסטיות העוסקות במלאכים, שדים, גן עדן וגיהינום. בספרות האגדה נכללים נושאים רבים, החל מסיפורים כלליים וסיפורי שבחים ומשלים, פרשנות למקרא, וכלה בדברי חכמה ומוסר. לשונה הציורית של האגדה סייעה לחכמינו לבטא מסרים קשים ורעיונות עמוקים שהם מעקרונות היסוד של מחשבת היהדות.

בשל גיוונה והחופש היחסי שניתן בה, הייתה האגדה למקום ביטויים של בעלי הכישרון הספרותי שבין החכמים. השימוש באמצעים ספרותיים ומתודיים אף גבר בשל תפקידה של האגדה – למשוך את לב העם לדברי תורה ומוסר.

 

אגדות חז"ל תיבת נוח ציור של אדוורד היקס (1780–1849)

אגדות חז"ל
תיבת נוח
ציור של אדוורד היקס (1780–1849)

המושג "אגדה" בלשון חז"ל

בלשון חז"ל המונח "אגדה" (או "הגדה") מתייחס לסוגה מסוימת מאד: עיון בפסוקי המקרא שאין בהם הלכה למעשה.

בתלמוד (נדה ס"ט, ב' – ע', ב') מסופר שאנשי אלכסנדריה שאלו את רבי יהושע בן חנניה מספר שאלות, ומתוכן: "שלושה דברי הגדה, שלושה דברי דרך ארץ". בפירוט ה"הגדה" מציין התלמוד שלוש שאלות על פסוקים במקרא, בעוד דברי "דרך ארץ" הם סוגה נפרדת ואינם "הגדה". גם ההגדה של פסח נקראת כך משום שבמרכזה עומדים פסוקי המקרא המתארים את יציאת מצרים, וההגדה מרחיבה ומפרשת אותם. לפיכך, ספרי ה"אגדה" נסדרו על-פי ספרי המקרא.

 

מקורות האגדה

 

שלושה היו מקורותיה ובתי גידולה העיקריים של האגדה: היצירה העממית (פולקלור); הלימוד בבית המדרש; הדרשה בציבור בבית הכנסת. אגדת העם היתה מאז ומעולם קוסמופוליטית; ואכן דרכה חדרו לעולמם של חז"ל מוטיבים שונים מן האגדה הבינלאומית – היוונית-ההלניסטית, הפרסית, הערבית, ואף זו שבאה ממרחקים – מהודו ומהמזרח הרחוק. עניין אחר הוא האגדה, שנוצרה בבית המדרש, ובמידה לא מעטה אגב לימוד ההלכה. פעמים היה קשר בין ההלכה לאגדה, והאגדה לא באה אלא לשמש רקע ואיור – מוסרי וחינוכי – להלכה, אולם פעמים נאמרה, האגדה בבית המדרש לשם צרכים רטוריים מובהקים – המורה צריך היה לחיות שיעור מייגע או לשעשע תלמידים משועממים. החשוב שבכולם היה בית גידולה השלישי של האגדה – הדרשה בציבור, בעיקר בבית הכנסת – בשבתות, בימים טובים ובתעניות ציבור, אחרי קריאת התורה (וההפטרה בנביא) – אך גם בבתי המשתה, בשעת השמחה (נישואין; מילה; פדיון הבן), או בבית הקברות, בשעת ההספד, ובבית האבל, בשעת ניחום אבלים. הדרשה בבית הכנסת בשבתות ובימים טובים החלה עוד בראשית ימי בית שני. בצדה של קריאת התורה (וההפטרה) היתה הדרשה העניין העיקרי שלשמו נתכנס הציבור בבית הכנסת. הדרשן דרש בלשון המובנת לרוב הציבור (עברית, ארמית, או יוונית). ולפיכך נקהלו ובאו גברים, נשים וטף, ואף נוכרים רבים. פעמים הרבה שולבו בדרשה, שבעיקר מטרתה היתה מוסרית-חינוכית גם עניינים אקטואליים, והסטירה המדינית והחברתית תפסה בה מקום חשוב. בין כך ובין כך, כדי למשוך את לב הציבור, להפתיעו ולרתקו, נזקקו הדרשנים לאמצעים רטוריים מגוונים ביותר; התפתחו צורות אמנותיות מיוחדות, כגון החריזה, הפתיחה (העוברת, דרך משל, מפסוק בכתובים לפסוק בתורה ומקשרת מקראות ועניינים שונים לכאורה), החתימה בנחמה ובייעודי גאולה ועוד. פעמים הרבה אף נתנהל דו-שיח (דיאלוג) בין הדרשן לבין שומעיו, שהפסיקוהו בשאלות ובהערות שונות, ממש כמו בכל העולם ההלניסטי-הרומי. רבי שמעון בן לקיש, שפעל במחצית השנייה של המאה השלישית, הקביל מכמה בחינות את תפקידה המדיני והחברתי של הדרשה בציבור לתפקידו של המימוס בתאטרון ובקרקס ההלניסטי-הרומי. בשני המקרים נוצר שילוב בין מגמה סטירית אקטואלית לבין צורות אמנותיות משעשעות, אלא שהדרשה בבית הכנסת לא היתה רק סטירה משעשעת, שכן נעוצה היתה בעיקר במקרא ומגמתה היתה הפקת לקח.

 

מהות האגדה

אין תחום של החיים, שהאגדה – במובנה הרחב – אינה עוסקת בו. אגדת חז"ל כוללת אפוא תחומים מגוונים של מדע, מחשבה וספרות. הצד השווה שבכל אלו הוא אופיים, שאינו מחייב. חז"ל גופם העידו על כך, כשאמרו: "אין למדין… ולא מן ההגדות" (ירושלמי, פאה ב ו, יז ע"א), שכן "זה בעל אגדה, שאינו לא אוסר ולא מתיר, לא מטמא ולא מטהר" (שם, הוריות ג ח, מח ע"ג). והוא הדין בדרשות הכתובים שבאגדה. אין משיבים על הדרש ואין מקשים עליו, ולא עוד אלא שמתעלמים מן הסתירות המרובות שבדרשות ובאגדות. שכן אמרו: "וכי המדרשות אמנה הם? – דרוש וקבל שכר" (שם, נזיר ז ב, נו ע"ב).

 

תוכן, צורה, כללי משחק

מטרתה העיקרית של האגדה היא הפקת לקחים בתחומים מופשטים כגון האתיקה (תורת המידות והמוסר). מבחינת תוכנה ומגמתה האגדה היא אפוא חינוכית. אולם, כמו בתופעות רבות ושונות – בתרבות ישראל ובתרבויות אחרות – אין להתעלם גם באגדה מן המקום והמשמעות הנכבדים שנודעו לצורה. מבחינה זו האגדה היא יצירה ספרותית-אמנותית. היסוד האמנותי-הספרותי השפיע הרבה על התוכן, ופעמים הרבה אף הפך יסוד זה להיות עיקר, בחינת אמנות לשם אמנות – משחק ושעשוע, ואף דברי בדיחות. במובן זה יש באגדת חז"ל מעין "כללי משחק"; ומי שלא הכירם, לא הבין את האגדה אף בימי קדם, בעצם זמן היווצרה.

ולא רק בחוצה לארץ, אלא אף בארץ-ישראל היו אזורים, שבהם לא הכירו את "כללי המשחק" :רבי שמלאי בא אצל רבי יונתן. אמר לו: למדני אגדה. אמר לו: מסורת בידי מאבותיי שלא ללמד אגדה לא לבבלי ולא לדרומי, שהן גסי רוח ומעוטי תורה ואתה נהרדעאי ודר בדרום (ירושלמי, פסחים ה ג, לב ע"א). ומן המקבילה (בבלי, פסחים סב ע"ב) למדנו, שר' שמלאי דר בלוד שבדרום, וגם שם, כמו בבבל, לא היו בעלי חוש אמנותי דק ובקיאים במקרא באותה מידה כמו בגליל.

כיוצא בזה, כשביקר ר' יצחק, מגדולי חכמי האגדה בארץ-ישראל בסוף המאה השלישית, בבבל וישב בסעודה אצל רב נחמן: "אמר לו רב נחמן לרבי יצחק: יאמר לנו מר דבר של אגדה. אמר לו: כך אמר רבי יוחנן: אין מסיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה. אחרי שסעדו, אמר לו: כך אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת. אמר לו: וכי בכדי חנטו החונטים וספדו הספדנים? אמר לו: מקרא אני דורש, שנאמר: "ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים" – מקיש הוא לזרעו – מה זרעו בחיים אף הוא בחיים (בבלי, תענית ה ע"ב). רב נחמן הבבלי סבר בפשיטות, שר' יצחק מגלה לו, שיעקב באמת כלל לא הלך לעולמו, ותמה על כך – היאך מתוארים במקרא חניטתו, קבורתו והספדו. אולם ר' יצחק הסביר לו את "כללי המשחק" של דרשת הכתוב שבמקרא. ברור, שבארץ-ישראל הכירו את כלליה ושיטותיה של האגדה הרבה יותר מאשר בבבל, שכן בבבל לא היו מרובים הנוצרים, שהפולמוס החריף והמר עמהם הוא שהביא את חכמי הגליל להיזקק הרבה למקרא, לאגדה ולמדרש. זאת ועוד: דרכי האגדה מבוססות היו בעיקר על שיטות הלניסטיות, שלא היו רווחות וידועות בבבל.

 

 

אגדות חז,ל עקידת יצחק רמברנדט

אגדות חז,ל
עקידת יצחק
רמברנדט

סוגות באגדה

בדרך כלל מטרתן של האגדות לחנך את השומעים, ורק מיעוטן מכוונות לתאר מציאות היסטורית. אפשר למצוא במכלול היצירה הדרשנית אגדית מיגוון של סוגות ספרותיות:

*סיפורים דרשניים או: הסיפור המקראי המורחב – המונח סיפור דרשני מציין סיפורים שדמויותיהם הן בדרך כלל מן המקרא, נקודת המוצא שלהם היא הפסוק המקראי, ומגמתם היא לדרוש אותו ולהפיק ממנו משמעות חדשה. לדוגמה האגדה מספרת על אברהם שהחזיר בתשובה או על בית מדרש של שם ועבר.

*מעשי-חכמים: אגדות המספרות על חייהם ומעשיהם של תנאים ואמוראים.

*משלים.

*פתגמים.

*אמונות ודעות: ספרות האגדה דנה בנושאים פילוסופיים כגון "שכר ועונש", "יחסי האלוהות והאדם", "תפקידו של עם ישראל", משמעות החברה האנושית ועוד.

*מוסר: חלק ניכר מספרות האגדה מוקדש להתפתחות המוסרית של האדם, בדרך כלל על ידי סיפור שיש בו מוסר השכל. ביקורתם של בעלי האגדה התייחסה לכל המעמדות שהיו בזמנם, ובכלל זה מעמד החכמים עצמו.

*פולמוס: האגדה הייתה המקום העיקרי שבו התייחסו, ישירות או בעקיפין, לדעות שמחוץ לעולם היהדות והתפלמסו עימם, בעיקר כנגד הצדוקים והנוצרים.

 

קבצים של מדרשי אגדה

מדרשי אגדה מתקופת חז"ל כוללים:

מדרש רבה – פירוש השם "רבה" או "רבא" הוא "גדול" בארמית. אלה הם מדרשים על התורה ועל חמש מגילות. המדרשים הקרויים "מדרש רבה" הם מן המדרשים הידועים והנלמדים ביותר. אולם למרות הדמיון בשמות, לא מדובר בקובץ מדרשי אחד, אלא בקבצים שנכתבו בתקופות שונות, במקומות שונים ועל ידי מחברים שונים. כיום סבורים החוקרים כי קובצי המדרש חוברו בזמנים שונים, שההפרש ביניהם עשוי להגיע למאות שנים. המדרשים על התורה מסודרים לפי פרשיות, והמדרשים על חמש מגילות על פי סימנים.

*בראשית רבה – המאות השישית-שביעית. זהו מדרש על ספר בראשית שיש בו ביאורי מילים ופסוקים והרחבות אגדתיות, חלקן רחוקות מאוד מפשט הפסוקים. משולבים בו גם משלים ואמיתות עממיות. העורך הביא דרשות ממקורות מוקדמים יותר, ובהם המשנה, התוספתא, מדרשי ההלכה ותרגומי המקרא. הוא מצטט גם מן התלמוד הירושלמי, כנראה בגרסה ששונה במקצת מן הגרסה שבידינו.

במדרש בראשית רבה נפוץ השימוש בפתיחתא: היא מופיעה בתחילת הסימן ("הפרק" במדרש) ופותחת בדרשת "פסוק רחוק" מספרי אמ"ת (איוב, משלי ותהילים) או מספרי הנביאים. לאחר עיסוק קצר או ארוך באותו "פסוק רחוק" משתלשלת הפתיחתא ומתחברת בסופו של דבר לפסוק הראשון שנקרא בפרשת השבוע. החוקרים מתחבטים בשאלה האם הפתיחתות נאמרו בשבת מול קהל בבית הכנסת, במטרה למשוך אותו "ולהכין" אותו לקראת הקריאה בתורה, או שמא מדובר בפלפול בית-מדרשי שנאמר לאוזני החכמים בלבד.

חלק מן הרעיונות העולים במדרש, בעיקר במדרש האגדה, הם מטפוריים. פרשנים מאוחרים הדגישו שאין להבין אותם כפשוטם כלל, אם כי יש מי שחולק עליהם וסובר שגם הפשט קיים. לעתים הדיונים המדרשיים מסתירים מאחוריהם תפיסות אזוטריות ואף מיסטיות. לפי הסברים מאוחרים יותר, הדבר נעשה כדי להסתיר את התפיסות המורכבות מן ההמון וממי שעלול לעשות בהן שימוש לרעה.

*שמות רבה – מדרש אגדה לספר שמות מן המאות 12-11. החיבור מורכב משני חלקים שונים. החלק הראשון (פרשות א -יד) דורש את פרקים א -י של ספר שמות, והוא מכונה במחקר שמות רבה א. חלק זה כולל דרשות על סדר הפסוקים והוא דורש פסוק פסוק כדרכו של המדרש הפרשני. החלק השני (פרשות טו -נב) ראשיתו בדרשות על שמות יב 2 עד לסוף ספר שמות (אין במדרש זה דרשות על פרק יא של ספר שמות). חלק זה הוא בעל אופי שונה והוא מדרש דרשני מסוג התנחומא שבנוי סביב נושאים שונים שקשורים לפסוקים הפותחים את סדרי הקריאה בתורה.

הרמב"ן בן המאה ה-13 הוא הראשון שמצטט את שני חלקי החיבור כספר אחד, ומכאן מניחים שצירוף שני החלקים השונים לכדי חיבור אחד נוצר לא יאוחר מן המאה ה-12.

*ויקרא רבה – הוא מדרש אגדה קדום לספר ויקרא, קשה לקבוע בבירור את זמן חיבורו, אך משערים כי הוא נמנה עם המדרשים הקדומים. רוב האמוראים הנזכרים בויקרא רבה הם אמוראי ארץ ישראל ולכן מעריכים שנכתב בארץ ישראל במאות החמישית-שישית. זהו חיבור רב היקף, הכולל אוסף דרשות שמרביתן מתקשרות לפסוקים מספר בראשית. משערים כי במקורן נדרשו דרשות אלה בעל-פה בשבתות לפני הציבור בבתי כנסת, במטרה להדריך את הציבור הרחב, ובשלב מאוחר יותר הועלו על הכתב. המדרשים כוללים סיפורים, מלים וחידודים לשוניים, שלא כולם מובנים או הגיוניים בעינינו. המדרש כתוב בארמית גלילית (כלשון התלמוד הירושלמי) ובעברית ושלובות בו גם מלים יווניות ולטיניות. בויקרא רבה מצויות אגדות ובאורים קדומים על הסיפורים ועל דברי הימים, והוא דורש כמעט כל פסוק.

דרך הדרשן לפתוח בפסוק מן הכתובים. הדרשה נפתחת במונחים כמו: "פתח ר' פלוני כתיב, הדא הוא דכתיב" (=זהו שאמר הכתוב). הדרשן מביא דרשנים שונים, שכל אחד מהם קשור לחברו, והוא חורז דרשות, אגדות ומשלים, עד אשר הוא חוזר לפסוק שהתחיל בו בספר ויקרא, ומפרש אותו. לעתים הדרשה נפתחת בפסוק מן הנביאים, ולעתים היא מתחילה ללא פתיחה בפסוק מהתנ"ך.

*במדבר רבה – (המאה ה-12) הוא מדרש אגדה על ספר במדבר. המדרש מחולק לעשרים ושלושה פרקים. המדרש מורכב משני חלקים הראשון עוסק בפרקים א'-ז' , שבספר במדבר והשני – בפרקים ח'-ל"ו. לשונו של המדרש היא ברובה עברית משנאית ומעט עברית מימי הביניים, ארמית ומילים בשפות אירופאיות. סגנון כתיבת המדרש ארוך וארכאי, ובכך הוא שונה ממדרשי חז"ל הקדומים, אשר מצמצמים בכתיבה. אריכות הכתיבה גורמת מעט לחוסר הבנה ביחס לכוונת כותב המדרש. המדרש על שתי פרשות, פרשת במדבר ופרשת נשא ארוך כפליים משאר המדרשים בקובץ זה על שאר פרשות ספר במדבר. מקורות נכבדים מהמדרשים הם ממקורות קדומים יותר, אך בהם נערכו שינויים כדי שיתאימו לרוח כתיבת מדרש רבה. בנוסף לדרשות, מכיל המדרש סיפורים המרחיבים את הסיפור המקראי על כל גווניו וכן משלים ופתגמים.

*דברים רבה – הוא מדרש אגדה על ספר דברים. התייחסויות פולמוסיות לכתבי הקראים מצביעות על כך, שמדרש זה נערך בסביבות המאה התשיעית. יש הקובעים את זמן חיבורו של המדרש בסוף המאה השישית. על כך מעידים שמות החכמים המוזכרים בו. השמות המוזכרים בו הם שמות של תנאים ואמוראים מהדורות הראשונים בארץ ישראל. לשון המדרש והמקורות שעליהם המדרש מתבסס, וכן שמות מקומות בארץ ישראל המופיעים בו מעידים על לשון העברית בעת התקופה הרומית. כמו כן, סגנונו של המדרש הבא לידי ביטוי בצמצום בכתיבה. צורת כתיבתו מעידה על קשר למדרשי האגדה הארץ ישראליים הקדומים. הארמית הארץ ישראלית המופיעה בו מצביעה על כך שהמדרש נערך בעת התקופה הביזנטית.

כל פרשה פותחת בשאלה הלכתית ולאחריה בא נוסח התשובה. נוסח התשובה פותח במילים "כך שנו חכמים". רובם של מדרשים אלו מסתיימים בדברי נחמה ובהבעת תקווה לגאולה. נראה כי נוסחים שונים מודפסים ינקו מהתלמוד הירושלמי וממדרשי אמוראים נוספים. מדרש דברים רבה אינו מפרש את ספר דברים על פי סדרו. מספר הפסוקים אשר נכתבו בו הם שלוש עשרה בלבד, מתוך 599 הפסוקים המצויים בספר כולו. מספר הנושאים הכתובים במדרש מועט לעומת הכתיבה המורחבת בספר דברים, אך יחד עם זאת הנושאים במדרש רבים ולעתים נדונים בהרחבה. פעמים רבות המדרש דן בנושא אחד בלבד המופיע בספר דברים. מדרש זה הוא בעל נוסחאות קבועות החוזרות על עצמן באופן קבוע ואחיד לאורך המדרש. דבר זה יוצר אחידות לשונית וכן אחידות סגנונית, מה שמצביע על כתיבה וסדר מכוונים.

 

עוד מדרשים

*שיר השירים רבה – (כנראה לפני אמצע אמצע המאה התשיעית).

*רות רבה – (כנ"ל).

*איכה רבה – המדרש נערך כנראה במאה החמישית.

*קהלת רבה – יש חוקרים אשר מתארכים את זמן חיבורו לתקופת הגאונים.

*אסתר רבה – את עריכת חלקו הראשון של המדרש מתארכים לתקופת האמוראים וחלקו השני נכתב כנראה במאה ה-11 ואיחוד המדרש נעשה בין המאה ה-12 לבין המאה ה-13.

*פסיקתא – מדרש אגדה על התורה והנביאים (תחילת המאה החמישית).

*פסיקתא דרב כהנא – מדרש ארץ ישראלי קדום על הקריאות בתורה, בהפטרות, במועדים ובשבתות מיוחדות, כגון שבת של פסח, סוכות (תחילת המאה החמישית).

*פרקי דרבי אליעזר – מדרש אגדה שיוחס במסורת לתנא רבי אליעזר בן הורקנוס. המדרש שחובר במאה השמינית הוא מעין מקרא משוכתב הדורש את סיפורי התורה ומעט סיפורי מקרא אחרים. למדרש זה סגנון עצמאי וייחודי והוא כולל מסורות מהספרות החיצונית ומושפע גם מספרות הפיוט.

*מדרש תנחומא – מדרש אגדה על התורה, שנתחבר על ידי רבי תנחומא, אמורא בדור החמישי לאמוראים שחי במאה התשיעית בארץ ישראל. מחולק גם הוא לפי פרשיות התורה. במדרש זה נפתחים הדיונים לרוב בשאלות הלכתיות, ואחר-כך עוברים לתכני אגדה. נקרא גם בשם "ילמדנו רבינו", כי הוא פותח בדרך כלל במילים אלה. מורכב מפתיחה הלכתית, הרחבה של הפסוקים הפותחים, וחתימה בענייני משיח.

*מדרש שמואל על ספר שמואל. עריכתו מבוססת על המשנה, התוספתא ומדרשי הלכה, שעליהם הוסיף העורך ביאורים ופירושים משל עצמו. לכן יש הסוברים כי מסדר המדרש חי בזמן הגאונים.

*מדרש תהלים – הנקרא גם מדרש שוחר טוב. המדרש נערך בתקופת הגאונים באיטליה.

*מדרש משלי – הוא מדרש על ספר משלי המבוסס על דבריהם של חכמי המשנה. מחברו, שחי כנראה במאה העשירית בבבל, ליקט פירושים של תנאים על פסוקים שונים בספר משלי, סידר אותם לפי סדר הפרקים, ואף קישר בין פירושים על פסוקים סמוכים, מה שהופך את המדרש ליצירת אמנות בפני עצמה.

*סדר עולם או סדר עולם רבה – מיוחס לתנא רבי יוסי בן חלפתא. מתאר את ההיסטוריה מבריאת העולם עד חורבן בית שני. עריכתו המאוחרת של הספר היא משנת 806. הספר מבוסס על מסורות ודרשות.

*ילקוט שמעוני – מדרשי הלכה ואגדה על התנ"ך כולו. נערך בידי רבי שמעון הדרשן במאה ה-13. רוכזו בו גם מדרשי אגדה רבים נוספים, מהם כאלה שנעלמו במשך השנים כמו מדרש אספה, מדרש אבכיר, ספרי זוטא.

*תנא דבי אליהו – מדרש העוסק בטעמי המצוות, בלימוד תורה, בתפילה ובתשובה. מורכב משני חלקים, סדר אליהו רבא וסדר אליהו זוטא. נכתב כנראה כולו על ידי מחבר אחד. הספר מיוחס לאליהו הנביא. המגמה במחקר כיום‏ היא לאחר את המדרש עד המאה התשיעית.‏

*מדרש אבא גוריון על מגילת אסתר, כנראה מן המאה ה-11 או ה-12.

*מדרש אגדה (בובר) על חמישה חומשי תורה כנראה מן המאות 13-12.

בנוסף על חיבורי האגדה האמורים לעיל, קיימים חיבורים מיוחדים שנועדו לתכני מוסר בלבד, ובהם: מסכת אבות, אבות דרבי נתן, מסכת דרך ארץ ((דרך ארץ רבה ודרך ארץ זוטא) ועוד.

 

 

 

השאר תגובה