פרשת מקץ – מאמר שני

פרשת השבוע – מקץ (בראשית מ, כג – מד, יז)

השבוע שבין כא בכסלו – כז בכסלו ה'תשע"א (28 בנובמבר – 4 בדצמבר 2010)

את פרשת מקץ קוראים כמעט תמיד בשבת שבאמצע חנוכה. אם יש שתי שבתות בחנוכה, קוראים את פרשת מקץ בשבת השנייה. מכיוון שבדרך כלל קוראים את פרשת מקץ בחנוכה, מפטירים בהפטרה המיוחדת לחנוכה. לכבוד חנוכה נוהגים לקרוא בהפטרה פרק מנבואת זכריה ג-ד. הקשר הגלוי של ההפטרה לחנוכה הוא מנורת הזהב הנגלית לנביא.

פרשת מקץ חלה כמעט בקביעות בתוך ימי החנוכה. חכמים מצאו רמזים רבים הקושרים בין חג החנוכה לפרשת מקץ, וכבר דרשו דורשי רשומות : "ויהי מקץ שנתיים ימים" – שנתים = ראשי תיבות – שמאל נרות תדליק, ימין מזוזה. באופן דומה דרשו על הפסוק "וטבוח טבח והכן "- שאותיות והכן בתוספת הח' של הטבח הינן בדיוק אותיות חנוכה.

חנוכה חל סמוך ל-22 בדצמבר, שהוא יום ההיפוך החורפי, שבו בחצי הכדור הצפוני הימים מתחילים להתארך. מכאן גם ברור מוטיב האור והדלקת הנרות שבחג, המסמלים את גירוש החושך. המדרש בבראשית רבה מזכיר גם את האש כמתנה שנתן האל לאדם החושש מהחשכה, במעשה שמזכיר את המיתוס היווני אודות פרומתאוס.

מסכת עבודה זרה ח ע"א: "תנו רבנן: לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים, עמד וישב ח' ימים בתענית ובתפלה, כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא, הלך ועשה שמונה ימים טובים, לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים. הוא קבעם לשם שמים, והם קבעום לשם עבודת כוכבים"

מאי חנוכה? – גלגולי החג במהלך הדורות

חנוכה חל סמוך ל-22 בדצמבר, שהוא יום ההיפוך החורפי, שבו בחצי הכדור הצפוני הימים מתחילים להתארך. מכאן גם ברור מוטיב האור והדלקת הנרות שבחג, המסמלים את גירוש החושך. המדרש בבראשית רבה מזכיר גם את האש כמתנה שנתן האל לאדם החושש מהחשכה, במעשה שמזכיר את המיתוס היווני אודות פרומתאוס.

מסכת עבודה זרה ח ע"א: "תנו רבנן: לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים, עמד וישב ח' ימים בתענית ובתפלה, כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא, הלך ועשה שמונה ימים טובים, לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים. הוא קבעם לשם שמים, והם קבעום לשם עבודת כוכבים"

א. המקורות הקדומים

1. ספר זכריה, פרק ט, פסוק יג:

על פי המסורת היהודית, זְכַרְיָה בֶּן-בֶּרֶכְיָה בֶּן-עִדּוֹ הַנָּביא, אשר חי בימי שיבת ציון, ופעל לעידוד שבי הגולה ולמען בניית בית המקדש השני. ספרו, האחד-עשר בתרי עשר, עשוי משני חלקים השונים זה מזה באופיים עד כדי כך, שמרבית החוקרים רואים בהם מעשה ידי שני נביאים שונים, כאשר חלקו השני של הספר שייך לנביא אלמוני מתקופה לא ברורה. בחלק הראשון בולטים חזיונותיו של זכריה, ובחלק השני ישנם שני משאות נבואיים, העוסקים בעיקר באחרית הימים.

וְעוֹרַרְתִּי בָנַיִךְ צִיּוֹן עַל בָּנַיִךְ יָוָן וְשַׂמְתִּיךְ כְּחֶרֶב גִּבּוֹר. וַה' עֲלֵיהֶם יֵרָאֶה וְיָצָא כַבָּרָק חִצּוֹ, וַאדֹנָי ה' בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע וְהָלַךְ בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן. ה' צְבָאוֹת יָגֵן עֲלֵיהֶם… וְהוֹשִׁיעָם ה' אֱלֹהֵיהֶם בַּיּוֹם הַהוּא.

2. ספר דניאל פרק יא,לא-לה

לפי ההשקפה המחקרית ניתן למצוא בספר רמיזות לאלכסנדר מוקדון ולאנטיוכוס הרביעי אפיפאנס, לפיכך משערים שנכתב בתקופת מרד החשמונאים ושזורות בו אגדות קדומות יותר. רעיונות של שמירת מצוות מתוך סכנה ותפילה שלוש פעמים ביום לכיוון ירושלים מופיעים בו לראשונה במקרא.

רמזים על אחרית הימים בספר דניאל עשויים ללמד על תאריך חתימתו המשוער. כך נאמר במקום אחד כי "עַד עֶרֶב בֹּקֶר אַלְפַּיִם וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְנִצְדַּק קֹדֶשׁ", וההשערה היא שמדובר על 1150 יום בהם יעמוד המקדש מחולל, כלומר עד חודש כסלו 165 לפנה"ס.

וּזְרֹעִים מִמֶּנּוּ יַעֲמֹדוּ וְחִלְּלוּ הַמִּקְדָּשׁ הַמָּעוֹז וְהֵסִירוּ הַתָּמִיד וְנָתְנוּ הַשִּׁקּוּץ מְשֹׁמֵם לב וּמַרְשִׁיעֵי בְרִית יַחֲנִיף בַּחֲלַקּוֹת; וְעַם יֹדְעֵי אֱלֹהָיו יַחֲזִקוּ וְעָשׂוּ. וּמַשְׂכִּילֵי עָם יָבִינוּ לָרַבִּים וְנִכְשְׁלוּ בְּחֶרֶב וּבְלֶהָבָה בִּשְׁבִי וּבְבִזָּה יָמִים. וּבְהִכָּשְׁלָם יֵעָזְרוּ עֵזֶר מְעָט וְנִלְווּ עֲלֵיהֶם רַבִּים בַּחֲלַקְלַקּוֹת. וּמִן הַמַּשְׂכִּילִים יִכָּשְׁלוּ לִצְרוֹף בָּהֶם וּלְבָרֵר וְלַלְבֵּן עַד עֵת קֵץ כִּי-עוֹד לַמּוֹעֵד

3. ספר חשמונאים א'‏ פרק ד' פס' נ"א- נ"ז

ספר מקבים א', הידוע גם בשם ספר חשמונאים א', הוא אחד מן הספרים החיצוניים, המתאר את מלחמת מתתיהו ובניו ביוונים עד לעלייתו של יוחנן הורקנוס. שני ספרי המקבים, ספר מקבים א' וספר מקבים ב' נכתבו סמוך לתקופת התרחשות מרד החשמונאים. נראה שמקבים א' נכתב בארץ ישראל, על ידי מחבר שהכיר היטב את המקומות שעליהם כתב. לעומת זאת, ספר מקבים ב' הוא ספר שנכתב כנראה בפזורה היהודית מחוץ לארץ ישראל. ספר מקבים א', כמו יתר הספרים החיצוניים, לא נתקבל ביהדות כחלק מן התנ"ך, ועל כן אבד מקורו העברי. יחד עם זאת הוא מהווה מקור היסטורי חשוב ביותר להכרת התקופה.

ויהי ביום החמישי ועשרים לחדש התשיעי הוא כסלו, בשנת שמונה וארבעים ומאה, וישכימו בבוקר ויעלו עולות על המזבח החדש כמשפט. ויחנכו את המזבח בעצם היום אשר טמאו אותו הגויים, ויהללו לה' בשירים ובכינורות בחלילים ובמצלצלים, ויפלו על פניהם וישתחוו לה' על אשר נתן להם עוז ותשועה, ויחוגו את חנוכת המזבח שמונת ימים. ויעלו עולות ותודות בשמחת לבבם, ויפארו את פני ההיכל בעטרות ובמגיני זהב ויחטאו את השערים ואת לשכות הכוהנים, וישימו את הדלתות. ותהי שמחה גדולה בכל העם כי גלל ה' את חרפת הגויים מעליהם. ויצווה יהודה ואחיו וכל קהל ישראל לחוג את חנוכת המזבח ביום החמישה ועשרים לחדש כסלו שמונת ימים מדי שנה בשנה בהלל ובתודה לה'.

4. ספר חשמונאים ב', פרק י'

ספר חשמונאים ב', פרק י' ספר מקבים ב', הידוע גם בשם ספר חשמונאים ב' או קיצור מעשה יהודה, הוא אחד מן הספרים החיצוניים. הספר נכתב כנראה בסמוך לתקופת מרד החשמונאים ומאוחר לקודמו ספר מקבים א'.

מקבים ב', שנכתב במקור ביוונית, מושפע מסגנון הרטוריקה היוונית ואילו מקבים א' שנכתב במקור בעברית (אם כי נוסח זה אבד), מושפע מסגנון לשון המקרא. מחבר מקבים ב' לא היה היסטוריון מקצועי, בניגוד למחבר מקבים א' שניכר כי היה היסטוריון מיומן. ידוע מי כתב את המקור (יאסון מקירני) ששימש את המסכם האלמוני של ספר מקבים ב' , ומאידך לא ידוע שם מחבר מקבים א'.

ויחוגו את שמונת הימים בשמחה כחג הסוכות בזכרם את רעותם לפני זמן מה בחג הסוכות בהרים ובמערות כחיות השדה. ועל כן בענפי עץ עבות ובענפי הדר ובכפות תמרים בידיהם הודו לאשר הצליח בידם לטהר את מכונו. ובדעת כולם נמנו וקבעו לכל עם היהודים לחג מידי שנה בשנה את הימים האלה.

5. יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר י"ב

יוסף בן מתתיהו או בשמו הרומי: טיטוס פלאוויוס יוספוס‏. מוכר גם בצורה המשובשת שהשתרשה; יוספוס פלאוויוס. 37/38 לספירה,‏ ירושלים – 100 לספירה לערך, רומא) היה היסטוריון, סופר ומצביא יהודי בתקופת המרד הגדול, במהלכו נפל בשבי הרומאים ביודפת. למרות זאת זכה באהדתם של קיסרי השושלת הפלאבית, אספסיאנוס וטיטוס בנו, שהעניקו לו אזרחות רומית ונחלת מגורים ברומא, שם חי במהלך המחצית השנייה של חייו. עם קבלתו את האזרחות הרומית על ידי טיטוס הפך שמו על שם פטרונו כנהוג ל"טיטוס פלאוויוס יוספוס".

ולאחר שטיהרו בקפדנות הכניס בו כלים חדשים: מנורה, שולחן, מזבח, עשויים זהב… אף הרס את המזבח ובנה חדש מאבנים שונות שלא סותתו בברזל. ובעשרים וחמישה לחודש כסלו, שהמוקדונים קוראים לו אפלאיוס, הדליקו נרות במנורה והקטירו על המזבח…

וקרה המקרה ודברים אלה נעשו לאחר שלוש שנים באותו יום, שבו נהפכה עבודת-הקדש של היהודים לעבודת-שיקוץ טמאה. כי בית המקדש שהושם על ידי אנטיוכוס, עמד בשממונו שלוש שנים: שאותם דברים אירעו בבית המקדש בשנת מאה ארבעים וחמש, בעשרים וחמישה בחודש אפלאיוס, באולימפיאדה המאה וחמישים ושלש, ובית המקדש נחנך באותו יום, עשרים וחמישה בחודש אפלאיוס, בשנת מאה ארבעים ושמונה, באולימפיאדה המאה וחמישים וארבע…

ויהודה חגג עם בני עירו את חידוש הקורבנות בבית המקדש במשך שמונה ימים, ולא הניח שום צורה של שמחה, אלא היטיב לבם בזבחים מפוארים שעלו בדמים מרובים. וכיבד את אלוהים בשירי תהילות ומנגינות עלי נבל ושימח את העם. וגדולה כל כך הייתה חדוותם על חידוש מנהגיהם, שניתנה להם הרשות לאחר זמן רב, בלי שציפו לכך, לעבוד את אלוהיהם, עד שחוקקו חוק לדורות אחריהם לחוג את חידוש העבודה במקדש במשך שמונה ימים.

ומאותו זמן ועד היום הננו חוגגים את החג וקוראים לו חג האורים (=חג האש). ונראה לי, שנתנו את הכינוי הזה לחג, משום שאותה הזכות (לעבוד את אלוהינו) הופיע לנו בלי שקיווינו לה.

6. הברית החדשה, הבשורה על פי יוחנן

הבשורה על-פי יוחנן היא הבשורה הרביעית בקנון של הברית החדשה, ומיוחסת על פי המסורת ליוחנן בן זבדי, הלא הוא יוחנן השליח. מאז ביקורת המקרא במאה ה-19, היסטוריונים רבים דחו את הבשורה על-פי יוחנן כמקור היסטורי בלתי מהימן. תיארוך הספר הוא ל-90-100 לספירה, ואין אישור לכך שהוא אכן נכתב בידי יוחנן.

פֶּרֶק י 22: וַיְהִי חֲנֻכָּה בִּירוּשָׁלָיִם וְהָעֵת סְתָיו׃

ב. חז"ל

1. מגילת תענית

היא מגילה קצרה בשפה הארמית שחוברה בסוף ימי בית שני ומונה כ-36 ימים שבהם אירעו לעם ישראל מאורעות משמחים ולכן אין להתענות בהם, לפניהם ולאחריהם (על פי הגמרא במסכת ראש השנה דף י"ט ע"א), ובחלקם נאסר אפילו להספיד את המת. המאורעות המשמחים שהמגילה עוסקת בהם משתרעים על-פני כ-500 שנה – מימי עזרא ונחמיה, במאה החמישית לפני הספירה, ועד לביטול גזירותיו של הקיסר קליגולה, סמוך לחורבן בית שני. על רבים מהמאורעות הללו אין בידינו מידע היסטורי נאות.

מגילת תענית נחשבת למקור החז"לי הקדום ביותר. כתיבתו מתוארכת לשנת 66 לסה"נ – תחילתו של מרד החורבן וגניזתו זמן קצר לאחר חורבן בית המקדש בשנת 70 לסה"נ.

בנוגע לזהותו של כותב המגילה חלוקות הדעות:

מקור תנאי המצוטט בתלמוד הבבלי (שבת דף י"ג ע"ב) מייחס את כתיבתה לחנניה בן חזקיה.

מסורת מימי הגאונים מייחסת את כתיבתה לזקני בית הלל ובית שמאי, כשבאו לבקר את חנניה החולה.

מקורות אחרים מייחסים את כתיבתה לבנו של חנניה בן חזקיה, אלעזר בן חנניה, שהיה מראשי המורדים ברומאים.

התלמוד הבבלי ביטל את איסורי מגילת תענית, ונמק זאת מפני שמרוב צרות שהחלו בגלות, אין הרגשת תודה של העם כלפי ה' על הצלה מהצרות הקודמות.

כ. בתלתא בכסלו אתנטילו סימואתא מן דרתא

תרגום: בשלושה בכסליו ניטלו הפסלים מן החצר

מפני שבנו שם גוים סימואתא, וכשגברה יד בית חשמונאי בטלום והוציאום משם.

יום שבטלום עשאוהו יום טוב.

כג. בעשרין וחמשה ביה חנכת תמניא יומין, די לא למספד בהון

תרגום: בעשרים וחמשה בו חנוכת שמונה ימים, שלא לספוד

שכשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה יד בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול שלא נטמא, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד. ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום שמונה ימים טובים.

ומה ראו לעשות חנכה שמונה ימים, והלא חנוכה שעשה משה במדבר לא עשה אלא שבעת ימים, שנאמר ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים וגומר, ואומר ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו וגומר, ובשביעי הקריב אפרים?!

וכן מצינו בחנוכה שעשה שלמה, שלא עשאה אלא שבעת ימים, שנאמר כי חנכת המזבח עשו שבעת ימים, והחג שבעת ימים. מה ראו לעשות חנכה זו שמנה ימים?

אלא: בימי מלכות יון נכנסו בני חשמונאי להיכל, ובנו את המזבח, וסדוהו בסיד. וכל שבעת הימים היו מתקנים בכלי שרת.

חנכת בית חשמונאי לדורות. ולמה היא נוהגת לדורות? אלא שעשאוה בצאתם מצרה לרוחה, ואמרו בה הלל והודאה, והדליקו בה נרות בטהרה.

לפי שנכנסו יונים בהיכל וטמאו כל הכלים, ולא היה במה להדליק. וכשגברה יד בית חשמונאי הביאו שבעה שפודי ברזל, וחיפום בבעץ, והתחילו להדליק.

ומה ראו לגמר בהם את ההלל? ללמדך שכל תשועה ותשועה שעשה הקדוש ברוך הוא לישראל, הם מקדימין לפניו בהלל ובשבח.

מצות נר חנכה נר אחד לכל בית.

והמהדרין נר אחד לכל נפש.

והמהדרין מן המהדרין מוסיפין נר לכל נפש ונפש לכל לילה.

בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמנה מכאן ואילך פוחת והולך

ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחד מכאן ואילך מוסיף והולך.

שני זקנים היו בצידן. אחד עשה כדברי בית שמאי ואחד כדברי בית הלל.

זה נותן טעם לדבריו וזה נותן טעם לדבריו.

זה אומר כפרי החג, וזה אומר מעלין בקדש ואין מורידין.

מצות הדלקתה משתשקע החמה, ועד שתכלה רגל מן השוק. ומצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. ואם היה דר בעליה, מניחה בחלון הסמוך לרשות הרבים. ואם מתירא מן הגויים, מניחה על פתח ביתו מבפנים, ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו ודיו.

2. המשנה

משנה היא קובץ הלכות שנאמרו בידי התנאים. המשנה היא הספר הראשון המשתייך לתורה שבעל פה. ישנן דעות שונות מתי הוחל בניסוח המשנה, אך מוסכם כי עריכתה וניסוחה הסופיים נעשו בסוף תקופת התנאים, בתחילת המאה השלישית, על ידי רבי יהודה הנשיא וחכמי דורו.

משנייה המשקפת את ימי ראשית המרד והתכוונה נגד המתיוונים:

משנה, מסכת סנהדרין פרק ט

ט,ו הגונב את הקסווה, והמקלל בקוסם, והבועל ארמית–קנאין פוגעין בהן. כוהן ששימש בטומאה–אין אחיו הכוהנים מביאין אותו לבית דין, אלא פרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה, ומוציאין את מוחו בגזרין. זר ששימש במקדש–רבי עקיבה אומר, בחנק; וחכמים אומרין, בידי שמיים.

3. התוספתא

התוספתא היא קובץ מסודר של ברייתות, כלומר מסורות מתקופת התנאים שלא נכללו במשנה שערך רבי יהודה הנשיא. על פי המסורת, רבי חייא מתלמידיו של רבי יהודה הנשיא, ערך את התוספתא יחד עם רבי אושעיא; הנחה מקובלת היא שהתוספתא משקפת מסורות ארץ-ישראליות, והיא קרובה יותר לעולמו של התלמוד הירושלמי מאשר לזה של הבבלי.

תפילת שמונה עשרה וברכת המזון (תפילת על הנסים נזכרת בתוספתא)

על הניסים, ועל הפורקן, ועל הגבורות, ועל התשועות, ועל הנפלאות, ועל הנחמות ועל המלחמות שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה… מסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים, ורשעים ביד צדיקים, וזדים ביד עוסקי תורתך, ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך, ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה.

4. תלמוד ירושלמי

הוא חיבור המפרש את המשנה, מוסיף עליה ומרחיב אותה. הסוגיות שבתלמוד הירושלמי נערכו בארץ ישראל במאות השלישית והרביעית. ככל הנראה עריכתו נעשתה לאחר 370 לספירה. עריכתו מיוחסת במקורות לאמורא רבי יוחנן, שהיה מגדולי האמוראים של ארץ ישראל.

יחס חז"ל למלכות בכלל ולבית חשמונאי בפרט:

ירושלמי הוריות, דף יח, ב פרק ג הלכה ה גמרא

חכם קודם למלך חכם שמת אין לנו כיוצא בו מלך שמת כל ישראל ראוין למלכות.

5. תלמוד בבלי

התלמוד הבבלי הוא חיבור קולקטיבי, אשר מסוכמת בו הגותם ההלכתית והאגדית המרכזית של האמוראים – חכמי ישראל בתקופה שלאחר חתימת המשנה (ראשית המאה השלישית), בין אלו שהתגוררו בבבל ובין המתגוררים בארץ ישראל. הגות זו נכתבה בעיקרה כפרשנות על דברי דורות קודמים של חכמים, דהיינו על המשנה ועל הברייתות.

התלמוד הבבלי קרוי גם "גמרא", מילה שפירושה בארמית הוא "תלמוד" (למִגְמר-ללמוד), מילה זו נהייתה שגורה בציבור הלומדים עקב איסור השימוש במונח "תלמוד" מטעם הצנזורים הנוצריים.

בבלי, מסכת סנהדרין , דף מו, א

תניא ר"א בן יעקב אומר שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא כדי לעשות סייג לתורה ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים והביאוהו לבית דין וסקלוהו לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך שוב מעשה באדם אחד שהטיח את אשתו תחת התאנה והביאוהו לבית דין והלקוהו לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך:

בבלי, מסכת קידושין, דף סו, א

דתניא מעשה בינאי המלך שהלך לכוחלית שבמדבר וכיבש שם ששים כרכים ובחזרתו היה שמח שמחה גדולה וקרא לכל חכמי ישראל אמר להם אבותינו היו אוכלים מלוחים בזמן שהיו עסוקים בבנין בית המקדש אף אנו נאכל מלוחים זכר לאבותינו והעלו מלוחים על שולחנות של זהב ואכלו והיה שם אחד איש לץ לב רע ובליעל ואלעזר בן פועירה שמו ויאמר אלעזר בן פועירה לינאי המלך ינאי המלך לבם של פרושים עליך ומה אעשה הקם להם בציץ שבין עיניך הקים להם בציץ שבין עיניו היה שם זקן אחד ויהודה בן גדידיה שמו ויאמר יהודה בן גדידיה לינאי המלך ינאי המלך רב לך כתר מלכות הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן שהיו אומרים אמו נשבית במודיעים ויבוקש הדבר ולא נמצא ויבדלו חכמי ישראל בזעם ויאמר אלעזר בן פועירה לינאי המלך ינאי המלך הדיוט שבישראל כך הוא דינו ואתה מלך וכהן גדול כך הוא דינך ומה אעשה אם אתה שומע לעצתי רומסם ותורה מה תהא עליה הרי כרוכה ומונחת בקרן זוית כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד אמר רב נחמן בר יצחק מיד נזרקה בו אפיקורסות דהוה ליה למימר תינח תורה שבכתב תורה שבעל פה מאי מיד ותוצץ הרעה על ידי אלעזר בן פועירה ויהרגו כל חכמי ישראל והיה העולם משתומם עד שבא שמעון בן שטח והחזיר את התורה ליושנה

בבלי, מסכת יומא, דף עא, ב

ת"ר מעשה בכהן גדול אחד שיצא מבית המקדש והוו אזלי כולי עלמא בתריה כיון דחזיונהו לשמעיה ואבטליון שבקוהו לדידיה ואזלי בתר שמעיה ואבטליון לסוף אתו שמעיה ואבטליון לאיפטורי מיניה דכהן גדול אמר להן ייתון בני עממין לשלם אמרו ליה ייתון בני עממין לשלם דעבדין עובדא דאהרן ולא ייתי בר אהרן לשלם דלא עביד עובדא דאהרן:

(על פי גרץ, שמעיה ואבטליון בעטו בכהן גדול שהוא הורקנוס מבית חשמונאי שהפרושים התנגדו לו על עשותו עובדא דעממין (עבודה זרה).

בבלי, מסכת שבת, דף כא, ב

מאי חנוכה דתנו רבנן בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה.

בבלי, מסכת ראש השנה, דף יח, ב

איתמר רב ורבי חנינא אמרי בטלה מגילת תענית רבי יוחנן וריב"ל אמרי לא בטלה מגילת תענית רב ורבי חנינא אמרי בטלה מגילת תענית הכי קאמר בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה אין שלום צום והנך נמי כי הני רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אמרי לא בטלה מגילת תענית הני הוא דתלינהו רחמנא בבנין בהמ"ק אבל הנך כדקיימי קיימי מתיב רב כהנא מעשה וגזרו תענית בחנוכה בלוד וירד ר"א ורחץ ורבי יהושע וסיפר ואמרו להם צאו והתענו על מה שהתעניתם א"ר יוסף שאני חנוכה דאיכא מצוה א"ל אביי ותיבטיל איהי ותיבטל מצותה אלא אמר רב יוסף שאני חנוכה דמיפרסם ניסא מותיב רב אחא בר הונא בתלתא בתשרי בטילת אדכרתא מן שטרייא שגזרה מלכות יון <גזרה> {שמד} שלא להזכיר שם שמים על פיהם וכשגברה מלכות חשמונאי ונצחום התקינו שיהו מזכירין שם שמים אפילו בשטרות וכך היו כותבים בשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לאל עליון וכששמעו חכמים בדבר אמרו למחר זה פורע את חובו ונמצא שטר מוטל באשפה וביטלום ואותו היום עשאוהו יו"ט ואי סלקא דעתך בטלה מגילת תענית.

בבלי, מסכת מגילה, דף יא, א

על ויקרא כו, מד "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם":

לא מאסתים ולא געלתים לכלותם לא מאסתים בימי יוונים ולא געלתים בימי אספסיינוס לכלותם בימי המן להפר בריתי אתם בימי <פרסיים> {רומיים} כי אני ה' אלהיהם בימי גוג ומגוג במתניתא תנא לא מאסתים בימי כשדים שהעמדתי להם דניאל חנניה מישאל ועזריה ולא געלתים בימי יוונים שהעמדתי להם שמעון הצדיק וחשמונאי ובניו ומתתיה כה"ג לכלותם בימי המן שהעמדתי להם מרדכי ואסתר להפר בריתי אתם בימי <פרסיים> {רומיים} שהעמדתי להם של בית רבי וחכמי דורות כי אני ה' אלהיהם לעתיד לבוא שאין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם.

בבלי, מסכת קידושין, דף ע, ב (נהרדעא, מאה שלישית)

א"ל הכי אמר שמואל כל דאמר מדבית חשמונאי מלכא קאתינא עבדא הוא דלא אישתיור מינייהו אלא ההיא רביתא דסלקא לאיגרא ורמיא קלא ואמרה כל דאמר מבית חשמונאי אנא עבדא הוא נפלה מאיגרא ומיתה אכרוז עליה דעבדא הוא ההוא יומא אקרען כמה כתובתא בנהרדעא כי קא נפיק נפקי אבתריה למירגמיה אמר להו אי שתיקו שתיקו ואי לא מגלינא עלייכו.

6. פסיקתא

פסיקתא היא סוג מסוים של מדרשי אגדה, המורכבים מדרשות שלמות על עניינים מיוחדים, ובייחוד דרשות הקשורות בשבתות ומועדים. דרשות אלה מוסבות על פסוקים מן התורה ומן ההפטרה.

הפסיקתות נקראות גם "מדרשי הפטרות" והן כתובות בעברית. הפסיקתא הקדומה ביותר שבידינו היא "פסיקתא דרב כהנא" אשר סבורים שהיא מהמאה ה-6 או ה-7. חלק מן החומר המצוי בה נמצא גם ב"פסיקתא רבתי" (=הגדולה) שהיא מאוחרת יותר. הדרשה הראשונה ב"פסיקתא רבתי" מתייחסת לשנת 845, וכן כלולות בה גם דרשות מסוג חדש המובאות כתשובה לשאלה בענייני הלכה או אגדה ופותחות במילים "ילמדנו רבינו" (בדומה למדרש תנחומא). התשובות בענייני הלכה כוללות בה תמיד חומר רב מן האגדה.

מדרש פסיקתא רבתי פרשה ב

ולמה מדליק נרות בחנוכה? אלא בשעה שנצחו בניו של חשמונאי הכהן

הגדול למלכות יון שנאמר "ועוררת בניך ציון על בניך יון" (זכריה ט' י"ג)

נכנסו לבית המקדש מצאו שם שמונה שפודין של ברזל וקבעו אותם

והדליקו בתוכם נרות.

7. מדרש תנחומא,

מדרש זה עוסק בחמשת חומשי התורה, ונקרא על שם האמורא הארצישראלי רבי תנחומא בר אבא, שהרבה מאמרותיו מופיעות במדרש. רובו של המדרש נכתב בעברית, משום שהוא נאסף ונכתב בתקופת התנאים בארץ ישראל. הגיע לכלל גיבוש במחצית הראשונה של המאה ה-9 לספירה. כמדרש שמקורו בארץ ישראל מבוסס מדרש תנחומא על סדר קריאת התורה התלת שנתי שרווח בארץ ישראל.

נשא, סימן כט

ביום השמיני נשיא לבני מנשה. ילמדנו רבינו, נר חנוכה שהותיר בה שמן ביום ראשון, מהו להדליק בה בשני. כך שנו רבותינו, נר חנוכה שהותיר בה שמן ביום ראשון, מוסיף עליו כל שהוא ומדליקו ביום שני. ואם הותיר ביום שני, מוסיף עליו ביום השלישי ומדליקו. וכן בשאר הימים. אבל הותיר ביום שמיני, עושה לו מדורה בפני עצמו. למה. כיון שהוקצה למצוה, אסור להשתמש ממנו. לא יאמר אדם, איני מקיים מצות זקנים הואיל ואינן מן התורה. אמר להם הקדוש ברוך הוא, בני, אין אתם רשאין לומר כך. אלא כל מה שגוזרים עליכם, תהיו מקיימין, שנאמר, ועשית על פי התורה אשר יורוך (דב' יז י-יא). למה. שאף על דבריהם אני מסכים, שנאמר, ותגזר אומר ויקם לך (איוב כב כח).

ג. פרשנות ימי הביניים

1. הרמב"ם

רבי משה בן מימון, או בקיצור הרמב"ם (נולד ב-28 במרץ 1138, י"ד בניסן ד'תתצ"ח, בקורדובה, ספרד – נפטר ב-13 בדצמבר 1204, כ' בטבת ד'תתקס"ה, בפוּסטאט (קהיר העתיקה), מצרים), מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות, מדען, רופא, חוקר ומנהיג. אחד האישים החשובים והנערצים ביותר ביהדות. עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה" והוכתר בכינוי "הנשר הגדול".

משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות מגילה וחנוכה, פרק ג, הלכה א

בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל וביטלו דתם, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות… וצר להם לישראל מאד מפניהם… עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם, והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני.

האומדן "יתר על מאתים שנה" נסמך על תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ט, עמוד א, שמונה לבית חשמונאי מאה ושלוש שנים ולבית הורדוס מאה ושלוש שנים, והרמב"ם הכליל את בית הורדוס ב"מלכות ישראל".

שם, הלכות מגילה וחנוכה פרק ג הלכה ב

וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום בחמשה ועשרים בחדש כסלו

היה ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד ולא

היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד והדליקו ממנו נרות המערכה

שמונה ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור.

2. הרמב"ן

רבי משה בן נחמן (רמב"ן) (1194 – י"א בניסן ה'ל', 1270 בערך) מגדולי חכמי ספרד, פוסק, פרשן, הוגה, מקובל ורופא. בלשונות אירופה מקובל לכנות את רמב"ן Nahmanides (נחמנידס), על שום האופן בו נכתב שמו ביוונית.

פירוש רמב"ן על התורה, בראשית מט, י

וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם – נשתכחו התורה והמצוות מישראל, ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסידים, המולכים זה אחר זה, עם כל גבורתם והצלחתם – נפלו ביד אויביהם בחרב… בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד… ואפשר גם כן שהיה עליהם חטא במלכותם מפני שהיו כהנים.

ד. היישוב הציוני ומדינת ישראל

אנו נושאים לפידים

מלים: אהרון זאב, לחן: מרדכי זעירא

 

אנו נושאים לפידים בלילות אפלים:

זורחים השבילים מתחת רגלינו:

ומי אשר לב לו הצמא לאור

ישא את עיניו וליבו אלינו לאור

ויבוא!

נס לא קרה לנו פך שמן לא מצאנו

לעמק הלכנו, ההרה עלינו

מעינות האורות הגנוזים גילינו

נס לא קרה לנו פך שמן לא מצאנו

בסלע חצבנו עד דם, ויהי אור.

יהודה המקבי היה קנאי דתי אכזרי ותאב שלטון. יורשיו לא היו טובים ממנו

 יחיעם שורק,‏ יום שלישי, 3 בדצמבר 2002 (ד"ר שורק הוא היסטוריון המלמד במכללת בית ברל)

בדומה למיתוסים של מצדה ובר כוכבא, גם סיפורי המקבים והחשמונאים זכו לעירוי מיוחד משלהי המאה הי"ט, כשגויסו חד-צדדית לטובת הרומנטיקה הציונית וצדקת דרכה בארץ ישראל.

אחד החגים המרגשים ביותר והמעודדים בגלריית מועדי ישראל הוא חג החנוכה, חג שמספר השירים והסיפורים שסופרו עליו במרוצת הדורות הוא חסר תקדים. במרכזו של מיתוס החג עומדות פרשות הגבורה של מתתיהו ובניו מזה ושל חנה ושבעת בניה מזה ודורות החשמונאים מזה ומזה; עומדות ומזינות ילדים ומבוגרים כאחד. ברצוני להעמיד את חלקי המיתוס הזה על דיוקם.

בדומה למיתוסים של מצדה ובר כוכבא, גם סיפורי המקבים והחשמונאים זכו לעירוי מיוחד משלהי המאה הי"ט, כשגויסו חד-צדדית לטובת הרומנטיקה הציונית וצדקת דרכה בארץ ישראל.

חיפשו גיבורים כפי שהיה מקובל בכל רעיון ותנועה לאומית, חיפשו, מצאו, יצרו מיתוס והערו אותו לוורידי העם דרך מערכות החינוך הרשמי והאגבי. אבל הבודק את עלילות המקבים והחשמונאים ימצא את עצמו מבקש להתרחק מכל זיקה מוסרית אליהם, אם שוחר הומניזם הוא.

הכל החל במודיעים (מודיעין), כשמתתיהו – קנאי קיצוני פסוודו-סהרורי – החליט לגרור את העם למרידה בשלטון ההלניסטי ובסימניו, וכל זאת באקט של שיסוף גרונו של מתייוון יהודי, ש"העז" להביע בפומבי את דעתו התיאולוגית.

יהודה המקבי, שירש אותו (ולא בלי מניפולציה נגד אחיו הבוגרים), משך אחריו צעירים קנאים, נלהבים, מחפשי אקשן, להילחם בכוחות הצבא ההלניסטי, כשהוא מותיר מאחוריו בשדה הקרב חללים והרבה משפחות שכולות.

הוא דחה הצעות שלום הלניסטיות מפני שהכוחנות וריח הדם הקפיצו את האדרנלין שבו ובלבו מין מנטרה קסומה של "לכבוש, לכבוש ולכבוש". הוא התנהג באכזריות כלפי האוכלוסייה ההלניסטית האזרחית וביקש, מטעמים פרגמטיים ואישיים, לכפות עליהם את היהדות או לטרנספר אותם.

בקרב האחרון, באלעשה, החליט, במין אקט של התאבדות, לפרוץ לתוך המערך ההלניסטי עם מאות לוחמים, שנפלו עד האחרון שבהם. יורשיו לא היו טובים ממנו. נהפוך הוא: מדיניותו של יהודה, שמקורה בתאוות שלטון ואדנות מהולה בקנאות דתית (מין מתכון קטלני), היתה ליורשיו מין מנטרה מקודשת. יהונתן, יורשו של יהודה, בעט בריטואל הכהני, המסורתי, התמנה על ידי הסורים-ההלניסטים לכהן גדול, ויצא להרחיב את גבולות יהודה בחרב ה"מקודשת". בדומה לו פעל שמעון אחיו.

המגמה של הרחבת השטח על ידי מלחמות שתבעו קורבנות, פצועים ונכים, הוצאות כספיות ושוות כסף (עבודות שירות), שחיתויות ועוד, היתה מופנמת עמוק בלב היורשים החשמונאים, שלא התחבטו כלל בנושאי טרנספר, חיסולים (גם כלפי יריביהם היהודים), גיור כפוי, גירוש, התאכזרות בכלל, כשהכל מקודש בשם המסר הדתי והפולחני (כולם היו כהנים גדולים).

ואל נשכח, מימי נכדו של מתתיהו, יהוחנן הורקנוס, מתרבה ההשפעה ההלניסטית בחצרות החשמונאים ובעלי בריתם האריסטוקרטים, ובכללם מן הכהונה הגדולה. הללו מרבים להתערב במדיניות הסורית-ההלניסטית, להתערב, להישחת ו"להישרף". הנכדים שכחו איפוא (ואולי זה טוב) את המנטרה הקנאית של הסבא, אך כאמור התמידו במדיניותם האכזרית והאנטי-הומניטרית.

וכדאי לדעת: מנהיגי העם שלאחר חורבן הבית, הפרושים, חז"ל, סירבו בתוקף לשבץ את חנוכה בכלל מועדי ישראל (ראו סדר מועד במשנה, בתוספתא ובתלמודים), ואף לא הזכירו בחצי מלה את מתתיהו ואת המקבים, כמו גם את קנאי המרד הגדול. הללו חששו, ובצדק, שלאור המקביות עלול לצמוח דור מרדני, שיקרא תיגר על הרומאים וידרדר את העם לאסון נוסף.

בן כוסבה (בר כוכבא), כך דומה, לא שמע בקולם, ומעניין שלפי אחת ממסורות חז"ל הוא הוצא להורג על ידי החכמים.

הרפורמים: לא היה נס חנוכה

אחד מראשי התנועה מציע הסבר אחר למסורת הדלקת הנרות: בחנוכה לא אירע שום נס ולא היה ולא נברא שום פך שמן. כך קובע הרב הרפורמי, יהורם מזור, אב בית הדין של התנועה הרפורמית ומזכיר הגוף ההלכתי הגבוה של התנועה הרפורמית בישראל.

"הסיפור, ככל שהוא יפה ומעניין, רחוק ודאי מן האמת ההיסטורית כרחוק הנס מהמציאות", כתב הרב בבטאון התנועה הרפורמית. "המקור הקדום ביותר לסיפורי חנוכה מופיע בספרי המכבים, שנכתבו סמוך להתרחשויות עצמן. בספר המכבים נכתב כי חגיגת חידוש העבודה במקדש נמשכה שמונה ימים. לכן נקבע כי מעתה ואילך יש לציין את האירוע המיוחד הזה בחג שיוחג מדי שנה במשך שמונה ימים… יום חנוכת המקדש בימי יהודה המכבי ואחיו", הוסיף הרב. לדבריו, "העובדה שההיסטוריון יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלאביוס), בן למשפחת כהנים החשמונאים, אינו מזכיר את נס פך השמן, מדגישה בוודאי כי נס לא קרה פה".

אז למה מדליקים נרות בחנוכה? על-פי הרב, הסיבה לכך – משום שהחליפו את המנורה שנבזזה מבית המקדש בלפידים.

(שלמה צזנה, מעריב, 1/12/2002)

השאר תגובה