פרשת ויגש – מאמר שני

פרשת השבוע – ויגש (בראשית מד, יח – מז, כז)

השבוע שבין כח בכסלו – ד בטבת ה'תשע"א (5 – 11 דצמבר 2010)

ההפטרה היא בספר יחזקאל, פרק ל"ז, פסוקים טו-כח. יחזקאל מנבא על איחוד ממלכת יהודה וממלכת ישראל, המיוחסת אצלו ליוסף.

צום עשרה בטבת (יום שישי, 10 בדצמבר 2010)

עשרה בטבת הוא היום שבו החל המצור של נבוכדנצר השני מלך בבל על ירושלים, שהסתיים בחורבן ממלכת יהודה, ירושלים וחורבן בית המקדש הראשון. היום נקבע כאחד מארבעת הצומות על חורבן ירושלים ביחד עם צום גדליה, שבעה עשר בתמוז ותשעה באב. הרבנות קבעה גם את העשרה בטבת, כיום הקדיש הכללי לזכר הנפטרים והנרצחים שיום מותם לא נודע.

המצור החל בעשרה בטבת בסוף השנה התשיעית של צדקיהו (588 לפנה"ס על פי התארוך המקובל), ונמשך שנה וחצי עד כיבוש ירושלים וחורבן בית המקדש בתשעה באב בשנה האחת עשרה לצדקיהו (שנת 586 לפנה"ס לפי התארוך המקובל).

במהלך המאה הראשונה לפנה"ס, נכבשה ירושלים פעמיים ביום זה; פעם בידי פומפיוס, בשנת 63 לפנה"ס, ופעם בידי הורדוס, בשנת 36 לפנה"ס.

קפיטליזם במצרים של יוסף

בראשית מז

טו וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ כָל-מִצְרַיִם אֶל-יוֹסֵף לֵאמֹר הָבָה-לָּנוּ לֶחֶם וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ  כִּי אָפֵס כָּסֶף.  טז וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם אִם-אָפֵס כָּסֶף.  יז וַיָּבִיאוּ אֶת-מִקְנֵיהֶם אֶל-יוֹסֵף וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר וּבַחֲמֹרִים וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל-מִקְנֵהֶם בַּשָּׁנָה הַהִוא.  יח וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה הַהִוא וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא-נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי כִּי אִם-תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל-אֲדֹנִי  לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי בִּלְתִּי אִם-גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ.  יט לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם-אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵה-אֹתָנוּ וְאֶת-אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה וְתֶן-זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם.  כ וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת-כָּל-אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי-מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי-חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה.  כא וְאֶת-הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים  מִקְצֵה גְבוּל-מִצְרַיִם וְעַד-קָצֵהוּ.  כב רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה  כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת-חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל-כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת-אַדְמָתָם.  כג וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-הָעָם הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת-אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה הֵא-לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת-הָאֲדָמָה.  כד וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם.  כה וַיֹּאמְרוּ הֶחֱיִתָנוּ נִמְצָא-חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה.  כו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד-הַיּוֹם הַזֶּה עַל-אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ  רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לְבַדָּם לֹא הָיְתָה לְפַרְעֹה.

פרשת "ויגש" היא התיאור הראשון בהיסטוריה של  הדינאמיקה של חברה קפיטליסטית. הפרשה מציגה את הצימוד בין בעלות  על רכוש, על נכסים ועל קרקעות לבין כוח ושלטון פוליטיים; ומדגישה איך כאשר הבעלות אט-אט מתנקזת כולה למוקד יחיד, התוצאה היא עבדות לכל האחרים. תיאור תהליך שכזה היה מכונה היום "מרקסיסטי". זהו גם תיאור ראשון של תוצאותיו של העדר סולידריות אנושית וחברתית: יוסף אמנם קידם את עצמו מאד כמשנה לפרעה, אך במחיר רמיסת זכויותיהם של המצרים כולם. כפרס על כך הוא ומשפחת ישראל זכו זמנית לחסדים מפרעה "אֶרֶץ מִצְרַיִם לְפָנֶיךָ הִוא בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אַחֶיךָ". אולם מטיבו של שלטון להתחלף, וכידוע קם פרעה חדש "אֲשֶׁר לֹא-יָדַע, אֶת-יוֹסֵף" (שמות א 8). השלטון חדש כבר לא נזקק ליוסף, וכך הפכו גם בני-ישראל, כמו המצרים לפניהם, לעבדים לפרעה.

אולי דווקא בשל-כך התיאור היחיד של ימי יוסף, של התקופה שלפני העבדות, זוכה לאריכות ולבולטות שכזו; אולי יש כאן לקח נוסף. על סיפורו של יוסף בפרשת "ויגש" לסמן לנו תמרור-אזהרה מפני ההידרדרות, ולאתגר אותנו לשיח של אחריות. כדאי לזכור שגם חברה חזקה ועצמאית עלולה להיגרר לויתור על נכסיה החומריים והפוליטיים; ושבכמה שנים רעות יכול להספיק שלטון יהיר לדרדר חופש אזרחי ואנושי לעבדות. כדאי לזכור שהכרסום בזכויות האדם והאזרח תמיד התקדם צעד-צעד, שלב-שלב, וכדאי לנו לזכור וללמוד מהם השלבים.

התורה משבחת את ארץ-ישראל בהשוואה למצרים בתחום החקלאי: "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים הִוא… והארץ… ארץ הרים ובקעֹת למטר השמים תשתה מים" (דב' יא:י-יא), וכן: "ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה" (שם ח:ט). כלומר א"י שונה ממצרים בכך שהחקלאות שלה ניזונה ממי גשמים, ואילו מצרים ניזונה ממי נהר. לבד מזה וגם בשל כך המחיה בארץ ישראל הייתה מבוססת על גידולים במשפחה ובכפר, ואילו החקלאות במצרים הייתה מבוססת על ערי מסכנות, היינו ערים שבהן מרוכזת התבואה שהועלתה לעיר-המחוז לתשלום מִסים, ושם הייתה מאוכסנת מטעם השלטון המרכזי. אבל שוני זה פעל לא רק לטובת ארץ ישראל כי אם גם לרעתה. כאשר נוצר בה משבר חקלאי עמוק ורעב בעקבות מחסור מתמשך במים (של שנתיים ויותר) וצרות אחרות הנוחתות על היבולים, האפשרות היחידה שנותרה לתושבים הייתה לרדת מצרימה ולבקש שם מחיה, כפי שקרה לאברהם בזמנו וליעקב ובניו בזמנם.

הרעב בא"י תלוי באקלים הים-תיכוני, ומעקב סטטיסטי אחריו מגלה שאחת לכמה שנים היה רעב בקנה-מידה קטן, ואילו אחת לכמה עשרות שנים היה רעב בקנה-מידה גדול. לעומת זאת, החקלאות במצרים תלויה בנילוס, והנילוס ניזון ממערכת-אקלימית הרחוקה אלפי קילומטרים משפך הנילוס בים התיכון. המערכת האקלימית המזינה את הנילוס מצויה באוקיינוס ההודי, ובשל גודלו של אוקיינוס זה (הגדול לאין-שיעור מן הים התיכון) המערכת האקלימית שלו יציבה הרבה יותר, ומספר שנות הרעב במצרים קטן בהרבה ממספר שנות הרעב בארץ ישראל, ובתנאי שמדובר ברעב הנובע ממחסור במים ולא מהתפתחות מזיקים (בר' מא:ג; תה' עח:מד-מז). מבחינה היסטורית ידועות כמה שנות רעב במצרים, ובכלל זה גם מקרים, אמנם בודדים, של התייבשות הנילוס. לשון אחרת – היעדר גשמים במרכז אפריקה הביא לייבוש הנילוס, ועמו קמלה החקלאות במצרים, והרעב כבד בארץ (ישע' יט:ה-יז). לדוגמה, בשנת 1815 הייתה התפרצות געשית אדירה בהר טמבורה שבאיי הודו המזרחית (היום: אינדונזיה), ובשל כך הייתה התקררות גלובלית, עד ששנת 1816 נחשבה ל'שנה ללא-קיץ'. כאשר שמי האוקיאנוס היו מכוסים אפר במשך כמה חודשים, קטנה קרינת השמש, המים לא התאדו, ומקורות הנילוס לא קיבלו מים.

השוני בין הרעב בארץ ישראל בימי אברהם ובין הרעב בימי יעקב הוא שבימי אברהם נבע הרעב מ'כשל' אקלימי בים התיכון בלבד, ואילו הרעב בימי יעקב נגרם מהצטברות של שני אסונות-טבע בלתי תלויים זה בזה: 'כשל' אקלימי בים התיכון מזה ו'כשל' אקלימי באוקיינוס ההודי מזה. מדובר אפוא באסון-טבע בקנה-מידה עולמי.

תושביה של ארץ ישראל שהסתמכו על מי גשמים לא היו ערוכים להתמודד עם הרעב בשל היעדר שלטון ריכוזי בתחום החקלאי ובתחום הפוליטי – 31 מלכים בחבל-ארץ כה קטן לפני ייסוד הממלכה (יהו' יב:כד). ואולם התנאים במצרים היו אחרים לגמרי; האימפריה המצרית ניזונה מן הנילוס וקמה עליו על ידי ריסון מתמיד בן אלפי שנים של הנהר הגדול המספק לתושבי מצרים מקור חיים. בלעדי שלטון ריכוזי המפקח על שטחים רחבים הסמוכים לנהר אין אפשרות לשרוד במצרים. השלטונות חייבים לדאוג לנהר בשעת גאות כבשעת שפל. כאשר הנהר עולה על גדותיו לאחר שנה גשומה מאוד, הוא עלול להציף אדמות חקלאיות רבות, להרוג אלפי תושבים ובהמותיהם ולגרום לא רק להרס אלא גם להכרתת מקור החקלאות במצרים. כלומר השלטון הריכוזי במצרים לאורך הנהר בנה מעצמה אשר קודם שיצאה למלחמה בשכנותיה הייתה לה מלחמת-קיום מתמדת בנהר: ייצוב שפת הנהר, בניית דייק, בניית סכרים, הקמת מערכת תעלות-השקיה ותעלות-ניקוז, מערכת איגום וכל הנצרך לפיתוח חקלאות באקלים מדברי. עיר המחוז המרכזית שימשה מערכת ריכוזית זו לריכוז התבואה שהובלה אליה בדרך כלל באמצעות הנהר ותעלות המים בשל העלויות הגבוהות למדיי של התובלה היבשתית.

במערכת שלטון ריכוזי כמו במצרים איש לא הרים את ידו ואת רגלו ללא רשותו של פרעה או אחד מפקידיו הבכירים, כיוון שאם כל אחד ידאג רק לעצמו, יכריע הנהר את כולם. בלעדי ריכוזיות ניהולית, כאשר יציף הנהר אלפי קילומטרים מרובעים, עשויים התושבים באזורים האחרים לחשוב שאין הדבר נוגע אליהם ולא ינקפו אצבע למען המוכים. ואולם גם אלו שלא סבלו מההצפות במישרין עלולים למות אם לא ינקטו פעולות מסוימות, שכן לאחר שיטפון גדול של הנהר, נהרסת גם התשתית החקלאית, ואז עלולים אנשים למות ברעב ובמחלות שהן תוצאת-לוואי של אסון הטבע. ואגב, אסונות-טבע באים דרך כלל יד-ביד, כפי שמעיד גם הנביא ירמיהו המתאר רעב סמוך לדֶבֶר לא פחות מ-15 פעמים! תופעה זו מוכרת היטב גם ממקרים היסטוריים אחרים. לכן ברור שבתנאי-חיים אלו עשו פקידי המלך הכול כדי לדאוג לרווחתם של תושבי מצרים ועל ידי זה לדאוג לקיומה של החקלאות במצרים (ולרווחתם שלהם), ובתנאי שכולם עבדים לפרעה. כל אחד מן התושבים קיבל אוכל די מחייתו, כיוון שלא רק האנשים היו שייכים לפרעה אלא גם האוכל שאכלו והאדמה שעליה הם ישבו (בר' מז:יט). בשל כך במקרה-אסון יכול פקיד המלך לפנות כפר מסוים ממקומו ולחייב את כל תושביו להגר למקום אחר שבו זקוקים לידיים עובדות. התושבים שיתפו פעולה מפני שידעו שאם לא כן, לא יוכלו לשרוד.

כאן המקום להבהיר פסוק אחד המתאר את מעשי יוסף בשנות הרעב: "ואת העם העביר אֹתו לערים מקצה גבול מצרים ועד קצהו" (מז:כא). השאלה היא מדוע העביר יוסף את תושבי מצרים מקצה הארץ האחד ("גבול" במקרא הוא שטח-ארץ) לקצה האחר. לכאורה כדי להביע בזה את אדנותו עליהם, לאמור ההגליה הייתה אמצעי שלטוני להקניית משמעת, ציות לריבון החדש ותלות בו. ואולם הכול מבינים שאם מגלים תושבים מצד אחד של מצרים לצד האחר בתנאי המדבר והחום המצריים, כמה מהגולים עלולים למות. לפיכך ייחוסו של הסבר כזה למעשי יוסף המתואר כאיש נבון וחכם נראה תמוה. הסמכות שניתנה לו מהמלך הייתה להושיע את מצרים ולדאוג שבסוף שנות הרעב ייוותרו תושבים רבים ככל האפשר, ומטרה זו סותרת מעשה שרירותי של גירוש. על כן מתברר שיוסף לא העביר את התושבים ממקום למקום אלא לתועלת האוכלוסים. לדוגמה, בסין 'המודרנית', כדי להקים סכר חדש (ועל ידי זה לשלוט במים ולהגדיל את שטחי החקלאות), העתיק השלטון ממקומם (לשון אחרת: גירש), יותר מ-2,000,000 תושבים לרווחת שאר האוכלוסים. לכן דומה שגם במצרים העתיקה מעצמה השוכנת על שפת נהר-ענקים, נִייד יוסף את התושבים בשל שיקולים של ממש ולא כדי להפגין את כוחו. הוא ביקש להציל את מצרים, וההסבר לפעולותיו טמון בהבנת החקלאות המצרית העתיקה ובנסיבות הרעב ששרר בה.

לנילוס יש מחזוריות שנתית של גאות ושפל, ואלפי פקידים עסקו בפיקוח לאורך הנהר על זרימתו השוטפת, על מדידת עומקו, על בניית התעלות היוצאות ממנו, על תחזוקתן וכדומה. בכל חודש מחודשי השנה (ובמצרים נהג לוח-שנה שמשי בן 365 יום), אמור הנהר להיות בגובה מסוים, גובה 'ממוצע' על פי התאריך בשנה, המהווה תנאי לחקלאות תקינה ושופעת. ירידה במפלס הנהר מהמקובל הייתה הסימן הראשון לסכנה הצפויה. שכן, בכל שנה הנילוס אמור היה לרדת בחודשים מאי ויוני ולגאות שוב באמצע ספטמבר. ואולם, משבוששה הגאות לבוא, הלכו הצרות ותכפו והתפתחה דינמיקה של אסון; הגידולים יבשו, והסיבה העיקרית להתייבשותם הייתה שירידת מפלס המים בנילוס מנעה את זרימת המים בתעלות. יתרה מזו, מים עומדים בתנאים טרופיים הם מקור בטוח למחלות (למשל מלריה), ובשל כך יש לעשות כמה פעולות חיוניות, והראשונה שבהן היא העמקת תעלות המים כדי לדאוג לזרימת המים בהן. כידוע, הנילוס שימש לא רק קו מים לשתייה ולהשקיה כי אם גם קו ביוב ראשי, והידלדלות מקורות המים הוליכה לשיעור גבוה למדיי של חיידקים במים. הרעב היה מלווה במחלות זיהומיות, ובהם כולרה, טיפוס ודיזנטריה. אגב, כ‑40% מתושבי מצרים העתיקה סבלו מבילהרציה (טפילים בגוף) בשל שתיית מים מזוהמים.

מצרים היא ארץ מדברית, וסופת חול חזקה (מלֻווה בהזנחה בתחזוקה) יכולה בהחלט להביא לסתימת תעלות מים. בשל כך השתמשו כל הפקידים הממונים על תחזוקת הנהר בעובדים המגויסים לעבודות כפייה כמקובל, ובימי הרעב, בשעת ירידת מפלס הנילוס, נצרך כוח-עבודה נוסף להעמקת התעלות. כאמור, הרעב היה מלֻווה במחלות הן בשל הניסיון הנואש של התושבים לאכול מאכלים שבדרך כלל אינם ראויים לאכילה הן בשל זיהום מקורות המים העומדים, ומצב זה הביא לתמותה רבה. רבים מתו מתנאי ההיגיינה הירודים הנלווים לתנאי הרעב, וחללים אלה (ובהם גם בהמות), גרמו מחסור בכוח-אדם שאמור היה לספק את כוח העבודה לתחזוק התעלות ולשמירת החקלאות השורדת. מחסור זה חייב את השלטון המרכזי להעביר כפרים שלמים ממקום אחד, שבו עדיין לא פרצה שואה אקולוגית, למקום שבו היה צורך דחוף בכוח-אדם.

ככל הנראה, זאת הסיבה שיוסף, המשנה למלך מצרים, העביר אלפי אנשים ממקום אחד לאחר, וכך הציל את תושבי מצרים מרעב, מנע כאוס (תופעה אופיינית לאזורי-אסון) והוביל את מצרים לשנים של שפע ושגשוג לאחר השנים הקשות. הכול הודות ליוסף  "איש אשר רוח אלהים בו" (מא:לח), "וכל אשר הוא עֹשה  ה' מצליח בידו" (לט:ג, כג).

אחת משבעים

בראשית מו

א וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל-אֲשֶׁר-לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק.  ב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.  ג וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל-תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי-לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם.  ד אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם-עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל-עֵינֶיךָ.  ה וַיָּקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-יַעֲקֹב אֲבִיהֶם וְאֶת-טַפָּם וְאֶת-נְשֵׁיהֶם בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר-שָׁלַח פַּרְעֹה לָשֵׂאת אֹתוֹ.  ו וַיִּקְחוּ אֶת-מִקְנֵיהֶם וְאֶת-רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכְשׁוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה  יַעֲקֹב וְכָל-זַרְעוֹ אִתּוֹ.  ז בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו אִתּוֹ בְּנֹתָיו וּבְנוֹת בָּנָיו וְכָל-זַרְעוֹ הֵבִיא אִתּוֹ מִצְרָיְמָה.  {ס} ח וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה יַעֲקֹב וּבָנָיו  בְּכֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן.  ט וּבְנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ וּפַלּוּא וְחֶצְרֹן וְכַרְמִי.  י וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בֶּן-הַכְּנַעֲנִית.  יא וּבְנֵי לֵוִי גֵּרְשׁוֹן קְהָת וּמְרָרִי.  יב וּבְנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וְשֵׁלָה וָפֶרֶץ וָזָרַח וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וַיִּהְיוּ בְנֵי-פֶרֶץ חֶצְרֹן וְחָמוּל.  יג וּבְנֵי יִשָּׂשכָר תּוֹלָע וּפֻוָה וְיוֹב וְשִׁמְרֹן.  יד וּבְנֵי זְבֻלוּן סֶרֶד וְאֵלוֹן וְיַחְלְאֵל.  טו אֵלֶּה בְּנֵי לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם וְאֵת דִּינָה בִתּוֹ  כָּל-נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ.  טז וּבְנֵי גָד צִפְיוֹן וְחַגִּי שׁוּנִי וְאֶצְבֹּן עֵרִי וַאֲרוֹדִי וְאַרְאֵלִי.  יז וּבְנֵי אָשֵׁר יִמְנָה וְיִשְׁוָה וְיִשְׁוִי וּבְרִיעָה וְשֶׂרַח אֲחֹתָם וּבְנֵי בְרִיעָה חֶבֶר וּמַלְכִּיאֵל.  יח אֵלֶּה בְּנֵי זִלְפָּה אֲשֶׁר-נָתַן לָבָן לְלֵאָה בִתּוֹ וַתֵּלֶד אֶת-אֵלֶּה לְיַעֲקֹב שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה נָפֶשׁ.  יט בְּנֵי רָחֵל אֵשֶׁת יַעֲקֹב יוֹסֵף וּבִנְיָמִן.  כ וַיִּוָּלֵד לְיוֹסֵף בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יָלְדָה-לּוֹ אָסְנַת בַּת-פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן אֶת-מְנַשֶּׁה וְאֶת-אֶפְרָיִם.  כא וּבְנֵי בִנְיָמִן בֶּלַע וָבֶכֶר וְאַשְׁבֵּל גֵּרָא וְנַעֲמָן אֵחִי וָרֹאשׁ מֻפִּים וְחֻפִּים וָאָרְדְּ.  כב אֵלֶּה בְּנֵי רָחֵל אֲשֶׁר יֻלַּד לְיַעֲקֹב כָּל-נֶפֶשׁ אַרְבָּעָה עָשָׂר.  כג וּבְנֵי-דָן חֻשִׁים.  כד וּבְנֵי נַפְתָּלִי יַחְצְאֵל וְגוּנִי וְיֵצֶר וְשִׁלֵּם.  כה אֵלֶּה בְּנֵי בִלְהָה אֲשֶׁר-נָתַן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ וַתֵּלֶד אֶת-אֵלֶּה לְיַעֲקֹב כָּל-נֶפֶשׁ שִׁבְעָה.  כו כָּל-הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְיַעֲקֹב מִצְרַיְמָה יֹצְאֵי יְרֵכוֹ מִלְּבַד נְשֵׁי בְנֵי-יַעֲקֹב כָּל-נֶפֶשׁ שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ.  כז וּבְנֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר-יֻלַּד-לוֹ בְמִצְרַיִם נֶפֶשׁ שְׁנָיִם  כָּל-הַנֶּפֶשׁ לְבֵית-יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים.

סרח בת אשר נזכרת בפרשת "ויגש" במניין בני ישראל היורדים מצרימה. חוץ מייחוסה המשפחתי דבר אינו מסופר על אודותיה. לעומת זאת במדרש ניתן למצוא שפע של מסורות על אישה זו ודמותה המקראית חסרת הפנים הופכת במקורות חז"ל לאישיות ייחודית, מעניינת ומרתקת. סרח מוצגת בספרות חז"ל כאישה חכמה ובעלת כוח השפעה רב שיש לה מעמד לא מעורער בעיני העם. בשל אריכות ימיה היא היחידה היודעת את סודות העבר ובידיה נמצאים מפתחות הגאולה.  מנהיגי הדור נעזרים בה, ורק באמצעותה אפשר להניע מהלכים היסטוריים כבדי משקל.

נפתח בסיפור המופיע במקורות התנאיים וקושר את סרח לסיפור הגאולה ממצרים:

"ויקח משה את עצמות יוסף עמו"… ומשה מהיכן היה יודע היכן היה קבור יוסף? אמרו סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור, והיא הראתה למשה קבר יוסף. אמרה לו: במקום הזה שמוהו. עשו לו מצרים ארון של מתכת, ושקעוהו בתוך נילוס. בא ועמד על נילוס נטל צרור וזרק לתוכו וזעק ואמר: יוסף יוסף, הגיעה השבועה שנשבע הקב"ה לאברהם אבינו שהוא גואל את בניו. תן כבוד לה' אלהי ישראל ואל תעכב את גאולתך, כי בגללך אנו מעוכבים. ואם לאו נקיים אנחנו משבועתך [אם לא תעלה את ארונך תישאר אתה כאן ואנחנו נצא ממצרים פטורים מהשבועה]. מיד צף ארונו של יוסף ונטלו משה (מכילתא דר' ישמעאל, בשלח, מסכתא דויהי בשלח, פתיחתא).

סיפור דרשני זה מרחיב ומוסיף פרטים רבים שאינם מופיעים בסיפור המקראי: ארונו של יוסף היה עשוי מתכת והמצרים הטביעוהו בנילוס. בזמן יציאת מצרים היה משה עסוק בחיפושים קדחתניים אחרי ארונו של יוסף. משה היה קרוע בין שתי שבועות: מן העבר האחד עומדת שבועתו של הקב"ה לאברהם כי זמן השיעבוד מוגבל ובסופו יצאו לחירות (בראשית טו, יג-יד), ומן העבר האחר עומדת שבועת בני ישראל ליוסף כי יקחו את עצמותיו עמהם כשיצאו ממצרים (בראשית נ, כה). משה מתלבט מה עליו לעשות, האם יישאר במצרים עד שיימצא ארונו של יוסף? האם יצא ממצרים בלעדיו? היעלמות הארון מעקבת את יציאת מצרים ומעמידה בסכנה את הגאולה עצמה.

והנה לפתע מופיעה סרח ש"נשתיירה מאותו הדור". היא בתו של אשר ואחייניתו של יוסף, ועדיין חיה בימיו של משה. סרח היא היחידה ששמעה את יוסף משביע את בני ישראל, וגם ראתה במו עיניה מה עשו המצרים בארונו לאחר שנפטר. סרח היא שריד חי לאותו הדור שעבר מן העולם. מדרש זה מעניק לה חיים ארוכים. בין אם ארך השיעבוד 430 שנה (שמות יב, מ), 400 שנה (בראשית טו, יג) או רק 210 שנים (כדעת חז"ל, בבראשית רבה צא, ב), הרי שהגיעה לזקנה מופלגת. המילה "נשתיירה" רומזת שהיא הושארה בחיים, אולי כדי לספר את קורות העבר ולעזור במציאת ארונו של יוסף.

מדוע נבחרה סרח להיות זאת שתודיע למשה על מקום הימצאו של הארון? מדוע נבחרה היא שיהיה לה חלק חשוב כל כך בסיפור יציאת מצרים? נראה כי המסורות שלפיהן סרח הייתה ביוצאי מצרים קשורות בעובדה שהיא נזכרת הן במניין יורדי מצרים (בראשית מו, יז) הן במפקד הנכנסים לארץ כנען (במדבר כו, מו). במפקד יוצאי הצבא שבערבות מואב היא האישה היחידה הנזכרת, חוץ מבנות צלפחד, והדבר מעיד על חשיבותה. חז"ל ראו בהופעתה בשתי הרשימות עדות שהאריכה ימים ואמנם הייתה בין באי מצרים ויוצאיה (סדר עולם רבה, פרק ט). אפשר שאף שמה המיוחד של סרח תרם למסורות אלה. הביטוי "סרח העודף" (שמות כו, יב) הנזכר בקשר לבניית המשכן משמעו דבר שנותר ועודף על העיקר. גם סרח נשתיירה מאותו דור שחלף.

במסורות המדרשיות שזור גורלה של סרח בסיפורו האישי של יוסף בעוד דרכים.

מסורת אחת גורסת כי כאשר ביקש יוסף להודיע לאביו כי הוא עודנו חי ושליט במצרים, פנו האחים אל סרח וביקשו ממנה כי תנגן לפניו בכינור וכך תודיענו שבנו בחיים כדי שלא ייבהל (ספר הישר, ויגש, פרק יד). סרח באה לפני יעקב במחולות, בניגון ובשירה ושרה לו: "סבא, סבא עוד יוסף חי במצרים. נולדו לו שניים.מנשה ואפריים". יעקב שמח מאוד ("ויפג לבו") (בראשית מה, כו), ועל פי המדרש בירך את סרח בת אשר שלא תמות לעולם, וכך גם ביציאת מצרים אנו פוגשים את סרח בת אשר, שהאריכה ימים כפי שבירכה סבה יעקב. היא היחידה שנשתיירה מאותו הדור של בני בניו של יעקב.
מסורת אחרת מייחסת לסרח תפקיד חשוב בזיהויו של משה כמי שיגאל את ישראל ממצרים.

"ולא נמסרו האותות אלא לאברהם אבינו ואברהם אבינו מסרן ליצחק ויצחק מסרן ליעקב ויעקב מסרן ליוסף ויוסף מסרן לאחיו ואשר בן יעקב מסר סוד הגאולה לסרח בת אשר וכשבאו משה ואהרון אצל זקני ישראל ועשו האותות לעיניהם והלכו זקני ישראל אצל זקנתן סרח בת אשר ואמרו לה בא איש ועשה אותות לעינינו כך וכך אמרה להם אין באותות האלו ממש אמרו לה והלא אמר לנו פקוד פקדתי אתכם אמרה להם הוא האיש שעתיד לגאול את ישראל ממצרים שכך שמעתי מאבא… שנאמר פקוד פקדתי אתכם מיד האמינו העם באלוהים ובמשה". (פרקי דר' אליעזר, מהד' היגר, פרק מז). בסיפור זה משמשת סרח מקור לסמכותו ולכוחו של משה, ובזכותה הוא רוכש את אמונו של העם.

אריכות ימיה של סרח זכתה להרחבה ולהעצמה. יש מסורות שלפיהן הייתה עוד בחיים בתקופתו של דוד המלך, ומזהות אותה כאישה החכמה מאבל בית מעכה שהצילה את חייהם של כל בני עירה (קהלת רבה ט, יח, סימן ב). מסורת אחרת גורסת כי סרח לא מתה כלל, והיא נמנית עם האנשים שנכנסו בחיים לגן עדן (מסכת כלה רבתי ג, כג).

מסורת מעניינת מביאה סיפור על סרח המופיעה בבית המדרש בתקופת האמוראים כדי לסייע ביישובה של מחלוקת: "ר' יוחנן היה יושב בבית המדרש ודורש את מעשה קריעת ים סוף 'והמים להם חומה מימינם ומשמאלם' (שמות יד, כב). דרש ר' יוחנן: כיצד היו המים עשויים כחומה? כמעין שבכה [אטומה]. השקיפה סרח בת אשר ואמרה: אני הייתי שם ולא היו עשויים אלא כמו חלונות מאירים [שקופים]" (פסיקתא דרב כהנא, ויהי בשלח, יג). בסיפור זה סרח עדיין חיה בתקופתו של ר' יוחנן (או שמא השקיפה לרגע מגן עדן?) והיא מופיעה בבית המדרש כדי להעיד על מה שהתרחש בקריעת ים סוף. דבריה מקבלים עדיפות על דרשתו של ר' יוחנן, שכן היא יודעת את העובדות לאשורן. בסיפור זה מוצגת סרח כאישה חכמה, השומעת ומבינה את הדיון האגדי המתנהל בבית המדרש ומשתלבת בו.