פרשת אחרי מות-קדושים – מאמר ראשון

 פרשת השבוע – אחרי מות-קדושים (ויקרא טז – כ)

השבוע שבין ד באייר – י באייר, ה'תשס"ט, 18 באפריל – 24 באפריל 2010).

בשנים שאינן מעוברות קוראים את פרשת אחרי מות ביחד עם פרשת קדושים.

ההפטרה של אחרי מות היא בספר יחזקאל, פרק כ"ב פסוקים א-טז והיא מתארת את תוכחתו של יחזקאל על הפרת איסורי העריות. משתדלים להימנע מקריאת הפטרה זו, משום שהיא מדברת בגנותה של ירושלים, וכבר במשנה מובאת דעתו של רבי אליעזר שלא לקרוא הפטרה דומה המדברת אף היא בגנות ירושלים. (אף כי לא נתקבלה דעתו להלכה). (מגילה ד', י')

קריאת הפטרת אחרי מות היא נדירה ביותר בגלל שבשנים פשוטות אחרי מות מחוברת ל"קדושים" וקוראים את הפטרת קדושים. מפטירים בספר עמוס, פרק ט' פסוק ז-טו. בפרק זה מתאר עמוס את ההבדל בין ישראל לגויים, ומתאר את הגאולה העתידה.

 

אחרי מות קדושים אמור (סדר הפרשות)

ויקרא טז

א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-יְהוָה וַיָּמֻתוּ.

 

אברהם בורג, דיברה תורה, עמ' 280: העיתוי של פרשות אלה מדהים: פרשת אחרי מות מופיעה לעתים קרובות מיד לאחר השבוע של יום השואה ויום הזכרון. ואנחנו שואלים את עצמנו: מה באמת קורה אחרי מות? יש כאן פתיחה לחיפוש שלעולם לא יעלה יפה, אחרי החיים שלאחר המוות; ויש כאן גם בדיקה מה קורה עם הנותרים בחיים והתייחסות לסוגיה של חזרה לחיים, לנורמליות ולשגרת היום-יום המבורכת אחרי הטרגדיות של המוות.

יש לשים לב אל הפער שבין האבל הפרטי לזה הכללי, בין צערו של הפרט לבין מעשיה של הממלכה.

ויקרא י

א וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם.  ב וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָה.  ג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן.

 

אהרן הכהן הגדול, וגם כך משפחתו, מופקעים מתחום החיים האישיים, כי הם דמויות ציבוריות. עליהם להתנהג בצורה ממלכתית כדי לא לעודד ולעורר גורמים מתסיסים במחנה. אין הכוונה לכך שלא יתאבלו ושלא יכאבו, אבל במסתרים, בחדרי חדרים, אבל לא בפומבי.

סנהדרין, יט ע"ב: נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול שנאמר (דברים יז) שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך.

 

 יהודה עמיחי/ אהבת הארץ (לחן רונית אופיר)

והארץ מחולקת למחוזות הזיכרון וגלילי התקווה,
ותושביהם מתערבבים אלה עם אלה,
כמו חוזרים מחתונה עם חוזרים מליווית המת.

והארץ לא מחולקת לשיטחי מילחמה ולשיטחי שלום.
ומי שחופר גומה נגד פגזים,
ישוב וישכב בה עם נערתו,
אם יחיה לשלום.

והארץ יפה.
אפילו אויבים מסביב מקשטים אותה
בנשק מבריק בשמש
כמחרוזת על צוואר.

והארץ ארץ חבילה:
והיא קשורה היטב והכל בה, והיא קשורה חזק
והחוטים לפעמים מכאיבים.

והארץ קטנה מאוד,
ואני יכול להכיל אותה בתוכי,
סחף הקרקע סוחף גם את מנוחתי
ומיפלס הכינרת תמיד בתודעתי.
ולכן אני יכול לחוש אותה כולה
בעצימת עין: ים עמק הר.
ולכן אני יכול לזכור את כל אשר קרה בה
בבת אחת, כאיש שזוכר
את כל חייו ברגע מותו.

 

אברהם בורג, דיברה תורה, עמ' 283: מעגל הזמנים הישראלי: יום השואה, יום הזכרון, ויום "אחרי מות". השואה כבר קרתה, נופלי מערכות ישראל כבר נפלו; הילד מת. ליתר דיוק הרבה ילדים והרבה הורים והרבה מאוד מסורות, מנהגים, זכרונות ולאומיות. כוחות יצירה עלו באש וכלו בעשן המשרפות, הם מתו ואינם, מתו ולא יחזרו עוד לעולם. היחידים ימשיכו באבלם וכך ראוי שיעשו, אבל אנחנו הציבור, הממלכה והאומה חייבים לקום מרצפת החיים ומערמות אפר הארץ ולחזור לחיים באופן מלא ולא חלקי.

 

שעיר לעזאזל ביום הכיפורים

 ויקרא טז

ג בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל-הַקֹּדֶשׁ  בְּפַר בֶּן-בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה.  ד כְּתֹנֶת-בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי-בַד יִהְיוּ עַל-בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף בִּגְדֵי-קֹדֶשׁ הֵם וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת-בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם.  ה וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי-שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה.  ו וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת-פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר-לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ.  ז וְלָקַח אֶת-שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי יְהוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד ח וְנָתַן אַהֲרֹן עַל-שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַיהוָה וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל.  ט וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת-הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַיהוָה וְעָשָׂהוּ חַטָּאת  י וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד-חַי לִפְנֵי יְהוָה לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה.  טו וְשָׁחַט אֶת-שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וְהֵבִיא אֶת-דָּמוֹ אֶל-מִבֵּית לַפָּרֹכֶת וְעָשָׂה אֶת-דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר וְהִזָּה אֹתוֹ עַל-הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת.  טז וְכִפֶּר עַל-הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל-חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם.  יז וְכָל-אָדָם לֹא-יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד-צֵאתוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל-קְהַל יִשְׂרָאֵל.  יח וְיָצָא אֶל-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי-יְהוָה וְכִפֶּר עָלָיו וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר וְנָתַן עַל-קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.  יט וְהִזָּה עָלָיו מִן-הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  כ וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת-הַקֹּדֶשׁ וְאֶת-אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת-הַמִּזְבֵּחַ וְהִקְרִיב אֶת-הַשָּׂעִיר הֶחָי.  כא וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת-שְׁתֵּי יָדָו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת-כָּל-עֲו‍ֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת-כָּל-פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל-חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל-רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד-אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה.  כב וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת-כָּל-עֲו‍ֹנֹתָם אֶל-אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת-הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר

כט וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם  בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם.  ל כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם  מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְהוָה תִּטְהָרוּ.  לא שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם.  לב וְכִפֶּר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר-יִמְשַׁח אֹתוֹ וַאֲשֶׁר יְמַלֵּא אֶת-יָדוֹ לְכַהֵן תַּחַת אָבִיו וְלָבַשׁ אֶת-בִּגְדֵי הַבָּד בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ.  לג וְכִפֶּר אֶת-מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ וְאֶת-אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת-הַמִּזְבֵּחַ יְכַפֵּר וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל-כָּל-עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר.  לד וְהָיְתָה-זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל-חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה.  {פ}

איך משלחים את השעיר לעזאזל

משנה יומא, ו,ד:  וכבש עושין לו, מפני הבבליים שהיו מתלשין בשיערו; ואומרין לו, טול וצא, טול וצא.  יקירי ירושלים היו מלווין אותו, עד סוכה הראשונה.  עשר סוכות מירושלים ועד צוק, תשעים ריס, שבעה ומחצה לכל מיל.

ו,ה  על כל סוכה וסוכה אומרין לו, הרי מזון והרי מים; ומלווים אותו מסוכה לסוכה, חוץ מן האחרון שבהן–שאינו מגיע לצוק, אלא עומד מרחוק ורואה את מעשיו.

ו,ו  מה היה עושה:  חלק לשון של זהורית, חצייו קשר בסלע וחצייו קשר בין שתי קרניו; ודחפו לאחוריו, והוא מתגלגל ויורד.  לא היה מגיע לחצי ההר, עד שהוא נעשה אברים אברים.

ו,ח  אמרו לו לכוהן גדול, הגיע שעיר למדבר.  ומניין היו יודעין שהגיע שעיר למדבר–דידביות היו עושין, ומניפין בסודרין, ויודעים שהגיע שעיר למדבר.  אמר רבי יהודה, והלוא סימן גדול היה להם, שלושת מילין מירושלים ועד בית חורון:  הולכים מיל, וחוזרים מיל, ושוהין כדי מיל; ויודעים שהגיע שעיר למדבר. (שלוש דעות נאמרו במשנה (מסכת יומא ו,ח), כדי להסביר כיצד היו יודעים בירושלים שהתבצע הטקס של השלכת השעיר בצוק: 1. על פי הנפת סודרים על ידי אנשים שעמדו בדרך ואותתו אחד לשני. 2. על פי מדידת זמן הליכה של שלוש מילין. 3. על פי הלבנה ניסית של לשון הזהורית שהייתה קשורה בפתח ההיכל).

ד,ב  קשר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח, והעמידו כנגד בית שילוחו.

מעשה ריסוק השעיר היה מלווה, על פי חז"ל, בנס בו חבל קלוע מצמר צבוע באדום (לשון של זהורית) הייתה מלבינה כסימן לכך שעוונות בני ישראל נמחלו, על פי הפסוק "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים – כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ"ישעיהוא). על פי המשנה, את הלשון של זהורית היו קושרים בראשו של השעיר, וכאשר השליח היה מגיע עם השעיר למקום הצוק הוא היה חוצה את לשון הזהורית, חציו קושר בסלע וחציו בקרניו של השעיר ודוחפו לאחוריו לצוק. במשנה אחרת נאמר שהלשון של זהורית היה נתלה בבית המקדש ושם היה הופך ללבן. על פי ברייתא בתלמוד, בתחילה היו קושרים את לשון הזהורית בפתחו של ההיכל, לאחר מכן העבירו אותה לתוך פנים ההיכל, ורק לבסוף העבירוה לסלע וקרניו של השעיר, כדי שהיא לא תהיה נגישה לעם, כדי שהם לא יתעצבו במקרה שלא הלבינה.

בבלי, מסכת ראש השנה דף לא, ב: רבן יוחנן בן זכאי רב נחמן בר יצחק אמר לשון של זהורית, דתניא בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח אולם מבחוץ. הלבין היו שמחין, לא הלבין היו עצבין. התקינו שיהו קושרין אותו על פתח אולם מבפנים, ועדיין היו מציצין ורואין. הלבין היו שמחין, לא הלבין היו עצבין. התקינו שיהו קושרין אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו של שעיר המשתלח… כל שנותיו של רבן יוחנן בן זכאי מאה ועשרים שנה. מ' שנה עסק בפרקמטיא, מ' שנה למד, מ' שנה לימד. ותניא מ' שנה קודם שנחרב הבית לא היה לשון של זהורית מלבין אלא מאדים.

איפה לעזאזל נמצא עזאזל?

יומא סז ב: תנו רבנן עזאזל שיהא עז וקשה. יכול בישוב? ת"ל במדבר. ומנין שבצוק? ת"ל גזירה. תניא עזאזל קשה שבהרים, וכן הוא אומר (יחזקאל יז) ואת אילי הארץ לקח. תנא דבי ר' ישמעאל עזאזל שמכפר על מעשה עוזא ועזאל.

על-פי התורה משולח השעיר אל "המדבר", אל "ארץ-גזירה", ואילו ע"פ המשנה, הוא משולח דווקא ל"צוק"  כלשהוא.

ילקוט שמעוני (בראשית – פרק ו – רמז מד): כפרשנות לפסוק "וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה, וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ." (בראשית ו' ב') מתוארים שני מלאכים: שמחזאי ועזאל שבזמן המבול ביקשו לרדת אל בני האדם וללמד אותם להתנהג מוסרית, אך כיוון שירדו חשקו בבנות האדם היפות וחטאו בהן, וכאשר בא המבול שמחזאי עשה תשובה ותלה את עצמו במהופך בין השמים לארץ, ואילו עזאל לא עשה תשובה, ועמד בקלקולו להסית בני אדם לחטאים מיניים, ולכן איל אחד מוקרב לעזאל שיסבול את עוונות ישראל.

הרמב"ן מסביר שאבן עזרא (אבן עזרא, ויקרא ט"ז,ח) מרמז ש-33 פסוקים אחרי האזכור של עזאזל מופיע הפסוק "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זנים אחריהם" (ויקרא י"ז, ז).

משנת-יומא (פ"ו,מ"ח) ומקבילותיה, מציינים: "ומניין היו יודעין שהגיע שעיר למדבר ? אמר ר' יהודה: והלא סימן גדול היה להם – מירושלים ועד בית-חדודו שלשה מילין, הולכין מיל, וחוזרין מיל, ושוהין כדי מיל, ויודעין שהגיע שעיר למדבר". למקום זה, "בית-חדודו", קיימות נוסחאות שונות. יש להכריע מהי הנוסחה הנכונה, לחפש על-פיה את האתר, ולהמשיך ממנו הלאה. דה-וו סבר, שאין בית-חדודו שם-מקום בדרך, אלא תיאור המקום בו נעשה השעיר חדודין-חידודין לאחר שהושלך מן הצוק, אולי ע"פ תרגום יונתן ל"לעזאזל המדברה" (ויקרא ט"ז,י): "באתר תקיף וקשי במדברא דצוק, דהוי בית הרודי".

ניתן להבין כי בדרך לצוק במדבר, ממנו שולח השעיר, היו עוברים במקום הנקרא "בית-חדודו". מקום זה נמצא כשלושה מילים מירושלים. אם נדע לזהות אתר זה, ייתכן שאנחנו על הדרך, תרתי משמע, מירושלים אל הצוק במדבר.

וְשִׁלַּח בְּיַד-אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה

ת"ר עתי שיהא מזומן, עתי ואפילו בשבת, עתי ואפי' בטומאה.

לשם יחידאי זה ישנם מספר הסברים, המקובל מביניהם גורס כי עיתי מלשון עת משום שהיה נבחר בטרם החג, אולם הסבר אחר גורס כי האיש היה נפטר באותה שנה בה השליך את השעיר למדבר. לפי ספר הזהר היה איש זה בעל יכולת מיסטית להרע ולהזיק ולשם כך נבחר לעסוק עם הרע.

 

גילוי עריות

ויקרא יח

א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם  אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.  ג כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם-בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ.  ד אֶת-מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת-חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם  אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.  ה וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם  אֲנִי יְהוָה.  {ס} ו אִישׁ אִישׁ אֶל-כָּל-שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה  אֲנִי יְהוָה.  {ס} ז עֶרְוַת אָבִיךָ וְעֶרְוַת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה  אִמְּךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ.  {ס} ח עֶרְוַת אֵשֶׁת-אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה  עֶרְוַת אָבִיךָ הִוא.  {ס} ט עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַת-אָבִיךָ אוֹ בַת-אִמֶּךָ מוֹלֶדֶת בַּיִת אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן.  {ס} י עֶרְוַת בַּת-בִּנְךָ אוֹ בַת-בִּתְּךָ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן  כִּי עֶרְוָתְךָ הֵנָּה.  {ס} יא עֶרְוַת בַּת-אֵשֶׁת אָבִיךָ מוֹלֶדֶת אָבִיךָ אֲחוֹתְךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ.  {ס} יב עֶרְוַת אֲחוֹת-אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה  שְׁאֵר אָבִיךָ הִוא.  {ס} יג עֶרְוַת אֲחוֹת-אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה  כִּי-שְׁאֵר אִמְּךָ הִוא.  {ס} יד עֶרְוַת אֲחִי-אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה  אֶל-אִשְׁתּוֹ לֹא תִקְרָב דֹּדָתְךָ הִוא.  {ס} טו עֶרְוַת כַּלָּתְךָ לֹא תְגַלֵּה  אֵשֶׁת בִּנְךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ.  {ס} טז עֶרְוַת אֵשֶׁת-אָחִיךָ לֹא תְגַלֵּה  עֶרְוַת אָחִיךָ הִוא.  {ס} יז עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה  אֶת-בַּת-בְּנָהּ וְאֶת-בַּת-בִּתָּהּ לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ שַׁאֲרָה הֵנָּה זִמָּה הִוא.  יח וְאִשָּׁה אֶל-אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח  לִצְרֹר לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ בְּחַיֶּיהָ.  יט וְאֶל-אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ.  כ וְאֶל-אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ לֹא-תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְזָרַע  לְטָמְאָה-בָהּ.  כא וּמִזַּרְעֲךָ לֹא-תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ וְלֹא תְחַלֵּל אֶת-שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה.  כב וְאֶת-זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה  תּוֹעֵבָה הִוא.  כג וּבְכָל-בְּהֵמָה לֹא-תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְטָמְאָה-בָהּ וְאִשָּׁה לֹא-תַעֲמֹד לִפְנֵי בְהֵמָה לְרִבְעָהּ תֶּבֶל הוּא.  כד אַל-תִּטַּמְּאוּ בְּכָל-אֵלֶּה  כִּי בְכָל-אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר-אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם.  כה וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲו‍ֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת-יֹשְׁבֶיהָ.  כו וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה  הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם.  כז כִּי אֶת-כָּל-הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי-הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ.  כח וְלֹא-תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם.  כט כִּי כָּל-אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם.  ל וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם  אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.  {פ}

 

גילוי עריות בשפת ימינו הוא מונח המתאר קיום יחסי מין בין קרובי משפחה באופן המהווה הפרה של טאבו. דהיינו, קיום יחסי מין בין אב לבתו, בין אם לִבנה, בין אח לאחות וכדומה. המונח העברי מקורו בתלמוד, המתאר מגוון רחב של יחסי מין אסורים, ובכלל זה יחסי מין בין גבר לאישה הנשואה לגבר אחר, בין גבר לגיסתו (אחות אשתו או אשת אחיו), בין גבר לחמותו ועוד. מקור הביטוי באיסור לגלות ערווה (ויקרא יח, ו).

האיסור על קיום יחסי מין בין קרובי משפחה הוא טאבו נפוץ מאוד בתרבויות האנושיות. רק במקרים ספורים בהיסטוריה האנושית היה גילוי עריות מנהג מקובל (אולי הידוע מביניהם הוא חצר המלוכה של מצרים העתיקה). אף על-פי-כן, הגדרת "קרוב משפחה" לעניין האיסור על גילוי עריות משתנה מתרבות לתרבות. בעוד שביהדות אסור להנשא לצאצאים ישירים עולמית ("שאברהם אסור בכל נשי ישראל, ושרה אסורה בכל אנשי ישראל", עם חריגים כנישואי בת דודה ואחיינית, בננצרות הקתולית קובע האיסור כי אין להתחתן עם קרובי משפחה עד דרגה שביעית, וביהדות  לעומת זאת מותר להתחתן עם חלק מקרובי המשפחה מדרגה שנייה (למשל, בני דודים, אך לא לאחיינית).

ביהדות, איסור 'גילוי עריות' הוא כוללני יותר מהמושג "גילוי עריות" בימינו, וכולל בנוסף לאיסור קרובי משפחה, גם יחסי מין עם אשה נשואה, משכב זכר ובהמה. למעשה איסור זה כולל על פי הרמב"ם 24 מצוות לא תעשה שונות. מהתורה ("ראשונות לעריות") ישנו איסור על 11 קרובות משפחתו של גבר: אימו, אחותו, בתו, אשת אביו, אשת אחיו, ואשת דודיו, דודותיו, כלתו ונכדותיו. ושבע קרובות משפחת אשתו שנוצרו בשל זיקת הנישואין: אמה, סבתותיה מצד אמה ואביה, ובתה ונכדותיה מצד בנותיה ובניה, ואחותה (רמב"ם הלכות איסורי ביאה ב ז). מדרבנן ("שניות לעריות") קיימים 20 סיווגים נוספים של קרובות משפחה, שרובן הן בדור השני לפניו כמו סבתא, וסבתא רבתא (הן שלו והן של אשתו), ובדורות השלישי הרביעי לאחריו כמו כלת הנכד ונינה. על פי רוב הפוסקים הטווח של חלק מהאיסורים הללו הוא עולמי, עד סוף כל הדורות לשני הכיוונים. קרובי משפחה שמותרים בחיתון הם בני דודים, דוד ואחייניתו, ואחים חורגים.

גילוי עריות הוא מהחטאים החמורים ביותר, אחד משלוש העבירות שהן בגדר "ייהרג ובל יעבור" ועונשן בכרת או בסקילה. ילד שנולד כתוצאה מגילוי עריות הוא ממזר: סנהדרין עד, א: א"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק נימנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד כל עבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ <מעבודת כוכבים> {מעבודה זרה} וגילוי עריות ושפיכות דמים <ועבודת כוכבים> {ועבודה זרה} לא והא תניא א"ר ישמעאל מנין שאם אמרו לו לאדם עבוד <עבודת כוכבים> {עבודה זרה} ואל תהרג מנין שיעבוד ואל יהרג ת"ל (ויקרא כב) וחי בהם ולא שימות בהם יכול אפילו בפרהסיא תלמוד לומר (ויקרא כ) ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי אינהו דאמור כר"א דתניא ר"א אומר (דברים ו) ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאדך.

קדושים

ויקרא יט

א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ב דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ  כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.  ג אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ  אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

רבן שמעון בן גמליאל, במדרש ספרא על פרשת קדושים (י: י"א): "לא יאמר אדם אי אפשי [אינני רוצה] לאכול בשר בחלב… אי אפשי לבוא על הערווה [אינני רוצה לקיים יחסי מין אסורים], אלא [יאמר] אפשי [אני דווקא כן רוצה], ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי [שלא]".

מדרש רבה לויקרא ו: א"ר יהודה בן פזי מפני מה נסמכה פרשת עריות לפרשת קדושים אלא ללמדך שכל מקום שאתה מוצא בו גדר ערוה אתה מוצא קדושה. ואתיא כהדא דר' יהודה בן פזי דאמר כל מי שהוא גודרעצמו מן הערוה נקרא קדוש.

ח: רבי אבין אמר תרתין. רבי אבין אמר: משל למלך שהיה לו מרתף של יין והושיב בו המלךשומרים מהם נזירים ומהם שכורים לעת ערב בא ליתן שכרם נתן לשכורים שני חלקיםולנזירים חלק אחד אמרו לו אדונינו המלך לא כלנו שמרנו כאחד מפני מה אתה נותן לאלושני חלקים ולנו חלק אחד אמר להם המלך אלו שכורים הן ודרכן לשתות יין ולפיכך אנינותן לאלו ב' חלקים ולכם חלק אחד. כך העליונים לפי שאין יצה"ר מצוי בהם קדושה אחתשנאמר (דניאל ג) ובמאמר קדישין שאלתא, אבל התחתונים לפי שיצר הרע שולט בהם הלואיבשתי קדושות יעמדו הה"ד דבר אל כל עדת בני ישראל וכתיב והתקדשתם והייתם קדושים. רבי אבין אמר: משל לבני מדינה שעשו ג' עטרות למלך מה עשה המלך נתן בראשו אחת ושתיםבראשם של בניו כך בכל יום ויום העליונים מכתירין להקב"ה ג' קדושות מה הקדוש ברוךהוא עושה נותן בראשו אחת ושתים בראשן של ישראל הה"ד דבר אל כל עדת בני ישראל קדושיםתהיו והתקדשתם והייתם קדושים.

רש"י: "סמך שמירת שבת למורא אב, לומר אף על פי שהזהרתיך על מורא אב, אם יאמר לך חלל את השבת אל תשמע לו, וכן בשאר כל המצות". קדושים תהיו – הוו פרושים מן העריות ומן העבירה. שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה.

הרמב"ן: ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב (רש"י). והעניין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים, והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין. אם כן ימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין ובזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה.

לפיכך ב א הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות. ימעט במשגל… שלא יהיו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים… ויקדש עצמו מן היין במיעוטו… וכן יפריש עצמו מן הטומאה… וגם ישמור פיו ולשונו… באלו ובכיוצא בהן באה המצוה הזאת הכללית… עיקר הכתוב בכיוצא בזה יזהיר, שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים: וטעם הכתוב שאמר כי קדוש אני ה' אלהיכם – לומר שאנחנו נזכה לדבקה בו בהיותנו קדושים.

הרב קלונימוס (מגדולי חסידות פולין) בפירושו "מאור ושמש":  "דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אלהם קדשים תהיו, כי קדוש אני ה' אלהיכם" (ויקרא יט, א). הציווי הוא "אל כל עדת בני ישראל". אין הוראה ליחיד להיות קדוש כי אין קדוש אלא הקדוש ברוך הוא. אותם נזירים מתבודדים השואפים אל הקודש אינם יוצרים חברה של קדושים: "שהאדם ירצה להתבודד להיות ביחיד, ויסבור שעל ידי זה יזכה לקדושה העליונה? תלמוד לומר: 'כי קדוש אני' – קדושתי למעלה מקדושתכם'. שאין זה אלא בהבורא לבדו שהוא יחיד ומיוחד. אבל אם האדם ירצה להמשיך עליו קדושת הבורא ברוך הוא אי אפשר אלא בהקהל יחד".

 ואהבת לרעך כמוך

ויקרא יט

יג לֹא-תַעֲשֹׁק אֶת-רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא-תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד-בֹּקֶר.  יד לֹא-תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה.  טו לֹא-תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא-תִשָּׂא פְנֵי-דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל  בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ.  טז לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ  אֲנִי יְהוָה.  יז לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. יח לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ  אֲנִי יְהוָה.

לב מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה.  {ס} לג וְכִי-יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ.  לד כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם  אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.  לה לֹא-תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה.  לו מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי-צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם  אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.  לז וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-כָּל-חֻקֹּתַי וְאֶת-כָּל-מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם  אֲנִי יְהוָה.  {פ}

ויקרא כ

כו וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי.

שבת לא, א: מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי אמר לו גיירני ע"מ שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת דחפו באמת הבנין שבידו בא לפני הלל גייריה אמר לו דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור:

ירושלמי נדרים ל, ב: ואהבת לרעך כמוך.  רבי עקיבה אומר זהו כלל גדול בתורה.

סנהדרין כח, א: ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה.

החכם והמקובל רבי חיים ויטאל (גדול תלמידיו של האר"י הקדוש): צאו וראו מה גדול כח אהבת הבריות! בשעה ששני בני אדם רוחשים אהבה כנה ואמיתית זה לזה, הקב"ה משרה שמו ושכינתו ביניהם. ורמז לדבר: "אהבה", בגימטריה – 13, וכאשר קימת אהבה הדדית בין שני אנשים, הרי היא אהבה כפולה ובסך הכל נקבל 26, בדיוק כגימטריה של שם הקב"ה י – ה – ו – ה (אהבה +אהבה = י – ה – ו – ה). הוא שנאמר: ואהבת לרעך כמוך, אני ה' "- כשתגיע למדרגה של אהבת הזולת בלי שום נגיעה, בודאי תעורר גם בחברך אהבה שלמה כלפיך, והתוצאה מאהבה כפולה זו תהא: "אני ה'" שהקב"ה ישרה שכינתו ביניכם.

הבשורה לפי מרקוס פרקי"ב: וישאלהו מה-היא הראשונה לכל-המצות 29 ויען אתו ישוע הראשונה לכל-המצות שמע ישראל יהוה אלהינו יהוה אחד: 30 ואהבת אתיהוה אלהיך בכל-לבבך ובכל-נפשך ובכל-מדעך ובכל-מאדך זאת היא המצוה הראשונה: 31והשנית הדמה לה ואהבת לרעך כמוך ואין מצוה גדולה מאלה.

פאולוס, אל הרומים פרקי"ג : 8 וְאַל־תִּהְיוּ חַיָּבִיםלְאִישׁ דָּבָר זוּלָתִי אַהֲבַת אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ כִּי הָאֹהֵב אֶת־חֲבֵרוֹקִיֵּם אֶת־הַתּוֹרָה׃ 9 כִּי מִצְוֹת לֹא תִנְאַף לֹא תִרְצַח לֹא תִגְנֹב לֹאתַעֲנֶה עֵד שֶׁקֶר לֹא תַחְמֹד עִםכָּל־מִצְוֹת אֲחֵרוֹת כֻּלָּן הֵנָּהבִּכְלָל הַמַּאֲמָר הַזֶּה וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ׃

חדית' אל-נאוואווי: מייחס למוחמד את האימרה: אף אחד מכם אינו מאמין באמת עדשהוא מבקש עבור אחיו מה שהוא מבקש עבור עצמו.

מהבראטה (האפוס החשוב של ההינדואיזם): אין לעשות לזולת מה שאדם אינורוצה שיעשה לעצמו. זוהי הדרך הנכונה לחיים.

קונג פו-צה (קונפוציוס, מאמרות פרק חמישה עשר כ"ג, תרגום דניאל לסלי ואמציה פורת):

שאל צְה-גוּ‏נְג: כלום יש מאמראחד שראוי לו לאדם לנהוג על פיו כל ימיו? אמר החכם: הלא הוא המאמר על נתינת הדעת עלחבר: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך.

השאר תגובה