פרפר חרוך כנפיים; רומן-וידוי, חלק ב

יום ב, מוצאי יום העצמאות, 7 במאי, 1984

פתאום הרגע תפסתי למה זה כל כך קשה לי ונורא לי. רק הרגע היתה לי התפרצות איומה של בכי. אני לא מפסיקה לשחזר כל מיני רגעים שהיו לי עם אבי והרגשת הכאב והאבדן היא כל כך איומה עד שאינני יכולה לשאת אותה. הרגע פתאום תפסתי שבעצם מין דבר כזה לא קרה לי אף פעם. כלומר, מכל פרשיות האהבה והקשרים שהיו לי, לא היתה אף אחת שהיתה  בעוצמה כזאת, וגם לא היתה אף אחת שנגמרה ככה, במין מהלומה אחת אכזרית ומוחצת. רוב הפרשות גוועו להן, אם בגלל ניתוק גיאוגרפי אם בגלל נתק של זמן. וחלק מהן בכלל לא נסתיימו, ונשארו תלויות ועומדות, עם הידיעה שאם אפגוש את מושא הפרשה, יש להניח שהקשרים יתחדשו בלי אומר ודברים. דבר כזה כמו שאבי עשה, מין הודעה קצרה וחותכת כזאת –  דבר כזה לא קרה לי אף פעם וזה כואב כל כך. אני לא יכולה להפסיק לחשוב על זה שמעכשיו אף אחד כבר לא ישכב על ידי יותר וידבר אתי על כל הדברים שבעולם, ויקשיב אלי. מי ילחש לי, לאחר הטירוף הנהדר ולאחר סערת החושים, בקול המיוחד הזה: מירי, מה נשמע? בהתחלה. מייד לאחר ההתעלסות, הוא היה שואל אותי: היה לך טוב? זה נורא הפריע לי והלחיץ אותי. איך אפשר בכלל לענות על שאלה כזאת? זה היה בפעמים הראשונות, כשבעצם לא היה לי בכלל טוב מבחינה מינית טהורה. כלומר, הוא לא סיפק אותי אף פעם. מה שהוא היה עושה, זה לא מה שהגוף שלי רצה. אבל היה לי טוב להיות איתו ולהרגיש אותו. אז איך עונים על שאלה כזאת? זה היה כל כך חשוב לו לדעת שהיה לי טוב, שהוא סיפק אותי, שהוא גבר מפואר, כמו תמיד, כמו אצל כל הנשים שהוא היה איתן. השאלה הזאת נורא הלחיצה אותי. אני זוכרת את הפעם הראשונה, או אולי השנייה, כשהיינו בדירה השכורה של הקיבוץ בעיר. אחרי שהתעלסנו שכבנו ודיברנו על הכל, על איך אנחנו מרגישים ומה עובר עלינו. ואז אמרתי לו מה דעתי על השאלה הזאת. ובכלל אמרתי לו אז המון דברים, על זה שהוא חושב שהזין זה מרכז העולם, ושזה בכלל לא כך בדיוק. ושיש עוד אברים בגוף שצריך להתייחס אליהם ועוד כל מיני דברים כאלה. הוא הקשיב כל כך, כמו ילד, ואחר כך אמר שאף פעם לא אמרו לו דברים כאלה, והוא אף פעם לא חשב על זה ולא ידע. מאז הוא אף פעם לא שאל אותי יותר אם היה לי טוב, אבל הוא מצא דרך אחרת לספק את הצורך הזה שלו, כשהוא היה שואל בשקט, בקול רך כזה ומתוק: מירי, מה נשמע? ואת זה נורא אהבתי, וגם כבר התרגלתי אליו ולדברים שהוא עשה לי והתחלתי לאהוב את זה. זה לא היה מה שרציתי ומה שאהבתי תמיד, זה היה טוב אחר, טוב שונה, שהעניק לי תחושות אחרות לגמרי, אבל נהדרות.

 

יום ג, 8 במאי  1984

באותו יום בדירה, כשהלכנו אחר כך יחד כדי לנסוע כל אחד לדרכו, או אולי זאת היתה הפעם ההיא שהלכנו יחד לקנות מתנה ליום ההולדת של אשתו. אני עזרתי לו לבחור לה מתנה והסתובבנו יחד בחנות של האוניברסיטה, והסתכלנו על ספרים ודיברנו עליהם והתלבטנו ביחד. בסוף הוא קנה ספר אחד שאני הצעתי לו 'העץ הנדיב', וספר אחד שמצא חן בעיניו. אז בדרך לשם, כשיצאנו מהדירה הוא אמר לי שהוא במבוכה, משום שכשהתחלנו הוא חשב שזה יהיה סתם פלירט, ועכשיו זה מקבל משמעות אחרת לגמרי. ושהוא יודע ולימדו אותו והוא רגיל שלאהוב אפשר רק את האישה שנשואים לה ולא אף אישה אחרת, והיחסים שלנו מתחילים לקבל משמעות עמוקה יותר. וזה מאוד בלבל אותו. איפה יהיה לי שוב מין דבר כזה של התעלסות ואחר כך דיבורים של שעות על הכל? אף פעם לא היה לי דבר כזה. כל הגברים שהיו לי, וגם הנהדרים שבהם, היו מה שנקרא 'דופקים והולכים'. זה לא שאני מאשימה אותם או רק אותם, כי לרוב גם אני רציתי שזה יהיה ככה. למשל עם איתן. אחרי שאנחנו גומרים אני פשוט רוצה שהוא ילך. עם רוני אני בכלל לא מדברת, וכל ניסיון לדבר לא עולה יפה, כי הוא כל כך לא מוכן להיות מעורב שזה פשוט לא הולך. עכשיו כשאני פוגשת אותו על השביל, והוא עושה לי את כל המחוות הקטנות הארוטיות האלה שפעם עוררו אותי וגירו אותי, אבל לא אומר מילה. למרות שהוא יכול להגיד. הוא כאילו תמיד לחוץ מזה שאנשים יראו אותנו מדברים, כאילו שאנשים בעולם לא מדברים אחד עם השני. הוא חולף על ידי בשביל ורק עושה לי מחוות קטנות, וגם זה מהר כזה, שלא יראו אותנו שנייה אחד על יד השני, שלא יראו, שאשתו לא תראה. פעם הייתי מנסה להגיד מילה, להוציא ממנו מילה, עכשיו אני כבר לא מנסה יותר. אחרי שהכרתי את אבי וראיתי איך זה קולח באופן טבעי, וכמה זה נהדר. כל הניסיונות הכפויים האלה הם סתם חסרי טעם בעיני. אבי אמר לי כמה פעמים שמה שהוא הכי אוהב איתי זה הדיבורים שלאחר מעשה. ובאמת הוא היה בקושי מתאפק, ומייד כשהיינו גומרים, עוד לא הספיק להתחיל לנשום, וכבר היה מתחיל לדבר, או לשאול אותי על מה קורה אצלי, ועל מה לא דיברנו. וזה היה כל כך נהדר. ובאמת כשהוא גמר איתי הוא אמר לי שבפעמים האחרונות לא דיברנו וזה כבר לא זה. וזה נכון שבפעמיים האחרונות שהיינו יחד כמעט ולא דיברנו, אבל אני לא חושבת שזה סימן או שזה אומר משהו. כי אחר כך  כשנפגשנו לאחר שהוא נפרד ממני, גם ישבנו ודיברנו ודיברנו והיינו יכולים להמשיך. אני בטוחה שזה לא נגמר. והאמת היא שאני לא מבינה ולא תופסת מה נסגר ולמה זה נגמר. הוא אמר שכבר לא עומד לו יותר כשהוא חושב עלי, ואני חושבת שהוא היה נורא נורא לחוץ מהאופי שמערכת היחסים שלנו קיבלה, וגם מכל הצרות שלו, ומכל הסידורים לעזיבת הקיבוץ, ומזה שאשתו תגלה.

וזה מה שגרם לו שלא יעמוד לו יותר. חוץ מזה אני חושבת שנכנסנו למין מלכוד במיטה. כי אני חשבתי שמה שהכי חשוב לו זה לעשות את זה כמה שיותר פעמים ולהיות גבר ואלוף העולם, והשתדלתי לתת לו את זה. למרות שלי זה לא היה כל כך חשוב. באמת הוא אמר לי כמה פעמים שעם אשתו זה כבר מזמן לא קורה. שיש להם תנועות קבועות ומיומנות ומאולפות והכל נגמר בצורה מסודרת. עושים פעם אחת וזהו. ומה שקורה לו איתי לא קרה לו כבר מזמן. אבל בסוף זה התחיל ללחוץ אותו, כי כאילו הוא כל הזמן היה צריך להוכיח את עצמו ולעשות כמה שיותר פעמים, וזה סחט אותו והתיש אותו וגם הפחיד אותו. אני זוכרת שפעמיים הוא אמר שיצא מזה סחוט לגמרי והוא לא רגיל לזה והוא לא יודע 'מה הוא יגיד לחבר'ה' – את זה הוא אמר כשבא אלי באמצע המילואים. במילואים הוא תמיד מספר את סיפורי הזיונים שלו ונחשב לאלוף העולם וכולם מקנאים בו ולא מאמינים לו וכולם נורא אוהבים אותו ומעריצים אותו בזכות הסיפורים שלו והביצועים שלו – כך הוא היה מספר לי. ובאמת למחרת, כשהחזרתי אותו בבוקר לבסיס, החבר'ה שלו שאלו אותו איך היה, והוא סיפר להם שהוא 'עשה את זה' ארבע פעמים, והם ממש לא האמינו לו. ואחד מהם אמר לו שהוא יביא לו בחורה חתיכה פצצה, ואם הוא עושה את זה ארבע פעמים, הוא נותן לו מיליון שקל. מין סיפורים כאלה. אבל הוא היה סחוט כל אותו היום ובקושי תיפקד. והוא לא בא אלי יותר באותם מילואים. הוא הסביר לי אחר כך שסדר היום שלו היה עמוס מידי, אבל אני חושבת שהוא פשוט פחד. חוץ מזה, כל הלילה הזה היה ממש גרוע. זאת היתה הפעם הראשונה שהוא נשאר לישון אצלי כל הלילה. ואני לא רגילה לישון עם עוד מישהו במיטה. ואחרי שהתעלסנו ככה כמו מטורפים ושוב, ושוב ושוב, הוא נרדם עלי, ולי לא היה נוח, והיה לי קר ולא יכולתי להירדם. בסוף הזזתי אותו וניסיתי להירדם ולא הצלחתי. אז קמתי לשירותים, ובחושך דרכתי על הצלחת  שהשארתי קודם על השטיח, דבר שאינני עושה אף פעם ורק בגלל שהוא היה שם השארתי אותה ולא פיניתי, ושברתי אותה, והלכתי וחזרתי וגיששתי, ולבשתי משהו והתלבטתי ולא נרדמתי והפרעתי לו לישון כל הלילה והיה כל כך רע והייתי טיפשה גדולה. כי כל כך פחדתי כל הזמן מה הוא יחשוב עלי, במקום להתארגן לי בנוחיות לשינה לפי ההרגלים שלי. ניסיתי לעשות עליו רושם – וזה היה טיפשי. ואחר כך קמתי מוקדם מהמיטה כי הייתי לחוצה נורא, כי הייתי צריכה ללכת למצוא רכב, להסיע אותו לבסיס ולנהוג זה בכלל מלחיץ אותי כי אני מאוד לא בטוחה בעצמי, ואחר כך עוד לחזור בזמן להסעה של בית הספר. קמתי והוא התעורר. אמרתי לו: תישן. אני הולכת לארגן רכב. השגתי רכב וחזרתי והערתי אותו והייתי נורא לחוצה והוא הרגיש את זה והגיב בלחץ מצידו. וככה נסענו ונפרדנו בנשיקה. וחזרתי הביתה ועוד היה המון זמן עד ההסעה של בית הספר ולא היה צורך בכל הלחץ הזה. אבל אני כזאת וגם הוא כזה. שנינו טיפוסים לחוצים והלחצנו אחד את השני. הוא אמר לי: לא ישנת הלילה בכלל. נכון? ואני אמרתי: נכון. וגם הפרעתי לך לישון. נכון? והוא אמר: נכון. וככה עבר לו לילה שהיה יכול להיות נהדר ושהיה נורא. ויש לי הרגשה שזאת היתה התחלת הסוף.

אני יושבת עכשיו משמימה אחוזה בהרגשת אבדן נוראה וזה כל כך כואב לי. אני פשוט לא מסוגלת לעשות כלום. שום כלום. אני בעצם גם לא כל כך מתאמצת. אני רק רוצה לשבת כל הזמן ולחשוב על אבי, ואיך היה ומה היה וכמה שאני רוצה אותו, וכמה שהחיים שלי חסרי טעם בלעדיו. אני פשוט לא יוצאת מזה. כנראה שאני לא רוצה לצאת מזה. והרצון למות הוא כל כך חזק. והוא בא לי בהתקפות. יש ימים שאני מצליחה לדחוק את הדברים הצידה ולעשות כל מיני דברים בלי לחשוב. ויש ימים שאני מרגישה נפילה כזאת, ואז אני רק בוכה כל הזמן או יושבת וחושבת על כמה אני לא יכולה בלי אבי וכמה שאני צריכה אותו. והגוף שלי כל כך כואב כשאני חושבת ככה, שאני נתקפת צורך אדיר למות. וכל כך אין טעם לשום דבר ואני יושבת וחושבת: מה אני עושה עם החיים שלי. ואין לי רצון לחזור ולעשות את כל הדברים שעשיתי עד עכשיו ושכבר בעצם מזמן איבדו את טעמם והטעם היחיד לקיומי בשנה האחרונה היה אבי שהצליח לתת לי הרגשה שהוא רוצה אותי ולכן אני קיימת. והוא כל כך ידע לתת לי את זה. ואף פעם בחיים לא הרגשתי כל כך חיה כמו בתקופה שהייתי איתו, כי הוא כל הזמן נתן לי להרגיש שאני רצויה ואהובה ושהוא מאוד צריך אותי וזה נתן לי טעם מתוק לחיים ומילא אותי כל כך. ועכשיו אני ריקה וכואבת ולא יודעת מה לעשות עם עצמי.

עכשיו אני רוצה לספר על הפעם הראשונה שלנו שהיינו ממש יחד. אחרי שנפרדנו באותו יום חמישי בגן הזואולוגי, הייתי כולי ציפייה ומתח, וחיכיתי שהוא יבוא לקיבוץ שלי, כמו שהבטיח. והוא באמת בא. זה היה ביום שני. הלכתי לי למעדנייה, ופתאום ראיתי על יד הצריפים עומד טרנזיט, ויושב בפנים נהג, וראיתי מרחוק שזה אבי. לא ידעתי מה הוא עושה שם. הדחף הראשון שלי היה לרוץ לשם, אבל אחר כך אמרתי לעצמי ומה אם הוא בכלל לא בא אלייך ואת סתם תכפי את עצמך עליו? החלטתי לבדוק את העניין, והלכתי מסביב כאילו אני לא רואה אותו וכאילו אני הולכת לסדר שם איזה עניין. לא הסתכלתי לעבר הטרנזיט ו'לא ראיתי אותו'. ופתאום הוא ראה אותי ויצא וקרא לי בשמחה. באתי אליו והתברר שהוא בסיור שטח כדי לבדוק קינים ולערוך תצפיות ושהוא מחכה לאורן שהלך לנעול נעליים. הוא אמר לי שכשיגמור את הסיור הוא יבוא אלי. הלכתי הביתה וניקיתי וסידרתי את המיטה עם כיסוי, כדי שלא ייראה שהמיטה מזמינה. נורא הייתי במתח. בצהריים הלכתי לחדר האוכל והוא היה שם וישב עם אורן וענת. אמרתי לו שאני באה לשבת איתם, אני רק אלך להביא עיתון. ירדתי וחזרתי. התיישבתי על ידיו. הסתכלתי על היד שלו שהיתה על יד ידי. היא היתה שזופה, ממש חומה. הם דיברו על כך שצריך סולם כדי לטפס על עץ גבוה אחד כדי לבדוק את הקן שעליו. אמרתי להם שאני יכולה להשיג להם סולם. אחרי האוכל הלכנו כולנו למעדנייה. קנינו לנו גלידה והלכנו לקחת את הסולם. שאלתי אם אני יכולה להצטרף אליהם ונסענו כולנו לעץ שנמצא רחוק בשטח. הקן היה על עץ שיזף קוצני ועד שהם התלבטו איך להעמיד את הסולם אני הייתי עסוקה בלהביט באבי כל הזמן ולהקשיב לקולו. בסוף הוא הצליח לטפס וגם נשרט כולו בדרך. ובדק בקן את כל הדרוש לו למחקריו. כשירד הגיש לי נוצה יפה שמצא בקן וחייך אלי. את הנוצה הזאת שכחתי בטרנזיט ואחר כך נורא הצטערתי על זה. כל הזמן הזה חשבתי לעצמי שהוא לא מעביר לי שום שדר ארוטי או משהו מיוחד ובטח אחרי זה הוא ייסע לו ולא יקרה כלום. גמרנו שם ונסענו בחזרה לקיבוץ. כשעשינו סיבוב סביב הקיבוץ אמרתי לאורן: תרד כאן. כי רציתי כבר להישאר לבד עם אבי. אבל זה לא עזר לי והוא נשאר איתנו. כשהגענו למקום של הסולם אבי הוריד אותו ואורן הלך סוף סוף. אבי הניח את הסולם במקומו ועדיין לא נתן לי כל סימן למשהו מיוחד. ואז התקרב אלי ואמר במין קול מיוחד כזה, קול של 'חדר מיטות': עכשיו נלך אלייך? והלב התחיל לדפוק לי כמו משוגע. הלכנו לביתי ואמרתי לו: אתה בטח צמא. ומזגתי לו מיץ קר. ושאלתי: במה אפשר לכבד אותך? שוקולד אתה אוהב? כי אז עוד לא ידעתי שהוא מכור כמוני לשוקולד. הוצאתי טבלת שוקולד ונתתי לו. והוא התחיל לאכול אותה. אף פעם לא ראיתי בן אדם אוכל ככה שוקולד, חוץ ממני, בלהיטות כזאת. ישבתי על ידו. הוא פרס פרוסת שוקולד והגיש לי לפה. אחזתי בידו והכנסתי את השוקולד לפה והבטנו זו בזה. אז שאל פתאום: אני יכול להתקלח? אמרתי: בטח. הוא הוריד את החולצה ואני אמרתי: אוי, אתה נורא שרוט. היד שלו היתה שרוטה וראיתי שקוץ נעוץ בה ואמרתי לו. הוא הוציא את הקוץ ואמר: תראי אם יש לי עוד קוצים בגב. הסתכלתי על גבו החשוף. נגעתי בו בקצות האצבעות. כל כך רציתי לחבק אותו ולבי השתולל בקרבי. אבל פחדתי להיות היוזמת ורציתי לראות איך הדברים יתגלגלו. אז רק נגעתי בו ככה בלטיפה ואמרתי: אין יותר קוצים. אחרי הרבה זמן, כשכבר היינו נורא אוהבים ודיברנו על הפעם הזאת, הוא אמר לי שהוא נורא רצה אז שאחבק אותו ככה מאחור. הוא נכנס למקלחת ואני הושטתי לו מגבת. אחר כך ישבתי על הכורסה וחיכיתי שיצא. הוא יצא. שערו היה מתולתל ורטוב. לבש מכנסיים קצרים וגוו היה חשוף.הוא נכנס והתיישב על יד הכורסה, על קצה המיטה. על ידי. הביט בי. בעיניים שלו שהיו אפלות כאלו. זה בגלל שהאור היה מאחוריו. התחלנו לדבר על מה שהיה בינו לבין דורית בטיול לסיני. הוא אמר לי שכשירדתי להביא עיתון, קודם בחדר האוכל, דורית באה ורצתה לשבת לידו. הוא אמר לה שהוא שומר לי מקום והציע לה לשבת בצד השני של השולחן, אבל היא הלכה לשולחן אחר. ואז שאל אותי: למה היא הלכה: עניתי: כי היא חברה שלי והיא מוותרת עליך בשבילי. הוא הביט בי ולא יכולתי לעמוד בפני מבטו שתמיד היתה לו השפעה מהממת עלי. עצמתי את העיניים והתנשמתי. והוא שאל: על מה את חושבת עכשיו? אמרתי: אני חושבת על כך שהייתי רוצה שתנשק אותי עכשיו. ומייד הוא היה עלי. ידיו היו על גופי ושפתיו על שפתי. והוא משך אותי אליו אל המיטה והחל לפשוט ממני את שמלתי, קצת בכוח. אמרתי לו: רגע. הורדתי את השמלה וגם הוא התפשט. לא הספקתי לחשוב על כלום ותוך שנייה הוא כבר היה בתוכי. זזה הלך כל כך מהר שלא הספקתי בכלל לעשות או לחשוב או להרגיש. אחר כך שכבנו אחד על יד השני ודיברנו. דיברנו על מה שגברים אוהבים אצל נשים. מה גבר מחפש אצל אישה שהוא אוהב. הוא סיפר לי אז לראשונה על תיאורית הצייד שלו. דבר שמאז כבר שמעתי ממנו הרבה פעמים ובווריאציות שונות. הגבר הוא צייד שיוצא לצייד מן המערה וחוזר אליה רעב ועייף. הוא רוצה שהאישה תקבל אותו, תחמם אותו, תאכיל אותו ותפנק אותו. אם אישה מצליחה להעביר לגבר תחושה שהיא עושה לו את כל זה – היא תוכל לעשות כל מה שהיא תרצה בעולם. אם היא מצליחה לתת לגבר את התחושה הזאת שהוא שב הביתה – הוא לא צריך יותר שום דבר. מאז שמעתי ממנו הרבה על הרצונות והחלומות האלה שלו. פעם אמר לי על אשתו שהיא יודעת לתת לו את התחושה הזאת. במכתב ששלח לי לפני שיצא למילואים כתב לי שהוא חולם על כך שיצליח להגיע אלי באחד הלילות כמו צייד החוזר מן הצייד אל המערה, עייף ומאובק ומיוזע ואוהב. כל כך אהבתי את המכתב הזה שלו. כל כך אהבתי את כל המכתבים שלו ואני יודעת את כולם בעל פה, כל מילה ומילה בהם. הקשבתי לדבריו מוקסמת. אני חושבת שלא כל כך מהתוכן אלא הייתי כולי מוקסמת ממנו, מקולו החרישי, מעיניו, מתלתליו, מגופו הצעיר והשזוף. מהאיבר הגדול הזה, הקשה, הזקוף. אמרתי לו: למה לא סיפרת לי את כל זה לפני עשרים שנה? והוא ענה מייד, מבלי לחשוב כלל: כי הייתי אז בן עשר… ושנינו פרצנו יחד בצחוק טוב כזה, אמיתי, משוחרר לגמרי. הוא לבש את תחתוניו. הנחתי את ידי על איברו והרגשתי שהוא גדול וקשוח ושוב תוך שנייה פשט שוב את תחתוניו והיה בתוכי. זה היה מוזר ושונה. אני לא הייתי רגילה לדברים כאלה. עם רוני זה היה אחרת לגמרי. ורוני היה קנה המידה שלי כבר הרבה זמן. ועכשיו עם אבי, זה היה אחרת לגמרי. לאחר מעשה שאל: היה לך טוב? אני לא זוכרת מה עניתי אבל אני זוכרת שאמרתי לעצמי: אוי, השאלה הזאת. ותפסתי מיד שמה שחשוב לו זה שהוא הצליח ושהוא גבר. אחר כך כשהתלבש סיפר לי שהלילה קם מוקדם, ועבד כמה שעות בלול. ואחר כך עוד הסתובב שעות בשטח לצורך המחקר שלו. ועכשיו הצליח לעשות את זה פעמיים. הוא היה כל כך גאה בעצמו ואני אמרתי, די בבדיחות הדעת, כי זה קצת הצחיק אותי: מגיע לך פרס על זה. והוא הביט בי ואמר: כבר קיבלתי את הפרס. וזה הוציא את העוקץ מהציניות שלי ומבדיחות הדעת שלי, כי זה חימם לי את הלב. והוא תמיד ידע לעשות את זה. הוא תמיד ידע להגיד את המלים הנכונות ולקלוע תמיד למטרה, ולנטרל את הציניות שלי מתוך כוונה מלאה כל כך. אי אפשר היה להיות ציני איתו. ואני זוכרת שפעם שכבנו יחד במיטה שלי, ואני אמרתי ככה במגומגם: חשבתי עלי ועליך. והיססתי איך להמשיך. והוא אמר: כן. מה חשבת עלינו? ובמילה אחת הזאת הוא אמר הכל. יש לו חוש פראי כזה, טבעי כזה למילים הנכונות. הייתי אומרת לו את זה תמיד. אמרתי לו אז: אתה יודע, אתה צריך לכתוב, להיות משורר. והוא אמר: לא יכולתי לעשות את זה, בגלל אמא שלי. והיא באמת משוררת ידועה. ואני באמת חושבת שהוא משורר. יש לו חוש טבעי למלים והוא תמיד אומר את המילה הנכונה. אפילו כשנפגשנו בפעם הראשונה לאחר הפירוד, בבית הספר, והוא שכנע אותי להישאר, וישבנו ודיברנו, גם אז לא יכולתי שלא להתפעל מהמלים שהוא בחר בהן. ואיך הוא תמיד השלים את מה שאני לא יכולתי להוציא מהפה, וזה כאב לי כל כך שהיופי הזה כבר לא שלי עד שלא יכולתי לשאת את זה.

זה נורא איך שאני מסתובבת כמו חיה בכלוב, ולא יכולה ולא רוצה כלום רק למות או לחדול. הדבר היחיד שאני מסוגלת לעשות זה לכתוב ולכתוב, כי זאת הדרך היחידה שנותרה לי להמשיך ולדבוק בו ולאחוז במה שנשאר, בזיכרונות, בחיטוטים, בכאב הזה. אף פעם לא עשיתי דבר כזה, אבל אף פעם גם לא הגבתי בצורה קשה כל כך. כשחזרתי באותו יום ראשון ארור, האחד באפריל, הביתה, הייתי כמו עיוורת המגששת דרכי. מהאוטובוס שהביא אותנו מבית הספר הלכתי ישר לחפש את דורית. היא לא היתה בביתה. הלכתי לבית הילדים שבו היא עובדת לפעמים וקראתי לה החוצה. היא באה אלי ואני תפסתי בה ולא הוצאתי מילה רק פרצתי בבכי נורא, והיא חיבקה אותי אליה ואמרה: הוי, לא. ואני בכיתי כל כך עד שכל גופי התעוות. היא שאלה: איך את יודעת שזה באמת נגמר? כי ביום שישי כבר אמרתי לה שאני חוששת ופוחדת והיא הרגיעה אותי ואמרה לי שאני תמיד פוחדת ובסוף זה מסתדר. והתייפחתי לה שהוא אמר לי שזה נגמר. חד וחלק. אמרתי לה שאני רוצה למות ושאני לא יכולה להמשיך לחיות בלעדיו. היא הרגיעה אותי קצת. אבל אני הלכתי משם ישר לביתו של בעלי לשעבר. ידעתי שהוא לא יהיה עכשיו בבית, וגם ידעתי שיש לו אקדח וגם ידעתי שאני רוצה למות. חיפשתי את האקדח ואמרתי בלבי שאני רק אנסה להרגיש אותו ולראות איך זה. גיששתי בקדחתנות בתוך הארון בלי לראות כלום, ומצאתי את האקדח שהיה נתון בתוך נרתיק ולידו חפיסת כדורים חתומה. אמרתי לעצמי שאם האקדח לחוד והכדורים לחוד, אז הוא בטח לא טעון. לקחתי את האקדח כמו שהוא, בתוך הנרתיק, כיוונתי לרקה כמו שרואים בסרטים ברולטה רוסית, ולחצתי על ההדק. נשמע קול נקישה. אמרתי לעצמי: זה כל כך קל ופשוט. אני לא יודעת למה, אבל כנראה הזזתי קצת את האקדח מהרקה ולחצתי שוב על ההדק. הפעם נורתה ירייה. הקליע חלף בשריקה על יד פני וחדר לארון ולקיר. הייתי ממש בהלם. רעדתי כולי. זה יכול היה להיות הסוף שלי. עכשיו אני מצטערת כל כך שזה לא קרה. אבל זה לא קרה. ככה עמדתי רועדת כולי כמה שניות. אחר כך הנחתי את האקדח כמות שהוא וסגרתי את הארון והסתלקתי משם. מן הצורה הקשה שהגוף שלי הגיב על הירייה הבנתי שאני כנראה לא באמת רוצה למות. וגם עכשיו, אני כל פעם מחליטה שזה מה שנשאר לי לעשות. אני אוספת כדורי שינה. אבל בכל פעם אני מחליטה לדחות את זה בטענה שאין לי מספיק כדורים. ואם לבצע – אז עד הסוף, לא כמו שעשיתי את זה אז, לפני שנים, ואפילו פעמיים, אבל זה סיפור אחר. אז כנראה אני לא באמת רוצה למות.

וזה נורא איך כל הזמן אני חולמת ומדמיינת שקורים כל מיני דברים ואבי חוזר אלי. דמיונות שונים ומשונים. וזה נורא איך כל הזמן אני מצפה למצוא מכתב ממנו בתיבת הדואר שלי, או איך כל צלצול טלפון בחדר האוכל מקפיץ אותי. אולי הוא החליט לטלפן ולהגיד משהו. הרי אלה דברים אבסורדיים ודמיוניים שלא ייתכנו. בכל זאת, כל צעד בחוץ מקפיץ אותי כשאני יושבת בביתי. כל רגע אני חושבת אולי הוא בכל זאת בא. אבל את זה אני מכירה היטב. כל החיים אני יושבת ומחכה למישהו. אולי הוא בא. וכל פעם זה למישהו אחר. ולמרות שאני יודעת שאף אחד לא יבוא, כל הגוף שלי מתוח בציפייה הזאת. וככה עוברים כל חיי. מחכה ומחכה למשהו שאף פעם לא יגיע. ובעצם הוא הגיע – זה היה אבי – ושוב לא יהיה דבר כזה לעולם. אז מה נשאר לי לעשות עם עצמי.

כשהיינו כבר ביחד ממש, דיברנו על הפעם הראשונה ההיא לא פעם אחת. כשסיפרתי לו שאני ראיתי אותו בטרנזיט ועשיתי שם הצגה קטנה של הפתעה הוא נורא הופתע מזה. בכלל, כשהסברתי לו איך צדים גבר, ומה הטכניקה הדרושה, ואיך עושים שהגבר יחשוב שהוא היוזם, והוא החכם והוא הפעיל והוא עושה הכל, ובעצם הוא לא עושה כלום ורק מונע ומופעל ומנוהל על ידי האישה, שזאת אני. ואיך מדברים עם גבר, ואיך מקשיבים לו, ואיך עושים שהוא ירגיש כמו מלך. והוא ממש לא האמין למשמע אוזניו. וכל הזמן הוא שאל אותי: וגם את עושה ככה? ואני אמרתי לו: איתך זה אחרת. ואתה הצלחת להפתיע אותי כמה פעמים כשלא התנהגת על פי הדגם המקובל. ובאמת הוא קצת הפתיע אותי, אבל באופן עקרוני גם איתו זה היה ככה. והפעלתי עליו את כל הטכניקות האלה של הצייד. אבל האמת היא, כמובן, שבסופו של דבר אני היא זאת שנלכדת ונופלת בפח, והגברים תמיד יוצאים מזה בשלום. והולכים הלאה, לאישה הבאה שתצוד אותם. ואני נותרת נפגעת וכואבת וריקה ומרוקנת. ואני היא זאת שאוהבת ונותנת את כל נשמתי ונשארת בידיים ריקות ובלב כואב. ועכשיו אני כבר לא רוצה לצוד יותר. רציתי לצוד ונורא השתחצנתי בהצלחתי – כשהיה לי טוב עם אבי, אבל עכשיו, כשרע לי, אני לא רוצה לצוד יותר אף אחד, ורק רוצה את אבי ושיאהב אותי. ואני לא מבינה למה הוא לא אוהב אותי יותר.

אחרי הפעם הראשונה שלנו ביחד הוא בא אלי לאוניברסיטה. ישבתי בחדר העיון בספרייה. כשהוא נכנס וראיתי אותו, לבי החסיר פעימה. ראיתי קודם כל את העיניים שלו. והן הלמו בי. ואני זוכרת אפילו מה לבש אז, מכנסיים קצרים וחולצה ירקרקת, או תכלת. הלכנו לחדרון הקטן שהיה שמור לי בספרייה ובידי היה המפתח אליו. נכנסנו ונעלתי את הדלת. רציתי להתחיל לדבר אבל הוא אמר: בואי נדבר אחר כך. והתחיל לפשוט את החולצה. וזה הלחיץ אותי מאוד. התכליתיות הזאת שלו. וגם פחדתי נורא שמישהו יבוא או משהו יקרה ופשוט לא הייתי מסוגלת לעשות כלום. הוא ראה שאני לחוצה והציע שנלך לשתות משהו. הלכנו לקפטריה של הסגל. שתינו ואכלנו ודיברנו ודיברנו ודיברנו. אחר כך הלכנו והתיישבנו על הכורסאות שבמסדרון הגדול ודיברנו ודיברנו ודיברנו.הוא סיפר לי על כל מיני מנהגי חיזור אצל בעלי חיים, ומה שאנתרופולוגים אומרים על כל מיני מנהגי חיזור אצל בני אדם. אני זוכרת רק שהוא דיבר על חשיבות החזה הנשי לגברים, ולמה שדיים כל כך מפתים את הגברים, כי הם נראים כמו אחוריים, שזה היה הדבר המשמעותי ליחסי המין בראשית היות האדם. הוא דיבר על  'זיון אופטי'. כשהוא מסתכל על אישה ו'עושה לה את זה' רק באמצעות העיניים. ואני סיפרתי לו על הסרט 'תום ג'ונס' ועל סצנת הארוחה הארוטית. וכך ישבנו ודיברנו וגירינו האחד את השני עד שסיכמנו שעכשיו כדאי כבר לחזור לחדרון הקטן ההוא. כשנכנסנו הוא פתח את החולצה שלו ועטף אותי בה אליו וזה היה נהדר. כך התעלסנו לנו בישיבה על הכיסא והיה נפלא. כך בילינו לנו עוד כמה פעמים באוניברסיטה, אבל בינתיים עוד לא הייתי מאוהבת בטירוף, וזה היה לי מין סטוץ כזה. אמנם אני לא הפסקתי לחשוב עליו כל הזמן, אבל ככה זה אצלי תמיד. פעם הוא בא אלי לאוניברסיטה לחדרון שלי ונכנס ואמר: כמעט שלא היה לך אבי. אני לא אשכח באיזו טבעיות הוא אמר: 'היה לך'. באיזו טבעיות הוא שייך את עצמו אלי. והוא סיפר שקרתה לו תאונה והוא נחלץ ממנה בנס, ואני מכל הסיפור הזה קלטתי רק את תחושת השייכות וזה מילא אותי אושר. וזה מה שאני מחפשת כל החיים שלי, להיות שייכת, להיות נאהבת. למרות שאני מנסה כאילו לעשות הצגה גדולה שאני לא צריכה את זה בכלל. אבל זאת האמת, אני רוצה להיות שייכת ולהיות נאהבת. ואת זה אבי קלט מייד בהתחלה. סיפרתי לו על רוני ועל כל העינויים הכרוכים ביחסים איתו, שזה סיפור אחר, ואמרתי לו: עזור לי להשתחרר ממנו. והוא אמר: את תשתחררי ממנו ותישארי תלויה בי. ובעצם כל מה שאת מחפשת זוהי התלות הזאת. ואת טיפוס תלוי מטבעו ולא כמו שאת מנסה להציג תדמית של משוחררת ועצמאית. אבל למרות שהוא עצמו היה מודע לסכנה הזאת של התלות בו, הוא נתן לזה לקרות, וזה בדיוק מה שקרה ועכשיו אני תלויה בו לגמרי. אבל הוא ברח מזה והשאיר אותי תלויה על בלימה. אחר כך, מאוחר יותר, הלכנו פעם מחדר האוכל לחדר המורים, מסלול שעשינו יחד עשרות פעמים אחרי שגמרנו לאכול. אמרתי לו שאני לעולם לא אשכח את האמירה ההיא שלו, ושאלתי אותו אם הוא זוכר. הוא זכר בדיוק מה אמר, הוא זכר שהוא אמר: כמעט לא היה לך אבי. ואחר כך הוסיף: כבר היתה לי התחושה של מה שהולך להיות. ואני כל כך התפעלתי מזה שהוא זכר. הוא זוכר כל מילה שהוא אמר ושאני אמרתי לו, ובכלל יש לו זיכרון בלתי רגיל, והוא זוכר שירים שלמים וקטעים שלמים, ותמיד מצטט לי ומשלים לי קטעים ופסוקים ושירים ואני לא מפסיקה להתפעל מזה כי איפה מוצאים דבר כזה בעולם.

אני רוצה לספר על אחד הימים היפים ביותר שהיו לנו ביחד. עוד ישנתי בבוקר. אני חושבת שזה היה יום שישי. פתאום הוא נכנס ככה, בלי לדפוק בדלת, כי הוא הרגיש שייך ושזה שלו. השעה היתה שבע בבוקר. ואני התעוררתי וכל כך שמחתי והלכתי לצחצח שיניים וכשחזרתי הוא כבר היה עירום במיטה והבגדים שלו היו זרוקים על השטיח. נכנסתי למיטה והוא הוריד ממני בחוסר סבלנות את הכתונת שלי והתעלסנו והתעלסנו והתעלסנו. ואחר כך קמנו והתלבשנו והלכנו לאכול ארוחת בוקר. זה היה כמו להיות איתו בזוג. כמו להיות חברה שלו. אבל ממש, לעין השמש. והוא הצליח להשכיח ממני שאנחנו לא באמת זוג, ושאנחנו לא באמת חברים, ושאני מבוגרת ממנו בארבע עשרה שנים ושהוא נשוי וכל זה. פשוט נתן לי הרגשה שאנחנו ביחד, בפשטות הכי גדולה בעולם. וזה היה הדבר הכי נפלא איתו. שהרגשתי שאני חברה שלו בפשטות ובלי הצגות ובלי משחקים ושכחתי את כל היתר, ושכחתי עד כדי כך שממש התחלתי להתנהג כאילו אני באמת חברה שלו, וכנראה שזה התחיל  כבר להלחיץ אותו יותר מידי. ואני חושבת שפתאום הוא תפס את עצמו ונבהל וזה גמר את הכל. ואני אף פעם בחיים לא הרגשתי ככה. ובעצם אף פעם לא היה לי ממש חבר. זאת היתה הפעם הראשונה שהיה לי חבר. ומה שצריך לקרות בגיל 12 או 16 – קרה לי עכשיו לראשונה, בגיל 44. ומה הפלא שאיבדתי את עשתונותיי ושכחתי את עצמי ואת כל העולם.

ואחר כך נסענו באוטו שלו לשטח לסייר ולחפש קינים וצפרים, והלכנו בין הגבעות והיה יום נעים וחם והשמש זרחה עלינו והעולם האיר לנו פנים. הלכנו והוא שר את 'אח לנשר ולעיט אין לי קן ואין לי בית'. ודיברנו על השיר הזה וחשבתי לי שהוא נורא מתאים לו. וזה היה השיר הראשון בשורה ארוכה של שירים שדיברנו עליהם אחר כך. לא ידענו את כל המלים ומי כתב אותן. ואחר כך בבית לא נחתי ולא שקטתי והתרוצצתי עד שביררתי, שכמו שהוא אמר, נעמי שמר כתב את המלים. ורשמתי לי אותן, וזה היה השיר הראשון. אחר כך הצטרפו אליו עוד הרבה שירים, וזה היה אחד הדברים שעשינו ביחד, אהבנו שירים. וככה הלכנו לנו וכשהגענו לראש הגבעה הוא הושיט יד וחיבק אותי אליו והסתכלנו יחד סביב והיה נהדר. אחר כך ראינו צבאים מדלגים בשדה ואני אמרתי שזה יותר מידי כל היופי הזה. חיפשנו על חרוב אחד קינים והיה כל כך נהדר מתחת לחרוב הזה. אמרתי לו שהייתי רוצה להתעלס כאן פעם. וככה בילינו את היום הנהדר הזה. עד שהוא היה צריך לנסוע הביתה. הצעתי לו לנסוע הביתה בדרך אחרת, ובסוף לא מצאתי את הדרך וקצת תעינו בדרכי השדה המתפתלות וקצת נתקענו ודיברנו על עוד אהבה משותפת לשנינו, הרפתקאות, לחוות אותן ולקרוא עליהן ועל כל מיני מגלי יבשות נעלמות. ודיברנו על זה שהיינו הולכים יחד לגלות מקומות נידחים וזה פשוט היה יופי של יופי של יופי והייתי כל כך מאושרת כמו שלא הייתי מעודי.

דיברנו הרבה על בגידות למיניהן. הוא דיבר המון על זה שכשהוא פגש את רינה זה היה בדיוק בעיתוי המתאים. אחרי שהוא כבר שבע את כל הבחורות המזדמנות האלה וכבר לא יכול היה יותר לסבול לקום כל לילה במיטה אחרת ולשאול את עצמו מה אני עושה במיטה הזאת ומי זאת הבחורה ששוכבת על ידי. הוא סיפר לי איך הוא ראה אותה לראשונה כמו תמונת טבע: נערה עם שער ארוך בלונדיני יושבת מתחת לעץ בלב השום-דבר ואיך היא באה לו בדיוק בזמן. וגם הוא בא לה בדיוק בזמן. כשהוא דיבר עליה ותיאר את פגישתם הראשונה ראיתי אותה בדמיוני כיפיפייה בלונדינית מופלאה. אחר כך ראיתי אותה פעם ונדהמתי לראות שהיא רחוקה מן התמונה שציירתי לי בדמיוני. הוא סיפר לי על השנה הראשונה שלהם ביחד, כשגרו באיזה בית בודד במורד הואדי והיו מבודדים מכל העולם וזה היה כמו אגדה. ואיך הכל התחיל להתקלקל כשהם חזרו אל העולם ובייחוד אל הקיבוץ שלו. ואיך הוא נשבע שלעולם לא יבגוד בה. ובאמת החזיק מעמד שש שנים. הוא חזר על זה הרבה פעמים והיה כל כך גאה בעובדה שהחזיק מעמד שש שנים בלי לבגוד באשתו. ובתקופה הזאת הוא פגש את דורית בטיול לסיני, ולא התפתה. הוא אמר לי שלו היינו אנחנו נפגשים בתקופה ההיא, לא היה קורה בינינו כלום, ושגם בינינו זה עניין של עיתוי. הוא גם סיפר לרינה על מה שהיה בסיני עם דורית, ואיך שהוא עמד בניסיון. ועכשיו היא סומכת עליו ומאמינה בו. היה לו מאוד לא נוח עם העובדה שהוא בוגד באשתו, וזה מאוד הציק לו. אמר שלא היה עושה את זה לו היחסים ביניהם היו טובים כמו בהתחלה. אבל היא קלקלה הכל במרירות שלה ובחוסר האמון שלה באנשים. והיא עושה הכל כדי לקלקל לו כל דבר, וכדי לחבל בקשרים שלו עם חברים וסתם אנשים, ועושה לו כל מיני סצנות על יד אנשים, והוא ותרן ולא מוכן להיכנס לריב ולכן הוא שותק ומוותר. אבל הרגשתי שהוא מאוד נוטר לה טינה. הוא טען שהיא מחדירה לבת שלהם הקטנה חוסר אמון כלפי אנשים ומחנכת אותה לאי-אמון ולאי-אהבה, וגם זה מוסיף שמן למדורה. הוא התחיל לבגוד בה רק כי הוא ראה שהיא עושה לו בכוונה כל מיני דברים ואמר לעצמו: למה אני צריך לוותר. וסיפר לי שהיו לו שני פלירטים קטנים ולא נחשבים עד שהוא פגש אותי. כשהוא פגש אותי הוא היה מאוד לחוץ ומאוד שפוף. היחסים ביניהם היו קשים. הבת הקטנה לא ישנה טוב בלילות ובגלל זה הם כבר לא יכולים להתעלס כי רינה כל הזמן מתוחה שהבת תתעורר והם חוטפים סקס חפוז בשעות לא שעות ובלל זה לא חיים. הוא נשמע לי מאוד מריר ומאוד מאשים כלפיה. והרגשתי שהצורך החזק ביותר שלו הוא להעניש אותה. הרבה פעמים סיפר לי ובכל מיני הזדמנויות איך היא מקלקלת לו כל דבר ומעכירה את מצב רוחו. למשל פעם סיפר לי שהיה לו יום קשה. הוא עבד בתורנות שבת בלול, והיו כל מיני תקריות וכל היום הוא היה צריך לרוץ ו'לכבות שריפות', וגם בערב הוא היה צריך לחזור לשם. הוא בכלל בכיין לא קטן ומקטר המון על כל מיני דברים. ואני, שגם אני מפונקת לא קטנה, על ידו הרגשתי חזקה מאוד, כי הוא היה הרבה יותר גרוע ממני והיה מתלונן על כל מיני דברים קטנים. בערב הוא נכנס הביתה. היא ישבה וצפתה בטלוויזיה, וכשהוא נכנס והתיישב על ידה היא אמרה לו מבלי להזיז את העיניים מהמסך: אתה צריך להיות עכשיו בעבודה. וזה עשה לו שחור על הנשמה. הוא אמר לה: אני רוצה עכשיו קצת לנוח. טוב לך? משהו כזה. וכשהוא סיפר לי את זה הוא כל כך ציפה להשתתפות מצידי, ובלבי חשבתי לי: איזה ילד מפונק, אבל נתתי לו את כל ההשתתפות בעולם כי ידעתי שזה מה שהוא רוצה. ופעם הם היו בטיול עם הקיבוץ לכמה ימים, והיה נהדר איתה. והיא היתה מקסימה כל הזמן, ורק ביום האחרון, כאילו להראות לו שהיא עוד זוכרת את ייעודה בחיים, היא הרגיזה אותו נורא על יד חברים שלו, והגיבה על דברים שלו בחריפות וקלקלה לו את כל מצב הרוח. וככה הרגשתי אצלו כל הזמן מרירות נורא קשה כלפיה. יש לי הרגשה שכל הקשר שלו איתי בא כדי לענות על הצורך שלו להעניש אותה והוא בכלל לא צפה שזה יתפתח ככה. לדעתי היה לו צורך די חזק שהיא תדע על היחסים בינינו וגם פעל בכיוון הזה. כי הרי אין טעם להעניש מישהו כשהוא לא יודע שמענישים אותו. אני חושבת שבסופו של דבר היחסים בינינו התייצבו בעיקר בגלל מה שאני הפכתי אותם להיות. ואז הוא כבר ראה שהוא מסובך איתי יותר מידי והבין שהוא חייב להפסיק. ואז כשרינה הבחינה במשהו, כי הרי כל הזמן הוא רצה שהיא תרגיש, אז הוא כבר ממש נבהל, כי הוא הבין שהרחיק לכת ביחסים שלו איתי, ואז פתאום 'לא עמד לו יותר'.  ורק כמה ימים קודם עמד לו מאוד והתעלסנו בכיף, ורק כמה ימים קודם לכן הוא הביא לי שיר שהוא כתב ורשימה שהוא כתב, ונתן לי לקרוא וצילם את זה בשבילי, ורק כמה ימים קודם לכן בילינו יחד בערב 'קברט ספרותי' שהתקיים בבית הספר. ישבנו האחד על יד השני ודיברנו והחלפנו חוויות והוא התנהג אלי כמו תמיד, כאילו שהוא בן זוגי וחבר שלי. וכשהוא יצא, הביט לאחור לראות אם אני באה אחריו, וכשנכנסתי לשירותים וכולם כבר נסעו, הוא עוד עמד וחיכה לי כמו בעל, כמו מאהב, כמו חבר, כמו בן זוג, כמו מה שהוא היה והרגיש באמת. כי הוא היה חבר שלי ואני הרגשתי את זה בכל רמ"ח אברי. והוא נתן לי להרגיש ככה וזה מה שהיה נהדר כל כך וזה מה שנורא כל כך היום כשהוא איננו לי יותר ולא יהיה לי יותר חבר כזה אף פעם בחיים.

 

19 במאי 1984

כבר הרבה ימים לא כתבתי. חשבתי והשליתי את עצמי שהכאב האיום התעמעם במקצת והצורך הנואש הזה לדבוק בו באמצעות הכתיבה אולי חלף עבר. אבל הוא לא יוצא לי מהראש. חשבתי לי באירוניה שיש לנו נושא אובססיבי משותף אחד: הוא. ראיתי אותו פעמיים בבית הספר. וזה לאחר שקיבלתי ממנו מכתב ארוך וכתוב כל כך יפה, כמו שהוא יודע. הוא פירט במכתב איך דאג למלא את בקשתי ולשנות את המערכת, כדי שלא ניפגש יותר. מתברר שהשינוי לא היה לגמרי משמעותי ואנחנו בכל זאת ניפגש לפעמים. אבל הוא בהחלט הצליח לפרוט במכתב הזה על תכונתי הבסיסית לפתח רגשי אשמה. איך זה שאני עוברת ממצב של 'הכל' אל 'לא כלום'. אנחנו יכולים להמשיך להיות חברים טובים גם בלי 'גוף'. הוא שוב דאג לזה שאני איזום את הפיוס ואת הקביעה ש'אנחנו חברים'. ואכן, מילאתי אחר כל ציפיותיו, כרגיל. ביום ראשון עבר די הרבה זמן עד שראיתי אותו. הכנסתי את עצמי להילוך של עליצות מופרזת. ישבתי בחדר מורים, עבדתי כביכול, ועשיתי הרבה רעש מלאכותי, אבל הייתי דרוכה בכל גופי לרגע שאראה אותו, שיראה כמה אני מסתדרת טוב. מעניין שבכל זאת לא ראיתי את רגע הכניסה שלו. כנראה שבכל זאת הצלחתי להיות עסוקה במשהו. פתאום הרמתי את הראש וראיתי אותו יושב מולי על הספסל, עסוק עם חברי הצוות שלו ואינו מביט בי באופן מוחלט. כמו שהודיע לי במכתב, אני הייתי עכשיו צריכה ליזום את הקשר. זה היה נורא כל כך. ומייד נזכרתי בפעם אחרת. זה היה די בהתחלת השנה. ישבתי בחדר מורים ושוחחתי עם תלמידה שהייתי צריכה להנחות אותה בעבודת הגמר שלה. תלמידה שאהבתי מאוד. וגם אהבתי את אחותה הגדולה שהיתה חניכה שלי כמה שנים קודם לכן. שקעתי איתה בשיחה עמוקה על היחסים בינה לבין הוריה שנפרדו זה מקרוב. פתאום הרגשתי משהו. הרמתי את עיני וראיתי את אבי יושב על כורסה מולי ומביט בי במבט מרוכז וממושך. דברי נפסקו פתאום, באמצע המשפט, ולבי ניתר בפראות. לא ידעתי כמה זמן הוא מביט בי כך, אך היה ברור שהרבה זמן. כבר לא יכולתי להמשיך את השיחה עם התלמידה וסיימתי אות בצורה די מלאכותית ואחר כך עשיתי לו תנועה שיבוא לשבת על ידי: כמה זמן אתה מביט בי כך? למה לא עשית לי סימן שהגעת? הוא ענה שעשה רעש סביבי והסתובב וניסה להפנות את תשומת לבי, אבל הייתי כל כך שקועה בשיחה ולא הבחנתי בו. לבסוף התיישב וניסה לצוד את מבטי. התחושה שהוא העניק לי אז, שהוא רוצה אותי, שהוא עושה הכל כדי להיות בקרבתי, זוהי התחושה שאני מחפשת כל חיי, והא נתן לי אותה בשפע כזה, בנדיבות כזאת, ומילא את לבי שמחה ואושר. אתמול הלכתי עם דורית וסיפרתי לה על כל מה שקורה לי ועל היחסים המוזרים האלה עם אבי לאחר הניתוק. היא מאוד כעסה עליו ואמרה שהיא תכתוב לו מכתב נזיפה: הילד האגואיסטי הזה. הוא לא מבין מה שהוא עושה. והגרוע מכל – הוא מעולם לא הבין אותך ומה קורה לך. אני חושבת כמוה. הוא כל כך חושב על עצמו עד שבעצם מעולם לא הבין בדיוק מה קורה לי במחיצתו, ולמה התגובה שלי עכשיו היא כל כך קשה. אחר כך סיפרתי לה שהדבר העצוב ביותר שקורה לי עכשיו זוהי מערכת היחסים שלי עם רוני. היחסים שלנו כביכול חזרו למה שהיה קודם, לפני אבי, אבל לדידי – הפרשה הזאת נגמרה. אני פשוט לא אוהבת אותו יותר. הוא בא אלי, מחבק אותי, מנשק אותי ואני מחבקת אותו ובוכה בלבי: אבי, אבי. אני לא מרגישה כבר דבר אל רוני, רק רגש של מין עליבות כזאת. כולם כל כך עלובים על יד אבי ועל יד התחושות שהוא מילא אותי בהן. והרי את רוני אהבתי אהבת נפש. כל כך הייתי תלויה בו. הרי הייתי מאושרת עד לאין הכיל אם רק היה מחייך אלי. הרי כל מצבי רוחי נקבעו לפי ההתייחסות שלו אלי. והנה – זה נגמר לחלוטין ושוב אין הוא מעלה או מוריד לגבי. אם קורה לי דבר כזה, אני צריכה להבין גם את אבי ש'נגמר' לו איתי. דורית אמרה שמה שעצוב כאן זה לא שהפסקתי לאהוב את רוני, אלא התלות המוחלטת שלי בהימצאותו של גבר בחיי. כי עכשיו אני מרגישה שאין לי כלום, שאני ריקה ומרוקנת. אין לי דבר בזכות עצמי ואני לא קיימת בזכות עצמי. אני קיימת רק אם יש לי גבר שנותן לי תחושה של קיום, וזה עצוב יותר מכל. באמת כל החברים והחברות הטובים שלי ניסו ומנסים כל הזמן להחדיר בי את התחושה הזאת שיש בי דברים בזכות עצמי ויש לי מה להעניק לאחרים ושאני אדם עשיר ומלא. באמת אמרו לי המון דברים טובים עלי בזמן האחרון. כל האנשים הטובים האלה שניסו לעזור לי. ואני מכירה את כל הדברים האלה. ובאופן תיאורטי אני יכולה להגיד אותם לעצמי. אבל זה לא פועל כי זוהי תיאוריה ושכלתנות בלבד והרגש שלי פועל רק בכיוון אחד: שאני כלום, שאני לא שווה כלום ושאין לי קיום ללא מגע של גבר אהוב בגופי. אני קיימת רק ברגע שידיו של הגבר האהוב נוגעות בגופי.

מייד כשראיתי אותו נכנסתי ללחץ נורא ורק חיכיתי לרגע שתהיה לי הזדמנות לדבר איתו לבד. יצאתי החוצה כאילו לשרותים, וכשיצאתי ראיתי אותו בא לקראתי. חייכתי אליו ואמרתי לו: אני יודעת איפה למצוא אותך. זאת היתה ציטטה מהמכתב שלו, שבו למעשה הוא ציטט מכתב שלי. ומייד הוספתי: רוצה שתהיה חבר שלי. הוא הביט בי ואמר: אני נורא שמח. וכדי להעביר את השיחה מייד לפסים של שיחת חולין אמרתי: מה שלומך? והוא אמר: עכשיו טוב. שוב הקלתי עליו. היה לו קצת כבד על הנשמה ואולי קצת רגשי אשמה, ואני שוב עשיתי לו את החיים קלים יותר. אחר כך אמר לי כאילו שום דבר לא השתנה וכלום לא קרה: אני תיכף בא. חזרתי לחדר מורים וישבתי ליד שולחן לעבוד. הוא נכנס ומיד היה עסוק בכל מיני עניינים וסידורים. עקבתי אחריו כל הזמן מזווית העין. ברגע שהתפנה, בא והתיישב על ידי. התחלנו קצת לדבר באופן סתמי, אבל מייד בא מישהו לדבר איתו על הנחייה לעבודת גמר. ושוב, היתה לי הרגשה כאילו כלום לא השתנה. אני הקשבתי לשיחתם. מידי פעם הכנסתי הערות ובדיחות, קצת על חשבונו, כאילו בטוב לב, ושנינו צחקנו, והבטנו אחד אל השני. בדרך כלל היו אלו הערות שרק הוא יכול להבין, וצחקנו יחד. והיה כמו תמיד, כאילו כלום לא השתנה. גם המבטים שלו היו כמו תמיד. מאוחר יותר הוא התיישב על הספסל. באתי והתיישבתי על ידו.  הראיתי לו קטע מספרו של יצחק אורפז 'העלם', שנורא הזכיר לי אותנו. הוא לא אמר כלום. אבל אז התחלנו ממש לדבר. פתאום הוא התחיל לספר לי כל מיני דברים. בין היתר הוא התחיל להגיד: את יודעת, כשהייתי באילת… והפסיק והביט בי ושאל: לספר לך? זה היה כל כך שקוף. הילד הזה רצה לספר לי הרפתקת אהבים שלו או משהו, לא היה איכפת לו מה זה עושה לי. כל מה שעניין אותו זה הצורך הדוחק שלו לספר למישהו על מה שקרה לו. הכאב שלי לא נגע לו בכלל. הרי היה ברור לו שאגיד: ספר. כי תמיד התאמתי את עצמי לצרכים שלו. זה מה שעשיתי כל הזמן. הפכתי את עצמי למין איבר שלו, שכפוף לצרכיו. התקנתי לי אנטנות רגישות לחוש כל שינוי בהלך רוחו. הייתי יושבת ומקשיבה שעות לסיפורים שלו. אף פעם לא אמרתי לו שהוא חוזר על עצמו או משעמם אותי. האמת היא שאף פעם הוא לא שיעמם אותי. עצם ההאזנה לו היתה מרגשת אותי וממלאת אותי ולא ודווקא תוכן דבריו. ולהביט בו – זאת היתה חוויה בפני עצמה. אמרתי לו: אני יודעת על מה אתה רוצה לספר. חזרת לשדות הצייד הנצחיים. נכון? כן. אבל הפעם לא אני צדתי. צדו אותי. אמרתי: אתה אף פעם לא צדת. תמיד צדו אותך. ולפי הסיפורים שלו זה היה כך. הוא סיפר לי בזמנו על תקופות ממושכות שבהן היה עובר בצבא מבסיס לבסיס, ממאחז למאחז, מדריך איזה טיול, מעביר הרצאה. הוא לא היה צריך לעשות כלום. רק להביט מסביב ולסמן מי מכל אלה המקיפות אותו היא היפה ביותר, או הכי מוצאת חן בעיניו. הן היו באות אליו בהמונים. ואחר כך, תמיד היא היתה באה ומציעה משהו כגון טיול ערב קטן, או רחצה לילית. זה תמיד נגמר במיטה. ולמחרת במקום אחר אותו סיפור עם מישהי אחרת. כך היה תמיד. האמנתי לו מאוד. היה בו מין קסם מגנטי ומושך ובפני עיניו הן מעולם לא יכולתי לעמוד. וכך בדיוק הרי זה היה איתי. הוא מעולם לא היה צריך לטרוח ולהפעיל את קסמיו, כמו שאני תמיד הייתי צריכה לעשות. הם פעלו מאליהם והן באו אליו בהמוניהן, בעשרות. הרי גם אני צדתי אותו ככה בעצם.

הוא המשיך לספר: אבל אני לא נעניתי. שאלתי: למה? אמר: אני לא יודע. לא רציתי. לא בא לי. נורא קיוויתי שהוא יגיד: משום שחשבתי עלייך. אבל לא אמרתי כלום כי זכרתי היטב מה קרה באותו יום חמישי אחרון ונורא. אני לא יודעת מה עבר עלי באותו יום. אבל הפעלתי עליו מהרגע הראשון לחץ כמו מכבש. היינו בדירת הקיבוץ ליד האוניברסיטה. לאחר שהתעלסנו, ואותו היום דווקא היתה אחת ההתעלסויות הטובות והנהדרות שהיו לי איתו. הוא כבר התחיל להתלבש. היינו צריכים ללכת. אני היית צריכה ללכת להורות שיעור באוניברסיטה. אני עוד שכבתי עירומה במיטה ופתאום שאלתי: תגיד, קרה לך פעם ששכבת עם אישה אחת וחשבת על אחרת? בלבי קיוויתי שיגיד שזה קרה לו ששכב עם אשתו וחשב עלי. אני באמת לא יודעת איזה שד נכנס בי ולאיזה צורך עוללתי את כל זה. הוא חשב רגע וענה: כן. קרה לי פעם אחת, וסיפר על פעם אחת רחוקה ולא משמעותית. כנראה קרא אכזבה בפני, הסתכל עלי רגע ואמר: מה קרה? אמרתי: כלום. ואז תפס ואמר: קיווית שאגיד שזה קרה לי עם אשתי ושחשבתי עלייך? אני התרגזתי על עצמי שעשיתי שטות כזאת, ויותר התרגזתי שהוא תפס אותי בטיפשות כזאת, ועניתי לו בחריפות שלא היתה במקומה, אבל  דיברתי יותר אל עצמי: אז מה אם קיוויתי? למה אני צריכה להלביש את הציפיות שלי על מישהו אחר? בעצם שאלתי את עצמי. אבל הוא ענה לי משהו, אני כבר לא זוכרת מה, כדי להסביר לי למה אני מתנהגת ככה. אני באמת הייתי מרוגזת מאוד על עצמי ולחוצה נורא מהמצב המטופש הזה, ואז עניתי לו שוב בחריפות שממש היתה מיותרת: אל תגיד לי דברים רעים עלי. לי מותר לבקר את עצמי, אבל לך לא. אתה צריך להגיד לי רק דברים טובים עלי. התפקיד שלך זה לעשות לי טוב. כי גם לי יש לפעמים כל מיני דברים להגיד לך, אבל אני מזכירה לעצמי שאני רוצה לעשות לך רק טוב. זה היה הנאום המטופש ביותר שנשאתי מימי. הוא שתק. התלבשנו בשתיקה. היתה בינינו הרגשה כבדה ומזופתת. זה היה דבר שאף פעם לא קרה לנו וזה היה נורא ואיום. ואני עוד הוספתי חטא על פשע. לפני שיצאנו מהדירה הלכנו ככה אחד על יד השני, ואני נורא קיוויתי שהוא יחבק אותי וככה נתפייס. אבל הוא לא עשה את זה. ובעצם על סמך מה קיוויתי לזה. הרי הוא אף פעם לא חיבק אותי ככה מחוץ לדירה. עצרתי אותו והסתכלתי לו בעיניים. הוא הביט בי. הבטנו זה בזו. המבט שלו היה שואל. נורא קיוויתי שהוא יחבק אותי ובזה ייגמר הסיוט. אבל הוא לא עשה כלום. ואז, במקום שאני אחבק אותו ואבקש סליחה, אמרתי ברוב טיפשותי: קשה איתך, אתה יודע? כי שוב הלבשתי עליו את הציפיות שלי, שהוא ייזום את הפיוס. והוא אמר: אני יודע. יצאנו והלכנו בשתיקה. זה היה נורא. תמיד היינו יוצאים מהדירה הזאת בצחוק ובפטפוטים ובשמחה. ההליכה הזאת בשתיקה האיומה היה משהו שאין לשאתו. אמרתי לו: הרגזתי אותך היום, נכון? והוא אמר: כן. אני לא אוהב שמכתיבים לי תפקידים. אני לא רוצה שיגידו לי איזה תפקיד אני צריך למלא. כשהוא אמר את זה ידעתי שקורה משהו נורא ואיום. כובד ומועקה מילאו את לבי ושפתי נחתמו. לא יכולתי להוציא מילה מהפה. ידעתי בסתר לבי שזה הסוף. בדיוק באותו מקום הלכנו כמה חודשים קום לכן והוא אמר לי: קורה לי משהו מוזר. היחסים איתך הופכים להיות משהו משמעותי וזה מבלבל אותי. זה מאוד מביך אותי. אני לא יודע מה לעשות עם זה. ועכשיו אנחנו הולכים כאן יחד, באותו מקום, ושותקים נורא. והכל היה באשמתי ובאשמת השטויות שדיברתי. אבל אמרתי אותן ואיך אפשר לבטל ולהשיב? אי אפשר להגיד שכח הכל כאילו לא נאמר. הרי הדברים נאמרו ואפילו אם הכוונה לא היתה בדיוק זאת, איך אפשר עכשיו לשנות ולתקן. ככה הלכנו ושתקנו נורא. עד שבסוף הוא לא עצר כוח ואמר: תגידי משהו. ואני כבר לא זוכרת איך ניסיתי בצורה מגומגמת ביותר לתקן את המעוות ולהגיד דברים אחרים ויפים, אבל אני לא חושבת שזה הצליח ונפרדנו בהרגשה איומה ואני ידעתי שזה הסוף. אבל לא ממש הייתי מוכנה להפנים את זה. כל הזמן קיוויתי שזה יעבור איך שהוא. אבל זה לא עבר. וזה היה הסוף.

ישבנו על הספסל ככה והוא סיפר לי על כל מיני דברים שעשה בשבוע של הטיולים בבית הספר, והראה לי על המפה את כל מסלולי הטיולים שהכין. ישבנו קרובים, כמו פעם, כמו תמיד, והתכופפנו על גבי המפה, והיינו כמעט צמודים ואני קיוויתי שהוא יגע בי והכל יחזור להיות כמו קודם. אבל הנס הזה לא התרחש. ואז אמרתי לו פתאום: אתה בכלל לא מסוגל לשקר? תשעה חודשים שיקרת לאשתך ולי לא יכולת לשקר אפילו פעם אחת? היית צריך להגיד לי שאנחנו צריכים לגמור בגלל שזה התגלה ואתה לחוץ או משהו כזה, ולא להגיד מה שאמרת. היית יכול לחסוך ממני את כל הסבל הזה שאתה לא מודע אפילו לעשירית ממנו. היה יכול להיות לי הרבה יותר קל. והוא אמר: זה היה בערך ככה. אמנם היא לא ממש גילתה. אבל היא כמעט גילתה. ובאמת הייתי לחוץ. וחוץ מזה, זה כבר באמת הפך לשגרה ורציתי לגמור. כן אבל את זה לא היית צריך להגיד לי. היית צריך לשקר לי. ואז הסברתי לו שעצם לדעתי הוא תמיד רצה שאשתו תגלה את העניין. הוא נדהם מדבריי. אבל אני הזכרתי לו את כל הדברים הקטנים האלה שעשה תמיד, כאילו מתוך שכחה, שגרמו לכך שהיא כמעט תגלה. והסברתי לו שהוא בעצם רצה להעניש אותה, ובסתר לבו רצה שהיא תדע את זה. אני חושבת שהוא מאוד נדהם מן הדברים האלה והיה לו קשה לקבל אותם. אבל הוא ידע שאני צודקת. ובעצמו אמר: ייתכן שאת צודקת קצת. ואני יודעת שאני צודקת מאוד. ואמרתי לו: אתה יודע שאני מכירה אותך טוב, וגם אתה מכיר אותי. והוא אמר: קצת. ואמרתי: אתה יודע שאנחנו בעצם זוג מהשמיים. הוא נבהל מהדברים האלה ונחפז להגיד: עד גבול מסוים. וברגע מסוים זה נגמר. ואני בכל זאת התעקשתי להגיד שאנחנו זוג מהשמיים. דיברתי איתו על אשתו ועל היחסים ביניהם. אמרתי לו שהם יהיו מאושרים בערך שנה במקום החדש שהם עוברים אליו לאחר שיעזבו את הקיבוץ על פי דרישתה המפורשת, ואחר כך שוב יתחילו הבעיות. הזכרתי לו שכך היה גם כשהם באו לקיבוץ שלו בהתחלה. ואני באמת בטוחה שמחכות להם בעיות קשות ביחד. שאלתי אותו: אני מציקה לך? הוא אמר: כן את מציקה לי, אבל אני רוצה שתמשיכי, אני רוצה לשמוע. הרגשתי שאנחנו יושבים ומדברים ולא יכולים להתנתק. שנינו כבר היינו צריכים ללכת. ולא הלכנו. ורצינו עוד ועוד. אני מרגישה שהוא עדיין כל כך צריך אותי. הייתי רוצה לדעת איך לקשור אותו אלי. שיזדקק לי, שיצטרך אותי, שיהיה תלוי בי, כמו שאני תלויה בו. יצאנו יחד והלכנו יחד. אמרתי לו: אני כל כך אוהבת לדבר איתך. אני נהנית מכל רגע. הוא שתק. אמרתי לו: הייתי יכולה לשבת ולדבר איתך עוד שעות. שתק. שאלתי: אבל למה רק אני אומרת את זה?

ביום רביעי נפגשנו שוב. זה היה יום דחוס. לימדתי והיית צריכה לנסוע לתל אביב. בזמן ארוחת הבוקר הלכתי לחדר מורים. באותו יום היה בחירות להסתדרות המורים והייתי לחוצה להצביע ולחזור ללמד. ראיתי אותו והוא מייד אמר לי: חכי רגע. אני רוצה להראות לך משהו. שוב, כאילו כלום לא קרה. כמו באותו יום לפני עידן ועידנים כשהוא זרח אלי בבוקר: אני רוצה להראות לך משהו. אני לחוצה, דחוקה בזמן, נורא ממהרת, אבל לא אומרת כלום, נשארת לראות את ה'משהו' שלו. הוא הראה לי שיר שכתב לתלמידיו לשיעור האחרון של השנה. שיר פרידה מהם כדי להסביר למה הוא עוזב את הקיבוץ. מעין התנצלות כזאת. השיר היה יפה, מהוקצע, כמו כל דבר שכתב. קראתי ורעדתי. שיר כזה היה יכול להיות גם שיר סיום עבורי. כמעט כל המלים שבו התאימו להיות שיר סיום לאהבה שלנו. ככה זה היה: אני בכיתי על האהבה הגדול שהיתה ואיננה עוד וכולי כאבתי את אבדנה, והוא יכול היה לכתוב לי מין שיר סיום כזה לכבוד האפיזודה שחלפה. ככה חשבתי כשקראתי את השיר. גמרתי לקרוא והבטתי בו. הוא ציפה לדבריי. היה חשוב לו שאגיד. אמרתי: זה מזכיר לי משהו. אחר כך הוספתי קצת באכזריות: אני יכולה להיזכר בשלוש יצירות לפחות שהשיר הזה מזכיר לי ושהוא מושפע מהן. למרות שלמען האמת לא יכולתי להגיד אפילו אחת. השיר באמת הזכיר לי משהו. אבל לא ידעתי מה. מייד הצטערתי על דבריי, כי לא רציתי להכאיב לו, וזה הדבר האחרון בעולם שאני רוצה לעשות, למרות שכן הייתי רוצה שיכאב לו, ואפילו מאוד. שירגיש קצת ממה שאני מרגישה. והמשכתי לדבר כאילו אל עצמי: מה את ישר מתנפלת בביקורת ספרותית? תגידי קודם שהשיר נהדר. ואז הוספתי: אז אני אומרת. והבטתי לו ישר בעיניים. הוא הביט בי בחזרה באותן עיניים נפלאות שלו, באותו מבט שאני נוצרת איתי תמיד. אותו מבט שעושה לי את כל הדברים האלה. ואם זה לא מבט של אהבה, אני לא יודעת מה זה. לא דיברנו יותר כי היינו צריכים ללכת. ולא ראיתי אותו יותר באותו יום. ואני נושאת איתי את המבט הזה, והוא כואב לי כל כך. אני אומרת לעצמי שדי להשלות את עצמי. המבטים האלה שאני מייחסת להם עולם ומלואו – אלה המבטים הרגילים שלו, וכך הוא מביט בכולם. את הדיבורים האלה, ואת הסיפורים האלה – הוא מספר לכל מי שמוכן להקשיב לו. אני לא שום דבר מיוחד בשבילו. ודי עם זה. כל כך רציתי למות היום. היה לי יום קשה ומדכא כל כך. כל היום חשבתי על אבי ורציתי רק למות, למות, למות. רק הכתיבה הזאת מחזיקה אותי עוד יום בחיים. אני כל הזמן מתכננת את שני הדברים, את החיים ואת המוות. עושה תכניות איך להישאר בחיים בכל מיני אמצעים וטריקים קטנים, ומצד שני מתכננת את המוות, אוספת כדורים. יש לי כבר 60 כדורים. כשיהיו לי 100 – אמות. אני אומרת לעצמי שלמות אפשר בכל יום. ובינתיים כדאי לראות איך אני יכולה להמשיך לחיות.

אני מנסה לבדוק בשקט ובהיגיון למה אני לא יוצאת מהדיכאון הזה. למה אני מסרבת להשלים עם האבדן של אבי. למה כל כך רע לי. כבר עברו למעלה מחודש וחצי והכאב והאבל אינם פוסקים לרגע. למה רע לי כל כך? למה אני הולכת עם הרגשת הריקנות הכואבת הזאת שאיננה מרפה ממני לרגע? בחשבון קר אני מגיעה למסקנה שמה שיש לי עכשיו זה בדיוק מה שהיה לי לפני שפגשתי את אבי. הרי אז הצלחתי לחיות עם זה, נכון? למה אני לא יכולה פשוט להשיב את הגלגל אחורנית ולחזור לאורח החיים הקודם שלי. לחיות לבד אבל להיות שקטה עם זה. איזו שהיא מסכת יחסים מסודרים ורדודים עם בעלי לשעבר, הנוגעת לענייני הילדים שלנו, אהבתי לילדיי, מאהבים מזדמנים פה ושם, רוני – כשהוא רוצה אותי או מצליח להגיע אלי. ההוראה שלי, המחקר שלי. זהו זה. למה אני לא מסתדרת עם זה עכשיו? הרצון למות רודף אותי כל כך חזק. המשיכה למוות פשוט אינה יוצאת לי מהראש.

 

המשך בחלק ג