פרשת השבוע – פרשת נח (בראשית ו, ט – יא)

השבוע שבין כה תשרי – א מרחשוון ה'תשע"א (3 באוקטובר – 9 באוקטובר 2010)

מפטירים בספר ישעיהו פרק נ"ד.

בראשית ט

יח וַיִּהְיוּ בְנֵי-נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן-הַתֵּבָה שֵׁם וְחָם וָיָפֶת וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן.  יט שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה בְּנֵי-נֹחַ וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה כָל-הָאָרֶץ.  כ וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם.  כא וַיֵּשְׁתְּ מִן-הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה.  כב וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי-אֶחָיו בַּחוּץ.  כג וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת-הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל-שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ.  כד וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן.  כה וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן  עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו.  כו וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ.  כז יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי-שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ.

מנימת הטקסט המקראי עולה, כי חם לא רק "ראה" אלא גם עשה מעשה רע כלשהו. על כך נאמר בתלמוד: "רב ושמואל, חד אמר סירסו, שני אמר רבעו [קרי: ביצע בו מעשה סדום ]". המדרש גורס, כי חם סירס את נח, כדי שלא ייוולדו לו עוד בנים, שגם להם יהיה נתח בארץ וכך יקטן הנתח שלו. על כן נח קילל את כנען, בנו של חם, ואת כל צאצאיו, משהקיץ משכרותו.

מסכת סנהדרין פרק ח, דף ע, א-ב: גמרא. רב ושמואל חד אמר סרסו וח"א רבעו.

ויחל נח איש האדמה ויטע כרם אמר רב חסדא אמר רב עוקבא ואמרי לה מר עוקבא א"ר זכאי א"ל הקב"ה לנח נח לא היה לך ללמד מאדם הראשון שלא גרם לו אלא יין כמאן דאמר אותו אילן שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה דתניא ר"מ אומר אותו אילן שאכל אדם הראשון ממנו גפן היה שאין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין.

מדרש תנחומא עוסק בחמשת חומשי התורה, ונקרא על שם האמורא הארצישראלי רבי תנחומא בר אבא, שהרבה מאמרותיו מופיעות במדרש. רובו של המדרש נכתב בעברית, משום שהוא נאסף ונכתב בתקופת התנאים בארץ ישראל. בנוסף, קיים במדרש שימוש בארמית גלילית, ביוונית ובלטינית. מדרש זה הגיע לכלל גיבוש במחצית הראשונה של המאה ה-9 לספירה. כמדרש שמקורו בארץ ישראל מבוסס מדרש תנחומא על סדר קריאת התורה התלת שנתי שרווח בארץ ישראל. החלוקה המצויה כיום במדרש לפרשות השבוע לפי מחזור הקריאה החד-שנתי שרווח בבבל הינה מאוחרת ואיננה מקורית.

סימן יג
כשבא נח ליטע כרם בא שטן ועמד לפניו, א"ל מה אתה נוטע, א"ל כרם, א"ל מה טיבו, פירותיו מתוקים בין לחים בין יבשים ועושין מהן יין המשמח לבבות דכתיב ויין ישמח לבב אנוש (תהלים קד) א"ל שטן בא ונשתתף שנינו בכרם זה, א"ל לחיי, מה עשה שטן הביא כבש והרגו תחת הגפן, אח"כ הביא ארי והרגו, ואחר כך הביא חזיר והרגו, ואח"כ הביא קוף והרגו תחת הכרם והטיפו דמן באותו הכרם והשקוהו מדמיהן, רמז לו שקודם שישתה אדם מן היין הרי הוא תם ככבש זו שאינה יודעת כלום וכרחל לפני גוזזיה נאלמה, שתה כהוגן הרי הוא גבור כארי ואומר אין כמותו בעולם, כיון ששתה יותר מדאי נעשה כחזיר מתלכלך במי רגלים ובדבר אחר נשתכר נעשה כקוף עומד ומרקד ומשחק ומוציא לפני הכל נבלות הפה ואינו יודע מה יעשה, וכל זה אירע לנח הצדיק מה נח הצדיק שהקדוש ברוך הוא פירש שבחו כך, שאר בני אדם על אחת כמה וכמה.

סימן טו
ויטע כרם מהיכן היו נטיעות מחרצנים שהכניס בתבה, ויקח שם ויפת ויקחו לא נאמר אלא ויקח, מלמד ששם נתחזק תחלה במצות.

ורבותינו אמרו עד שהיה נח בתבה אמר בלבו הלואי שיהיו לבני אלו עבדים שיהיו בני יושבין ועבדים משמשין לפניהם אלא כשאצא מכאן מה שאני מוליד אעשה אותן עבדים להם מיד אמר לחם אתה לא הנחת לי להוליד בן רביעי שיהא עבד לפיכך בן רביעי שאתה מוליד יהיה עבד, ויאמר ארור כנען, על דעתיה דמ"ד שחם עמד וסרס את אביו, אר"ש בן לקיש והרי אף משל שם היו עבדים שנא' כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה (דברים טו), אילו בניו של שם יוצאין לחירות בשש שנא' ובשביעית יצא, ושל חם אינן יוצאין לחירות שנא' והיה כי יאמר אליך לא אצא מעמך וגו' ולקחת את המרצע והיה לך עבד עולם, הוי עבד עבדים יהיה שאינו נוטל חירות ויוצא לעולם, ומי גרם לו כל הארירה הזאת על שבזה את כבוד אביו, כך עתיד הקדוש ברוך הוא ליפרע מבני בניו של חם ולבזותם על ידי מלך אשור.

חלוקת האנושות לעמים

פעמיים נבראה האנושות – בבראשית היינו כולנו לבני אדם; השבת כולנו יצאנו כבני נח מן התיבה. אלוהים ברא את האדם יחידי:

מסכת סנהדרין, ד,ה

לפיכך נברא אדם יחידי בעולם, ללמד שכל המאבד נפש אחת, מעלים עליו כאילו איבד עולם מלא; וכל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא.  ומפני שלום הברייות, שלא יאמר אדם לחברו, אבא גדול מאביך.  ושלא יאמרו המינים, רשייות הרבה בשמיים.  להגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע מאה מטבעות בחותם אחד, וכולן דומין זה לזה, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טובע את כל האדם בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד מהם דומה לחברו.

אלוהים השמיד את כל בני האדם והותיר צדיק תמים אחד שישקם את האנושות. אדם הראשון מייצג אב משפחה חוטא; נח מייצג אב משפחה צדיק תמים. האנושות יכולה לתלות את ייחוסה באדם או בנח, בחוטא או בצדיק. כך או כך – אב יחיד יש לאנושות. הסיפור המכונן של המסורות המונותיאסטיות הוא סיפור אנטי גזעני – "אב אחד לכולנו". אלא שלא כל כך משנה מה דמותו של האב הקדמון, המשפחה מתפרקת. (ביידיש יש פתגם שמשווה בין ייחוס לתפוחי אדמה – בשניהם החלק הטוב טמון באדמה).

אבל הצדיק-תמים השתכר והתגולל עירום, גלוי לבניו בחולשתו. חם הקטן חוטא, שם ויפת מכסים את ערוות אביהם. ומכאן צומחת קללה שמפרקת משפחה לעמים:

"להיות שתקן כנח,

אשר לראשונה דיבר

עת חילק ילדיו בין ארור לברוך,

לא המבול, לא היונה ולא אשתו

שמעו אותו מדבר".

 (מירון ח. איזקסון/ שתיקה)

מירון איזקסון (נולד ב־1956; חותם על שיריו בשם: מירון ח. איזקסון) הוא משורר וסופר ישראלי, זוכה פרס נשיא המדינה לספרות לשנת תשס"א.

קללת נח מפרקת את משפחת העמים וזורעת היררכיה ואיבה ביניהם. זרע חם מוכרז כעבד לאחיו; יפת יתייפה; זרע שֵׁם – כלומר אנחנו – נהפוך למועדפים.

הצלע הראשונה פותחת בעיה קשה במיוחד – משפחה אחת מקרב העמים נדונה לעבדות. הצלע השניה ניתנת לקריאה כפולה: זכה נוסח המסורה: "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם" לשני אבות פירוש, שמתארים שתי מערכות יחסים בינלאומיות. חלקו השני של הפסוק חסר נושא; איננו יודעים מי ישכון באהלי שם. פשט הפסוק (המפורש בשכתובי המקרא מימי בית שני כמו ספר היובלים ומגילה מקומראן) הוא שה' ישכון באהלי שם- והנה לנו שוב קנאה ותחרות. לעומת זאת, חז"ל דורשים את הפסוק כך:

מגילה ט ע"ב: א"ר חייא בר אבא היינו טעמא דכתיב יפת אלהים ליפת יפיותו של יפת יהא באהלי שם: (והנה לנו הפריה הדדית בין בני נח שהטיבו עם אביהם).

 

משכב זכר – מעשה סדום

מסכת סנהדרין פרק ח, דף ע, א-ב: גמרא. רב ושמואל חד אמר סרסו וח"א רבעו.

אדמיאל קוסמן (פורסם בהארץ  – 11/06/10)

במאמר שפירסם לאחרונה אחד הרבנים המובילים בציבור הדתי-לאומי, הרב ישראל רוזן, בתגובה למצעדי הגאווה של ההומואים והלסביות בישראל, הוא פונה ישירות להתקיף את עצם המשיכה ההומוסקסואלית, גם אם מדובר בזוג חד-מיני השואף להקמת משפחה המבוססת על כריתת ברית עמוקה בין בני הזוג, מבוססת על אמונה ונאמנות.

מאמר זה של הרב רוזן פותח במוטו המצטט שני פסוקים אלו מספר ויקרא: "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה הוא" (ויקרא יח, כב); "ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה תועבה עשו שניהם" (שם כ, יג) – בתוספת הדרשה של בר קפרא, המובאת בתלמוד בבלי נדרים נא ע"א: " הכי אמר רחמנא תועבה תועה אתה בה " (מאמר שראשונים אחדים לא קישרו, אגב, עם ההומוסקסואליות).

אחת התופעות הבולטות לעינו הסוקרת של חוקר תולדות ההלכה היהודית היא "ניצור היהדות", דהיינו ספיגה פנימה, לרוב באופן לא-מודע, של השקפת העולם הנוצרית. כך גם הכינוי מעשה סדום – למשכב זכר. הכינוי "סדום" (או "מעשה סדום") על הטיותיו השונות הוא, כיום, בעברית המודרנית, כינוי למשכב זכר (כך מגדיר זאת מילון אבן-שושן), אין לכך כל בסיס במקורות היהודיים הקדומים. העברית המודרנית שאלה זאת מהשפות האירופיות, שירשו את הכינוי מן הלטינית שקיבלה אותו מהמסורת הנוצרית. המסורת הנוצרית זיהתה את עיקר חטאה של העיר סדום בהתרת רסן התאווה ההומוסקסואלית. הפרופסור מרק ג'ורדן, שהתחקה אחר הפיתוח הנוצרי המובהק הזה, זיהה כבר במאה החמישית מקורות שבהם הופיעה סדום כסמל ההומוסקסואליות (לפני כן הדברים מופיעים באופן מטושטש), אם כי מבחינה דקדוקית טהורה יש להעיר שהראשון שהפך את שם העיר סדום לפועל שממנו הועבר הכינוי "מעשה סדום" לעברית המודרנית, הוא הקדוש הנוצרי פטר דמיאן, שחי במאה הי"א.

מכל מקום, לכל זה אין זכר במקורותינו שלנו. במקורות הרבניים ובעברית בכלל לא נודע בעבר שום קשר בין "מידת סדום" או כינוי הגנאי "סדומי" ובין ההומוסקסואליות, המיניות או אף התאוותנות לסוגיה. הביטוי "מידת סדום":

אבות, ה,ט  [י] ארבע מידות באדם:  האומר שלי שלי, ושלך שלך–זו מידה בינונית; ויש אומרין, זו מידת סדום.  שלי שלך, ושלך שלי–עם הארץ.  שלי שלך, ושלך שלך–חסיד.  שלך שלי, ושלי שלי–רשע.

 משמעו: התנהגות אנוכית, התנהגות שיש בה מרוע הלב.

בבראשית רבה נאמר: "כשאדם רע קורים אותו סדומי" (בראשית רבה, ת"א, עמ' 394)

חז"ל מעולם לא ראו – כמו בנצרות – את החטא המרכזי שבגללו חרבה העיר בהומוסקסואליות, כי אם ברוע הלב של אנשי העיר. קיימת בהלכה אפילו קטגוריה הלכתית הקרויה על שם מידה אנוכית זו, ולה מובן שאין דבר וחצי דבר עם הומוסקסואליות. בעיניהם, אנשי סדום התנגדו לעשיית מעשה טוב שיכול לסייע לזולת מתוך רוע לב טהור, אף אם מצדם לא היה כרוך הדבר בהפסד. לפיכך קבעו חז"ל כי במקרים שכאלה יכול בית הדין לכפות עשיית טוב לאדם אחד בעת שרעהו מסרב לעשות לו טובה מסוימת – אף אם לאותו רע רע לב לא נגרם כל הפסד. במקרים אלו יכול בית הדין להתערב ולאלץ את סרבן הטוב לעשות טובה זו בכפייה. קטגוריה זאת מכונה במשפט העברי: " כגון זו כופין אותו על מדת סדום:" (ראו למשל בבלי כתובות קג ע"א.

בראשית יא

א וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים.  ב וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם.  ג וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר.  ד וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ שֵׁם  פֶּן-נָפוּץ עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ.  ה וַיֵּרֶד יְהוָה לִרְאֹת אֶת-הָעִיר וְאֶת-הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם.  ו וַיֹּאמֶר יְהוָה הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת.  ז הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ.  ח וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר.  ט עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי-שָׁם בָּלַל יְהוָה שְׂפַת כָּל-הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה עַל-פְּנֵי כָּל-הָאָרֶץ.  {פ}

היבט תרבותי

בתרבות הכללית משמש סיפור מגדל בבל בהקשרים של תקשורת בין אנשים הדוברים שפות שונות. בספרו של דאגלס אדמס "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", "דג בבל" מאפשר לאדם אחד להבין את דברי אדם אחר אף על פי שהוא דובר בשפה שונה. "בבילון" (על פי האנגלית) הוא שמה של תוכנה המאפשרת תרגום מכל ולכל השפות על ידי קליק על המילה המבוקשת. בסיפורו "סמלה של העיר", מפרש פרנץ קפקא את סיפור המגדל כאלגוריה לתרבות האנושית המכלה את עצמה. הסיפור הקצר מתאפיין בניסוח מתחמק ששואב כוחו מהיסטוריוגרפיה של סיפור המגדל ובעצם אומר לנו: אין משמעות לסיפור הדורות. זהו שילוב של כתיבת היסטוריה עם מאפיינים קפקאיים.

חזון איילון | מחברת: אגי משעול

וּבַחֲלוֹמִי וָאֵרֵא אֶת מִגְדַּל עַזְרִיאֵלִי נוֹטֶה יָמִינָה
כְּמָט לִנְפֹּל
וְהָיָה דְּבַר אֲדוֹנַי אֵלַי בְּלָה-גַּרְדִּיָּה, אֲדָר, תָּיו
שִׁין נוּן טֵית בְּנָסְעִי מִקֶּדֶם צָפוֹנָה.

בַּהֲלָכָה נִגְלָה לִי שֵׁנִית וּבְיֶתֶר שְׂאֵת הַיָּמִין
בּוֹהֵק כֻּלּוֹ בַּשֶּׁמֶשׁ בְּמַרְאַת הַצַּד
וְהָיָה כְּעֵץ בָּרוּחַ מִתְנוֹדֵד
כְּטוּרָא נְטוּיָה עַל הָעִיר וְעַל הַחֲלוּמִים הַחֵרְשִׁים
שֶׁסְּבָבוּהָ, אוֹי מְשׁוֹטְטֵי קַנְיוֹן, מְפֻטְּמֵי יָטְבָתָה
הַשּׂוֹבְעִים בַּחֲלוֹנוֹת הָרַאֲוָה.

בַּשְּׁלִישִׁית נְשָׂאַנִי חֲלוֹמִי לִרְחוֹב הֶחָרָשׁ
רְחוֹב הַלְּבֵנִים וְהַחֹמֶר, מִשָׁם רְאִיתִיו שׁוּב בְּתַקְרִיב
מִתְנוֹסֵס נוֹרָא הוֹד, אֵין זֹאת כִּי יָרַד אֱלֹהִים כְּבָר לִרְאוֹת
אֶת הַחֲלוֹנוֹת הַמְּחַקִּים אֶת שָׁמָיו.

וְהָרוּחַ מַצְלִיף בַּמִּגְדָּל לְבָקְּעוֹ וּמַרְאֵהוּ
כִּקְלַף הַ"מִּגְדָּל" בַּחֲפִיסַת הַטָּארוֹט,
קָדְרוּ הֶעָבִים עַל רֹאשׁוֹ בְּקָרְסוֹ עַל קִבּוּץ גָּלֻיּוֹת
עוֹדִי נִשָּׂא אֶל קוֹמַת הַגַּג לַפּוֹעֲלִים הַזָּרִים שָׁם
חִיל וּרְעָדָה אֲחָזוּנִי, פִּיזְדָּמָטִי אָנוּ נִתְלִים בַּפִּגּוּמִים
כִּי נִבְלְלָה כְּבָר שְׂפָתֵנוּ וְנָפוּץ לְכָל עֵבֶר, אוֹי מָה שֶׁיָּגֹרְתִּי
חֲלוּמִים חֵרְשִׁים בְּמִגְדְּלֵי הַשָּׁלוֹם
הֵילִילוּ הֵילִילוּ.

היבט אקטואלי

מגדל בבל ואנחנו / מאת: אראל סגל

בראשית יא 1: "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים". עוד כשהייתי צעיר שמתי לב שיש הקבלה בין פרשת מגדל בבל לבין התקופה המודרנית (שאנחנו חיים בה). בתקופה שלנו, בפעם הראשונה מאז מגדל בבל, כל בני האדם מבינים שפה אחת – השפה האנגלית. ולא רק שפה אחת יש לנו, אלא גם דברים אחדים – כל בני האדם מסכימים על עקרונות אידיאולוגיים מסויימים, ויש אפילו ארגון "האומות המאוחדות" שנועד ליישם את העקרונות האלה. כמובן שזה לא מושלם – עדיין יש מלחמות בעולם ולא כולם מאוחדים לגמרי, אבל בכל-זאת נראה לי שבתקופה שלנו האנושות מאד מאוחדת יחסית לתקופות אחרות. לא רק השפה האנגלית משותפת לכל האנושות: יש שפה חשובה יותר – השפה המדעית – שגם היא משותפת לכל האנושות: השפה המדעית היא שפה מדוייקת וברורה, שמאפשרת לחוקרים מכל רחבי העולם לשתף פעולה ולקדם את האנושות מבחינה טכנולוגית.

בראשית יא 4: "ויאמרו: 'הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמיים…'": גם כאן יש הקבלה: גם בתקופה שלנו, כמו אז, בונים בני האדם מגדלים גבוהים ש'ראשם בשמיים'. יותר מזה: בתקופה שלנו האנושות מנסה להגיע אל השמיים הרחוקים יותר – אל החלל החיצון, והיא אכן מתקדמת בהצלחה לקראת המטרה הזאת. כיום יש תוכנית בינלאומית לבנות תחנת-חלל, שהיא הרחבה של רעיון ה עיר ומגדל וראשו בשמיים.

בראשית יא 6: "ויאמר ה': הן עם אחד ושפה אחת לכולם, וזה החילם לעשות; ועתה לא ייבצר מהם כל אשר יזמו לעשות." בזכות האחדות של כל האנושות, ובזכות השפה המדעית שמאפשרת שיתוף פעולה בין כל בני האדם – האנושות מתקדמת ומתפתחת, ונראה ששום דבר לא עומד בפניה – היא תצליח אפילו לבנות עיר בשמיים, ואף יותר מזה.

היבט היסטורי-התפתחותי

לשם השוואה, ראוי לעיין בתיאורו האבולוציוני-היסטורי של המחזאי היווני הקלאסי אייסכילוס (425-456 לפנה"ס) בדרמה "פרומיתיאוס האסיר" (בתרגומו של א. קמינקא)
"את הלבֵנה לא ידעו למען בנות
בתי מעון מזהירים באור שמש.
לא ידעו חרושת-עץ, בחורים שכבו
כעדת נמלים שורצת במערות
באין קרן אור מגיה חשכם"
(טראגדיות נבחרות, הוצאת "דביר", תש"י, כרך א)
אייסכילוס חי בתקופת הבית השני. הסיפור על מגדל-בבל הוא מן הקדומים במקרא – וקדם לתרבות יוון הקלאסית כולה. אייסכילוס והיוונים בדורו לא ידעו את התנ"ך – אולם ההשקפה בדבר בניין-לבנים כשלב בהתפתחות הציביליזציה משותף לו ולסיפור התנ"כי הקדום יותר.

שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים

פירושם של דברים: ברובד העתיק ביותר של השפה הרומית והשפה האנגלית – מופיעים ארגון מדיני ומדינה בכינוי (המקראי) "דברים אחדים" (כלומר: נכסים משותפים).
המסקנה היא, איפוא, שאין לפנינו כפל-לשון, אלא שתי תכונות של האנושות בדרכה מנוודות להתנחלות:
1. שפה ותרבות משותפות ("שפה אחת" – שפה היא גם תרבות)
2. ארגון מדיני משותף ("דברים אחדים" – ענייני הכלל המשותפים-ציבוריים)