הלכה למעשה: פרקי יסוד בחקיקה יהודית – פרק ח'

ח. המדרש

המילה מדרש נגזרת מן הפועל לדרוש, שמשמעותה, בין השאר – לחקור, לחפש, ללמוד. המדרש הוא אפוא סוג של פרשנות יצירתית: לימוד של דברים חדשים מתוך פסוקי המקרא, איתור משמעויות חדשות והסקת מסקנות מעבר למה שנראה לנו כמשמעותם הפשוטה של הפסוקים. בעברית מקראית מאוחרת, של ראשית ימי בית שני, קיבל המונח  "מדרש" משמעות של ספר היסטוריה (בדומה למונח היווני "היסטוריה" שנגזר מפועל שמשמעותו הראשונית: לבדוק ולחקור היטב), למשל: וְיֶתֶר דִּבְרֵי אֲבִיָּה וּדְרָכָיו וּדְבָרָיו כְּתוּבִים בְּמִדְרַשׁ הַנָּבִיא עִדּוֹ (דברי הימים ב יג כב).

בתקופה מאוחרת יותר בימי בית שני קיבל השם "מדרש" משמעות אחרת – של לימוד וחינוך של הקהל הרחב, שגם הם פרי דרישה וחקירה וחיפוש נמרצים (בדומה למונח הרומי stadium שנגזר מהפועל studeo שמשמעותו להתאמץ ולהתלהב).

כלשונו של בן סירא (נא כג): "פְּנוּ אֵלַי סְכָלִים, וְלִינוּ בְּבֵית מִדְרָשִׁי", כלומר בבית החינוך שלי.

בעולמה של כת מדבר יהודה, כמאה וחמישים שנה לאחר מכן, תפס ה"מדרש", היינו הלימוד הדווקני והדקדקני של הלכות ואגדות בשיטות של דיוק בכתובי המקרא, מקום ראשון במעלה – בין בתחום ההלכה בין בתחום האגדה. דומה שכת מדבר יהודה קלטה שיטה זו מבחוץ, מן העולם ההלניסטי-הרומי, בשנות התהוותה של הכת, בימי גלותה בדמשק, שהיתה עיר בעלת תרבות הלניסטית מפותחת. ומכת מדבר יהודה התגלגלה השיטה גם לעולמם של חכמים, בין כדרך לימוד שמלכתחילה בין כדרך אסמכתה שבדיעבד. דרך זו, על המיוחד, המושך והמפתיע שבה, תפסה מקום מרכזי בהתפתחותה של אגדת חז"ל למן ראשית המאה הראשונה לספירת הנוצרים.

המדרש בספרות חז"ל מתמקד בדרך כלל באחד משני תחומים: בדברי הלכה או בדברי אגדה (או הגדה). בשם "אגדה" מכונה החלק הבלתי נורמטיבי של ספרות חז"ל. לשון אחר – כל מה שאינו הלכה הוא אגדה. במובן זה דומה הספרות של תורה שבעל פה לתורה שבכתב – מה בתורה שבכתב, בחמישה חומשי תורה, יש חלק סיפורי, שאינו דן במצוות ובחוקים, אף בתורה שבעל פה כן. ולא רק בספרות חז"ל כך, אלא גם בספרות של זרמים אחרים מימי בית שני, כגון ב"חוג חנוך", שבקרבו נתחבר ספר היובלים, המשלב וממזג הלכה באגדה, והוא הדין בספר קדמוניות המקרא, שנתחבר זמן מה לאחר חורבן בית שני.

שני סוגי המדרשים נאמרו בראשיתם בעל-פה; ככל הנראה הועלו על הכתב החל מן המאה השנייה לספירה בארץ ישראל. היום המדרשים מגובשים בקבצים מסודרים של פרשנות על ספרי התנ"ך. בספרות המדרשית נעזרים גם היסטוריונים וחוקרים משום שמתוארים בה בדרך אגב פרטים על חיי היום-יום של היהודים ועל המחשבה, השפה ותנאי החיים שלהם בתקופת המשנה והתלמוד, המאות הראשונה עד החמישית לספירה.

בתלמוד הירושלמי ובתלמוד הבבלי. כמו כן כונסו מדרשי הלכה בקבצים מיוחדים של ספרי מדרש, העוסקים בעיקר בחלק ההלכתי של התורה – בחוקים ובמצוות. מדרשי הלכה נועדו לעגן הלכות מן התורה שבעל פה – בפסוקי המקרא, בתורה שבכתב. מדרשי הלכה נכתבו בעברית בעיקר בידי התנָאִים, חכמי המשנה, והם לוקטו ונערכו בארץ ישראל "לא לפני סוף המאה ה-4". מדרש הלכה הוא פרשנות חז"לית מדרשית למקרא, המקשרת בין הכתוב במקרא לבין ההלכה המעשית. המדרש מקשר בין פסוק לבין הלכה, ובכך מספק ראיה לנכונותה של ההלכה; הבנה של הפסוק בדרך מסוימת מספקת את התמיכה להלכה, ולעתים היא המקור הראשוני שלה (משום שקיימות הלכות רבות שאין להן מקור בתורה). המדרש משמש גם ליצירה של הלכות חדשות, אם כהסקה ישירה מן הפסוק ואם על פי כללי פרשנות מורכבים. במדרשי הלכה מוצאים מקורות מהתורה שבכתב להלכות שנמסרו במסגרת התורה שבעל פה. המדרשים האלה בדרך כלל קודמים למשנה.

שיטת המדרש

במסורת היהודית מחלקים את פרשנות המקרא לארבע שיטות עיקריות: פשט (המובן הראשוני של הכתוב), רמז (פרשנות), דרש (פרשנות מרחיבה) וסוד (מיסטיקה) – בראשי תיבות פרד"ס. המדרש, כפי ששמו מעיד עליו, עוסק בעיקר בדרש, ומעט גם ברמז.

על פיהן מתייחסים במדרש גם ליתירות של מילים או אותיות, לסדר האירועים המתוארים בפסוק, להקבלות ספרותיות ולקשיים נוספים כנקודת משען לדרשות על הפסוקים. במקרים רבים מובא במדרש דו-שיח או רב-שיח ארוך, ומילים ספורות של המקרא מפותחות לדיון מחשבתי רחב יריעה. לדעת חלק מהחוקרים הדיונים המובאים בפני גיבורי המדרש לא התקיימו במציאות, והיו עיבוד ספרותי של בעל המדרש, לצורך הבאת השקפות דתיות ומוסר השכל שהיה רלוונטי לתקופתו.

כדי להסיק מסקנות מן הפסוקים נעשה שימוש בטכניקות פרשניות מגוונות. טכניקות אלה נקראות המידות שהתורה נדרשת בהן. הלל הזקן ניסח שבע מידות שהתורה נדרשת בהן. רבי ישמעאל ניסח 13 מידות כאלה ורבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי ניסח 32 מידות כאלה המיועדות בעיקר למדרשי אגדה. מקובלות בעיקר 13 המידות המיוחסות לתנא רבי ישמעאל (רבי ישמעאל בן אלישע, מגדולי הדור השלישי של התנאים. בשנות השלושים של המאה השנייה לספירה, ימי מרד בר כוכבא, וחברו של רבי עקיבא).

ברייתא דרבי ישמעאל, מדרש ספרא,  פרשת ויקרא – יג מדות פרק א:

רבי ישמעאל אומר, בשלוש עשרה מידות התורה נדרשת בהן:

השוואת שני עניינים והסבר האחד על פי השני:

א. מקל וחומר
ב. מגזרה שווה
ג. מבניין אב מכתוב אחד ומבניין אב משני כתובים

יחס הכלל והפרט:

ד. מכלל ופרט
ה. מפרט וכלל
ו. כלל ופרט וכלל – אי אתה דן אלא כעין הפרט
ז. מכלל שהוא צריך לפרט ומפרט שהוא צריך לכלל

יחס הכלל והיוצא מן הכלל:

ח.  כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד – לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא.
ט. כל דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טוען אחר שהוא כעניינו – יצא להקל ולא להחמיר.
י. כל דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טוען אחר שלא כעניינו – יצא להקל ולהחמיר.
יא. כל דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש – אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש.

הסבר עניין על פי מקור אחר:

יב. דבר הלמד מעניינו ודבר הלמד מסופו
יג. וכן שני כתובים המכחישים זה את זה, עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם.

1. מדרשי הלכה


המושג מדרשי הלכה מתכוון למדרשים העוסקים בעניינים הלכתיים ומשובצים בספרות חז"ל – במשנה, בתוספתא, בתלמוד הירושלמי ובתלמוד הבבלי. כמו כן כונסו מדרשי הלכה בקבצים מיוחדים של ספרי מדרש, העוסקים בעיקר בחלק ההלכתי של התורה – בחוקים ובמצוות. מדרשי הלכה נועדו לעגן הלכות מן התורה שבעל פה – בפסוקי המקרא, בתורה שבכתב. מדרשי הלכה נכתבו בעברית בעיקר בידי התנָאִים, חכמי המשנה, והם לוקטו ונערכו בארץ ישראל "לא לפני סוף המאה ה-4". מדרש הלכה הוא פרשנות חז"לית מדרשית למקרא, המקשרת בין הכתוב במקרא לבין ההלכה המעשית. המדרש מקשר בין פסוק לבין הלכה, ובכך מספק ראיה לנכונותה של ההלכה; הבנה של הפסוק בדרך מסוימת מספקת את התמיכה להלכה, ולעתים היא המקור הראשוני שלה (משום שקיימות הלכות רבות שאין להן מקור בתורה). המדרש משמש גם ליצירה של הלכות חדשות, אם כהסקה ישירה מן הפסוק ואם על פי כללי פרשנות מורכבים. במדרשי הלכה מוצאים מקורות מהתורה שבכתב להלכות שנמסרו במסגרת התורה שבעל פה. המדרשים האלה בדרך כלל קודמים למשנה.

התפתחות מדרשי ההלכה

כבר בתוך המקרא אנו יכולים למצוא מדרשים, כאשר קטע אחד בתורה מפרש קטע אחר בו, וכן כאשר ספרי הנביאים והכתובים מפרשים את התורה בצורה הרמוניסטית. דוגמאות בולטות ניתן למצוא בספר דברי הימים משום שיש בו מקבילות לחומר קדום שנמצא במקרא שבידינו. כך, ספר דברי הימים מחיל את השקפת עולמו בדבר חשיבות התורה ומרכזיות בית דוד והמקדש בירושלים על סיפורים מוקדמים לו. יש המאפיינים את המהלכים הללו בתור "ניצני מדרש". ניצן אחד כזה הוא בדיני הפסח: התורה כותבת במקום אחד "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבשל במים כי אם צלי אש" (שמות יב:ט), ובמקום אחר "ובשלת ואכלת" (דברים טז:ו-ז). ספר דברי הימים מיישב את הסתירה: "ויבשלו הפסח באש כמשפט" (דברי הימים ב לה:יג), כלומר שהוא מפרש שבישול הוא באש. כך בדיוק פירשו את הסתירה התנאים במכילתא דרבי ישמעאל: "'ובשל': אין בשל אלא צלי, שנאמר ובשלת ואכלת".‏

ככל טקסט חוקי, גם ספר תורת משה היה זקוק למילוי הפערים שבו, לבירור הסתירות, ולהתאמה למצבים המשתנים בכל דור ודור. התהליך המדרשי של השוואה ופרשנות בא יחד עם הקנוניזציה של התורה בתור ספר אחד. קיים פולמוס בין החוקרים אם ההלכות החז"ליות מבוססות על הלימוד מהפסוקים באמצעות מדרש הלכה המכונה מדרש יוצר; או להפך, הלימוד מהפסוקים נוצר בשלב מאוחר ובתאום להלכות שהיו קיימות כבר, באמצעות מדרש הלכה המכונה מדרש מקיים.

לפי חלק מהדעות, הפרשנות המדרשית נוצרה אחרי שיבת ציון (החל בשנת 538 לפני הספירה), כשנוצר הצורך לעגן את ההלכות שהשתנו בעקבות שינוי תנאי החיים, במקורות כתובים ומוכרים. במשנה אין בדרך כלל מקורות מן התורה שבכתב לדינים המובאים; הקישור הזה נעשה במדרשי ההלכה או בתלמודים.

 

מדרשי ההלכה הקדומים

המשך לתהליך המדרשי של ספר דברי הימים – הרמוניזציה, פרשנות, ואקטואליזציה – אפשר למצוא בכל רובדי היצירה היהודית, מחתימת המקרא ועד מדרשי ההלכה שבידינו: תרגום השבעים, הפשיטתא, הספרים החיצוניים, ספרות קומראן, המשנה והתוספתא. כך נוכל למצוא במגילת המקדש שכתוב של המקרא על מנת שיטפל בבעיות רלוונטיות שהמקרא אינו מטפל בהם, כמו "מוסר", או נישואי תערובת, בתרגום השבעים תרגומים הרמוניסטיים, בברית החדשה פירושים ייחודיים לפסוקים, בספרים החיצוניים הנמקות חדשות להלכות, ודרשות במשנה ובתוספתא. פעמים רבות, מדרשי ההלכה שבידינו מודעים לדרשות הקדומות ומפרשות אותם.

"צורת ר' עקיבא" בהגדת מנטובה.

"צורת ר' עקיבא" בהגדת מנטובה.

אסכולות בשיטות הדרישה

מדרשי ההלכה שבידינו מחולקים, באופן גס, לשתי קבוצות: דבי (של בית) רבי עקיבא ודבי (של בית) רבי ישמעאל, כאשר לכל קבוצה יש מאפיינים בתחום דרכי המדרש, הטרמינולוגיה ושמות החכמים.

כדי להסיק מסקנות מן הפסוקים נעשה שימוש בטכניקות פרשניות מגוונות. בבית המדרש של ר' ישמעאל משתמשים בטכניקות הנקראות מידות שהתורה נדרשת בהן. יש רשימות של מידות, אך הרשימות הללו אינן ממצות את כל המידות שבשימוש. בבי ר' עקיבא הלימוד נעשה בדרך של לימודים מקומיים, ללא כלי השוואה, כלומר ללא "מידות".

יש שניסו להבדיל בין בתי המדרש בהם נוצרו על מדרשי ההלכה על יסוד תאולוגי, באופנים הבאים:

לדעת רבי עקיבא, כיוון שהתורה אלוהית, ולא ייתכן שתימצא בה אות או מילה מיותרת, יש להשתמש בכל אות או מילה הנראית כמיותרת, כבסיס לדרשת הלכה. כיוון שכך, דרש רבי עקיבא גם מלות קשור (כגון מן, או, את, אך, גם, רק). כמו כן, לדעת רבי עקיבא, כאשר ישנה פרשה שחזרה ונשנתה, יש לדרוש את העובדה שנשנתה. רבי עקיבא שדייק בכל מילה בתורה, ראה את כל המשפטים בה כמשפטים המלמדים הלכות, וככאלו, משפטים שהם חובות. רבי עקיבא היה מחפש משמעות מיוחדת בכל מילה חוזרת או כפולה ובכל צירוף יוצא דופן, ומוצא בהם "תלי תלים של הלכות". לדוגמה: מן ההכפלה של הפועל לבשל בציווי "וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם" (שמות יב ז) לומד רבי עקיבא הלכה חדשה, שאסור לבשל את זבח הפסח בכל נוזל שהוא – לא רק במים.

רבי ישמעאל לעומתו, סובר שהגם שהתורה אלוהית, היא דברה בלשון שבה בני אדם רגילים לדבר, בלא לדקדק בכל ביטוי. על כן אפשר שתימצא בה אות או מילה מיותרת. לדעתו, פרשה שחזרה ונשנתה, באה ללמד רק את העניינים המסוימים שנתחדשו בה, ואין ללמוד מן הקטעים שחזרו ונשנו. כיוון שהלשון היא כלשון בני אדם, אין ללמוד חובה הלכתית מכל אחד ממשפטי התורה, וישנם משפטים המציינים קביעת עובדה או אפשרות בלבד.‏ רבי ישמעאל טען כי "דיברה תורה בלשון בני אדם". ולפיכך אין מקום לחפש משמעות מיוחדת ונסתרת בכל מילה, "אלא לקרוא את הפסוק כפשוטו".

אמנם, אין הכרח באבחנות הללו. פעמים רבות ר' ישמעאל דורש במידותיו דווקא נגד המשמעות הפשוטה של הפסוק, ור' עקיבא, משום שהוא אינו משווה בין פסוקים יכול להיצמד למשמעות הפסוק.

שני הקבצים של מדרשי ההלכה לספר שמות מלמדים על ההבדלים בין שני בתי המדרש – זה של רבי עקיבא וזה של רבי ישמעאל – הבדלים במערכת של עקרונות וכללים – "מידות" – שבהם השתמשו כדי לדרוש וללמוד מן הפסוקים. רבי עקיבא הרבה להשתמש בעיקרון של גזירה שווה, ואילו רבי ישמעאל העדיף להשתמש בעיקרון של קל וחומר, שנחשב להגיוני יותר. הבדלים נוספים: שמות חכמים הנזכרים במדרשי ההלכה של כל אחד משני בתי המדרש וכן מינוחים שונים "ולעתים אף מסקנות שונות בהלכה."
לרוב, המחלוקת ביניהם היא באופני הדרישה, ולא במסקנות הנדרשות, כלומר, המחלוקת ביניהם אינה מחלוקת הלכתית (אם מפני שהמחלוקת המדרשית הנה במדרשים מקיימים, ואם מפני שבאופני הדרישה השונים הגיעו לאותן מסקנות הלכתיות). עם זאת, יש והמחלוקת על אופני הדרישה, הביאה אותם גם לחלוק בשאלות הלכתיות. נראה שלבית המדרש של ר' ישמעאל הייתה משנה, שהשתמרה במדרשים דבי ר' ישמעאל, שאבדה מאתנו.

קבצים של מדרשי הלכה

מדרשי ההלכה נתחברו בעברית, בעיקר בידי התַנָאִים, חכמי המשנה בארץ ישראל, אבל הגרסה שהגיעה לידינו היא "תרכובת אמנותית של עורכים" מתקופה מאוחרת יותר. מדרש הלכה נועד לעגן הלכות (מן התורה שבעל פה) בפסוק מן התורה (שבכתב), או לשמש מקור שממנו "מסיקים הלכות חדשות". הקבצים של מדרשי ההלכה עוסקים בארבעה מתוך חמשת חומשי התורה – שמות, ויקרא, במדבר ודברים, והם מתחלקים לשני סוגים, על פי שתי השיטות הפרשניות: זו של רבי עקיבא וזו של רבי ישמעאל. ומכאן הכפילות הקיימת בקבצים של מדרשי הלכה: נראה שבמקור היו שמונה ספרים של מדרשי הלכה, שניים לכל אחד מן החומשים, אבל לידינו הגיעו רק שישה מהם. לשניים מחמשת חומשי התורה – שמות, ובמדבר – יש שני קבצים של מדרשי הלכה לפי כל אחת מן השיטות.

לספר שמות יש שני קבצים של מדרשי הלכה הנקראים בשם מכילתא – מילה ארמית שפירושה מידה, ומשמעותה: "קובץ מדוד של דברי הלכה", כלי לוגי, "מידה שהתורה נדרשת בה".

המכילתא היא שם כולל לשלושה מדרשים שבידינו:

*מכילתא דרבי ישמעאל, המכונה גם מכילתא סתם, הוא כינויו של מדרש הלכה תנאי על חומש שמות, עוסקת בחלקים ההלכתיים של ספר שמות,  מפרשת בא עד פרשת ויקהל. המזוהה במחקר המודרני כבא מאסכולת דבי רבי ישמעאל, ומיוחסת לחכמים שהלכו בדרכו של רבי ישמעאל. השם "מכילתא דרבי ישמעאל" בא ככל הנראה כתוצאה מהעובדה שזהו החכם הראשון המוזכר בחיבור. הציטוטים שלה בתלמודים מועטים יותר משל מדרשי הלכה אחרים.

*מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (מכילתא דרשב"י) הוא כינויו של מדרש הלכה מקביל על שמות המזוהה במחקר המודרני כבא מאסכולת דבי רבי עקיבא. בשונה ממקבילו, מכילתא דרבי ישמעאל, המדרש לא שרד בשלמותו, ושוחזר מחדש על פי כתבי יד חלקיים ומובאות בחיבורים מאוחרים דוגמת "מדרש הגדול" רק בתחילת המאה העשרים, ולאחר מכן על פי כתבי יד נוספים. הכינוי "דרשב"י" לא בא לייחס את חיבור המכילתא לרבי שמעון בר יוחאי, אלא בא על שום שהוא החכם הראשון הנזכר במדרש.

* מכילתא דברים הוא המדרש מדבי ר' ישמעאל על ספר דברים, שכמעט ואבד. נשתמרו ממנו ציטוטים במדרש הגדול וכמה קטעי גניזה.

 

לספר ויקרא יש בידינו רק קובץ מדרשים אחד מבית מדרשו של רבי עקיבא: סִפְרָא (=הספר), הנקרא גם "תורת כוהנים". מן המצוי בקובץ וכן ממדרשי הלכה לספר ויקרא המצויים בתלמודים – החוקרים מסיקים כי גם לספר ויקרא היה עוד מדרש הלכה.

*ספרא – מדרש ההלכה על ויקרא. מבוסס על שיטתו של רבי עקיבא עם תוספות מבית מדרשו של רבי ישמעאל – מכילתא דעריות ומכילתא דמילואים. מן ההתייחסויות בתלמוד למדרשים על ויקרא קשה להכריע אם הספר היה לפני האמוראים או שהאמוראים והספרא מצטטים ממקור משותף. בתחילת הספר משולבת ברייתא של שלוש עשרה מידות מדבי ר' ישמעאל

לספרי במדבר ודברים – סִפְרֵי זוטא (שיטת רבי עקיבא) וְסִפְרֵי במדבר (שיטת רבי ישמעאל).

*ספרי – מדרש ההלכה על במדבר ודברים. זהו שם משותף ומבלבל: הספרי על ספר במדבר הוא מדבי ר' ישמעאל, והספרי על ספר דברים הוא מדבי ר' עקיבא. המדרש מכיל גם פרק נכבד של מדרשי אגדה. הקובץ התגבש כנראה באמצע המאה השלישית. ויש גם אסכולה הטוענת שסִפְרֵי דברים מורכב כנראה משני חלקים: חלקו הראשון שייך לסוג המדרשים מבית מדרשו של רבי ישמעאל, וחלקו השני – למדרשים מבית מדרשו של רבי עקיבא.

* ספרי זוטא – אסכולה מדרשית עצמאית בתוך דבי ר' עקיבא, שרוב החומר ממנה אבד. יש בידינו ספרי זוטא במדבר, המבוסס על ציטוטים בילקוט שמעוני  ובמדרש הגדול, ולאחרונה גילה מנחם כהנא שרידים של מדרש דומה לו על ספר דברים, שאותו כינה ספרי זוטא דברים, מתוך ציטוטים בכתבי הקראי ישועה בן יהודה ומובאות נוספות.

נוסף על קבצים אלו יש קטעים קצרים של מדרשי הלכה במשנה, בתוספתא, בתלמוד הירושלמי ובתלמוד הבבלי. כאמור, גם בקבצים של מדרשי הלכה יש מדרשי אגדה, ובשניים מן הקבצים -כמחצית המדרשים הם מדרשי אגדה, למרות שהקובץ עצמו מוגדר כמדרש הלכה.

שלא כמו מדרשי האגדה, שלוקטו וקובצו שוב ושוב מימי הביניים ועד ימינו, מדרשי ההלכה כמעט ולא נאספו במהלך הדורות. מן המעט שנאסף ראוי לציין את פרשנותו של מלבי"ם – מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל (1809 – 1879), שקיבץ מדרשי הלכה בפירושו לתורה ואף הוסיף להם ביאור, וכן את מפעלו של עזרא ציון מלמד במאה ה-20.

לקריאה נוספת:

*ההיסטוריה של ארץ ישראל; דת וחיי רוח ביישוב היהודי – עולמם של חז"ל, האגדה. עורך: משה דוד הר, יד יצחק בן צבי, ירושלים, 1985-1981
ובאתר באינטרנט http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=12810

* י"א זליגמן, "ניצני מדרש בספר דברי הימים", תרביץ מט (תש"ם), עמ' 32-14 [=הנ"ל, מחקרים בספרות המקרא, ירושלים תשנ"ב, עמ' 474-454].

*לקסיקון לתרבות ישראל, הערך מדרשי הלכה

http://lexicon.cet.ac.il/wf/wfIndex.aspx

 

 

 

 

 

השאר תגובה