פרשת תזריע-מצורע – מאמר שני

פרשת השבוע – תזריע-מצורע (ויקרא יב – טו)

השבוע שבין כג בניסן – כט בניסן, ה'תשע"ב, 15 באפריל – 21 באפריל 2012).

בשנים שאינן מעוברות קוראים את פרשת מצורע ביחד עם הפרשה שלפניה, פרשת תזריע.

תזריע – מפטירים בספר מלכים ב, מפרק ד' פסוק מב עד פרק ה' פסוק יט, בסיפור ריפוי צרעת נעמן על ידי אלישע.

תזריע: דיני טומאה וטהרה בנוגע ליולדת . דיני נגעי צרעת בעור האדם: שאת, בהרת, מחיה, שחין ומכוה. דיני צרעת בשער הראש והזקן ("נתק"). דיני המצורע והמגבלות החלות עליו. דיני צרעת הבגד.

מצורע – מפטירים בספר מלכים ב' פרק ז', בסיפור על ארבעת המצורעים בעת המצור על העיר שומרון.

הפרשה עוסקת כולה בדיני טומאה וטהרה. חלקה הראשון ממשיך את העיסוק בדיני נגע הצרעת  שהתחיל בפרשה הקודמת. תחילת הפרשה עוסקת בדרכי ההיטהרות מן הצרעתובקורבנות שעל המצורע להביא. לאחר מכן יש תיאור של צרעת הבית. בחלק השני מתוארות טומאת הזב והזבה, טומאת קרי ודיני הנידה

 

פרשת השבוע מחברת שתי פרשות קשות: "תזריע-מצורע". עיקרן של הפרשות באנשים החווים תופעות גופניות המבדילות אותם משיגרת החיים. מדובר במצבים רגילים (דימום של המחזור חודשי או דימום שאחרי לידה) ובמצבים ייחודיים של מחלות (כמו צרעת או זיבה).

ויקרא רבה: "'שחורות כעורב' (שיר השירים ה) – אף על פי שנראות כאלו הן כעורות ושחורות לאומרן ברבים, כגון הלכות זיבה ונגעים נדה ויולדת, אמר הקדוש ברוך הוא: הרי הן עריבות עלי".
"טמא" ו"טהור" אינם מקבילים למושגי טוב ורע. אלה הם מושגים קטגוריים המגדירים את מעמדו של האדם ביחס לעצמו, לסביבתו ולאלוהיו.

מדרש רבה, תזריע, פרשה יד: "רבי אליעזר אומר: כשם שיש דלתות לבית, כך יש דלתות לאשה, זהו שכתוב: 'כי לא סגר דלתי בטני' (איוב ג). רבי יהושע אומר: כשם שיש מפתחות לבית, כך לאשה, זהו שכתוב: 'וישמע אליה אלוהים ויפתח את רחמה" (בראשית ל). רבי עקיבא אומר: כשם שיש צירים לבית, כך יש צירים לאשה, זהו שכתוב: 'ותכרע ותלד כי נהפכו עליה ציריה'" (שמואל א, ד).

סעדיה גאון (אמונות ודעות ג): "מתועלות הטומאה והטהרה שייכנע האדם מעצמו ומבשרו". כוונתו לומר שהקביעה הקטגורית המגדירה אדם כ"טמא" פועלת על התודעה שלו ביחס לעצמו. הידיעה שאדם "טמא" מעוררת בו את המחשבה על החידלון שבו.
יהודה הלוי ("הכוזרי", ב): "כי המוות הוא ההפסד הכללי לגוף" אדם חווה חוויית מיעוט באישיותו, והיא מקרבת אותו למחשבות על זמניותו וארעיותו. טומאת המת היא "אבי אבות הטומאה". המצורע שנחשב לטמא גם הוא מחובר בבידודו לחוויית המוות, אך טומאת הלידה שונה. הלידה מבשרת חיים לעולם ולכאורה היתה אמורה להוסיף טוהרה ולא לחולל טומאה. אולם יש גם צד אחר לחוויית הלידה. הלידה מפרידה בין האם לעובר שהתבסס ברחמה.

 

צרעת

ויקרא יג

א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר.  ב אָדָם כִּי-יִהְיֶה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ-סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל-אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים.  ג וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע בְּעוֹר-הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ נֶגַע צָרַעַת הוּא וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ.  ד וְאִם-בַּהֶרֶת לְבָנָה הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ וְעָמֹק אֵין-מַרְאֶהָ מִן-הָעוֹר וּשְׂעָרָה לֹא-הָפַךְ לָבָן וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע שִׁבְעַת יָמִים.  ה וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְהִנֵּה הַנֶּגַע עָמַד בְּעֵינָיו לֹא-פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית.  ו וְרָאָה הַכֹּהֵן אֹתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שֵׁנִית וְהִנֵּה כֵּהָה הַנֶּגַע וְלֹא-פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן מִסְפַּחַת הִוא וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר.  ז וְאִם-פָּשֹׂה תִפְשֶׂה הַמִּסְפַּחַת בָּעוֹר אַחֲרֵי הֵרָאֹתוֹ אֶל-הַכֹּהֵן לְטָהֳרָתוֹ וְנִרְאָה שֵׁנִית אֶל-הַכֹּהֵן.  ח וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה פָּשְׂתָה הַמִּסְפַּחַת בָּעוֹר וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן צָרַעַת הִוא.  {פ}
ט נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל-הַכֹּהֵן.  י וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה שְׂאֵת-לְבָנָה בָּעוֹר וְהִיא הָפְכָה שֵׂעָר לָבָן וּמִחְיַת בָּשָׂר חַי בַּשְׂאֵת.  יא צָרַעַת נוֹשֶׁנֶת הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן  לֹא יַסְגִּרֶנּוּ כִּי טָמֵא הוּא.  יב וְאִם-פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת בָּעוֹר וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל-עוֹר הַנֶּגַע מֵרֹאשׁוֹ וְעַד-רַגְלָיו לְכָל-מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן.  יג וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת-כָּל-בְּשָׂרוֹ וְטִהַר אֶת-הַנָּגַע  כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא.  יד וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי יִטְמָא.  טו וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת-הַבָּשָׂר הַחַי וְטִמְּאוֹ  הַבָּשָׂר הַחַי טָמֵא הוּא צָרַעַת הוּא.  טז אוֹ כִי יָשׁוּב הַבָּשָׂר הַחַי וְנֶהְפַּךְ לְלָבָן וּבָא אֶל-הַכֹּהֵן.  יז וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נֶהְפַּךְ הַנֶּגַע לְלָבָן וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע טָהוֹר הוּא.  {פ}

 על פי מדרש תנחומא

אמר רבי פדת:

ברית כרותה להקדוש ברוך הוא בעולם, כל מי שמספר לשון הרע, ילקה בצרעת.
מנין?
ממה שקראו בעניין זאת תהיה תורת המצורע, אל תקרי המצורע אלא המוציא שם רע.
אמרו רבותינו זיכרונם לברכה:
אין הנגעים באים על האדם אלא על לשון הרע שמוציא מפיו, ורוח הקדש צווחת ואומרת לו: אל תתן את פיך לחטיא את בשרך (קהלת ה ה),
אל תתן רשות להוציא דבר מפיך לחטיא את בשרך, להלקות את גופך.
ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא, ואל תאמר לפני המלאך הממונה עליך, בשגגה הוצאתי הדבור מפי, שכל דבור ודבור שיצא מפיך, בספר נכתבים, בין טוב בין רע, בין בשוגג בין במזיד.
ומנין שהוא כן?
שנאמר: אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זיכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו (מלאכי ג טז).
וכן במידת פורעניות.
אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: אתה ידעת שבתי וקומי בנתה לרעי מרחוק (תהל' קלט ב). וכן אמר איוב: כי אתה צעדי תספור (איוב יד טז).
ואומר: על שורשי רגלי תתחקה (שם יג כז).
למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשי ידיך (קהלת ה ה), אלו הידים והגוף שלוקין בצרעת ובנגעים.
דבר אחר:
אל תתן את פיך לחטוא את בשרך, בלשון נקי דברה תורה, אם אמרה לך אשתך שהיא נדה, אל תחטיא את גופך ותגע בה, ואל תאמר לפני המלאך הממונה על צורת הולד שוגג הייתי ולא הייתי יודע.
למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך, אלו הבנים שלוקים בצרעת.

ראה מה קשה לשון הרע, והוא קשה משפיכות דמים ומגלוי עריות ומעבודה זרה.
משפיכות דמים, דכתיב: גדול עוני מנשוא (ברא' ד יג).
מגלוי עריות, דכתיב: ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת (שם לט ט).
מעבודה זרה, דכתיב: אנא חטא העם הזה חטאה גדולה (שמו' לב לא).
ובמספר לשון הרע, אין כתוב בו לא גדול ולא גדולה, אלא גדולות, שנאמר: יכרת ה' כל שפתי חלקות, לשון מדברת גדלות (תהל' יב ד). לכך נאמר: מות וחיים ביד לשון.
דבר אחר:
מות וחיים ביד לשון.
אל תאמר, הואיל ונתנה לי רשות לדבר, הריני אומר כל מה שאבקש. כבר הזהירה אותך התורה, שנאמר: נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה (שם לד יד).
ושמא תאמר, שאתה מחסר?!
אין אתה אלא משתכר. ורוח הקדש צווחה: שומר פיו ולשונו שומר מצרת נפשו (מש' כא כג). אל תקרי מצרת, אלא מצרעת נפשו.
דבר אחר:
מות וחיים ביד לשון.
קשה לשון הרע, שאין אדם מוציאו מפיו עד שהוא כופר בהקדוש ברוך הוא, שנאמר: אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו (תה' יב ה).
כביכול הקדוש ברוך הוא צווח על מספרי לשון הרע, מי יקום לי עם מרעים וגו' (שם צד טז),
מי יכול לעמוד בהם.
ומי יעמוד בהם?
גיהינום.
וגיהינום צווחת, אף אני איני יכולה לעמוד בהם.
אמר הקדוש ברוך הוא, אני מלמעלן, ואת מלמטן.
אני זורק בם חצים מלמעלה, ואתה הופכת עליהם גחלים מלמטה, שנאמר: חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים (שם קכ ד).
אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: רצונכם להימלט מגיהינום, הרחיקו עצמכם מלשון הרע ואתם זוכים בעולם הזה ובעולם הבא, שנאמר: מי האיש החפץ חיים וגו' ( שם לד יג).
וכתיב: נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו (שם שם יד-טו). לכך נאמר: זאת תהיה תורת המצורע.
ללמדך, שהמספר לשון הרע, הנגעים באין עליו, שנאמר: זאת תהיה תורת המצורע, המוציא שם רע, מוצא רע, שהנגעים רעים מוצאין בגופו.

זאת תהיה תורת המצורע
ילמדנו רבנו:

על כמה דברים נגעים באים על האדם?
כך שנו רבותינו:

על אחת עשרה דברים הנגעים באים על האדם:
על עבודה זרה,
ועל חלול השם,
ועל גלוי עריות,
ועל הגנבות,
ועל לשון הרע,
ועל המעיד עדות שקר,
ועל הדיין המקלקל את הדין,
ועל שבועת שווא,
ועל הנכנס בתחום שאינו שלו,
ועל החושב מחשבות של שקר,
ועל המשלח מדנים בין אחים.

ויש אומרים:

אף על עין רעה.

 נידה

ויקרא טו
יט וְאִשָּׁה כִּי-תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ וְכָל-הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד-הָעָרֶב.  כ וְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו בְּנִדָּתָהּ יִטְמָא וְכֹל אֲשֶׁר-תֵּשֵׁב עָלָיו יִטְמָא.  כא וְכָל-הַנֹּגֵעַ בְּמִשְׁכָּבָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב.  כב וְכָל-הַנֹּגֵעַ בְּכָל-כְּלִי אֲשֶׁר-תֵּשֵׁב עָלָיו  יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב.  כג וְאִם עַל-הַמִּשְׁכָּב הוּא אוֹ עַל-הַכְּלִי אֲשֶׁר-הִוא יֹשֶׁבֶת-עָלָיו בְּנָגְעוֹ-בוֹ  יִטְמָא עַד-הָעָרֶב.  כד וְאִם שָׁכֹב יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים וְכָל-הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר-יִשְׁכַּב עָלָיו יִטְמָא.  {ס} כה וְאִשָּׁה כִּי-יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים בְּלֹא עֶת-נִדָּתָהּ אוֹ כִי-תָזוּב עַל-נִדָּתָהּ  כָּל-יְמֵי זוֹב טֻמְאָתָהּ כִּימֵי נִדָּתָהּ תִּהְיֶה טְמֵאָה הִוא.  כו כָּל-הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר-תִּשְׁכַּב עָלָיו כָּל-יְמֵי זוֹבָהּ כְּמִשְׁכַּב נִדָּתָהּ יִהְיֶה-לָּהּ וְכָל-הַכְּלִי אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה כְּטֻמְאַת נִדָּתָהּ.  כז וְכָל-הַנּוֹגֵעַ בָּם יִטְמָא וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב.  כח וְאִם-טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר.  כט וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּקַּח-לָהּ שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה וְהֵבִיאָה אוֹתָם אֶל-הַכֹּהֵן אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.  ל וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת-הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת-הָאֶחָד עֹלָה וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהוָה מִזּוֹב טֻמְאָתָהּ.  לא וְהִזַּרְתֶּם אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת-מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם.  לב זֹאת תּוֹרַת הַזָּב וַאֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת-זֶרַע לְטָמְאָה-בָהּ.  לג וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ וְהַזָּב אֶת-זוֹבוֹ לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה וּלְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עִם-טְמֵאָה.  {פ}

 על פי מדרש תנחומא

ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים
ילמדנו רבנו:
מהו שתישן נדה בבגדיה עם בעלה במטה אחת, ואף בעלה בבגדיו, זה לצד אחד וזו לצד אחר?
כך שנו רבותינו:

אסור לשכב אפילו זה בבגדיו וזו בבגדיה, שאין נותנין פרצה לפני הכשר ביותר לפני הגנב, שמשלו חכמים את הדבר כאש בנעורת.
ואומר: ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב (ויקר' יח יט).

ללמדך, שהקדוש ברוך הוא מזהיר את ישראל על הקדושה ועל הטהרה, ואל יטמאו בנשותיהן כשהן נדות. שכל המשמש את אשתו נדה, חייב כרת, שנאמר: ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלה את ערותה וגו' ונכרתו שניהם (שם כ יח):

ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים
והלא שבעת ימי נדה הן, ולמה קרא אותן ימים רבים?
אלא לפי שפורשת מבעלה, והם ימים של צער, לפיכך קרא אותן ימים רבים.
כיוצא בו: ויהי בימים הרבים ההם (שמו' ב כג), לפי שהיו ימים של צער, קרא אותן ימים רבים.
ויהי ימים רבים ודבר ה' היה אל אליהו בשנה השלישית (מ"א יח א). והלא לא היו שלש שנים?!
אלא חדש מן הראשונה וכל אותה השנייה וחדש מן השלישית. אלא לפי שהיו ימי רעב, נקרא ימים רבים.
כיוצא בו: בהראותו את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו ימים רבים שמונים ומאת יום (אסתר א ד), אלא לפי שהיו ימים של צער, קרא אותן ימים רבים.
כיוצא בו: ימים רבים עשה יהושע מלחמה (יהושע יא יח).
כיוצא בו: וימים רבים לישראל ללא אלהי אמת וללא כהן מורה (דה"ב טו ג). והא כתיב, ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים (יהושע כד לא)?!
אלא על שעבדו עבודה זרה נקראו ימים רבים.
אף כאן, על שפורשת מן בעלה והן ימים של צער, נקראו ימים רבים:

ואשה כי יזוב זוב דמה
כך שנה רבי חייא:
כל מקום שהוא אומר ימים, שני ימים הן. וכל מקום שאומר ימים רבים, שלושה ימים הן.
כיצד?
האשה הזו נטמאה בנדתה שבעת ימים ונטהרה ביום השמיני. (ואם ראתה דם באותו היום, שומרת יום כנגד יום ונטהרה).
חזרה וראתה ביום התשיעי, שומרת אותו היום ושבה ונטהרה.
חזרה וראתה ביום העשירי לטהרתה, שומרת אותו היום ושבה ונטהרה.
הרי שלשה ימים שהן ימים רבים.
אבל אם ראתה דם באחד עשר יום שהוא יום הרביעי לטהרתה, חוזרת לטומאתה ושומרת שבעה ימים ימי נדתה מראש.
שכך שנו חכמים:

אחד עשר יום שבין נדה לנדה, הלכה למשה מסיני.
לפיכך האשה צריכה שתהא שומרת חמשה עשר יום ואחרי כן מותרת לבעלה.

כיצד עושה?
היא שומרת שבעת ימי נדתה, ואחרי כן סופרת שבעת ימי נקיים, ונטהרת ביום השמיני, וטובלת טבילה חמורה אחר שקיעת החמה והיא מותרת לבעלה, שנאמר: ואם טהרה מזובה, וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר. (פירוש לרבנו שרירא גאון ז"ל)

ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים
למה ואשה, ואין כתיב ואיש כי יזוב?
לשעבר הייתה זבה נוהגת באנשים ובנשים, שנאמר: איש איש כי יהיה זב מבשרו.
רבי מאיר אומר:
טומאת האיש קשה מטומאת האשה.
למה?
שטומאת הנשים סימן לבנים הוא.
אבל של איש, של צער הוא, שנאמר: וזאת תהיה טומאתו בזובו, דבר שחותם וסוגר.
לשעבר היו האנשים רואים מים, עד שעמדה רחל ואמרה: כי דרך נשים לי (ברא' לא לה), ונתן לה. לכך נאמר: ואשה כי יזוב.
כך שנו רבותינו:

על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן:
על שאינן זהירות בנדה
ובחלה
ובהדלקת הנר.

למה בשעת לידתן?
שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה.
ושלשתן מן התורה.
נדה, דכתיב: ואשה כי יזוב זוב דמה.
חלה, דכתיב: ראשית עריסותיכם חלה (במד' טו כ).
הדלקת הנר,
דתנו רבנן:
מניין שחייב אדם להיות זהיר וזריז בהדלקת הנר בשבת?
שנאמר: וקראת לשבת ענג (ישע' נח יג), זו הדלקת הנר בשבת.
ולמה נמסרו לאשה?
אמר הקדוש ברוך הוא: היא כיבתה נרו של עולם כו' (לעיל בריש פרשת נח).
נדה, אמר הקדוש ברוך הוא: היא שפכה דמו של אדם.
וכתיב: שופך דם האדם, באדם דמו ישפך (בראשי' ט ו), והיא מתחייבת שתשפך דמה.
תשמור נדתה, שיתכפר לה על דם ששפכה. הוי, ואשה כי יזוב זוב דמה.
לפיכך הקדוש ברוך הוא מדמה טומאת ישראל לטומאת הנדה, שנטמאה ונטהרת.
כך עתיד הקדוש ברוך הוא לטהר את ישראל, שנאמר: וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם (יחז' לו כה).

השאר תגובה