הלכה למעשה: פרקי יסוד בחקיקה יהודית – פרק ז'

 

ז. התוספתא

רוב דברי התנאים לא נכנסו למשנה. דברי תנאים, שלא הוכנסו למשנה, מכונים ברייתא (חיצוני). ברייתות רבות נוספות אבדו במהלך הדורות ולא הגיעו לידינו.
רבי יהודה הנשיא כלל במשנה מדרשים רבים שהיו לפניו ואת המסורות של לימוד התורה שבעל פה שקיבל מרבותיו. לא כל החומר שהיה לפני רבי נכלל בששת סדרי המשנה. המילה תוספתא באה מן הארמית ופירושה בעברית – התוספת. התוספתא הוא ֹשֵם כולל לאוסף העיקרי והמסודר של משניות חיצוניות, מסורות מתקופת התנאים, הנקראות ברייתות – משניות שרבי יהודה הנשיא לא הכניס לשישה סדרי הַמִֹשְנָה שערך, והן נותרו "בחוץ" – מחוץ למשנה (ברייתא – בארמית חיצונית, חומרים שלא נכנסו אלא נשארו בחוץ). מסורות רבות שנאמרו ונשנו במאות הראשונה והשנייה לספירה לא נבחרו להיות מתאימות לקודכס החוקים שקיבץ וערך רבי יהודה נשיא. מכיוון שנשארו חיצוניות, נאספו וקובצו חלק גדול מהן לתוך האוסף שנקרא התוספת – תוספתא. מכאן שהתוספתא נערכה אחרי המשנה. התוספתא נקראת כך גם משום שהיא כוללת תוספות, ביאורים והרחבות למשנה.

השם תוספתא, מלשון הוספה, ניתן לקובץ הברייתות התנאיות המקביל למשנה ששרד מבין קבצים אחדים, שכן כל לימוד יש בו משום תוספת על הקיים "כאינש דאמר [כאדם שאמר]: מוסיף אני על דברי רבי" (ירושלמי, סוטה פ"ח, כג ע"א).

 

עריכת התוספתא

במחקר מעריכים שידוע לנו מי ערך את המשנה, וכן מתי והיכן נערכה. אך השאלה מי ערך את התוספתא, היכן ומתי נערכה גדולה וקשה. במשך כאלף שנה ניתנו תשובות שונות, שרובן אין בהן ממש. על פי המסורת, ועל פי דעותיהם של פרשנים בימי הביניים, רבי חייא, מתלמידיו של רבי יהודה הנשיא, ערך את התוספתא יחד עם רבי אושעיה  בסוף המאה השנייה, ראשית השלישית; אך החוקרים בימינו חולקים על דעה זו, ומעלים השערות מורכבות יותר. אותם חוקרים טוענים כי אין אפשרות לקבוע מי היה עורך התוספתא. ואשר לתאריך עריכתה – יש כמה סברות: יש הגורסים שהתוספתא נתגבשה רק במאה השישית לספירה, בסוף תקופת התלמוד.  אחרים מקדימים את זמן עריכתה של התוספתא למאה השלישית לספירה, לפרק הזמן שבין חתימת המשנה לראשית ימי התלמוד.  כך או כך, התוספתא – כמו המשנה – סודרה ונערכה בארץ ישראל, ובעניין זה אין חילוקי דעות בין החוקרים. כמו משניות המשנה שנאמרו בארץ ישראל ומשקפות מציאות ארץ ישראלית, כך גם הברייתות שנכנסו לתוך התוספתא, שהיא קובץ ארץ ישראלי מובהק. התוספתא – כמו יצירות אחרות של חז"ל – נכתבה בעברית, השונה מאוד מן העברית המקראית ונקראת בפינו "לשון חכמים" או "לשון חז"ל".

 

אין פוסקים הלכה ממדרשי התנאים
התוספתא אינה קודכס חוקים אלא יותר בבחינת אוסף של מעשים, פירושים, אגדות ודברי הדרכה. אין התוספתא מחייבת בבחינת הלכה. אין לומדים הלכה מן התוספתות והברייתות ומתלמודם של תנאים. וגאונים נשאלו אם לסמוך על התוספתא, והשיבו שהתוספתא, כמו ספרי מדרש מסוימים (עליהם בפרק הבא) אינו דבר קצוב ומסוים, יש מהם הלכה ויש שאינם הלכה. כיצד? כל ברייתא שאין חולקים עליה בתלמוד, הלכה כמותה. וכל שכן כשיש לה סיוע מן התלמוד. וכל ברייתא שחולקים עליה בתלמוד – אין הלכה כמותה. ולפיכך אין לעמוד על ברייתא ותוספתא וספרא וספרי, כי אם על פי אמוראים שבתלמוד. וכן יש שכתבו שהתוספתא, והיא שיור המשנה, כשתבוא בעקבי המשנה, היא הלכה מקוימת. והברייתא, והם כל הספרים שהעתיקו הקדמונים אחר המשנה, כמו משנת רבי חייא ומשנת רבי אושעיה – מה שלא נחלקו עליו מכל הדברים האלה היא הלכה מקוימת, ומה שנחלקו עליו הלך אחר פסק הלכה.
לפי מסורת החכמים התוספתא היא משנת ר' חייא הגדול או ר' חייא רבה בר אבא בר אחא. התוספתא שלנו כוללת גם הברייתות שסדר ר' אושעיא בר חמא בר ביסנא מקיסרין. יש עוד תוספות מאוחרות מזמן סידור התלמוד ויש לשער כי הסידור האחרון של התוספתא נעשה ע"י סבוראים שהוסיפו בה הוספות ואגדות שסידרו גם את המסכתות קטנות של הש"ס, והוסיפו בה עוד תוספות ואגדות שמצאו מלוי ובר קפרא ושמואל. כי עוד תוספתות קטנות היו בזמן ההוא, וחברום כולן יחד, והיא התוספתא שלנו. סבוראים (מסבירים) – ובספרות התורנית רבנן סבוראי – הוא כינוים של חכמי ישיבות בבל מסוף תקופת האמוראים (סוף המאה החמישית ועד לתקופת הגאונים (אמצע המאה השביעית). כינוי זה מבוסס על השם "סבורא", שמופיעה בתלמוד הירושלמי, מסכת קידושין, שפירושו בעל סברא, מבין דבר.
מבנה התוספתא

כמו במשנה, גם בתוספתא יש שישה חלקים, שישה סדרים, המחולקים לכ-60 מסכתות. שמות ששת הסדרים והמסכתות זהים לאלה של המשנה. התוספתא מסודרת לפי סדר המסכתות במשנה. שמות המסכתות כמו במשניות ורק מסכת יומא נקראת יום הכיפורים. סדר הדברים ברוב המסכתות דומה במשנה ובתוספתא, אם כי הן מביאות לעתים מסורות הפוכות והלכות שונות. כמו כן, במקרים רבים התוספתא מאריכה בענייני מוסר ואגדה. התוספתא מרבה גם להביא "מעשים" הנוגעים להלכות הנידונות במשנה אך מאחר שהתוספתא מוסיפה על המשנה ומרחיבה אותה – היקף החומר בתוספתא גדול מזה שבמשנה. התוספתא, כמו המשנה, מציגה דיונים, דעות ומחלוקות בענייני הלכה, ובשונה מן המשנה, גם דברי אגדה – סיפורים ומעשי חכמים.

 

מה בין המשנה לתוספתא

אין חולק שישנו קשר ברור בין קובץ המשנה ובין קובץ התוספתא. לאור נקודות היחס המובאות להלן נוכל לראות את הקשר:

יחס תוכני:

התוספתא מתייחסת למשנה. יש שהיא משמיטה ממנה או חולקת עליה, ויש שהיא מוסיפה עליה. ישנם כמה מיני תוספות שלה על המשנה: תוספת של ביאורים, ראיות, טעמים, מקורות, או דוגמאות מקרים ומשלים. תוספת של פרטים, כגון הבאת דעות חולקות, וצירוף הלכות הקשורות בעניין והן דומות או שונות. תוספת של רקע היסטורי להלכות השנויות במשנה. הרחבות של דיאלוגים ומחלוקות שבין התנאים שהובאו במשנה בקצרה. קשירת דברי המשנה עם הלכות קרובות, או דיון בנושאים הקשורים לאלה שנידונו במשנה. הבאת נוסח שונה מזה שבמשנה – נוסח חולק או בעל הקשר שונה. לעתים מביאה התוספתא את ההלכה המקורית ששימשה מקור לעריכתו של רבי את משנתנו.

יחס מבני:

בשתיהן אותם ששה סדרים, ואותם שישים מסכתות (למעט מסכתות אבות, מידות, קינים ותמיד שאין עליהן תוספתא אלא רק משנה). שתיהן מחולקות לפרקים. ישנם כמה הבדלים ביניהן: אין הקבלה בחלוקת הפרקים. סדר ההלכות אינו תמיד תואם.

יש שהמקבילה למשנה, נמצאת בתוספתא במסכת אחרת. יש והתוספתא מביאה מקבילות למשנה, המובאות במשנה במסכת אחרת. יש משניות בעלות תוספות כפולות (כלומר בשני מקומות) בתוספתא. יש משניות ללא מקבילות בתוספתא.

יש תוספות העומדות בפני עצמן בלי המאמר שעליו הן מוסבות.

 

סדר התוספתא

ששת סדרי התוספתא מקבילים לשישה סדרי משנה, ואלו הם: זרעים, מועד, נשים, נזיקין, קודשים, טהרות. בהתאם לסידור המשנה, כל אחד מסדרי התוספתא מחולק למסכתות – למעט ארבע מסכתות שבמשנה שאינן כלולות בתוספתא.  כל מסכת בתוספתא – כמו במשנה – מחולקת  לפרקים, אבל שלא כמו במשנה  – היחידה הקטנה ביותר בתוספתא נקראת הֲלָכָה,  כדי להבדיל בינה ובין המשנה. התוספתא איננה ספר פסיקה אלא אוסף של דעות בענייני הלכה, שהוא בבחינת תוספת על החומר המצוי במשנה באותו נושא. יש בתוספתא גם דברי אגדה – סיפורים על מעשי חכמים הממחישים את התקופה ואת השקפותיהם של חז"ל ואף מדגימים ענייני הלכה למיניהם. התוספתא כוללת דעות והלכות של התנאים האחרונים בני דורו של רבי יהודה הנשיא, בעוד המשנה מביאה רק מעט מדעותיהם. נראה שיש בכך עדות נוספת לקביעה, שהתוספתא אכן מאוחרת למשנה.
באופן כללי, המשניות החיצוניות שבתוספתא מוסיפות על הנאמר במשנה, ולעיתים קרובות גם מרחיבות ומבארות את הנושא הנדון במשנה. השוואה בין המשניות שבמשנה ובין המשניות החיצוניות שבתוספתא מעלה חמישה סוגים של משניות חיצוניות בתוספתא:
א. משניות חיצוניות הזהות לחלוטין מבחינת התוכן והסגנון לחומר המצוי במשנה.
ב. משניות חיצוניות הזהות בתוכנן למשנה אך שונות במקצת מבחינת הלשון והסגנון.
ג. משניות חיצוניות התלויות בדברי המשנה  – אך מוסיפות עליהם חומר חדש.
ד. משניות חיצוניות הכוללות חומר חדש הקשור להלכות הנזכרות במשנה.
ה. משניות חיצוניות העוסקות בנושאים שאינם נדונים כלל במשנה,  או שנזכרים במשנה בדרך אגב.
עדות לקשר שבין המשנה לתוספתא ולתפקידה של המשנה כבסיס לתוספתא מצוי בסיפור מעשה מן התלמוד הבבלי  סדר מועד, מסכת תענית, כא, ע"א: "עד דאתא אילפא מליך רבי יוחנן אמרו לו אי אתיב מר וגריס לא הוה מליך מר אזל תלא נפשיה באסקריא דספינתא אמר אי איכא דשאיל לי במתניתא דר' חייא ורבי אושעיא ולא פשטינא ליה ממתני' נפילנא מאסקריא דספינתא וטבענא", כלומר:

עד שבא אילפא, מלך רבי יוחנן. אמרו לו: אילו ישב מר ולמד לא היה מולך מר.
הלך, תלה עצמו על תורן הספינה, אמר: אם יש מישהו ששואל אותי במשנה של רבי חייא ורבי אושעיא ולא אפשוט לו ממשנתנו, אקפוץ מהתורן של הספינה ואטבע.

 

 

 

 

קרדיטים

אתר לקסיקון לתרבות ישראל http://lexicon.cet.ac.il/wf/wfIndex.aspx

אנציקלופדיה תלמודית, הערך הלכה
 

 

 

השאר תגובה