פרשת בלק – מאמר רביעי

פרשת השבוע: פרשת בלק (במדבר כב, ב – כה, ט)

השבוע שבין ח בתמוז לבין יד בתמוז ה'תשע"ג (16 ביולי – 22 ביולי 2013)

ההפטרה היא בספר מיכה, מפרק ה' פסוק ו עד פרק ו' פסוק ח. מיכה מזכיר בנבואתו את פרשת בלעם: "עַמִּי, זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב, וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר" (ו', ה).

אתונו של בלעם

וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ; וַיֵּלֶךְ, עִם שָׂרֵי מוֹאָב. וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים, כִּי הוֹלֵךְ הוּא, וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ, לְשָׂטָן לוֹ; וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ, וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ, וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה; וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן, לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ. וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ ה', בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים – גָּדֵר מִזֶּה, וְגָדֵר מִזֶּה. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה', וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר, וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם, אֶל הַקִּיר; וַיֹּסֶף, לְהַכֹּתָהּ. וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ ה', עֲבוֹר; וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר, אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה', וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם; וַיִּחַר אַף בִּלְעָם, וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל. וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן; וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם, מֶה עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן, כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי; לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי, כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ. וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם, הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה – הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי, לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה; וַיֹּאמֶר, לֹא.

במדבר, כב, כא-ל

אתונו של בלעם בדברי חז"ל

הסיפור הבלתי רגיל אודות אתונו של בלעם, המדברת עם אדונה בלשון בני אדם, הופך אף ליותר מורכב ומפתיע לאור מסורת חז"ל.

במסכת אבות מתוארים עשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, כלומר ברגע האחרון של בריאת העולם, ובהם פי האתון, הוא פיה של אתונו של בלעם.

במסכת עבודה זרה בתלמיד הבבלי מתואר ויכוח בין בלעם לאתונו, על טיב הקשר ביניהם:

בעידנא דחזו ליה דהוה רכיב אחמריה אמרו ליה: "מאי טעמא לא רכבתא אסוסיא?" אמר להו: "ברטיבא שדאי ליה"; מיד "ותאמר האתון הלא אנכי אתונך". אמר לה: "לטעינא בעלמא"; אמרה ליה: "אשר רכבת עלי". אמר לה: "אקראי בעלמא"; אמרה ליה: "מעודך ועד היום הזה, ולא עוד אלא שאני עושה לך רכיבות ביום ואישות בלילה", כתיב הכא "ההסכן הסכנתי" וכתיב התם "ותהי לו סוכנת".

– מסכת עבודה זרה, ד', ב'

בלעם מתבייש באתונו, וטוען שהוא רוכב עליה רק מפני ששלח את סוסו למרעה. האתון סותרת את דבריו, והוויכוח ביניהם מסתיים בטענה ניצחת של האתון "ולא עוד אלא שאני עושה לך רכיבות ביום ואישות בלילה" – תוצאה שאליה מגיעים חז"ל באמצעות ניתוח השורש ס.כ.ן המשותף לדברי האתון בספר במדבר ולסיפור אבישג השונמית בספר מלכים א.

פרשני המקרא

שד"ל מוציא את סיפור האתון מידי פשוטו, וצמצם את הנס שבו:

לא ייבצר מעם האל לעשות שתדבר האתון, אבל לא היה אפשר שלא יחרד בלעם ושני נעריו חרדה גדולה עד מוות ולא היה אפשר שיהיה בו כוח להשיב לה דבר. על כן ייתכן שלא דיברה כדיבור של בני ארם, כי "ותדבר" אין כתוב כאן, אבל השמיעה בפה קול יללה שהיה מובן ממנו "מה עשיתי לך?", והוא בכעסו השיב לעומתה כאדם הצועק לבהמתו (כב, כט): "כי התעללת בי", והיא חזרה ונערה כאילו תאמר (כב. ל) "הלא אנכי אתונך" – אז נכמרו רחמיו עליה ואמר (שם. ל) "לא", כלומר: אין דרך הבהמה הזאת להתעלל בי. והנה אמת כי ה' פתח את פי האתון. כי כאופן משונה ממנהגה. והנה הפסוק "ה' שפתי תפתח" אין עניינו דיבור חוץ מן הטבע.

ביטויים עבריים

הביטוי "ויפתח ה' את פי האתון" משמש ללעג לשוטה המדבר דברי הבל. או כהגדרה לאדם שלא חדל מלקלל.

"פי האתון" הוא שמו של עיתון הסטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים.

הרב עובדיה יוסף, התבטא מספר פעמים ביחס לעגני לתקשורת הכתובה בביטוי: "ויפתח ה' את פי העיתון".

 

מדרש תנחומא, סימן ט

ויפתח ה' את פי האתון. להודיעו, שהפה והלשון ברשותו. שאם בקש לקלל, פיו ברשותו. ותאמר לבלעם מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלש רגלים. רמזה לו, אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים בשנה. ויאמר בלעם לאתון כי התעללת בי. אף על פי שמדבר בלשון הקדש, גוי לשונו סרוח. לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך. משל למה הדבר דומה. לרופא שבא לרפאות בלשונו נשוך הנחש. בדרך ראה אנקה אחת, התחיל מבקש מקל להרגה. אמרו לו, לזו אין אתה יכול ליטול, היאך אתה יכול לרפאות נשוך נחש. כך אמר האתון לבלעם, אני אין אתה יכול להרגני אלא אם כן חרב בידך. והיאך אתה רוצה לעקור אומה שלמה בלשונך. שתק ולא מצא תשובה. התחילו תמהין שרי מואב, שראו נס שלא היה כמותו בעולם. [יש אומרים, שאמרו לו שרי מואב, מאי טעמא לא רכבת אסוסיא. אמר להם, אינה שלי. השיבתו, הלא אנכי אתונך. לטעינה בעלמא. אשר רכבת עלי. אקראי בעלמא]. מעודך עד היום הזה. הא למדת, שלא היה זקן, שהאתון גדולה ממנו. ההסכן הסכנתי לעשות לך כה. כיון שדברה, מתה, שלא יהיו הבריות אומרים, זו האתון שדברה, ועושין אותה יראה. דבר אחר, (ההסכן הסכנתי). חס הקדוש ברוך הוא על כבוד של אותו רשע, שלא יאמרו, זו שלקה בלעם על ידיה. ואם כך חס הקדוש ברוך הוא על כבודן של רשעים, אין צריך לומר על כבוד הצדיקים. וכן הוא אומר, ואשה אשר תקרב אל כל בהמה לרבעה וגו' (ויקרא כ טז). אם אשה חטאה, בהמה מה חטאה. אלא לפי שבאה לאשה תקלה על ידיה, לפיכך אמר הכתוב, תהרג. דבר אחר, שלא תהא הבהמה עוברת בשוק ויאמרו, זו הבהמה, שנהרגה אשה פלונית על ידה. להודיע היאך חס הקדוש ברוך הוא על כבודן של בריות וידע צרכם, וסתם פי הבהמה. שאילו היתה מדברת, לא יכולין לשעבדה ולעמוד בה, שזה הטפשית שבבהמות, וזה חכם שבחכמים, כיון שדברה, לא היה יכול לעמוד בה:

האם דיברה אתונו של בלעם? 

בעניין זה ראוי לבחון את גישת הרמב"ם ביחס לנפש, המוגדרת כחלק שמעבר לדומם. יש שלוש רמות של הנפש – הראשונה היא החלק הזן, שאינו קיים בדומם אך קיים בצומח, בבעלי חיים ובאדם. הרמה השנייה היא החלק המרגיש – הנפעל על ידי החושים. חלק זה של הנפש לא מתקיים בדומם ולא מתקיים בצומח, אלא מתקיים רק בבעלי חיים ובאדם. החלק השלישי של הנפש הוא החלק המדבר או החושב, המתקיים רק אצל האדם. הדיבור אינו בא בהכרח לידי ביטוי באמצעות קול, אלא יכול שיתבטא באמצעות כתיבה או סימנים, ובלבד שיהיה זה דיבור חשיבתי, והוא ייחודי לאדם. מכאן מובנת ההתנגדות להאציל תכונת דיבור לנחש ולאתון, שמלכתחילה נבראו כבעלי חיים. (על פי שיחות על שמונה פרקים לרמב"ם מאת ישעיהו ליבוביץ ותלמידים-חברים).

ואכן, במורה נבוכים חלק שני פרק מ"א מסביר הרמב"ם כי אין לפרש את האמירה בתורה כפשוטה וכולל בדוגמאותיו גם אם פרשת בלעם ואתונו, אלא יש לפרש כי הקשר נעשה בדרכים אחרות (כגון – חלום), ולהלן דבריו שם:

והצורה הרביעית, שיאמר הנביא דבר מוחלט כי ה' דיבר עמו או אמר לו: פעל או עשה או אמור כך, מבלי לפרש לא הזכרת מלאך ולא הזכרת חלום, מתוך הסתמכות על מה שכבר נודע באופן עקרוני שאין נבואה ולא חזון באים כי אם בחלום או במראה ועל ידי מלאך.

ובמקום אחר מסביר הרמב"ם הסבר שאינו יכול להשתמע לשתי פנים כי גם המלאך – אין בו גשם, אין בו ממש.
והדוגמאות אותן מביא שם הרמב"ם לכך הן – בין היתר –
וַיָּבֹא אֱלֹהִים, אֶל-בִּלְעָם (במדבר כ"ב, ט') ווַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם (במדבר, כ"ב, י"ב), וברור כי אם כך הם פני הדברים, אזי רק בחלום דיברה האתון. ראה גם פרק ג' בספר על הנסים הנזכר לעיל ("האם דיבר הנחש? האם דיברה האתון?")
בספר בראשית פרק ג' פסוק ד' נאמר לראשונה כי דיבר הנחש:

וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ, אֶל-הָאִשָּׁה: לֹא-מוֹת, תְּמֻתוּן.

רס"ג (רב סעדיה גאון) בפירושו הקצר לתורה אינו מתייחס לפסוק הנזכר כלל, אך דעתו בעניין זה ידועה לנו מפיו של הראב"ע, אשר כתב בפירושו לתורה:

ויאמר רב סעדיה גאון, אחר שהתברר לנו, שאין דיבור ודעת כי אם באדם לבדו, נצטרך לומר כי הנחש גם האתון לא דיברו, רק מלאך דיבר בשבילם.

ובפירוש הראב"ע לפרשת בלק – שוב מביא הוא את גרסת רס"ג (וחולק עליה) – וזהו פירושו של הראב"ע על פירושו של רס"ג בעניין דיבורה של אתונו של בלעם:

ויאמר הגאון, כי לא דיברה האתון. ורב שמואל בן חפני תפסו. ורבי שלמה הספרדי בעל השירים, חשב להציל הנתפס.

לאמור, לפי רס"ג הנחש בפרשת בראשית, ומאוחר יותר גם אתונו של בלעם, בהיותם בעלי חיים חסרי בינה מלכתחילה, לא דיברו כלל. ידוע כי הפרשנות הרווחת היא שבדרך נס הנחש דיבר, ובאותה הדרך, בנסיבות אחרות, גם אתונו של בלעם פצתה את פיה ודיברה, כפשוטו של מקרא, אולם עינינו הרואות כי אחד מבכירי פרשני המקרא – רב סעדיה גאון, המכונה "ראש המפרשים" ו"אבי הפשט" – חרג כאן מפשוטו של מקרא וסבר אחרת, בדחותו את הפירוש בדבר דיבור החיות (המלאך שדיבר בשבילם, זה עניין אחר לענות בו).
בנוסף, להלן דברי הרלב"ג (ר' לוי בן גרשום) בעניין הנדון, הפורש לפנינו קו מחשבה אחר – לפיו סיפור הנחש רק משל היה, וטעמו עמו:

וראוי שתדע בעניין הנחש, שהוא מחויב שנודה שהוא משל. לפי שהוא מגוּנה מאד שנאמר שיהיה הבעל חיים ההוא מתחילת הבריאה מדבר, ואחר כך הושם לו טבע שני, ישוב בו בזאת המדרגה הפחותה אשר הוא בה. וזה מבואר מאד, עד שהאריכות בביאורו מותר. ואולם בעניין חוה, אין בכאן סיבה תחייב שיהיה לפי המשל… ואולם הרב המורה (הרמב"ם במורה נבוכיםחלק ב' פרק ל') נראה שהבין שעניין חוה הוא גם כן משל לכוח אחד מכוחות הנפש האנושי.

לפי רלב"ג, כאמור, הנחש לא דיבר, וכל סיפור הנחש אינו אלא משל הבא ללמדנו מוסר. ועוד, הרלב"ג סובר כי הרמב"ם ב"מורה נבוכים" גורס שכל סיפור חוה כולו הוא רק משל, אף שבעניין חוה חולק הרלב"ג על הרמב"ם.