פרשת יתרו – מאמר שלישי

פרשת השבוע – יתרו (שמות יח – כ)

השבוע שבין יב בשבט – יח בשבט ה'תשע"ב (5 – 11 בפברואר 2012)

ההפטרה בספר ישעיהו מפרק ו' פסוק א עד פרק ז' פסוק ו'.

משפחה שכזו

שמות יח

א וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי-הוֹצִיא יְהוָה אֶת-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם. ב וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת-צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ. ג וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה. ד וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי-אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה. ה וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל-מֹשֶׁה אֶל-הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר-הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים. ו וַיֹּאמֶר אֶל-מֹשֶׁה אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ בָּא אֵלֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ עִמָּהּ. ז וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק-לוֹ וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ-לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם וַיָּבֹאוּ הָאֹהֱלָה

צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה

היא דמות מקראית אשר הייתה בתו של יתרו כהן מדין ואשתו של משה רבנו.

צפורה ניתנה למשה כאשה על ידי אביה יתרו, לאחר שמשה הציל אותה ואת אחיותיה מיד הרועים המדיינים שהציקו להן (שמות ב') "וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת-צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ." צפורה ילדה למשה שני בנים: גרשם ואליעזר. היא אף מלה אחד מהם באמצעות אבן צור בדרך ממדיין למצרים. במעשה זה היא הצילה את חייו של משה ממלאך אשר ביקש להמיתו (שמות ד').

משה גרש את צפורה לתקופה מסוימת. בתקופה זו היא חזרה אל אביה יתרו במדיין. מאוחר יותר יתרו החזיר את צפורה ואת בניה אל משה (שמות י"ח).

אזכור אפשרי נוסף לצפורה הוא בספר במדבר – מרים מתלוננת באוזני אהרן על אודות האישה ה"כושית" אשר לקח משה. על פי הפירוש המקובל האישה הכושית הינה צפורה.

" שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה."

אמנם אין זה מן המקובל לקרא שם לבן לסימון תקופה בחיי האב, אבל דבר דומה מצאנו אצל יוסף ובניו, מנשה ואפרים. חז"ל הרגישו בכך ותירצו את החריגה לפי דרכם.

הוראתו של השם "גרשם" אינה מתאימה למדרשו של הכתוב "מן הראוי היה לקרא לו בשם גרשם". הרשב"ם די לו במשמעות השם בלבד: "שכך משמע – גר שם בארץ רחוקה". אין הוא מתייחס לצד הדקדוקי של שם זה.

הראב"ע מתייחס ביתר הרחבה לשם זה: "דע כי אנשי לשון הקודש שומרים הפעלים במתכונתם בכל הבניינים, ואינם חוששים לשאר שמות בני-אדם. על כן אל תתמה שאמר "גרשם" בעבור "שגר שם". כי הנה "קין" בעבור "קניתי", ואינו נכון בדקדוק. וקשה מזה "נח" מגזרת "ינחמו". ופעם יהפכו השם, כמו "חושים" הוא "שוחם". ונקרא "יעבץ" בעבור שילדתו אמו ב"עוצב".

ההערה הדקדוקית של הראב"ע זורקת אור על מדרש שמות רבים במקרא.

ברוח דומה כותב צבי קפלן: מדרש השמות אינו צריך להיות מובע בפירוש בשם הנדרש. דיו אם יש בו רמז – ואפילו בעקיפין – למדרש הזה. לאור כלל זה בטלות הרבה מקושיותיהם הדקדוקיות של חוקרי המקרא על מדרשי השמות שבכתוב, ואין צורך בתרוציהם הדחוקים.

ואולם, לאחר כל ההסברים הללו, קשה להתאים את המדרש המקראי אל השם "גרשם", כי אנו מוצאים את השם "גרשם" או "גרשום" מוחלף ב"גרשון", וצורה זו רחוקה מהמשמעות "גר שם". נוסיף לכך, כי השם "גרשם" אינו המצאתו של משה כל עיקר: השם "גרשום" בצורתו זו מצוי לראשונה בשמות ב', כב כשם בנו של משה, ושם נותן משה טעם לשם, אך בדבהי"א ו', א נקרא בשם זה בנו בכורו של לוי. בנו זה של לוי נקרא במקומות אחרים בשם "גרשון" (בראשית מ"ו, יא; שמות ו', ו ועוד).

ואם לא נתעלם מהנ' התלויה בשופטים י"ח, ל, ימצא לנו עוד אחד הקרוי בשם "גרשם": "ויהונתן בן גרשם בן מנשה". אך בגלל הנ' התלויה, סבורים שהכוונה כאן לגרשום בן משה. ולפיכך אין כאן אישיות נוספת בשם זה. אך השם נשתמר בשבט לוי ונמצא בתקופה מאוחרת ברשימת שמות עולי בבל.

מסתבר שמשה השתמש בשם שהיה ידוע כבר בעבר ודרש בו מה שדרש.

קסוטו אומר: גם הפעם בא מדרש השם: "כי אמר: גר הייתי בארץ נכריה". וגם הפעם אין לחשוב שיש כאן אטימולוגיה עממית. מי שכתב פסוק זה היה בודאי ידוע יפה, ששם "גרשם" נגזר מלשון "גרש" ולא מלשון "גור". ובודאי לא היתה כונתו להגיד שהמציא משה אותו השם בפעם הראשונה. אין כונתו של המספר אלא להגיד, שמתוך אוצר השמות הנהוגים כבר, בחר משה בשם זה מפני שצלצולו היה מזכיר את העובדה, שהוא היה גר בארץ נכריה. ובמשפחות של משה היה שם זה מצוי.

ויש הרואים בשם גרשם – גרשון את השרש גרש: דברים ל"ג יד וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִים.

בענין הכפלתו של מדרש השם, בפרשת שמות ובפרשת יתרו, כותב קסוטו: לא לחנם מאריך כאן הכתוב: כשנולד בנו הראשון אמר משה: "גר הייתי…" וכונתו היתה לארץ מדין, הזרה לו כאיש מצרי, כאשר כנוהו בנות יתרו. כאילו נתנבא ולא ידע מה שנתנבא. ועכשיו נתמלא דבורו זה בהוראה רחבה יותר: עכשו, שהוא מביא את עמו אל ארץ היעוד, מתברר לו, שגם מצרים היתה לו ארץ נכריה, והוא היה גר בה (נאמר דוקא "הייתי" בעבר, ועכשו איני עוד גר). ודוקא גר, כפי מה שנאמר לאברהם: בראשית ט"ו, יג וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וכפי שאמרו אחי יוסף: בראשית מ"ז, ד וַיֹּאמְרוּ אֶל-פַּרְעֹה לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ כִּי-אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ כִּי-כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְעַתָּה יֵשְׁבוּ-נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן.

נוכל לומר: משה לא המציא פה שם חדש, אלא התאים שם ידוע בשבט לוי למאורע מסויים המסויג שאירע לו.

"וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי-אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה".

זהו שם תאופורי, כלומר יש בראשיתו מרכיב שם האלוהות. גם השם "הדדעזר" (שמו"ב ח', ז) או הדדעזר (דבהי"א כ"א, ה) שהוראתם: האל "הצד" הוא עזר, בנוי במתכנת השם "אליעזר". שם זה נזכר בתעודה ארמית מאוחרת ובתעודות אשוריות בצורה הארמית אדד-אדרי. ואף בשבעים, בפשיטתא (תרגום התנ"ך לארמית-סורית נעשה בשלהי המאה ה-2 לספירה באופן ישיר מהנוסח העברי) ובוולגטה, (הירונימוס, אחד מאבות הכנסייה (420-325 בערך), שידע עברית מלבד הלטינית והיוונית, והתמחה בתאולוגיה, יצר מכל התרגומים הלטיניים תרגום הומוגני משופר. העבודה נעשתה בין השנים 405-390).

המרכיב "עזר" שכיח בשמות עצם פרטיים רבים במקרא ובתעודות אפיגרפיות עבריות מימי הבית הראשון, כגון: אביעזר, אחיעזר, יועזר, עזריאל. ויש גם שמות מקוצרים: עזר, עזרי וכיוצא בהם. עצם הפעל "עזר" מצוי גם בשמות שמיים – אל (= יעזראל) שבתעודות בבל, בשמות הפניקיים בעלעזר, עזרבעל, עזרמלך, עזר, אלעזר ועזריה.

השם נדרש בשמות י"ח, ג: "כי אלהי אבי בעזרי", ופשוטו קרוב למדרשו: האל (או אלי) הוא עזר, כגון: "עזרי ומפלטי אתה".

השם "אליעזר" מצוי לראשונה במקרא בבראשית ט"ו, ב: "ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר". במקום זה אין כל נימוק לשם. לאחר מכן הוא נזכר בשמות י"ח, ד. במקום זה נותן משה טעם לשם, כאילו קרא לבנו בשם חדש, שם שלא היה ידוע קודם.

השם "אליעזר" מצוי גם בספרי עזרא ודבה"י. שם זה ניתן לאנשים שונים: כהן, נביא, נגיד לשבט ראובן, מראשי העם בימי עזרא ועוד.

במדרש שמו של הבן השני למשה הכוונה כנראה היא זו, שנולד בן זה זמן קצר אחר חזרתו של משה למצרים. ומשה קרא אותו בשם שהביע את שמחתו על ביטול דין מות שהוציאו עליו מטעם המלך: "ושם האחד אליעזר, כי אלהי אבי (כלומר: האל שנתגלה לי בחורב במלים "אנכי אלהי אביך") בעזרי ויצילני מחרב פרעה".

ביטוי זה של משה מתאים לפרקנו, המשתמש כמה פעמים בלשון הצלה, ופעם אחת דוקא ביחס לפרעה, פסוק ח: "ויצילם ה'"; פסוק ט: "אשר הצילו מיד מצרים"; פסוק י: "אשר הציל… אשר הציל".

חז"ל עמדו על כך, שאליעזר בגימטריה שי"ח, כמספר חניכיו, ילידי ביתו של אברם וסברו שיש סמיכות בין שני העניינים. ואולם, סברה זו אין לה יסוד, אלא אם כן נאחר בהרבה את זמן חיבורו של פרק י"ד, שהרי השימוש באותיות כערכים שבמנין לא התחיל, כנראה, לפני התקופה ההלניסטית.

אברבנאל תמה ומקשה: למה קרא משה את בנו הראשון גרשם "כי אמר גר הייתי בארץ נכריה" ושם הבן השני קרא אליעזר לאמר, כי "אלהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה" וידוע שהחסד הראשון שעשה השם עמו היה שהצילו מחרב פרעה בברחו ממצרים ואחר כך היה במדין גר בארץ נכריה ולכן היה לו לקרא את שם הראשון "אליעזר… ולשני יקרא גרשם".

והוא משיב: "והנה קרא משה את שם בנו הראשון, אשר ילדה לו צפורה, גרשם והיא מלה מורכבת אם שיהיה פירושו גר משומם, ר"ל שלא ידע אנה ילך ומה יעשה, או שם גר, רומז שהיה גר במקום ההוא, ואולי שרמז על ארץ כוש, אשר גר שם בראשונה, והראיה לדבר, באמרו "גר הייתי בארץ נכריה", ולא אמר גר אנכי. יאמר שיהיה הבן הראשון הזה, זכרון לגרותו אשר היה בארץ כוש… האמנם לא קרא הבן הנולד לו ראשון "אליעזר" – לפי שעדיין היה בורח מחמת מלך מלאכי מות פרעה, והוצדק מפחדו, ללכת מגוי אל גוי, מממלכה אל עם אחר, וגם שם לא היה בטח… אמנם כשהובטח ממנו יתברך, ואמר לו לך שוב מצרימה, כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך, אז קרא לבן הנולד לו בזמן ההוא אליעזר".

לסיכום, גם הפרשנים וגם המדרשים התייחסו למדרש שמות בניו של משה. נראה לי, כי המסקנה המתבקשת היא, כי משה השתמש בשמות ידועים שהיה בהם צליל המזכיר את מה שקרה לו.

מופע על-חושי

שמות כ

יד וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת וְאֶת-הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת-הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק. טו וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה דַּבֵּר-אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל-יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן-נָמוּת. טז וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם אַל-תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל-פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ. יז וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל-הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר-שָׁם הָאֱלֹהִים. {ס}

"וכל העם רואים את הקולות" מופיע בתיאור מעמד הר סיני שבפרשתנו, ובעל ה"תורה תמימה" מעלה את התהייה המתבקשת: "דבר השייך לחוש השמיעה, לא ייתכן לייחס לחוש הראיה". הקולות אמורים להישמע. כיצד אם כן יכול העם לראותם?

תשובות רבות ניתנו על-ידי הפרשנים:

מכילתא: "וכל העם רואים" – מלמד שלא היה בהם אחד סומא ומנין שלא היה בהם אלם ת"ל ויענו כל העם ומנין שלא היה בהם חרש ת"ל נעשה ונשמע. "רואים את הקולות" – רואין את הנשמע שאי אפשר לראות במקום אחר. "את הקולות" – היוצאין מפי הגבורה. "וינעו" – אין נוע אלא זיע "ויעמדו מרחוק" – היו נרתעין לאחוריהם י"ב מיל כאורך מחניהם ומלאכי השרת באין ומסייעין אותן להחזירן שנא' (תהלים סח) יג מַלְכֵי צְבָאוֹת יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן.

אברבנאל אמר שיש להבין את המלה "את" במשמעות של "עם", כמו במקומות אחרים בתורה, וכוונת המלים: "רואים את הקולות ואת הלפידים" היא, שראו עם הקולות, את הלפידים.

פירושים דומים מסבירים, שכשנאמר: "רואים את הקולות", הכוונה ששמעו את הקולות וראו את התופעות שנלוו לקולות, כמו הברד והאבנים (רשב"ם), או האש (רבינו בחיי), או ששמעו את קול ה' ברעמים וראוהו בברקים (ילקוט שמעוני).

יש המפרשים את הראיה במשמעות של הבנה, כמו רבינו בחיי: "ראיה זו עניין של השגה, וכן 'ראה ריח בני כריח השדה'" – כשם שאי אפשר לראות את הריח, כך גם הקול לא נראה אלא ניתן להבנה.

באופן דומה מסביר ה"חזקוני": "אפילו בדבר שאינו נראה אבל ידוע שהוא כן הוא, נופל לומר לשון 'ראיה'". כלומר, הראייה היא הידיעה או ההבנה, כמו – "וירא העם כי בושש משה", הרי אי אפשר לראות שהוא לא בא, אלא הבינו, ידעו שבושש משה לבוא. כך גם ספורנו: "כמו 'ולבי ראה' – התבוננו בעניין הקולות".

בפרשת ראה פירוש המלה ראה הוא: הבן, ולא בהכרח ראה בחוש הראייה. פירוש זה שכיח בתורה ובשפה העברית, ואין כל צורך לייחס גישה מדעית לדברים כה פשוטים וברורים. השפה העברית גדושה בדימויים המעשירים אותה הרבה מעל שפות אחרות אף שיש בהן יותר מלים, אך פחות מובנים ופחות צירופים, וודאי שפחות עושר-שפה. המלה ראה היא דוגמא אחת. עם זאת, כל מידע מדעי תורם אם לא להבנת כוונת הכתוב במקרה ספציפי זה, הרי להבנת הסוגיה המדעית שאף היא בת חשיבות רבה.

מפרשים אחרים מדברים על ראיה ממש, אך מסבירים שמה שהם ראו אלו דברים שלא כדרך הטבע, אלא כדברי "העמק דבר": "דבר נשגב ונעלה בקודש". ה"כלי יקר" אומר, שכל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה מיד נתגשם והיה בו ממשות, עד שהיו רואים באוויר את האותיות פורחות, וכאילו היה הכל כתבו לפניהם. אותם קולות שנשמעו, ראו בעיניהם בצורת אותיות. לסיכום, או שמפרשים את הראיה כהשגה, או שזו ראיה ממש את האש שהתלוותה לקולות, או את האותיות הפורחות באוויר.

ניתן להסביר את המעמד במונחים של תפיסה על-חושית, מתוך הפרפסיכולוגיה המודרנית. לרבים קורה, שנזכרו באדם שזמן לרב לא חשבו עליו, ולפתע, באותו רגע הוא מתקשר. בדרך כלל איננו מקדישים לכך תשומת לב מיוחדת, אלא במקרים יוצאי-דופן. כמו למשל, בחלום המתגשם לפרטי פרטיו. תופעות כאלה נכללות בתחום התפיסה העל-חושית, הכוללת: טלפתיה, ראית העתיד, ראית נסתר וראית עבר, והן נחקרות ע"י מדענים בצורה מבוקרת בתנאי מעבדה. נבדקים מתארים את מה שהם רואים ב"עיני רוחם" כאשר הם נמצאים בחדר אטום, או בזמן חלימה, והתיאורים מתאימים למציאות. התוצאות של ניסויים אלו הראו בצורה מובהקת מבחינה סטטיסטית, שיש השגת אינפורמציה שלא בעזרת החושים.

יתכן שזה מה שהתרחש במעמד הר-סיני. ניתן לומר, שיש כאן גילוי של אותה תפיסה על-חושית, טלפתית. שהרי, הקב"ה אינו גוף, והמסר שהוא רוצה להעביר לעם ישראל יכול להיות מועבר ללא עזרת החושים אלא בעין רוחנית או באוזן הרוחנית. אין בשפה שלנו מלים המתארות השגת אינפורמציה בדרך זו, ומכאן השימוש בעירוב קטגוריות של שמיעה וראיה.

אין הסבר מדעי לתפיסה העל-חושית. ההסבר הפשוט הוא קיומה של נשמה. הנשמה מקושרת באיזשהו אופן לאדם כגוף כשהאדם בחיים, אך קיומה אינו תלוי בגוף, והיא ממשיכה להתקיים לאחר מותו. הנשמה משוחררת מהמגבלות הפיסיקליות של חלל וזמן. כך יכולים לבוא לידי ביטוי בנשמה כוחות של השגת יידע שלא בעזרת החושים, תוך מה שנקרא בפרפסיכולוגיה המודרנית "תקשור" ישיר עם ישות רוחנית אחרת.

הרמח"ל, שהעיד על עצמו כי הוא מתקשר עם נשמות, כותב: "וזה נקרא ראית הנשמה, שאין ראייתה כראיית הגוף, שאין ראייתה כראית העיניים". יש כאן ראיה טלפתית.

במעמד הר סיני היו בני ישראל ברמה רוחנית כה גבוהה, שהתעלו מכבלי הגוף והעניקו לנשמה את הדומיננטיות, כך שיכלה לתפוס ללא חושים פיסיים את הנאמר על-ידי הקב"ה. אמרו חז"ל: "על כל דבור ודבור ששמעו מפי ה' יצאה נשמתן" (שבת פ"ח), ומסביר המלבי"ם, שהחומר על גופם היווה מסך מבדיל ביניהם ובין הקודש, ולכן "נפשם…התפשטה לגמרי ונפרדה מגופם…וראו בעין הנפשי הפנימי…ואחרי כלות הדיבור חזרה נפשם לגופם…אז ראו בעין בשר". התפיסה העל-חושית, ראיית הנשמה, אינה שייכת לחוש אחד מסוים, אלא כביכול כוללת את חווית כל החושים, בהיותה מעליהם. אולי לזה התכוון אבן עזרא, כשכתב בפירושו לפסוקנו: "כל הרגשות מתחברות אל מקום אחד…בעבור התחברות הרגשות במקום שעל המצח". (מעניין לציין, שהפילוסופיה ההודית מדברת על מרכזי אנרגיה, הנקראים צ'קרות. הצ'קרה האחראית על האינטואיציה ועל התפיסה העל-חושית נקראת "העין השלישית", וממוקמת במרכז המצח).

הכתוב אומר: "רואים את הקולות" ולא "ראו". מסביר הרב אפשטיין ("אש דת"): "להורות לנו שבכל דור ודור קיימת בחינה זו בזעיר אנפין ובפרטות אצל אנשי המעלה, אלא שבמתן תורה זכו כולם לכך".

אנו בתרבות המערבית נוטים ליתר רציונליזציה, אך לאנשים מאמינים, שחלק מהשקפתם הוא, שהעולם הזה הוא רק פרוזדור לעולם הבא, ושהנשמה היא עיקר מהותם, קל יותר לקבל את הטענה בדבר כוחותיה של הנשמה.

רואים לך…

שמות כ

כב וְלֹא-תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל-מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא-תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו. {פ}

תחתונים הם בגד אשר לובשים בצמוד לגוף, מתחת למכנסיים, לחצאית או לשמלה במטרה להגן על איברי המין ולכסות אותם, וכן להגן על בד הבגדים מהפרשות.

משחר ההיסטוריה נהגו בני האדם להסתיר את איברי המין. על פי המסורת נהגו אדם וחוה להשתמש בעלי תאנה. בעת העתיקה השתמשו בעיקר בבד גס שנכרך סביב המותניים. בסוף המאה ה-14, כשמכנסיים נעשו פופולריים בקרב הציבור, לא נותר עוד שימוש לחיתולים קדומים אלו בעולם המערבי. מספר שבטים בברזיל ואפריקה עדיין משתמשים בשיטה זו.

התחתונים כפריט לבוש תחתון נפוץ הומצאו בתחילת העידן הוויקטוריאני – המלכה ויקטוריה טענה כי לא מכובד שאיברי המין יגעו בבד המכנסיים. בשל כך פותחו בגדים תחתונים מכותנה מלאה ללבישה מתחת למכנסי הגבר – גטקס. יש לציין כי התחתונים הראשונים היו ארוכים עד גובה הברכיים ורק לקראת סוף העידן הוויקטוריאני קוצרו לכשליש מגודלן המקורי.

התחתונים יוצרו בגזרה אחת ובגוון אחד בלבד – לבן. עם התחלת המהפכה התעשייתית החלו יזמים לייצר את התחתונים לגבר בצורה תעשייתית. מחירי הכותנה ירדו ואנשים עם הכנסה נמוכה יכלו להרשות לעצמם לקנות פריט לבוש זה.

עד תחילת המאה ה-20 עדיין נתפסו התחתונים כפריט לבוש לא הכרחי, אולם כאשר האפיפיור יצא בהצהרה כי על אברי המין להישאר מוצנעים כמה שניתן, הכנסייה הקתולית באירלנד הכניסה את התחתונים כפריט חובה שעל המאמין להשתמש בו באופן קבוע. משם הופץ המנהג ברחבי העולם.

כיום הפריט מיוצר במספר רב של דגמים, גוונים וסוגי בדים. הפריט הדומה ביותר לתחתונים הקדומים הינם תחתוני הבוקסר אשר נפוצים בעיקר בעולם המערבי. התחתונים של ימינו הם פריט חובה בכל מלתחה ואישה שהולכת ללא תחתונים נחשבת למתריסה ונון קונפורמיסטית. בוטיק לנז'ריי שמוכר פיסות תחרה שעיצבו מעצבים דגולים הוא מראה שכיח בכל מדינה מערבית ובשנת 2003 הוערך שוק ההלבשה התחתונה העולמי ב-23 מיליארד דולר.

הצעת חוק בברזיל: כלות חייבות ללבוש תחתונים

יותר ויותר נשים בעיר וילה ולחה בברזיל אימצו לאחרונה את המנהג הרווח במדינה: להגיע לטקס החתונה עם שמלת חתונה – אך בלי בגדים תחתונים. הסיבה: הברזילאיות מאמינות שחתונה שתערך ללא תחתונים היא סימן לחיי נישואים ארוכים.

אין ספק שמדובר במנהג מעניין, אך עתה חבר מועצה ברזילאי העונה לשם אוזייאס זיז רוצה לשים לזה סוף: "הנשים יכולות להתחתן איך שהן רוצות, אך כשהן נכנסות לכנסייה הן חייבות להראות כבוד. ובלי תחתונים זה פשוט בלתי מתקבל על הדעת", כך קראנו אותו אומר בדיילי מייל. בנוסף לאיסור על הסרת התחתונים טרם החתונה, זיז רוצה גם להגביל את קו המחשוף. ההסבר שלו: זה יחסוך מבוכה מאנשי הדת שמנהלים את הטקסים.

אנחנו לא יודעים אם ההצעה של זיז תעבור, אבל בואו נעצור רגע אחד ונדמיין שאכן זה קורה. מי, במקרה זה, יהיה אחראי לוודא שהכלות אכן פוסעות בכנסייה כשהן מהוגנות גם מתחת לשמלה? האם אנשי הדת הברזילאים ימנו עובדים מיוחדים שיהיו אחראים להציץ מתחת לשמלות הכלה כדי לבדוק האם יש או אין תחתונים? ומה צריך לעשות כדי להתקבל למשרה שכזאת?

אבל זיז עונה חלקית על השאלה שלנו: "לא נבצע בדיקות". כמה מאכזב. אז מה כן יהיה? קמפיין חינוכי בנושא. אתם יכולים לדמיין את זה? "אל תתחתני בלי תחתונים! אלוהים מסתכל!" כן, זה בטוח יעבוד.