פרשת אחרי מות-קדושים – מאמר שני

Posted on 10 באפריל 2014

פרשת השבוע – אחרי מות-קדושים (ויקרא טז – כ)

השבוע שבין ל בניסן – ו באייר, ה'תשע"ב, 22 באפריל – 28 באפריל 2012.

בשנים שאינן מעוברות קוראים את פרשת אחרי מות ביחד עם פרשת קדושים.

ההפטרה של אחרי מות היא בספר יחזקאל, פרק כ"ב פסוקים א-טז והיא מתארת את תוכחתו של יחזקאל על הפרת איסורי העריות. משתדלים להימנע מקריאת הפטרה זו, משום שהיא מדברת בגנותה של ירושלים, וכבר במשנה מובאת דעתו של רבי אליעזר שלא לקרוא הפטרה דומה המדברת אף היא בגנות ירושלים. (אף כי לא נתקבלה דעתו להלכה). (מגילה ד', י')

קריאת הפטרת אחרי מות היא נדירה ביותר בגלל שבשנים פשוטות אחרי מות מחוברת ל"קדושים" וקוראים את הפטרת קדושים. מפטירים בספר עמוס, פרק ט' פסוק ז-טו. בפרק זה מתאר עמוס את ההבדל בין ישראל לגויים, ומתאר את הגאולההעתידה.

אחרי מות קדושים אמור (סדר הפרשות)

אחרי מות, קדושים אמור הוא פתגם עממי המשקף נורמה לפיה לאחר מותו של אדם אין לדבר בגנותו, ויש לעסוק רק במעלותיו. הביטוי נוצר משמותיהן של שלוש פרשות רצופות בספר ויקרא: אחרי מות, קדושים, אמור.

אפשרות אחרת לקריאת הפתגם היא בדרך אירונית: אחרי המוות, פתאום גם האדם הפשוט ביותר הופך לקדוש וצדיק.

מנדלי מוכר ספרים כתב על מנהג זה:

היהודי אצל קהל עדתו עפר ואפר הוא בחייו, ובמיתתו ישתבח ויתפאר במצבה יפה – וכל המתים תמימים וישרים, נדיבים וחכמים; אזובי-קיר נעשים ארזים, ודג-הרקק – לויתן בבית-הקברות.
– מנדלי מוכר ספרים, בימים ההם, פתיחתא, פרק ה

המקביל הלטיני לפתגם זה הוא הפתגם De mortuis nil nisi bene ("על המתים אל תשמיע אלא שבחים") או De mortuis aut bene aut nihil ("על אודות מתים – או בחסד או לא כלום"). קדם לפתגם הלטיני פתגם יווני דומה, המופיע בספרו של דיוגנס לארטיוס " חייהם ומותם של אנשים מפורסמים. היהדות רואה מצווה בהספד המת, ואמירת שבחים לאחר מותו, אך מובא בהלכה ובספרים שאין לשבח את המת יותר מדי, שהנשמה מתייסרת בשמיים, בשומעה שבחים שלא מגיעים לה.

יש השוללים נורמה זו, ומציבים מולה את הדבקות באמת. גישה זו מופיעה בדברי וולטר: "יש להתחשב ברגשותיהם של בני אדם חיים; כלפי המתים מחייבת אותנו האמת לבדה".

אברהם בורג, דיברה תורה, עמ' 280: העיתוי של פרשות אלה מדהים: פרשת אחרי מות מופיעה לעתים קרובות מיד לאחר השבוע של יום השואה ויום הזכרון. ואנחנו שואלים את עצמנו: מה באמת קורה אחרי מות? יש כאן פתיחה לחיפוש שלעולם לא יעלה יפה, אחרי החיים שלאחר המוות; ויש כאן גם בדיקה מה קורה עם הנותרים בחיים והתייחסות לסוגיה של חזרה לחיים, לנורמליות ולשגרת היום-יום המבורכת אחרי הטרגדיות של המוות. יש לשים לב אל הפער שבין האבל הפרטי לזה הכללי, בין צערו של הפרט לבין מעשיה של הממלכה.

הפטרת קדושים:

מפטירים בספר עמוס פרק ט' פסוק ז-טו. בפרק זה מתאר עמוס את ההבדל בין ישראל לגויים, ומתאר את הגאולה העתידה.

עמוס ט

ז הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם-יְהוָה הֲלוֹא אֶת-יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר וַאֲרָם מִקִּיר. ח הִנֵּה עֵינֵי אֲדֹנָי יְהוִה בַּמַּמְלָכָה הַחַטָּאָה וְהִשְׁמַדְתִּי אֹתָהּ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֶפֶס כִּי לֹא הַשְׁמֵיד אַשְׁמִיד אֶת-בֵּית יַעֲקֹב נְאֻם-יְהוָה. ט כִּי-הִנֵּה אָנֹכִי מְצַוֶּה וַהֲנִעוֹתִי בְכָל-הַגּוֹיִם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר יִנּוֹעַ בַּכְּבָרָה וְלֹא-יִפּוֹל צְרוֹר אָרֶץ. י בַּחֶרֶב יָמוּתוּ כֹּל חַטָּאֵי עַמִּי הָאֹמְרִים לֹא-תַגִּישׁ וְתַקְדִּים בַּעֲדֵינוּ הָרָעָה. יא בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת-סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וְגָדַרְתִּי אֶת-פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם. יב לְמַעַן יִירְשׁוּ אֶת-שְׁאֵרִית אֱדוֹם וְכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר-נִקְרָא שְׁמִי עֲלֵיהֶם נְאֻם-יְהוָה עֹשֶׂה זֹּאת. {פ}
יג הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם-יְהוָה וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל-הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה. יד וְשַׁבְתִּי אֶת-שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת-יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת-פְּרִיהֶם. טו וּנְטַעְתִּים עַל-אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.

פרק ט' סוגר את מעגל נבואות עמוס. הספר נפתח:

"דברי עמוס אשר היה בנוקדים מתקוע, אשר חזה על ישראל בימי עוזיה מלך יהודה ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל, שנתים לפני הרעש. ויאמר: ה' מציון ישאג ומירושלים יתן קולו, ואבלו נאות הרועים ויבש ראש הכרמל."

פתיחתו של פרק ט' רומזת לפתיחה ההיא. בדברי עמוס:

"ראיתי את ה' ניצב על המזבח, ויאמר הך הכפתור וירעשו הסיפים …"

יש הד לרעש. גם ישעיה הנביא מתאר את מראה הנבואה במילים דומות:

"וינועו אמות הסיפים מקול הקורא…".

יתכן והחוויה של רעש האדמה השפיעה הן על נבואת עמוס והן על נבואת ישעיה.
כמו בראש הספר גם כאן מזכיר עמוס את ראש הכרמל:

"ואם יחבאו בראש הכרמל, משם אחפש ולקחתים…"

וכנגד:

"ואבלו נאות הרועים"

אומר הנביא כאן, בפרק ט':

"ואבלו כל יושבי בה…"

ואולם עמוס אינו מסיים את נבואתו בפורענות. נבואת סיום הספר כולה דברי תקוה וגאולה. את פסוק ח פתח הנביא:

"הנה עיני ה' אלוהים בממלכה החטאה, והשמדתי אותה מעל פני האדמה",

אך מיד ממשיך הנביא:

"אפס כי לא השמיד אשמיד את בית יעקב נאום ה'."

ובפסוק המסיים את הספר:

"ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם, אמר ה' אלוהיך."

בדברי הנחמה שלו משתמש הנביא בביטויים ובצירופי לשון דומים לאלה שבהם השתמש בנבואות התוכחה, וכאילו מבטל אותם. בקינה בפרק ה' קונן הנביא:

"נפלה לא תוסיף קום, בתולת ישראל, נטשה על אדמתה אין מקימה",

כנגד זאת מנבא כאו הנביא:

"ביום ההוא אקים את סוכת דויד הנפלת… והריסותיו אקים ובניתיה כימי עולם… ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם…"

בפרק ה' פסוק יא אמר הנביא:

"בתי גזית בניתם, ולא תשבו בם, כרמי חמד נטעתם, ולא תשתו את יינם",

וכנגד זאת בנבואת הסיום:

"ובנו ערים נשמות וישבו, ונטעו כרמים ושתו את יינם."

בנבואת הפורענות בתחילת הפרק אמר הנביא:

"וה' אלוהים הצבאות, הנוגע בארץ ותמוג ואבלו כל יושבי בה",

וכנגד זאת:

"והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה."

דברי הנחמה של עמוס ובעיקר:

"הנה ימים באים נאום ה', וניגש חורש בקוצר, ודורך ענבים במושך הזרע, והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה",

רומזים לדברי משה בתחילת פרשת בחוקותי:

"אם בחוקותי תלכו, ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם, ונתתי גשמיכם בעתם, ונתנה הארץ יבולה, ועץ השדה יתן פריו. והשיג לכם דיש את בציר, ובציר ישיג את זרע, ואכלתם לחמכם לשבע, וישבתם לבטח בארצכם".

על מטרת נאום התוכחה של משה בתחילת ספר דברים כתב רמב"ן:

"…וטרם שיתחיל בביאור התורה התחיל להוכיחם ולהזכיר להם עוונותיהם, כמה ימרוהו במדבר וכמה שהתנהג עמהם הקב"ה במידת הרחמים. וזה להודיע חסדיו עמהם, ועוד שיוכחו בדבריו שלא יחזירו לקלקולם פן יספו בכל חטאתם, ולחזק לבם בהודיעו אותם כי במידת רחמים יתנהג עמהם לעולם…"

תוכחות הנביאים אינן באות לייאש את העם ולהפיל את רוחו, אלא לחזקו ולסייע לו לשוב. וכשם שבפרשת התשובה בדברים פרק ל' אומר משה:

"ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלוהיך שמה, וגו' והביאך ה' אלוהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירישתה, והטיבך והרבך מאבותיך"

כך מסיים עמוס את נבואתו:

"ושבתי את שבות עמי ישראל… ונטעתים על אדמתם, ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם, אמר ה' אלוהיך".

ויקרא יט – ספר הקדושה

א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

כג וְכִי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל-עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת-פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל. כד וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל-פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַיהוָה. כה וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת-פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. כו לֹא תֹאכְלוּ עַל-הַדָּם לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ. כז לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ. כח וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי יְהוָה. כט אַל-תְּחַלֵּל אֶת-בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ וְלֹא-תִזְנֶה הָאָרֶץ וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה. ל אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי יְהוָה. לא אַל-תִּפְנוּ אֶל-הָאֹבֹת וְאֶל-הַיִּדְּעֹנִים אַל-תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. לב מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה. {ס} לג וְכִי-יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. לד כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. לה לֹא-תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה. לו מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי-צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. לז וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-כָּל-חֻקֹּתַי וְאֶת-כָּל-מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי יְהוָה. {פ}

נטע רבעי

נטע רבעי הוא כינוי בהלכה לפירות שגדלו בשנתו הרביעית של האילן. פירות אלו קדושים, ויש לאכלם בטהרה בירושלים, או לחלל את קדושתם על כסף, ובו להשתמש כדי לקנות אוכל שיהפוך לקדוש. מצווה זו היא מן המצוות התלויות בארץ כגון טבל, תרומות ומעשרות, הפרשת חלה ושמיטה.

על פי ההלכה, פירות האילן אסורים באכילה בשלוש-השנים הראשונות לנטיעתו והם נקראים ערלה. כאשר מסתיימות שלוש-השנים, עדיין אין הפירות מותרים באכילה; הם נחשבים לקדושים, ויש להתייחס אליהם כדרך שמתייחסים למעשר שני, כלומר, להעלות אותם לירושלים ולאכול אותם שם בטהרה. אם לא ניתן לעלות מיד לירושלים, מותר להמיר את הפירות בכסף בשווי הפירות, ולאחר מכן לעלות לירושלים, לרכוש מוצרי מזון במעות אלו, ולאכול אותם שם בטהרה.

שלא כמו שנות הערלה אשר נמנות כל שנה ב-א' בתשרי. נטע רבעי נקבע ע"פ ט"ו בשבט. כלומר גם כשהסתיימה שנת הערלה השלישית, הפירות שצומחים בעץ עדיין נחשבים לפירות של השנה הקודמת עד לט"ו בשבט. מט"ו בשבט הפירות שעל העץ נחשבים כבר לפירות של השנה החדשה שהתחילה ב-א' בתשרי.

בספר החינוך נכתב שמצוה זו באה להודות ולהלל לאלוהים על טובו שבגינו העניק לנו פירות. לפיכך נקרא בפסוק "הילולים לאדני".

טעם נוסף, הוא מכיוון שהאדם יצטרך לעלות לירושלים לאכול שם את פירותיו – הוא יקבע אט אט את מושבו שם, ובניו והוא יחשפו לדברי התורה של החכמים המתגוררים במקום.

הרמב"ן כתב גם כן שבהבאת הפירות יש משום הודאה לאלוהים. אך הוא מוסיף ומפרט שעושים זאת רק בשנה הרביעית כי אז כל הפירות גדלים כראוי, ובשלשת השנים הראשונות עדיין לא מוציא האילן פירות כל צרכו. בפירושו על התורה הוא כותב ש"טעם המצווה הזאת לכבד את ה' מראשית כל תבואתנו מפרי העץ ותבואת הכרם, ולא נאכל מהם עד שנביא כל פרי שנה אחת הלולים לה'. והנה אין הפרי בתוך שלש שנים ראוי להקריבו לפני השם הנכבד, לפי שהוא מועט, ואין האילן נותן בפריו טעם או ריח טוב בתוך שלש שנים, ורובם הם נרקבים, ורובם לא יוציאו פירות כלל עד השנה הרביעית, ולכן נמתין לכולן עד שתעבור השנה הרביעית ולא נטעם מהם עד שנביא מן הנטע שנטענו כל פריו הראשון הטוב קודש לפני ה', ושם יאכלוהו ויהללו את שם ה'… ואמת הדבר עוד, כי הפרי בתחילת נטיעת האילנות, רוב הליחות הדבק בו מזיק לגוף ואיננו טוב לאכול כדג שאין לו קשקשת והמאכלים הנאסרים בתורה שהם רעים גם לגוף".

דברים פרק כ

א כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶךָ, וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ–לֹא תִירָא, מֵהֶם: כִּי-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ, הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. ב וְהָיָה, כְּקָרָבְכֶם אֶל-הַמִּלְחָמָה; וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן, וְדִבֶּר אֶל-הָעָם. ג וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֵיכֶם; אַל-יֵרַךְ לְבַבְכֶם, אַל-תִּירְאוּ וְאַל-תַּחְפְּזוּ וְאַל-תַּעַרְצוּ–מִפְּנֵיהֶם. ד כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם–לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם-אֹיְבֵיכֶם, לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם. ה וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים, אֶל-הָעָם לֵאמֹר, מִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת-חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ: פֶּן-יָמוּת, בַּמִּלְחָמָה, וְאִישׁ אַחֵר, יַחְנְכֶנּוּ. ו וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-נָטַע כֶּרֶם, וְלֹא חִלְּלוֹ–יֵלֵךְ, וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ: פֶּן-יָמוּת, בַּמִּלְחָמָה, וְאִישׁ אַחֵר, יְחַלְּלֶנּוּ. ז וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-אֵרַשׂ אִשָּׁה, וְלֹא לְקָחָהּ–יֵלֵךְ, וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ: פֶּן-יָמוּת, בַּמִּלְחָמָה, וְאִישׁ אַחֵר, יִקָּחֶנָּה. ח וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים, לְדַבֵּר אֶל-הָעָם, וְאָמְרוּ מִי-הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ; וְלֹא יִמַּס אֶת-לְבַב אֶחָיו, כִּלְבָבוֹ. ט וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים, לְדַבֵּר אֶל-הָעָם; וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת, בְּרֹאשׁ הָעָם. {ס}

שופטים ט

כב וַיָּשַׂר אֲבִימֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל שָׁלֹשׁ שָׁנִים. כג וַיִּשְׁלַח אֱלֹהִים רוּחַ רָעָה בֵּין אֲבִימֶלֶךְ וּבֵין בַּעֲלֵי שְׁכֶם וַיִּבְגְּדוּ בַעֲלֵי-שְׁכֶם בַּאֲבִימֶלֶךְ. כד לָבוֹא חֲמַס שִׁבְעִים בְּנֵי-יְרֻבָּעַל וְדָמָם לָשׂוּם עַל-אֲבִימֶלֶךְ אֲחִיהֶם אֲשֶׁר הָרַג אוֹתָם וְעַל בַּעֲלֵי שְׁכֶם אֲשֶׁר-חִזְּקוּ אֶת-יָדָיו לַהֲרֹג אֶת-אֶחָיו. כה וַיָּשִׂימוּ לוֹ בַעֲלֵי שְׁכֶם מְאָרְבִים עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים וַיִּגְזְלוּ אֵת כָּל-אֲשֶׁר-יַעֲבֹר עֲלֵיהֶם בַּדָּרֶךְ וַיֻּגַּד לַאֲבִימֶלֶךְ. {פ}

כו וַיָּבֹא גַּעַל בֶּן-עֶבֶד וְאֶחָיו וַיַּעַבְרוּ בִּשְׁכֶם וַיִּבְטְחוּ-בוֹ בַּעֲלֵי שְׁכֶם. כז וַיֵּצְאוּ הַשָּׂדֶה וַיִּבְצְרוּ אֶת-כַּרְמֵיהֶם וַיִּדְרְכוּ וַיַּעֲשׂוּ הִלּוּלִים וַיָּבֹאוּ בֵּית אֱלֹהֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיְקַלְלוּ אֶת-אֲבִימֶלֶךְ.

קעקע

כח וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי יְהוָה.

ההלכה היהודית אוסרת לחרוט כתובות קעקע על הגוף. איסור זה הוא אחד מתרי"ג מצוות ומקורו בספר ויקרא יט כח: "וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם". וכך כותב הרמב"ם בהלכות עבודה זרה:

כתובת קעקע האמורה בתורה, הוא שישרוט על בשרו וימלא מקום השריטה כוחל או דיו או שאר צבעונין הרושמין; וזה היה מנהג הגויים שרושמין עצמן לעבודה זרה שלהן, כלומר שהואעבד מכור לה ומורשם לעבודתה. ומעת שירשום באחד מדברים הרושמים אחר שישרוט, באי זה מקום מן הגוף, בין איש בין אישה – לוקה.
– משנה תורה לרמב"ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק יב, הלכה יא

האיסור חל על כתובת קעקע בכל מקום בגוף, בין מקום שרגיל להיות גלוי ובין מקום שרגיל להיות מכוסה.

אחד הטעמים הניתנים לאיסור הוא היותם של היהודים שייכים לעם חשוב אשר לא נאה לו להשחית את גופו. פרשן המקרא "חזקוני" כותב את הטעם שלא ראוי ליהודי לשים בגופו אות אחר מלבד האות של המילה. טעם אחר שניתן (למשל ספר החינוך) לאיסור הוא הצורך להבדל ממנהגי עבודה זרה. לעומת זאת, מותר לבצע קעקוע לצרכי איפור, הנשאר על העור למשך כשנה-שנתיים ודוהה לגמרי עם חלוף הזמן. ציורי גוף לא נתפסו תמיד כמנוגדים להלכה היהודית. חוקרי הנצרות הקדומה מצאו כי מנהגם של ראשוני הנוצרים לחתום גופם בסימנים שונים נעוץ במסורת היהודית דווקא. הם הסתייעו בעדויות שונות על המנהג, שהיה מקובל במאות הראשונות לספירה בקרב יהודים, לשים תו על מצחות האנשים כסימן להגנת הצדיקים, בדומה לסימן הדם על המשקוף והמזוזות ביציאת מצרים. המנהג לחתום את הגוף נועד גם לבטא את נאמנות המאמין לאל – בבחינת "עבדך אני" (סמל שנשאב מהמנהג העתיק של תיוג עבדים באמצעות סימן כלשהו שניתן בבשרם).

ישעיהו מד

א וְעַתָּה שְׁמַע יַעֲקֹב עַבְדִּי וְיִשְׂרָאֵל בָּחַרְתִּי בוֹ. ב כֹּה-אָמַר יְהוָה עֹשֶׂךָ וְיֹצֶרְךָ מִבֶּטֶן יַעְזְרֶךָּ אַל-תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וִישֻׁרוּן בָּחַרְתִּי בוֹ. ג כִּי אֶצָּק-מַיִם עַל-צָמֵא וְנֹזְלִים עַל-יַבָּשָׁה אֶצֹּק רוּחִי עַל-זַרְעֶךָ וּבִרְכָתִי עַל-צֶאֱצָאֶיךָ. ד וְצָמְחוּ בְּבֵין חָצִיר כַּעֲרָבִים עַל-יִבְלֵי-מָיִם. ה זֶה יֹאמַר לַיהוָה אָנִי וְזֶה יִקְרָא בְשֵׁם-יַעֲקֹב וְזֶה יִכְתֹּב יָדוֹ לַיהוָה וּבְשֵׁם יִשְׂרָאֵל יְכַנֶּה. {פ}

.
במהלך ההיסטוריה נדרשו לסוגיית הקעקועים פרשנים, חכמים ופוסקים, מה שמוכיח שתופעת קישוטי הגוף הייתה מקובלת למדי בעולם היהודי העתיק. מסקירה שהתפרסמה בקטלוג התערוכה "קו על גוף" (מוזיאון מגדל דוד בירושלים, 2002) עולה ש"פסיקותיהם של הפוסקים, יותר משנועדו לאסור נועדו לצמצם". כך למשל מובאים דבריו של רבי שמעון בן יהודה (משנה, מסכת מכות, פרק ג'): "הכותב כתובת קעקע, כתב ולא קעקע, קעקע ולא כתב, אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע בדיו ובכחול ובכל דבר שהוא רושם" (כלומר, מותר לעשות קעקע, אלא אם כן מופיע בו שם ה').

חיים חפר, איש הפלי"ם ואחד ממעצבי ההווי הימי של הפלמ"ח ("שושנה", "לי כל גל נושא מזכרת"), חש שהדימוי המיתולוגי של הצי העברי הראשון לא יהיה שלם ללא פזמון על ספן עברי גאה עם כתובת קעקע, ועל כן ישב לכתוב עבור רביעיית "מועדון התיאטרון" את הפזמון הידוע "כתובת קעקע":

היה היה מלח עברי/ עם כתובת קעקע/ ולו היה חזה בריא/ עם כתובת קעקע,/ [….] הוא לא צייר שום לבבות/ ולא צייר נשים,// הוא לא צייר דולפינים/ ולא דרקונים סינים,/ כי הוא היה מלח עברי וציוני מגשים – […] שלושה פסוקים מן התנ"ך/ רשם בכתב קטן/ ופלס מים ואנך/ סימלו את הבניין,/ פתגם – 'הים הוא לחם',/ חרט הוא על השכם/ והחלטות של ישיבות רשם על הישבן – // כך נע ונד הוא בעולם/ עם כתובת קעקע,/ עד כי חזר הוא מן הים/ עם כתובת קעקע,/ רצה במכס לעבור/ עם כתובת קעקע – / פשטו ממנו את העור/ עם כתובת קעקע….(ספר הפזמונים של חיים חפר, 98)