פרשת ויצא – מאמר שלישי

פרשת השבוע – ויצא (בראשית כח, י – לב, ג)

השבוע שבין ד בכסלו – י בכסלו ה'תשע"ג (18 בנובמבר – 24 בנובמבר 2012)

הפטרה: בספר הושע שבתרי עשר. מתחילים בפרק י"ב פסוק יג ומסיימים בפרק י"ד פסוק י.

בראשית כח

י וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה.  יא וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא.  יב וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ.  יג וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ.  יד וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל-מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ.  טו וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת  כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם-עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ.  טז וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי.  יז וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה-נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה  אֵין זֶה כִּי אִם-בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם.  יח וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת-הָאֶבֶן אֲשֶׁר-שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל-רֹאשָׁהּ.  יט וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית-אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם-הָעִיר לָרִאשֹׁנָה.  כ וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר  אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ.  כא וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל-בֵּית אָבִי וְהָיָה יְהוָה לִי לֵאלֹהִים.  כב וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן-לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ.

מדרש תנחומא:

את האבן

א"ר אבהו בשם ר"ש בן לקיש: כיון שראו האבנים, שהיו תחת מראשותיו כבודו של הקדוש ברוך הוא, נמחו כולם ונעשו אבן אחת. מנין? שעד שלא ישן כתיב: ויקח מאבני המקום אבנים הרבה. כיון שננער, כתיב: ויקח את האבן אבן אחת:
ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו א"ר שמואל בר נחמן: אלו שרי אומות העכו"ם. דא"ר שמואל בר נחמן: מלמד, שהראה לו הקב"ה לאבינו יעקב: שרה של בבל עולה שבעין עוקים ויורד, ושל מדי חמישים ושנים, ושל יון מאה ויורד, ושל אדום עלה ולא ידע כמה. באותה שעה נתיירא יעקב אבינו ואמר: שמא לזה אין לו ירידה?! א"ל הקדוש ברוך הוא: (ירמיה ל) ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל, כביכול אפילו אתה רואהו עולה אצלי, משם אני מורידו, שנאמר: (עובדיה א) אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך, משם אורידך נאם ה'.
א"ר ברכיה בשם רבי חלבו ור' שמואל בן יוסינה: מלמד, שהראהו הקב"ה ליעקב אבינו,
שרה של בבל עולה ויורד, ושל מדי עולה ויורד, ושל יון עולה ויורד, ושל אדום עולה ויורד.
א"ל הקדוש ברוך הוא ליעקב: יעקב, למה אין אתה עולה? באותה שעה נתיירא אבינו יעקב, ואמר: כשם שיש לאלו ירידה, כך אני יש לי ירידה. א"ל הקב"ה: אם אתה עולה אין לך ירידה, ולא האמין ולא עלה.
ר' שמואל בן יוסינה היה דורש: (תהלים עח) בכל זאת חטאו עוד ולא האמינו בנפלאותיו.
א"ל הקדוש ברוך הוא: אילו עלית והאמנת, לא הייתה לך ירידה לעולם, אלא הואיל ולא האמנת, הרי בניך משתעבדין בהללו ד' מלכויות בעוה"ז, במסים, ובארנוניות, ובגולגליות.
א"ל יעקב: יכול לעולם? א"ל: אל תירא עבדי יעקב, אל תחת ישראל, כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים מארץ מגליא מאספניה ומחברותיה, ושב יעקב מבבל ושקט ממדי ושאנן מיון ואין מחריד, מאדום כי אעשה כלה בכל הגויים אשר הפיצותיך שם באומות העולם, שהן מכלין את שדותיהן. אבל ישראל שאין מכלין את שדותיהן ואותך לא אעשה כלה, אלא מייסרך בייסורין בעולם הזה, בשביל לנקותך מעונותיך לעתיד לבוא, לכך נאמר: ויחלום:

ויצא יעקב,
זה שאמר הכתוב: (תהלים צח) כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך. אמר ר' מאיר:
עשה אדם מצווה אחת מוסרין לו מלאך אחד. עשה שתי מצות מוסרין לו שני מלאכים.
עשה מצות הרבה מוסרין לו מלאכים הרבה, שנאמר: כי מלאכיו יצווה לך לשמרך וגו'.
ולמה? כדי לשומרו מן המזיקין, שנאמר: יפול מצדך אלף וגו'. ומה הוא יפול?
משלימין לו, כענין שנאמר: (ד"ה א יב) וממנשה נפלו על דוד, ורבבה מימינך.
וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלהים וגו',
אמר ר' ברכיה: בכל מה שתבע יעקב מן הקב"ה השיבו. אמר: אם יהיה אלוהים עמדי, השיבו: והנה אנכי עמך. אמר: ושמרני. השיבו: ושמרתיך בכל אשר תלך. אמר: ושבתי בשלום. השיבו: והשיבותיך. אמר: ונתן לי לחם. ולא השיבו על הפרנסה. אמר הקדוש ברוך הוא: אם אני מבטיחו על הלחם, מהו מבקש ממני עוד? לפיכך, לא הבטיחו על הלחם. ורבנן אמרי:
אף על הפרנסה השיבו, שנאמר: כי לא אעזבך, ואין כי לא אעזבך אלא לחם, כמה דאת אמר: (תהלים לז) לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם.

רש"י שמבאר שהמלאכים שעולים אלו המלאכים שמלווים את יעקב בארץ ישראל אך אינם יוצאים מהארץ ואילו היורדים הם המלאכים שמלווים אותו בחזרתו לארץ. כמובן שזה הפוך מהמקובל היום שהעוזבים את הארץ הם היורדים והחוזרים ארצה הם העולים.

סיפור בניינו של מגדל בבל (בראשית יא, א-ט) הוא סיפור הגאווה האנושית שאיננה יודעת גבולות.

דומה כי מדרש השם "בבל" מלשון "בלל ה'…" בא להתמודד עם המשמעות הבבלית הרווחת של שם המקום: Bab-ilu – שער האל, או Bab i-lani – שער האלים, משמעות שהיתה ידועה בישראל, כמו שניווכח לראות.

דומה כי התורה, אשר לא היתה מוכנה לקבל כי בבל – עירם של עובדי אלילים – היא-היא שער השמים, מצאה לה דרכים שונות להתמודד עם המסורת הבבלית, שהיתה רווחת גם בקרב ישראל: הצגת מעשה הבניין במראה מעוותת, כסיפור של כישלון ושחצנות אנושיים מחד גיסא, והצגת סיפור חלופי על שער השמים, אשר מקומו בארץ ישראל, מרכז האמונה באל אחד, מאידך גיסא. סיפור חלופי זה מצוי בבראשית כ"ח.

בדרכו של יעקב לארץ גלותו בחרן, הוא עוצר למנוחת לילה במקום העתיד להיקרא בשם בית-אל וחולם בו חלום: "ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו" (בראשית כח, יב). המילים "וראשו מגיע השמימה" מעוררות את זכר אפיונו של מגדל בבל: "וראשו בשמים" (בראשית יא, ד). ואין אח ורע לביטויים אלה בסיפורת המקראית.

אכן, מבט מקרוב בסיפורי מגדל בבל וסולם יעקב והשוואתם זה לזה מעידים כי סיפור ראשיתו של מקום הפולחן בבית-אל הוא היפוך מעשה ראשיתה של בבל כהופעתו בספר בראשית.

(א) בנין מגדל וראשו בשמים הוא, כאמור, יוזמה אנושית פסולה שסופה כישלון, ואילו בגילוי סולם שראשו בשמים, כהופעתו בחלומו של יעקב, מתממש רצונו של האלוהים. בניגוד לסיפור המגדל, שבו מבקשים בני אדם לעלות לשמים, בסיפור הסולם האדם נותר על פני האדמה, ואילו מלאכיו של האלוהים, העולים ויורדים בסולם, הם היוצרים את הקשר בין שמים לארץ.

(ב) גם מקומו של האלוהים בשני הסיפורים מוצג על דרך הניגוד. כדי לראות במעשה בני האדם, בוני המגדל, ולהענישם, האלוהים יורד ממקומו: "וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל, אשר בנו בני האדם" (יא, ה). אך בדברו אל יעקב דברי הבטחה ונחמה יעמוד האלוהים למעלה, בראש הסולם: "והנה ה' ניצב עליו ויאמר אני ה' אלהי אברהם אביך) "כח, יג).

 (ב) בשני הסיפורים באים מדרשי שמות, אך בניגוד למדרש השלילי של השם "בבל" בסיפור המגדל, המבטא את קללתו של המקום, מדרש השם "בית אל" מבטא את נוכחות ה' במקום, ברכה ותקווה: "ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים" (פסוק יז), "ויקרא את שם המקום ההוא בית-אל…" (פסוק יט) "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים…" (פסוק כב). בדברי יעקב על אודות בית-אל, "וזה שער השמים", יש לראות אפוא ביטוי של פולמוס כלפי הדעה הממקמת את השער לאלוהים בבבל, וקביעה נחרצת כי מקומו לא שם, אלא במקדש אשר בבית-אל.

בהעתקת שער השמים מבבל (שאינה ראויה עוד לתואר זה) אל בית-אל, שבה ה' הוא המראה ליעקב את מקומו של השער, לא הסתיים תהליך נדידת השער ממסורת למסורת וממקום למקום. בית-אל מצויה כידוע בממלכת הצפון, והיא עיר מקדש מרכזית בממלכה זו. עם התקדשותה של ירושלים, בממלכת יהודה, שדחתה מפניה את קדושת ערי המקדש האחרות, נוצר הצורך להעביר את מסורת שער השמים אל תחומה של ממלכה זו.

ביטוי לצורך זה מצוי באחת הנוסחאות של סיפור גורן ארונה, הוא סיפור התקדשותה של ירושלים בימי דוד, המופיע במקרא פעמיים (שמואל ב' כד; דברי הימים א' כא). לפי סיפור זה מעניש אלוהים את דוד במגפה שפוגעת בעם, וכאשר מגיע המלאך המשחית לירושלים, ה' עוצר אותו ודוד מצטווה להקים מזבח במקום שבו נעצרה המגפה. בנוסחתו המאוחרת יותר של הסיפור, זו שבספר דברי הימים א', מתווסף כתוב שאין דומה לו במקור שבשמואל ב: "ויאמר דויד זה הוא בית ה' האלהים, וזה מזבח לעולה לישראל" (כב, א). עיצוב לשוני זה הוא ביטוי לראיית שני מקומות הפולחן כשמות מתחלפים למקום אחד, רוצה לומר: אין "בית-אל" אלא שם אחר לירושלים. דרך זו נוקט מאוחר יותר המדרש, המזהה מפורשות את בית-אל עם ירושלים:

פרקי דרבי אליעזר לה:

בן שבעים ושבע שנה היה יעקב בצאתו מבית אביו והיתה הבאר מהלכת לפניו מבאר שבע ועד הר המוריה. והגיע בחצי היום לשם… וילן שם כי בא השמש. לקח יעקב י"ב אבנים מאבני המזבח שנעקד עליו יצחק אביו ושם אותן מראשותיו באותו מקום… השכים יעקב בפחד גדול ואמר: ביתו של הקב"ה במקום הזה, שנאמר "וזה שער השמים"… וישב יעקב ללקט את האבנים ומצא אותם כולם אבן אחת, ושם אותן מצבה… מה עשה הקב"ה? נטה רגל ימינו וטבעה האבן עד עמקי תהומות ועשה אותה סניף לארץ… לפיכך נקראת אבן השתייה, שמשם הוא טבור הארץ ומשם נמתח כל הארץ ועליה היכל ה' עומד שנאמר "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים" (שם, פסוק כב).

סיפור בראשית כ"ח, תמונת הראי של סיפור מגדל בבל, לא סיים אפוא את מסכת נדודיו של שער השמים. בעל ספר דברי הימים מבטא את תפישת העברתו של השער אל מקום חדש, אל המקדש בהר ה'.

שתי תמונות ראי מתמודדות אפוא עם המסורת הרווחת על אודות שער השמים שבבבל – זו של בית-אל שבממלכת הצפון, וזו של ירושלים שבממלכת יהודה – ממלכה-ממלכה ושער השמים שלה. ואילו סיפור המגדל עצמו נעשה בתורה לסיפור של לעג על אפסות האדם המבקש להיות כאלוהים.

ישעיהו ליבוביץ

"ויצא יעקב" – במה הוא יוצא מבית אביו לגולה? הוא יוצא מצויד בבכורה ובברכה אשר בהן זכה בדרכים עקלקלות, בדרכים שבהן מעורבות זכות וחובה. אבל מלבד הציוד הזה, שבו נכלל הייעוד הגדול שמגיע אליו מאברהם אבינו, אין בידו מאומה. במקלו הוא עובר את הירדן, כפי שהוא מעיד בעצמו עשרים שנה לאחר-מכן על הפרשה הדרמטית שבה היה מעורב, כשרכש את הבכורה ואת הברכה. המאורע הראשון הגדול הוא החלום הנבואי אשר הוא זוכה בו. אותו חלום, אשר דורות על דורות של לומדי המקרא, פרשני המקרא ודרשני המקרא מגלים בו רמזים וסודות ומשמעויות עמוקות. אבל לאחר החלום הזה, כשיעקב מקיץ משנתו, הוא נודר נדר. הנדר הזה הוא תמוה מכמה וכמה בחינות.

הנדר הזה תמוה קודם-כל מבחינה זו, שלאחר ההתגלות האלהית הגדולה והייעוד העצום הכלול בחזון החלומי, יעקב כאילו מדבר רק על סיפוק צרכיו הגשמיים: על לחם לאכול ובגד ללבוש, וחזרה בשלום אל בית אביו. יתר-על-כן, הוא כאילו מתנה תנאי: אם יסופקו לו צרכיו וה' יהיה בעזרו – כך אפשר להבין – אז יהיה לו לאלהים. אבל ניתן לפרש את הדברים האלה בצורה אחרת לגמרי, וכך גם הובנו הדברים על-ידי לומדי חומש בראשית בכל הזמנים ובכל הדורות. יעקב אבינו איננו מתנה כאן תנאי לקבלת עול מלכות שמים. "והיה ה' לי לאלהים" אינו השכר שהוא מצפה לו, אלא כלול במה שהוא דורש – לחם לאכול ובגד ללבוש וחזרה לבית אביו ושה' יהיה לו לאלהים. אבל הפרשנות המדרשית מעמיקה בדבר הזה יותר, והיא הופכת את נדרו של יעקב מבקשה שהוא מעלה לסיפוק צרכיו להתחייבות שהוא מקבל על עצמו כלפי אלהים. והנה אני קורא את לשון המדרש: "אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך אשר אנכי הולך" – "בדרך": ישמרני מלשון-הרע, בהתאם לפסוק: "וידרכו את לשונם קשתם שקר"; "ונתן לי לחם לאכול": ישמרני מגילוי-עריות, בהתאם לרמז הידוע של "הלחם אשר הוא אוכל", הוא האשה; "ושבתי בשלום אל בית אבי", פשוטו כמשמעו: הימנעות משפיכות-דמים; "והיה ה' לי לאלהים": ישמרני מעבודה זרה. זאת אומרת, שיעקב איננו מבקש סיפוק צרכיו, אלא הוא מבקש שיעזור לו ה' שיעשה את חובתו, שימנע ממנו לשון-הרע ושפיכות-דמים וגילוי-עריות ועבודה-זרה. הנדר הזה הוא התחייבות דתית-אמונית גדולה מאד, ואיננו בקשה למתן שכר.

אבל הפרשנות המדרשית מעמיקה בעניין זה יותר, בצורה שהיא כמעט מבעיתה. המדרש עומד על כך שיעקב התגלגל למצב אשר בו, מבחינת פשט הדברים, הוא מתחנן על לחם לאכול ובגד ללבוש, משום שאין לו שום דבר: במקלו הוא עובר את הירדן, והוא מתחנן לשוב בשלום, משום שהוא נמצא במצוקה גדולה ובסכנה גדולה. אבל מה גרם לו להימצא במצב הזה? העובדה שאת הבכורה ואת הברכה רכש בדרכים עקלקלות, וגרם בזה לשנאת עשו אחיו, אשר בגללה נאלץ לברוח ולגְלות. והמדרש אינו נושא פנים ליעקב, ואומר את הדבר המבעית: כל אותם הדברים אשר יעקב ביקש להימנע מהם, כולם באו עליו. הוא ביקש להימנע מלשון-הרע, והנה מה אירע לו ולביתו? "ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם", ומלשון-הרע הזה נתגלגלה מכירת יוסף וירידת אבותינו למצרים. יעקב ביקש שיימנע גילוי-עריות בביתו, והנה אירעו בביתו פרשת ראובן ובלהה ופרשת יהודה ותמר. הוא ביקש מאד לחיות בשלום ולהימנע משפיכות-דמים, ואירעה פרשת שכם ושמעון ולוי – המעשה אשר אמנם יש לו צידוק והצדקה ("הכזונה יעשה את אחותינו"), ואף-על-פי-כן הוא מעשה מקולל אשר את קללתו יעקב מזכיר לפני מותו, עשרות שנים לאחר המאורע. כל מה שביקש יעקב שיימנע ממנו בא עליו: פרשת לשון-הרע, פרשת גילוי-עריות במשפחתו, פרשת שפיכות-דמים ואפילו פרשת עבודה-זרה – רחל מכניסה את התרפים של אביה לביתו, ויעקב צריך אחר-כך לדרוש מבניו להסיר את אלהי הנכר אשר "בתוכם". כאן אנחנו מגלים שאלהים איננו נושא פנים גם לבחיריו. אדרבא, אפשר לומר: דווקא לבחיריו אין הוא נושא פנים. לכן בחיר האבות, אשר משיג את הייעוד האלהי המכוון אליו, עוברים עליו כל האירועים הקשים האלה. הוא נכשל בכל הכשלונות האלה משום שבדרכו להגשמת ייעודו לא הלך בדרך הישרה.

ההפטרה

הושע יב

יג וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה וּבְאִשָּׁה שָׁמָר. יד וּבְנָבִיא הֶעֱלָה יְהוָה אֶת-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם וּבְנָבִיא נִשְׁמָר. טו הִכְעִיס אֶפְרַיִם תַּמְרוּרִים וְדָמָיו עָלָיו יִטּוֹשׁ וְחֶרְפָּתוֹ יָשִׁיב לוֹ אֲדֹנָיו.

בשני הפסוקים הראשונים של ההפטרה שנקרא מחר בספר הושע פרק י"ב המילה "שמר" חוזרת עם משמעויות שונות. בפסוק הראשון של ההפטרה כתוב: "ויברח יעקב שדה ארם ויעבוד ישראל באשה ואישה שמר". בפסוק השני כתוב "ובנביא העלה השם את ישראל ממצרים ובנביא נשמר". ברור ומובן שכאשר הנביא, כלומר משה, היה במדבר עם בני ישראל הוא ממש שמר עליהם. אך כאשר כתוב "ובאשה שמר" אצל יעקב, מה הכוונה?

לכל אחד משני הפסוקים הללו שבהפטרה קיים פסוק דומה או אפילו מקביל בתוך הפרשה עצמה. נזכיר שבפסוק הראשון כתוב: "ויברח יעקב שדה ארם ויעבוד ישראל באשה ואישה שמר". פסוק זה מתמצת את החלק הראשון של הפרשה. יעקב בורח מביתו והוא עובד ושומר אצל לבן במשך 14 שנה בעבור אשה.

אך לא רק הסיפור בפרשה דומה לפסוק בהפטרה אלא יש גם פסוקים דומים מאוד. כתוב בפרשה "אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה" ואח"כ כתוב "אשובה ארעה צאנך אשמור". שוב פעם נתקלנו במילה "שמירה" וברור כאן מה הכוונה. העבודה של יעקב היתה שמירה על הצאן.

אני חוזר ומזכיר שטרם ביררנו מה הכוונה של "ואישה שמר" שמופיע בהפטרה כי ברור שיעקב לא שמר על האשה כמו שהוא שומר על צאן. נתבונן בפסוק בהמשך ספר בראשית בסיפור עם יוסף ואחיו. שם כתוב "ואביו" ,כלומר יעקב, "שמר את הדבר". רש"י במקום מסביר ששמירה זו ציפייה. יעקב ציפה ליום שיוסף יחזור. אם כן, כאן כשכתוב "ואשה שמר" הכוונה היא שיעקב ציפה ליום שהוא יוכל להיות עם אישה, רחל. אם כן, כאשר כתוב בפסוק "ויעבוד ישראל באשה ואישה שמר", עבור יעקב הידיעה שהוא עובד עבור רחל ממתיקה את שנות העבודה הקשות. יעקב שמר על הצאן אך בליבו נשמר הזיכרון של רחל ולרחל הוא ציפה.

בדיעבד נתברר שיעקב עבד ללאה שבע שנים אבל ציפייתו וליבו היו עבור רחל ותיכף נחזור לענין זה.

בפסוק השני כשכתוב "ובנביא נשמר", כפי שכבר הזכרתי, הכוונה המילולית היא למעשה ממשי של שמירה על בני ישראל בעת שהותם במדבר ולא מדובר בציפייה כמו ב"ואישה שמר". המעשה של "ובנביא שמר" היה בעצם חסדי השם. הקב"ה שמר על עם ישראל בשביל עם ישראל עצמו ולא כמו אצל יעקב ששמר לאישה בשביל ביתו ובשביל עצמו. בסופו של דבר השם העלה את עם ישראל ממצרים ובכך הכשיר אותם להיות לו לרעיה ובאמצעות נביא שמר הקב"ה על ישראל במדבר.

ההקבלה בפסוקים בין הקב"ה ויעקב מלמד על משהו נוסף מעבר למה שראינו עד עכשיו. והשמירה לא היתה רק למען היות עם ישראל לרעיתו של השם. הנביא הושע בהמשך ההפטרה מדבר על האכזבה המרה מעם ישראל. כתוב "הכעיס אפרים תמרורים.." והכעס הזה הופך את הקב"ה, השומר, לחיה טורפת ככתוב "ואהי להם שחל, כנמר על דרך אשור, אפגשם כדב שכול  ואוכלם שם כלביא, חית השדה תבקעם". התיאור של הקב"ה כאן הוא חיה טורפת וכבר איננו כשומר.

בכל זאת אנו רואים ולומדים מההפטרה שלמרות האכזבות והמרירות, הקשר עם השם לא לגמרי ניתק. בהמשכה של ההפטרה באה הקריאה "שובה ישראל עד ה' אלוקיך". תמיד קיימת אפשרות לשוב ועדיין קיימת גחלת של אהבה וכתוב "ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו".הקב"ה לא יזרוק אותנו ותמיד הוא משאיר לנו פתח לחזור אליו.

מצאנו הקבלה דומה לכך גם אצל יעקב. יעקב עבד וליבו שמר וציפה לקשר העתידי עם רחל אך ברגע המכריע רחל הוחלפה בלאה. למרות שרימו אותו יעקב בכל זאת לא נתן לאכזבתו להתנתק מלאה אלא הוא שמר לה אמונים. כמו יעקב ללאה, כך הקב"ה קשור בישראל והוא אף פעם לא ישלח אותנו אלא הוא תמיד יצפה לשובנו ושומר לנו אמונים.

עם ישראל הם לקב"ה כמו רחל ולאה יחד. הקב"ה חש חיבה גדולה לעם ישראל כמו שיעקב חש כלפי רחל. הקב"ה גם כן מגלה פנים של רעיה כאילו כפויה ואינה אהובה כלאה ובכל זאת הוא אינו שולח אותנו כמו שיעקב לא שלח את לאה. כך הקב"ה אינו מסוגל לפרוש מעם ישראל ובאה הקריאה "קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ". הקב"ה תמיד חפץ ורוצה שנחזור אליו.

לסיכום: מההפטרה אנו למדים שיעקב שמר, כלומר ציפה, לקבל את רחל ומתוך רמאות הוא קיבל את לאה. למרות הרמאות הוא שמר לה אמונים. מהפסוק השני ראינו שהקב"ה הכשיר את עם ישראל להיות לו לרעיה וגם כאשר אנחנו נסטה מהדרך הוא לא ינטוש אותנו והוא תמיד יצפה לשובנו אליו.

רעיון קטן נוסף: הקריאה של "שובה ישראל" בהפטרה מכוונת לעם ישראל ומזכירה את הקריאה בפרשה שלנו אל יעקב "ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך". השיבה לארץ ישראל היא שיבה אל ה' כי רק בארץ ישראל כרותה ברית שה' יהיה ליעקב ולזרעו לאלוקים".

ולכן, למרות שכאשר הושע הנביא קרא לעם ישראל "שובה ישראל" היו אז כל ישראל על אדמתם, לדורות הקריאה של "שובה ישראל עד ה' " משולבת בקריאה "שוב אל ארץ אבותיך".