פרפר חרוך כנפיים; רומן-וידוי, חלק א

פתח דבר

יש לי חברה טובה, מירי שמה. בעצם, מה זה נקרא חברה טובה. אני מאוד מחבבת אותה ואפשר לדבר איתה על כל דבר בפתיחות ובעניין. זה לא שאנחנו נפגשות כל יום. לפעמים במשך חודשים ארוכים אני לא רואה אותה ולא שומעת ממנה. אבל תמיד נעים לי לדבר איתה. לפני מספר שבועות היא התקשרה אלי פתאום וביקשה שניפגש. זה לא דבר שקורה כל יום, לכן תמהתי בלבי מה קרה. אבל כמובן שנפגשנו. מירי אישה בת חמישים ושש בערך, גדולת גוף ובעלת שיער מאפיר ועיניים נבונות. ישבנו לנו בבית קפה בתל אביב. שתינו חברות קיבוץ. לא אותו קיבוץ. ולכן קבענו את פגישתנו בתל אביב. בהתחלה כמובן דיברנו על כל מיני דברים והחלפנו חוויות וידיעות על כל התקופה שבה לא התראינו. מירי מורה ומרצה באוניברסיטה וגם חוקרת די ידועה בתחומה, אבל כשאנחנו נפגשות אנחנו מדברות בעיקר על גברים. שתינו חיות לבד, כל אחת מסיבותיה. ותמיד יש מה לספר ועל מה לדבר בתחום מסעיר זה.

בסופו של דבר פתחה מירי ואמרה: את זוכרת את הרומן הסוער שהיה לי לפני עשר שנים בערך. את זוכרת שהייתי במשבר נורא. את זוכרת את כל זה? בוודאי שזכרתי. לא הייתי אז בארץ ולכן לא ידעתי פרטים. אבל שמעתי גם ממנה וגם מחברים משותפים על הפרשה הזאת. את יודעת, אמרה מירי, כשהייתי בעיצומו של משבר כתבתי. כתבתי כאחוזת טירוף. בעצם כתבתי על תקן של טיפול נפשי. לא שמתי לב בכלל איך אני כותבת ומה אני כותבת. פשוט הוצאתי כל מיני דברים החוצה. תראי, אמרה, והוציאה מתיקה קלסר קרטון ופרשה ממנו ערימה גדול של דפי נייר כתובים. תראי כמה כתבתי. היום, אני לא יודעת למה, הייתי רוצה שמישהו יקרא את זה. פתאום יש לי צורך שיקראו את זה.

הנהנתי בראשי. הבנתי בדיוק על מה היא מדברת. אני עורכת במקצועי ולא לחינם בחרה בי לחשוף את כתב היד הזה. הדחף הזה, הצורך הזה 'שמישהו יקרא' לא היה זר לי לגמרי. גם אני חוטאת בכתיבה, אם לעצמי ואם לעיתונות. לקחתי, איפוא, את התיק אתי הביתה, ועוד באותו ערב ישבתי לקראתי בדפיה הכתובים בכתב יד ששיקף מצב רוח סוער. קראתי את כל הדפים בנשימה אחת. טירוף חושים כזה כבר מזמן לא חוויתי. כשסיימתי ראיתי שמחוגי השעון כבר הראו על שעה מאוחרת. החלטתי להביא את הרשימות האלה בפני הקוראים ככתבן וכלשונן, שיניתי בהן רק את שמות הגיבורים, כדי לא לחשוף דמויות ידועות.

אפריל 1996

 

יום שישי, 27 באפריל  1984

אני מנסה לכעוס. אני חושבת שאני צריכה. מוכרחה לכעוס כדי איך שהוא לצאת מזה. היו לי כעסים קטנטנים עוד קודם לכן. פעם ביום ששי קשה אחד. כשלא ראיתי אותו יומיים וחיכיתי ולא שמעתי ולא ידעתי. כעסתי נורא והרגשתי נפגעת. ישבתי וכתבתי מכתב ארוך ומלא כעס. הכנסתי אותו למגירה וחשבתי נראה מה יהיה. אם אמשיך להרגיש כך ביום ראשון – אראה לו את המכתב. הלכתי לחדר האוכל מתוך תקווה, מתוך ציפייה. אני תמיד מצפה שיקרה משהו. למרות שאני יודעת שבדרך כלל לא קורה דבר. הלכתי ובתיבת הדואר שלי היה מכתב. מכתב נהדר. אוהב. משגע. כן. הוא ידע לעשות דברים כאלה. הוא נתן לי כל כך הרבה מתיקות ושמחה. ולכן הכאב עכשיו גדול שבעתיים. אני מוכרחה לכעוס עליו. הכעס מתחיל ביום ראשון. אותו יום ראשון נורא ואיום, האחד באפריל. הכעס מתחיל מהדברים שהוא אמר. אבל נתחיל קודם. הרי באתי לבית הספר עם פחד נורא בלב, כי הרגשתי שהולך לקרות משהו. כי הרי היה אותו יום חמישי נורא. ואחר כך כתבתי את המכתב הזה וחיכיתי לתשובה. תשובה לא באה. כל יום ששי הייתי בחרדה איומה. הכאב התחיל לטפס בגופי. בשבת התאוששתי כי חשבתי שכבר היו רגעים כאלה ותמיד אחר כך הכל היה בסדר. עשיתי לי סימנים. בבוקר הייתי נורא מדוכאת. כשהלכתי לטייל עם בני הקטן ועם אביו. ישבנו במתבן ופתאום עברה ציפור גדולה ביעף. חשבתי שזהו בז אבל לא הייתי בטוחה. ישבתי עוד כמה דקות וחשבתי: זה בז או לא. בסוף קמתי ואמרתי לעצמי: אני הולכת לראות – ואם זה בז – סימן שהוא עוד אוהב אותי. הלכתי והתבוננתי אל המרחבים הנפלאים. והנה ראיתי אותו. זה היה בז. אמרתי: הוא עוד אוהב אותי. בערב טלפנתי לכל מיני כתובות באילת והצלחתי למצוא לנו חדר שנשמע מתאים ונהדר. התמלאתי שמחה ואמרתי: יהיה בסדר. והנה הגיע יום ראשון. גמרתי ללמד שני שיעורים ובאתי לחדר מורים. הוא עמד שם על המדרגות ונופף לי בשמחה לשלום. אמרתי לעצמי: הכל בסדר. זה אבי שלי, כמו תמיד. הוא קרא לי לבוא. באתי אליו ואמרנו שלום. חייכתי אליו ושאלתי: קיבלת את המכתב שלי. ענה: כן בטח. אז למה לא ענית? שאני אדע מה הולך? אמר: בואי לווי אותי לספריה. הלכנו יחד והוא אמר פתאום: תשמעי, אני רוצה שנמשיך להיות חברים, אבל אני לא אשכב איתך יותר. הסתובבתי ורציתי ללכת משם. הוא אמר בקול המיוחד הזה, השקט, המבקש: מירי. הוא לבש חוצה עם משבצות צהובות, היה שזוף כזה. יפה כל כך עד שלבי חישב להתפקע. אמרתי: מה קרה? אמר: זה כבר לא זה. אני מרגיש שזה זיוף. בפעמיים האחרונות שהיינו יחד כמעט ולא דיברנו. פעם, כשרק הייתי חושב עלייך, היה עומד לי. אבל עכשיו זה כבר לא קורה. אני לא זוכרת איך ומה בדיוק אמר, אבל אלה היו הדברים בערך. אמרתי כמו טיפשה: אבל מצאתי לנו חדר נהדר באילת. וההורים שלי נתנו לי המון כסף, מאה דולר. ואני יכולה להישאר שם אפילו ארבעה ימים. הוא אמר: מה, באמת? בעיניים אורות כאלה כמו שהוא תמיד עושה. וכאילו לא אמר כלום לפני רגע. היתה לי הרגשה שהוא ממש שמח ושכח את כל מה שאמר לפני רגע. ואז אמרתי: אוי, אבי. והורדתי את הראש וגם הוא השתתק. ואז אמרתי: אבי, אני נורא רוצה לבוא איתך לאילת, אפילו ככה. והא אמר: מה, את רוצה? ופתאום תפסתי את עצמי ואמרתי: אוי אלוהים. מה אני עושה? והלכתי משם. הלכתי לחדר המורים. ואחר כך כמו עיוורת וחרשת, יצאתי משם וגיששתי את דרכי והלכתי לכיוון פינת החי. ראיתי אותו חוזר מהספרייה. סובבתי את הראש והלכתי. נורא רציתי שיבוא, שיגיד: די כלום לא קרה. בואי. אבל הוא לא בא ולא אמר. ואני הלכתי לפינת החי, לשלט הגדול. למקום שבו הוא אמר לי לפני נצח: אני רוצה שתהיי רק שלי. והביט בי בעיניים האלה שלו ואני הבטתי בו בחזרה ואמרתי לו: אני רק שלך. והוא חיבק אותי אליו. וישבתי על הגזע שישבנו עליו לפני נצח ושחקנו ב'סבתא סורגת' ובכיתי את נשמתי. אחר כך ישבתי שם עוד הרבה זמן. ראיתי צב מים קטן שיצא כנראה מן הבריכה בפינת החי והלך לאיבוד או חיפש את עצמו או משהו. אחר כך חזרתי לחדר המורים. אני חושבת שעוד לא תפסתי בדיוק מה קורה. ישבתי וחיכיתי. כשהוא בא סימנתי לו בידי שיבוא. הוא בא והתיישב לידי ואמרתי לו: בסדר. בוא נהיה חברים. ואל תתחיל עכשיו להתעלם ממני או לברוח ממני או דברים כאלה. והוא אמר: אפילו לא חשבתי לעשות את זה. אמרתי: ספר מה קרה. והוא סיפר לי שביום חמישי כשהיינו יחד, נורא שרטתי אותו. הוא הרגיש כשזה קרה וזה הלחיץ אותו אבל הוא לא רצה להגיד כלום כי פחד מהתגובה שלי. הוא ידע איך אני מגיבה על הערות כאלה. אמרתי: אבל אבי, אתה יודע שגם אתה שרטת אותי ואני רק הגבתי לך, כי הרגשתי חופשייה ומשוחררת לאחר שאתה עשית לי את זה. ואתה יודע שהיה נהדר אתך ביום חמישי. והוא אמר: כן. אבל רק זה היה נהדר. לא דיברנו בכלל. אחר כך כשחזרתי הביתה נכנסתי למקלחת וראיתי שכל הגב שלי שרוט. שכחתי לקחת אתי גופייה. ביקשתי מרינה שתביא לי גופייה. היא נכנסה למקלחת וראתה את השריטות ושאלה מה זה. יצאתי מזה איך שהוא. אמרתי לה שזה מהמילואים, שנשרטתי ושיש שריטות כאלה שבהתחלה לא רואים אותן ורק אחר כך הן יוצאות. באמת יש דבר כזה. והיא אמרה: מסכן שלי. זה כואב לך? ואז החלטת לגמור. נכון? שאלתי. כן. אני לא יכול יותר לעמוד בלחץ הזה. ואני חושבת שזה לא היה מודע אצלו אבל הוא רצה שרינה תראה את השריטות. הוא לא היה מוכרח לקרוא לה. פעם הוא סיפר לי שרינה שורטת אותו עד זוב דם והוא נורא גאה בשריטות האלה. הוא הולך לבריכה ובכוונה מראה את השריטות. וכולם שואלים אותו מה זה והוא מחייך בגאווה. כי כך כולם יודעים שהוא הגבר שבעולם. וזה הדבר הכי חשוב לו – שהוא הגבר. אלוף העולם. והוא לא הולך ולא גומר עד שהיא מגיעה לסיפוק. והוא יכול לעשות את זה שעות עד שהיא מגיעה. ככה הוא תמיד היה מספר לי במיטה. ואני הייתי חושבת לי: כמה שהוא לא מבין בדברים העדינים האלה. הרי הוא יכול לעשות את ההתעמלות הזאת שעות, וזה לא משנה דבר ורק מתיש, שהרי לא ככה בדיוק מגיעה האישה לסיפוק. והוא לא יודע דבר על צרכיה של אישה. הוא תמיד חשב שהזין זה העיקר. והוא כל כך גאה בזין שלו. בכל אופן, יש לי הרגשה שהוא כל הזמן רצה שרינה תדע על הרומן הזה. אולי בשביל להעניש אותה ואולי בשביל שהיא תדע איזה גבר הוא. בתת-מודע כמובן. כי במודע הוא היה נורא לחוץ שהיא לא תדע. פעם הוא סיפר לי שאת הספר שנתתי לו במתנה, ספר שירים של אלתרמן, וכתבתי לו שם הקדשה: 'תשוקתי אליך ואלי גנך ואלי גופי סחרחר אובד ידים', את הספר הזה הוא לקח למיטה לקרוא בו כשרינה לא היתה בבית. ושלמחרת כשנסע לבית הספר שכח את הספר על המיטה. איזו מין שכחה היא זו. הרי הוא היה כל כך מודאג מזה שהיא תראה את ההקדשה שלי, אז איך שוכחים דבר כזה? הרי זה ממש גלוי וברור. כשהוא חזר הביתה מבית הספר הוא מצא את רינה שוכבת וקוראת בספר. היא שאלה אותו: מי נתן לך את הספר הזה? והוא התחיל לספר לה שזאת חברה טובה של אמא שלו, מורה בבית הספר, אחת מבוגרת. ואני כבר מזמן אמרתי לו לספר לה שיש לו חברה 'חכמה ומבוגרת' שטוב לו לדבר איתה. שהיא תדע שיש משהו כזה ואם תגיע אליה רכילות, היא כבר תדע את זה מראש ותהיה שקטה ורגועה. ואז היא אמרה לו: אבל את ההקדשה הזאת היא כתבה לך ולא לאמא שלך. אבל יצאתי מזה, הוא אמר. תמיד הוא אומר: אבל יצאתי מזה.

אני חוזרת לשיחה של אותו יום ראשון. אני חושבת שהוא קם רגע לדבר עם מישהו. כשהוא חזר אמרתי לו: תעשה לי תה. הוא עשה לי תה וחזר אלי כשכוס בידו ואמרתי לו: בוא אני אתן לך כל מה שהבאתי לך. הרי אין טעם שאחזיר את זה. והוצאתי מהתיק שלי דפים עם מלים של שירים של יהודית רביץ שצילמתי בשבילו והיו שם שני השירים האלה 'שקרים קטנים' שהיה כאילו בדיוק השתקפות של הדברים שאמרנו באותו יום חמישי נורא. והיה השיר הכואב הזה 'ועכשיו על יד הדלת אתה כבר נראה מישהו אחר', שיר פרידה קורע כזה. אמרתי לו: תקרא את שני השירים האלה. והוא קרא ואני הרגשתי שאני הולכת ומתה. הוא השמיע את האנחה הקטנה הזאת שלו שמרעידה את כל גופי ואני עדיין ממשיכה ושומעת אותה כל הזמן. ואת ההתנשמות הזאת שלו, שמשגעת אותי. כולו משגע אותי. וראיתי את הידיים שלו, שהן נורא שזופות כאלו, ממש בצבע חום. אני זוכרת שתמיד חשבתי כשהסתכלתי על הידיים שלו שהן נורא קטנות – יחסית לגבר. וגם השפתיים שלו קטנות ודקות כאלה. פעם חשבתי שזה הדבר היחיד שלא יפה אצלו. השפתיים, שהן דקות וצרות כאלה. ועכשיו כשהוא רחוק ממני זה נראה לי הדבר הכי יפה בעולם. ואחר כך שאלתי אותו: לתת לך שוקולד? הבאתי לך. אתה רוצה? והוא התלבט כי לא היה לו נעים. אבל בטח שהוא רצה והוא תמיד רוצה. רק שיתנו לו ויפנקו אותו עוד ועוד כמו ילד. שיתנו לו כל הזמן. נתתי לו והוא אכל כמו תמיד בגרגרנות כזאת של ילד. הוא תמיד אוכל כך. הכל. בעיקר שוקולד. טורף אותו. אני נורא אוהבת לראות איך הוא אוכל. ונורא אהבתי להביא לו שוקולד ולראות איך הוא מגיב כשהוא רואה את השוקולד. מתנשם ככה בשמחה כזאת ואוכל בלהיטות. עם כל הלב ככה. הוא אכל והציע לי ולא רציתי. הכאב היה נורא אבל עוד לא נורא ממש. עוד לא תפסתי. ואחר כך הוא הלך ולא בא יותר. ותמיד בימי ראשון היינו מבלים את כל השעות האלה יחד. ותמיד הלכנו לאכול ביחד. ועכשיו הוא נעלם ולא בא יותר. ואני ישבתי וחיכיתי. רציתי שזה לא יהיה נכון ושהוא יבוא. ותיכף הוא ייכנס ויעשה את התנועה הזאת עם הראש ואני ארוץ אליו ונלך יחד לאכול, כמו תמיד. אבל הוא לא בא ואני לא הלכתי לאכול והבטן שלי כאבה כל כך, כאב של ריקנות איומה כזאת. וחשבתי: הנה זה מתחיל. ועכשיו הוא יתעלם ממני ולא יכיר אותי יותר. כמו כולם. כמו שכולם עשו תמיד. ואני חשבתי שהוא אחר. הרי ידעתי שזה ייגמר פעם ואמרתי לו תמיד: רק אל תכאיב לי. והא אמר במין שבועה כזאת: אני לא אכאיב לך. אני אף פעם לא אכאיב לך. והנה זה מתחיל. הוא רק כתב את השטר אבל אינו מסוגל לפרוע אותו. כמו כולם. הוא פשוט כמו כולם. ואני באמת האמנתי שהפעם זה משהו אחר. אחר כך, אחרי שבוע, כשדיברתי עם אילנה, זאת שהיא גם היועצת של בית הספר אבל גם חברה שלי, באחת מהשיחות האלה של הזעקה לעזרה ששלחתי לאורך כל התקופה הזאת, התברר לי שהוא באמת לא יכול היה לבוא באותו יום, כי לצוות שלהם היתה פגישה עם הפסיכולוגית של בית הספר, ושהוא פשוט לא הלך בגלל זה לאכול באותו יום. הוא באמת לא יכול היה  לבוא. הוא לא סתם נעלם לי או התחבא ממני. אני זוכרת שהלכתי ללמד וזה היה אחד השיעורים המבריקים שלי. ממש התעליתי שם, ותיבלתי את השיעור בבדיחות אדירות והתלמידים צחקו כל הזמן ונהנו והקשיבו קשב רב. אני לא יודעת מאיזה עמקי כאב הוצאתי את כל הדברים האלה. אחר כך הלכתי לאוטובוס, הנחתי את התיק שלי על הספסל וחזרתי אל חדר המורים כאילו שכחתי משהו. רציתי לראות אותו שוב. וידעתי שהנה אני כבר מתחילה את מעגל ההשפלות שלי, המעגל הידוע כל כך. הנה אני מתחילה לרדוף אחריו כמו שתמיד עשיתי עם האחרים. התסריט הקבוע שלי מתחיל לחזור על עצמו. ואני חשבתי שהפעם זה יהיה אחרת. הוא בא אלי ממול וחייך אלי ואמר לי את ה'הלו' המתוק שלו. ואני הגבתי רק בהעוויית ראש. הייתי קפואה כל כך. וחזרתי וראיתי שהוא מדבר עם אחד התלמידים על הא ועל דא והוא היה כל כך חופשי ומשוחרר ואני הלכתי עם כל הכאב הנורא הזה ואמרתי: הנה הכל מתחיל מחדש. הכל מתחיל מחדש. וככה נכנסתי לגיהינום הנורא הזה שנמשך עד היום הזה, שבו אני יושבת וכותבת. והוא יימשך עוד ועוד. אני לא רוצה לכתוב עכשיו על הגיהינום הזה. ואולי אחר כך. כי עכשיו הרי אני כותבת על הכעס. והנה אני כותבת וכותבת ועוד לא כעסתי ממש. בעצם בכלל לא כעסתי. באותו יום ראשון לא כעסתי בכלל. ורק כשנפגשתי עם ורדה הפסיכולוגית שבוע אחרי זה היא אמרה לי: מה? ככה הוא גמר איתך? איזה מין דבר זה? הרי הוא בכלל לא חשב עלייך. הוא חשב רק על עצמו. ככה גומרים? בטראח כזה. בלי שום הכנה. זרק עלייך וגמר והלך. אני בכלל לא רואה איך הוא נהדר כזה וכל הדברים שאת מספרת עליו אם הוא גמר כך. בעיני הוא לא בן אדם. ורק אז התחלתי לשוב שאולי אני צריכה לכעוס עליו.

אבל הכי נורא היה כשהוא בא אלי ביום ששי. וזה סיפור ארוך ומוזר שאני רוצה לכתוב אותו כמו שאני רוצה לכתוב הכל הכל. הייתי עמוק בתוך הגיהינום הנורא שאני לא רוצה לדבר עליו עכשיו. וחשבתי לי שאני רוצה לדבר אתו שוב ולשמוע מה בעצם קרה. חשבתי שזה לא ייתכן שאנחנו שנינו, שרק לפני שבוע עוד היינו יושבים ומדברים שעות על כל דבר שיש בעולם ובעיקר בינינו, נגמור ככה בשיחה של שתי דקות. אני מוכרחה לשמוע מה קרה. איך קרה שפתאום, מאהבה עצומה ונהדרת, זה פתאום נגמר לגמרי ולא נשאר מזה שום דבר. אני פשוט לא הייתי מסוגלת להבין את זה. החלטתי לטלפן אליו ולבקש שניפגש. פחדתי נורא מהצעד הזה. חשבתי שהוא יגיב בחוסר רצון, באדישות, שלא  ירצה, שלא יסכים. ועשיתי לי סימנים. אם הוא יתחיל להגיד כל מיני: בשביל מה, אני לא יכול וכאלה, אז די, אני עוזבת את זה. אבל אם הוא יגיד מייד: בסדר. זה פשוט אותו אבי נהדר שאני מכירה והוא יבוא ונדבר. אני לא יודעת איזה תקוות תליתי בזה. אני יודעת בעצם. רעדתי מפחד כשלקחתי את הטלפון. היה לי עוד סימן אחד: אם הוא יגיד 'את יודעת מה' זה יהיה בסדר. זה תמיד היה הסימן שלי אצלו. כשהוא ענה לי אמרתי לו: אבי, אתה יודע שאני נורא רוצה לדבר איתך, והוא ענה מייד: בסדר. אני אשתדל להגיע. ואז אמרתי לעצמי: זה אבי שלי. הוא נשאר אבי שלי. ואמרתי: אני לא תמיד בבית. אז מתי בערך? פחדתי ללחוץ. והוא אמר: אני לא יכול לדעת. זה תלוי באוטו. ואין לי עכשיו, רק מבית הספר. אולי ביום חמישי. אה (פתאום נזכר) ביום חמישי את באוניברסיטה. (פתאום נזכר?! הרי יום חמישי היה היום הקבוע שלנו בתל אביב. כבר שכח?) את יודעת מה? (הסימן שלי) אני אשתדל לבוא ביום רביעי. טוב? טוב. אמרתי להתראות. להתראות. רעדתי נורא ואמרתי לעצמי: זה היה ממש אבי. עם כל הסימנים. אבל הרי אני יודעת שזה נגמר. נגמר. השיחה הזאת רק עלולה לקלקל. לא צריך לעשות אותה. בכל זאת כל כך רציתי אותה. ביום רביעי התחלתי עם בוקר את הציפייה האיומה הזאת. התעוררתי מוקדם אבל לא יצאתי מהמיטה. התלבטתי מה ללבוש, כאילו שזה שינה משהו. הרי בעצם הוא אף פעם לא שם לב למה שלבשתי. רק פעם אחת אמר לי על השמלה האפגנית שלי שהיא הכי יפה בעיניו. ועל שמלה אחרת אמר שהוא לא אוהב אותה ושהצבע לא מתאים לי. ואמרתי לו אז מייד: יותר לא אלבש אותה. וכשהוא אמר לי על השמלה האפגנית שהיא הכי יפה שלי, לבשתי אותה באותו שבוע ביום חמישי, כשהלכנו לדירת האהבים שלנו. והוא אמר: זה היה ברור שתלבשי אותה. בשמונה החלטתי לקום. כשהתלבשתי דפקו בדלת. הלב שלי קפץ וניתר. אמרתי: כן. ורוני נכנס. זה הלחיץ אותי נורא. כי חשבתי: רק זה חסר לי. שאבי ייכנס עכשיו וימצא פה את רוני. רוני חיבק אותי והתיישב על ידי. אמרתי לו: הוא צריך לבוא היום ואני נורא לחוצה. רוני כבר ידע שזה נגמר. סיפרתי לו. כי בעצם קראתי לו לעזרה והוא מייד בא. אבל זה סיפור אחר. והוא שתק ורק ליטף אותי בכל הגוף ואני נורא רציתי שהוא ילך ופחדתי נורא ואמרתי לו כמה פעמים: לך, כי אני נורא לחוצה. והוא רק שתק. ופתאום תפס אותי בכוח, והשכיב אותי על המיטה, ונשכב עלי ואמר לי במין פראות כזאת: מה תעשי אם הוא יבוא עכשיו? מה תעשי אם הוא יבוא עכשיו? והחזיק אותי בכוח ושכב עלי בכוח ואני פחדתי פחד מוות וניסיתי לקום והוא לא נתן לי. פתאום עזב אותי, קם ואמר: אני לא אעשה לך את זה. ליוויתי אותו לדלת וחיבקתי אותו הוא הלך. חיכיתי כל היום. אבל אבי לא בא. לא עשיתי כלום. אפילו לא הייתי מסוגלת לקרוא. הוא פשוט לא בא. ביום חמישי הייתי אצל ורדה הפסיכולוגית ועל זה אני לא רוצה לספר עכשיו. בערב ראיתי את החברה שלי דורית על השביל. דורית, שכבר ידעה הכל מהתחלה, שאלה אותי: איך היה? אמרתי לה: הוא לא בא. והיא הסתכלה בי ואמרה: מה את מדברת? הרי הוא היה פה. מה? כן. דני סיפר לי שהוא ראה אותו בבוקר, אני חושבת שזה היה אתמול, ביום רביעי. והוא הלך אתו לאכול ארוחת בוקר. והוא נראה מבולבל נורא. מה? הוא היה פה. אז למה הוא לא בא אלי. הרי חיכיתי לו? אני לא יודעת. תשאלי את דני. אולי לא היית בבית בדיוק כשהוא בא. נפרדתי ממנה מבולבלת לגמרי. הוא היה ביום רביעי ולא בא אלי? איך זה ייתכן? האם אפשר שלא הייתי בבית? ניסיתי לשחזר וזכרתי שהייתי כל הזמן בבית ולא הבנתי כלום. אחר כך נזכרתי שרוני היה אצלי ונתקפתי ממש בחרדה: האם אפשר שהוא היה וראה שרוני אצלי? המחשבות התרוצצו אצלי בראש בטירוף. ורצתי אל דורית וסיפרתי לה את כל מה שהיה. והיא אמרה שזה דווקא יופי ואולי עכשיו הוא יקנא. ואני הייתי אומללה ואמרתי שעכשיו הוא יחשוב שאני ממש זונה ומה יהיה ולא ידעתי מה לעשות. דורית הציעה שאכתוב לו ואשאל בתמימות למה לא בא. והתחלנו להתלבט איך להעביר את המכתב וראיתי שזה לא ילך. הלכתי לישון ובבוקר החלטתי לטלפן אליו. טלפנתי מתוך פחד אימים והכנתי איזה 'כיסוי' (כלשונו) למקרה שיענה לי מישהו אחר, כדי להשאיר לו איזה שהיא הודעה. אמרו לי שהוא שומר לילה והשארתי לו הודעה שהתקשרו אליו בצהריים. הלכתי לחדר האוכל ולקחתי אוכל. לא שהייתי מסוגלת לאכול משהו. כמעט ולא אכלתי כלום בימים האלה, רק שתיתי, ובאמת ירדתי שבעה קילו בערך. ישבתי והחלתי לנקר באוכל ופתאום ראיתי אותו בחדר האוכל. הוא עמד די קרוב אלי ודיבר עם מישהו ולא ראה אותי, או עשה את עצמו. נורא רעדתי אבל החלטתי שאני משחקת את המשחק. קראתי לו והוא בא. אמרתי לו שייקח לו משהו לאכול. בא והתיישב לידי. דיברתי איתו בעצבנות נוראה ומתוך היסטריה. צחקתי ודיברתי שטויות. ואז הוא התחיל לעשות את כל הדברים האלה שהרגיזו אותי והכעיסו אותי נורא. בייחוד מתוך מבט לאחור. אורן בא והתיישב שם, והוא התחיל לדבר אתו על הנסיעה לאילת ועל כל הסידורים הטכניים, בכלל בלי להתחשב שאני יושבת שם, ושאני הייתי אמורה לנסוע אתו ולבלות אתו שם, ושתכננו הכל ביחד, ושחלמתי על זה כל כך הרבה ורציתי בזה כל כך נורא.

 

שבת, 28 באפריל 1984

אני רוצה להגיד שבכלל לא הייתי מגיעה לכתוב את כל זה. אבל ורדה הפסיכולוגית אמרה לי שאני צריכה לכתוב, אפילו באופן מאולץ, באופן מלאכותי. להכריח את עצמי לשבת ולכתוב בכל יום עשר דקות. לבחור את השעה הקשה ביותר ולהכריח את עצמי לשבת ולכתוב. לא רציתי לעשות את זה. ביום הראשון אמרתי לעצמי שאני עייפה ואכתוב מחר. למחרת מצאתי תירוץ אחר. אבל ביום ששי התחיל לבוא לי הרע הנורא הזה. הכאבים האלה, הריקנות האיומה הזאת, וכבר לא יכולתי לסבול את הכאב הנורא ואמרתי שאתיישב לכתוב עשר דקות. שמתי את השעון מולי והתחלתי לכתוב. וכתבתי וכתבתי וכתבתי. ופתאום הסתכלתי בשעון וראיתי שעברה חצי שעה ואפילו לא הרגשתי ולא רציתי להפסיק לכתוב וכתבתי בשטף ובלי לחשוב אפילו. וכבר כתבתי שעתיים עם הפסקה באמצע כי היד כאבה לי. והלכתי לחדר האוכל לראות אולי בכל זאת קרה נס והגיע איזה מכתב. אפילו לא של אהבה אלא רק של התייחסות. הלא הוא ראה שלא באתי ביום רביעי לבית הספר ובוודאי שמע שאומרים משהו על זה. למה הוא לא שולח לי מילה של התייחסות. אבל לא היה מכתב. כמו שחשבתי שאולי יגיע איזה מכתב אחרי היום ההוא שהייתי אמורה לבקר אצל אמא שלו, ולא באתי ורק שלחתי לה מתנה ומכתב איום. המכתב הזה היה בעצם מיועד אליו. וכל מילה בו נכתבה אליו ורק אליו. נורא קיוויתי שהוא יקרא אותו ויקלוט שאני במצב איום ושיעשה משהו. אבל לא הגיע שום דבר וחשבתי שהוא בכלל לא ראה את המכתב. בסוף התברר לי שהוא כן קרא אותו. וכאן אני חוזרת לפגישה אתו. שכחתי לכתוב שלפני שראיתי אותו פתאום בחדר האוכל דיברתי עם דני והא אמר לי: יש לך ד"ש. אמרתי: ממי? והוא אמר: מאבי. הוא היה כאן אתמול. אמרתי: אתמול או ביום רביעי? והוא ענה: אתמול. ואז הבנתי שכל הבהלה שלי היתה לשווא. והוא לא היה ביום רביעי ולא ראה אצלי את רוני וקצת שמחתי על זה אבל הרבה התאכזבתי, כי משום מה תליתי בזה תקוות, כי דורית אמרה: אולי עכשיו הוא יבין שהוא רוצה אותך, ונורא ציפיתי שיקרה משהו. אני חוזרת לפגישה אתו. ישב על ידי בחדר האוכל. כמובן שלא הייתי מסוגלת להכניס יותר שום דבר לפה. והוא דיבר עם אורן על אילת ועל הציפורים שלו כאילו שום דבר לא קרה. ובאמת אולי לא קרה לו שום דבר. פשוט עוד רומן אחד שנגמר. אז מה? ואני רעדתי כולי. ואחר כך התחיל לספר לי על איזה חתונה שהוא נסע אליה ועל קרובי משפחה שלו. ואז קם. וקמתי גם אני. ופתאום הוא התחיל ללכת לכיוון דלת היציאה למגרש החנייה. והסתכלתי עליו ולא ידעתי מה קורה. ואז הוא עשה לי את התנועה הזאת שלו עם הראש לאמור: בואי. הלכתי אחריו למגרש החנייה ושאלתי: מה אתה עושה עכשיו? והוא אמר: אני נוסע הביתה. התקשחתי כולי ואמרתי: סע לשלום. והוא באמת התחיל ללכת לכיוון האוטו. וככה הייתי צריכה לגמור עם זה. אבל לא יכולתי ושאלתי: למה באת הנה בכלל? כי ביקשת שאני אבוא לדבר איתך. אז למה אתה לא בא לדבר אתי? הוא לא ענה וראיתי שהוא לחוץ נורא. הוא פשוט רצה להסתלק לו. היה לו קשה ולא נוח. אבל לא ויתרתי. למה שרק לי יהיה קשה? הרי הפרשה הזאת היתה של שנינו. שנינו היינו מעורבים בה והיה לנו כל כך טוב ביחד. למה עכשיו אני צריכה להתענות כל כך לבד? אמרתי לו: אבי, זה אתה האיש שהבטיח לא להכאיב לי? זה אתה האיש? והוא אמר: אני משתדל. ואני: אז למה אתה מכאיב לי כל כך? ואז הוא התחיל ללכת לכיוון ביתי לתוך הקיבוץ. הלחץ היה פשוט נורא. יעל באה מולנו ונתנה לי את הרדיו החדש שקיבלתי. והוא שאל: מה זה? ואמרתי: קיבלתי רדיו חדש כדי להנעים לי את שעות… והפסקתי. הוא אמר: את שעות הערב. או משהו כזה. ואני אמרתי: לא את זה רציתי להגיד. והוא ענה: אני יודע. אמרתי לו: אם לא נוח לך לבוא אלי הביתה, לא איכפת לי לנסוע איתך קצת באוטו ולדבר. אבל הוא העדיף לבוא אלי. אולי פחד מן האינטימיות שתיווצר באוטו. אמרתי לו: טוב שאתה בא אלי. תוכל לאכול שוקולד. אתה עוד אוהב שוקולד? תמיד. והלכנו ושתקנו וזה היה נורא. אז אמרתי: תמשיך בינתיים לספר על החתונה, כדי שנעבור את הדרך הזאת בשלום. והוא באמת המשיך. כמו תמיד יש לו כושר בלתי נלאה לספר לי בפרטי פרטים על כל העניינים שלו. ולי היה כושר בלתי נלאה להקשיב לו. בעצם, לרוב לא ממש הקשבתי לו. הייתי עסוקה בלהסתכל עליו. בעיניים שלו המשגעות, הכחולות האלה והזוהרות, עם הנקודות החומות, שקועות עמוק בתוך הילה אפורה כזאת ועושות לי לשקוע, או לצוף, או מעניקות לי את התחושה המתוקה הזאת בבטן. והייתי מסתכלת על העור שלו, על רקמת העור המשגעת הזאת, והייתי רוצה לגעת בו, או על השפתיים הדקות האלה, שתמיד חשבתי שהן הפגם היחידי בו, הסנטר עם החריץ הזה, והתלתלים השחורים עם חוטי הכסף. אבל העיניים, העיניים האלה. הייתי מסתכלת בו ורוצה אותו כמו מטורפת, שיהיה שלי, שלי, שלי. והוא מדבר תמיד בשקט כזה, וצוחק צחוק מתוק כזה. כשהוא היה מדבר אלי או מקשיב אלי, כל הזמן העיניים שלו היו רצות לצדדים ומסתכלות ומחפשות. בהתחלה זה נורא הפריע לי, וכשדיברתי אתו על זה הוא אמר: אל תשימי לב לזה. אני מקשיב לכל מילה שלך. והוא באמת היה מקשיב. וזוכר כל דבר שאמרתי. ואם הייתי מפסיקה, או מהססת או מחפשת מילה, הוא היה לוחץ וחוזר על המילה האחרונה שאמרתי, ולוחץ עלי להמשיך. ואני אהבתי את זה. או שהיה משלים במילה משלו. וזאת תמיד היתה המילה הנכונה. אבל העיקר היה להביט בו ולהביט בו ולהביט בו. וביום חמישי הארור ההוא אמרתי לו בין היתר שהייתי רוצה להיות מועסקת בלהביט בו עשרים וארבע שעות ביממה, ובאמת הייתי יכולה לעשות את זה.

כשבאנו לביתי התיישב לו על הכורסה הרחוקה. זה היה פשוט נורא לראות אותו יושב כך. בחדר הזה תמיד היינו פשוט במיטה שנינו. אף פעם לא היה לו זמן. תמיד היה מתפשט מיד כולו ורוצה שגם אני אתפשט מיד כולי ומייד לעניין. כמה פעמים ניסיתי לשנות את הדפוס הזה, וניסיתי לשחק איתו כל מיני משחקי השהייה כאלה. אבל זה פשוט לא הלך איתו. מוזר שאני אף פעם לא מרוצה ממה שיש לי. כשאני עם רוני אנחנו שנינו תמיד לבושים לגמרי וכמעט אף פעם לא מתפשטים והכל הוא עושה לי עם הבגדים, וכמעט לא נוגע בגוף שלי עצמו. ואני כל כך רוצה שהוא יפשיט אותי ויגע בגוף שלי, להרגיש אותו על גופי העירום, ופה עם אבי אני רוצה להישאר קצת לבושה ולשחק קצת את המשחקים האלה, אבל זה לא מתאים לו. אין לו סבלנות לדברים כאלה. והוא רק רוצה למלא את הייעוד הגברי הנאצל: להכניס את הזין לחור. ובזה הוא רואה את חזות הכל. וכל מה שעשיתי לא עזר ולא שינה. למרות שהוא אמר לי הרבה פעמים: למדי אותי. תראי לי איך את אוהבת ומה את רוצה. אני רוצה ללמוד. ואני ניסיתי להראות לו, אבל זה פשוט לא הלך איתו בשום אופן. וזה כל כך תסכל אותי להיות עם הגבר שאני הכי אוהבת בעולם ולא להגיע לשיא או לאורגזמה או איך שקוראים לזה. אבל היה לי כל כך טוב להיות איתו ואהבתי כל מה שהוא עשה לי. בייחוד כשהיה נושך אותי, או שורט, או לוקח בכוח. כמעט ולא היתה בו עדינות, הוא לא יודע ללטף בעדנה ולענג ולרומם. ידע רק בכוח. נורא גאה בכוח ובכושר. כמו תרנגול צעיר. באמת הייתי קוראת לו תרנגול שלי. כמה פעמים סיפר לי שהרופאים שבדקו אותו בהזדמנויות שונות מצאו שיש לו לב כמו לרץ מרתון. ובגלל זה הוא לא מתעייף, ויכול לעשות מה שגברים אחרים לא יכולים. והוא היה כל כך גאה בזה. ובעצם לא הבין שמה שהוא עושה זה לא זה. והוא תמיד אמר: יש לי המון סבלנות. ואני לא גומר עד שהאישה גומרת. אין אצלי דבר כזה. ובעצם לא היתה לו סבלנות לדברים הנכונים. למשל, בכלל לא ידע לנשק. הוא פשוט לא יודע לנשק כמו שצריך ולשגע עם הנשיקה את כל הגוף והנשמה. הוא בכלל לא יודע מה זה שדיים ומה אפשר לעשות איתן, ואיך אפשר להביא את כל הגוף להשתוללות אדירה רק ממשחק בפטמות. הוא בכלל לא התייחס לפטמות, וזה שיגע אותי. ותמיד אמר לי שאף פעם לא קרה לו דבר כזה עם אישה, וכל הנשים שהיו לו, והיו לו עשרות לפי סיפוריו, היו מגיעות לאורגזמה אדירה ושאשתו אין לה שום בעיות והיא מגיעה תמיד לאורגזמה ושטוב לה ונהדר לה איתו. ואיך היא שורטת אותו עד זוב דם (לה מותר) ודבר כזה אישה עושה רק אם היא מאבדת את העשתונות. הוא לא האמין שאפשר לביים אורגזמה. ומי כמוני יודעת שאפשר. והוא אמר שהוא תמיד מרגיש אם זה באמת, כי מרגישים מין נשיכות קטנות כאלה. והוא פעם או פעמיים הרגיש את זה אצלי. אבל נורא חלש. אני כל הזמן ניסיתי ללמד אותו את מה שאני אוהבת, וכל פעם הייתי תופסת מחדש שזה טיפשי, ושאין שום סיכוי, ושהוא לעולם לא יתפוס את זה כי הוא מכור לגאוות הזין ואין בו שום רגישות ועדינות הדרושות למה שאני רוצה, ושאני צריכה להסתפק באושר הזה המציף את כול כולי כשאני איתו, אפילו אם אני לא רואה כוכבים. אבל זה היה נורא מרגיז שכשאני עם מישהו אחר, נניח עם איתן, אז תוך כמה שניות אני עולה ומרחפת בתוך הטרוף המתוק הזה, ואיך שהוא יודע לענג אותי עד שיגעון עד שאני צורחת מרוב מתיקות. ואחר כך כשאנחנו גומרים אני פשוט רוצה שהוא ילך כבר, כי גמרנו ואין לנו מה לעשות יותר ביחד. ועם אבי אני רוצה להיות כל היום וכל הלילה והוא לא יודע לגרום לי את המתיקות המענגת הזאת.

אני חוזרת לפגישה שלנו. הוא ישב שם בכורסה, והבאתי לו שוקולד והוא הכניס אותו לכיס ולא ידע מה לעשות עם עצמו. ואז הוא התחיל לספר לי בפרטי פרטים את כל הצרות שהיו לו עד שמצא לעצמו מקום עבודה לשנה הבאה לאחר שיעזוב את הקיבוץ, וכל מיני עניינים עם בית הספר החדש, ועם המנהלת החדשה, ועם איזה חניך ששבר יד. בין היתר סיפר לי שיוסי, מנהל בית הספר הנוכחי שלנו, ניהל איתו שיחה ואמר לו שהגיעו אליו שמועות שבגלל היחסים שבינינו הוא מזניח את הכיתה שלו. ואבי הסביר לו שזה לא בגלל היחסים שלנו אלא בגלל שהוא עוזב ונורא עסוק בחיפושי עבודה. הסיפור הזה מאוד הלחיץ אותי והוא ראה את זה ושאל : מה קרה? ואמרתי: כלום. ואז הוא אמר שהוא צריך ללכת. הרי הוא בא, כפי שאמר, בגלל שביקשתי ממנו לבוא ולדבר. אז עכשיו, אחרי שגמר לספר לי את כל הצרות שלו, רצה לקום וללכת. והרי בכלל לא דיברנו על מה שרציתי. אני כבר ידעתי שאין טעם לדבר על כלום, וגם דורית הזהירה אותי מהשיחה הזאת ואמרה שהוא בעצם לא יכול להגיד כלום. ומה הוא כבר יגיד. וזה רק ילחץ אותו וזה מיותר. בכל זאת הייתי מוכרחה לעשות את זה. ועשיתי כל מה שידעתי שאסור לעשות. ואמרתי שאני לא מבינה איך בבת אחת האהבה הגדולה נעלמה ומה קרה פתאום. ואמרתי שאני פוחדת ממה שיקרה עכשיו בבית הספר, ואיך יהיה הלאה. והוא אמר: יהיה בדיוק כמו שהיה. נשב ונדבר כשיהיה לנו זמן. אני הייתי כל כך לחוצה עד שקמתי ותפסתי את הראש ועמדתי עם הגב אליו. והא קם. ואני כל כך קיוויתי שהוא יבוא ויחבק אותי, שיקרה הנס הזה. ושיתברר לי שהוא בעצם אוהב אותי. אבל לא. הוא פשוט עבר לידי אמר שהוא רואה שקשה לי כשהוא נמצא והוא הולך. הוא פשוט רצה להסתלק משם, לברוח ממני, כי היה לו קשה כל המצב הזה. הלוואי והייתי יודעת מה מתרחש בדיוק בליבו. אמרתי לו: אבי, אל תלך ככה. והוא נעצר. אמרתי: חבק אותי. ידעתי שאסור לי לעשות את זה. אבל כל כך רציתי לחוש אותו עוד פעם אחת. הוא היסס וחשבתי שלא יבוא. אבל הוא בא וחיבק אותי ואני הצמדתי את פי אל הגומה הזאת שיש לו בין הצוואר והכתף, והרגשתי את העור שלו ואת החום שלו, והרחתי את הריח שלו, וידעתי שכל זה אבוד לי לעולמים ושאין לי למה לחכות יותר בחיים שלי. ואחר כך אמרתי לו: לו רק ידעתי שאתה אוהב אותי… והוא לא ענה. ואמרתי: אני לא מבינה איך זה קרה. איפה כל האהבה הגדולה? אני יודעת שהיא היתה. הוא אמר: היא היתה. ולא הרגשת איך שזה קרה. אחרי הויכוח ההוא ביום חמישי. ואמרתי: הרגשתי שקרה משהו. אבל לא שזה נגמר ככה. ואז הוא אמר: אני באמת צריך ללכת. והתחיל ללכת. ואני אמרתי: לך לשלום, אהוב שלי. וידעתי שבזה אני נפרדת לעולמים מן האהבה. ויותר לא תהיה לי אהבה כזאת לעולם. ובעצם אף פעם לא היתה לי אהבה כזאת ואין לי יותר סיכוי לשום דבר בעולם. ולפני משתרע מדבר שממה וריקנות כואבת. ולעולם שום דבר לא יוכל למלא אותה, כמו שהאהבה לאבי ושלו מילאה אותה. והוא התנשם כשאמרתי את זה והלך. ואז רק התחיל ממש הגיהינום האמיתי.

אבל הרי רציתי לדבר על הכעסים שלי. ואני לא מצליחה לעשות את זה. אני שוכחת את הדברים המרגיזים. אני ממש מצליחה נפלא לשכוח את כל הדברים המרגיזים וזוכרת רק את המתיקות שהיתה מציפה את כולי. אבל תוך כדי שיחה, כשישבנו ככה מרוחקים בשתי הכורסאות היה רגע שהוא הביט בי במבט שהיה מבט של אהבה, ואני לא יודעת מה בדיוק אמר המבט הזה, אבל הנשמה שלי מיד הגיבה עליו, והעיניים שלי מיד הגיבו והוציאו את כל האהבה שהיתה בי וחשפו אותה, ואז הוא עשה את התנועה המרגיזה הזאת שלו ביד כעוצר אותי ואומר לי: עד כאן. וזה נורא הרגיז אותי. הוא עשה לי את זה גם קודם, בחדר האוכל. הוא הביט בשטיח הרקום עם שמות החברים שהיה תלוי על קיר חדר האוכל ואמר שזה רעיון יפה. אמרתי לו שגם בחדר האוכל בקיבוץ שלו ראיתי דבר דומה. ואז אמר שזה היה רעיון שלו לתלות דבר כזה אצלם בקיבוץ. אז אמרתי: ועכשיו אתה רוצה שכמו תמיד אני אגיד לך כמה שהרעיונות שלך נהדרים וכמה שאתה חכם. והוא אמר: לא. אני לא רוצה. ואני אמרתי: אתה הרי בעצם כן רוצה את זה. נכון? ואז הוא עשה לי את התנועה המרגיזה הזאת עם היד. שאלתי אותו: למה עשית ככה? כי לא רציתי שתפתחי את הנושא הזה כאן, בחדר האוכל. מה אתה חושב שכבר הייתי אומרת לך כאן? לא ענה. הוא פשוט נזהר תמיד לנפשו. לא להיסחף. וזה תמיד נורא הרגיז אותי, כי כשהיינו יחד ואהבנו והוא נורא נסחף. והוא נסחף בצורה שממש הדהימה אותי. כל פעם לא הייתי מאמינה למראה עיני כשהייתי רואה מה קורה לו ואיך הוא מגיב ואיך הוא נסחף. והוא בעצמו אמר לי: אני נסחף. אף פעם לא קרה לי דבר כזה. אף פעם לא נתתי לדבר כזה לקרות לי. ועכשיו את גורמת לי להיסחף. וזה טוב. ואני שמח שזה קורה לי. הוא אמר לי את זה הרבה פעמים, ואני גם ראיתי במו עיני איך זה קורה לו. ואני מאוד מנוסה בדברים האלה והכרתי הרבה גברים, ותמיד ראיתי איך הם עוצרים ולא נותנים לעצמם להיסחף, ואצלו ראיתי דבר שאף פעם לא קרה לי קודם, איך גבר נסחף כהוגן איתי. וזה עשה לי כל כך טוב. זה היה נהדר. וזה מילא אותי כל כך למרות שידעתי שזה מסוכן. אבל גם אני נתתי לעצמי להיסחף ונסחפנו יחד. וזה היה טירוף אבל טירוף מתוק כל כך. ועכשיו כשאנחנו יושבים פה ל'שיחת סיכום' כזאת, ובעצם לקבורה, הוא עושה לי את התנועה הזאת ביד. שאלתי: למה עשית ככה עם היד. והוא אמר: כי חשבתי שאת הולכת להגיד משהו. מה חשבת שאני הולכת להגיד? חשבתי שאת הולכת להגיד שאת אוהבת אותי. אבל, אבי, אתה יודע שהיה לך מין מבט כזה בעיניים, רק בגלל המבט הזה שהיה לך בעיניים נתתי למבט שלי לצאת אליך ככה. באמת? אני לא הרגשתי שהיה לי מבט כזה בעיניים. בכל אופן אם זה היה – זה היה לא מודע. ככה הוא אומר לי היום. איך הוא אמר לי אז על יד השלט בפינת החי: אני רוצה שתהיי רק שלי, והיה לו מאותו מבט אוהב בעיניים. והיום הוא שוכח הכל, מבטל הכל. אמרתי לו: אנחנו שנינו נסחפנו. והוא אמר לי, והמלים שאמר הכאיבו לי יותר מכל: אנחנו נסחפנו? והדגיש את ה'אנחנו'. הוא כבר שכח הכל? הוא כבר שכח שהוא בעצמו אמר לי: אני נסחף. אף פעם לא קרה לי דבר כזה. אף פעם לא נתתי לעצמי להרגיש ככה. ועכשיו שכח הכל. זה כל כך כאב לי. באיזה קלות אמר את זה, הוא שנשבע לי שלעולם לא יכאיב לי. באיזה קלות שכח ובאיזה קלות הכאיב. ורדה הפסיכולוגית אמרה לי: הוא חשב רק על עצמו. בכלל לא היה איכפת לו עלייך. זה הגבר שאהבת. תת-אדם, התנהגות כזאת, רק של תת-אדם. הוא ישב לו בכורסה ואמר לי את כל זה. אמרתי לו: אני פוחדת פחד מות. ממה? לחזור לבית הספר. חשבתי לי שאולי לא אחזור ללמד בבית הספר. מה את מדברת? אנחנו שנינו בני אדם מבוגרים. צריך להתגבר על דברים כאלה. זה קרה, אני הייתי צריך אותך ואת היית צריכה אותי. עכשיו זה נגמר לגבי שנינו הצורך הזה. איזה מין דיבורים הם אלה? זה היה ממש נורא לשמוע. זה הכניס אותי להלם. 'בני אדם מבוגרים'. אני לא 'בן אדם מבוגר'. אני בן אדם שאוהב, שכואב לו, שרוצה. מה זה נקרא  'להתגבר'. איך אפשר להתגבר על כאב כזה. על תחושת אבדן כזאת, תחושת סוף, חסר כזה, שאין יותר, שלא יהיה יותר לעולם. שהכל נגמר, התמוטט. כל מערכי ההגנה שבניתי לי במשך שנים ארוכות כל כך בעמל כה רב, הכל התמוטט. כי הוא שינה לי את כל התסריטים, את כל התדמיות, את כל הדפוסים, וכשהוא הלך, הכל הלך אתו והכל התמוטט ונשארתי חשופה כמו פצע כואב, בלי שום הגנה. וזה כל כך כאב. איך אפשר להגיד 'הייתי צריך אותך ועכשיו זה נגמר לנו'? לי לא נגמר. אני צריכה אותו כל כך וזה כואב כל כך. אני זוכרת שהלכנו פעם מפינת החי ודיברנו על מה שקורה לנו והוא אמר: אני רוצה שזה יימשך כך לעולם. ועכשיו זה פשוט נגמר לו. אני מתחילה לחשוב שאולי זה לא היה בדיוק מה שחשבתי. בעצם אין לו שום רגישות לדברים האלה. הוא פשוט לא הרגיש מה קורה איתי ולא הבין את מה שקורה לי איתו. הוא פשוט כמו שאמר 'היה צריך אותי' וזה נגמר לו. הוא לא תפס מה זה עושה לי ואיזה שינויים חלים בי תוך כדי יחסים איתו. הוא בכלל לא היה מודע לעובדה שכל העולם שלי הולך ומשתנה. למרות שאמרתי לו את זה כמה פעמים. דיברתי על זה הרבה שקורים לי דברים 'בפעם הראשונה' והוא לא קלט. אין לו הרגישות הזאת. הוא אטום לרגשות של אחרים. מה שהוא רוצה זה שיאהבו אותו ויפנקו אותו ויטפחו אותו וירוממו אותו ויקשיבו לו ויעריצו אותו. ואני עשיתי את כל אלה בנכונות כזאת ובאהבה עצומה ובשמחה וזה מילא אותי כל כך, אבל גם רציתי לקבל קצת מזה בחזרה. הוא באמת היה נהדר כל זמן שזה לא פגע בו או כל זמן שזה ענה על הצרכים שלו. אבל רגע שהחליט שזה נגמר – שוב לא עניין אותו כלום.

 

יום א, 29 באפריל  1984

אבי, אני פשוט לא מסוגלת להבין מה קרה? איך זה קרה פתאום? די, אתה כבר לא אוהב אותי? לא רוצה אותי? איך זה? איך אתה יכול לעבור על ידי כאילו אני זרה לך. כאילו אין לנו כל הדברים המתוקים האלה שעשינו יחד. איך אתה יכול ככה לשנות כיוון, לגמור. אני לא מבינה כלום. מה קרה? למה? אני לא יכולה לשאת את הכאב הזה. כל כך כואב לי לראות אותך ולדעת שהמתיקות הזאת כבר לא תהיה שלי יותר. אני פשוט לא רוצה כלום. כלום. רק אותך אני רוצה, שתהיה שלי. שתאהב אותי. אני לא רוצה להתמודד, להתגבר, להחזיק מעמד, להיות חזקה. אין לי כוח לכל זה. אני רוצה אותך, אני אוהבת אותך. אני צריכה אותך כל כך. אתה עובר לך על ידי כאילו כלום. לא מכיר, לא זוכר. לא יודע. כל מה שנשאר לי זה למות. אני לא רוצה לעשות שום דבר אחר. אני לא רוצה ולא יכולה לחיות בלי האהבה המתוקה הזאת. אין טעם לשום דבר בלעדיה. פעם, כשקניתי לך את הספרון הקטן הזה של אלתרמן, אמרתי לך שלו הייתי יכולה לכתוב לך הקדשה הייתי מצטטת את השיר הזה של אלתרמן 'את חיי ומותי אתן לך'. רציתי לתת לך את חיי ולא רצית אותם. עכשיו אני רוצה לתת לך את מותי. פשוט לא מעניין אותי כלום. אני לא יכולה להמשיך לחיות ולדעת שאתה לא תהיה איתי יותר. אני לא יכולה ולא רוצה לשאת את הכאב הנורא הזה הפולח את כל גופי בעוויתות. אני לא רוצה ולא יכולה.

הטלטלות הנוראות האלו שמטלטלות אותי. יש רגעים שבהם אני נכנסת לאדישות מוחלטת. היום כשחזרתי מבית הספר נכנסתי למין שלווה כזאת, כי ידעתי שהגעתי לסוף הדרך ואין לפני שום מוצא חוץ מהמוות. אני יודעת שאין לי דרך אחרת. כבר ניסיתי הכל. אמנם ניסיתי כבר פעם את המוות, נורא מזמן, ולא הצלחתי. וזה סיפור אחר. אבל עכשיו זהו באמת המוצא האחרון. אני חייבת לפרוץ את מעגל הקסמים הזה שאני נתונה בו, של ייאוש, אפס תקווה ואושר זמני וקצר חליפות. אני כבר לא יכולה לשאת יותר את האהבות האלה שמרוממות אותי ומפילות אותי בכל פעם. הפעם זה פשוט נגמר לי. אני לא יכולה לחזור לחיים שהיו לי לפני. אין טעם לשום דבר. אני לא רוצה לעשות שום דבר ולא רוצה לחזור למה שהיה לפני, אחרי שטעמתי את הטעם הנפלא הזה של לאהוב ולהיות נאהבת. באמת אי אפשר לחזור לשום דבר אחר. ואין בעצם שום דבר בעולם שכדאי לי לחכות לו או לחפש אותו. אני רוצה לספר איך היה היום הזה בבית הספר. היום שכל כך פחדתי ממנו. סידרתי לי מערכת צפופה צפופה של שיעורים, כמעט בלי לנשום. והמחנכת של השכבה לקחה נורא ברצינות את בקשתי לעזרה וממש הלכה איתי לכל מקום. כך עברתי את הבוקר בשלום עד עשר. בלי לראות אותו. כעשר הגעתי לחדר המורים וראיתי דרך החלון את קצה השרוול של החולצה שלו שאני הכי אוהבת, וכבר הציף אותי הצורך העז הזה שגם הוא יראה אותי ואולי יראה עד כמה אני סובלת ואולי יקרה הנס הזה שלעולם לא יקרה. דיברתי עם אחת המורות דרך החלון ועשיתי את עצמי כאילו אני לא רואה אותו. אבל מזווית העין ראיתי שהוא הבחין בי ושזה עשה לו משהו. ואז הלכתי. שחקתי את הקשוחה למרות שמעיי היו למים. הלכתי עם תלמידה לחדר של המנהל ופתאום הוא בא אחרי וקרא לי ככה בשקט, כמו תמיד: מירי. הסתכלתי אליו ומייד סובבתי את הראש. לא יכולתי לשאת לראות אותו. אבל זאת היתה גם קצת הצגה. הוא שאל אותי כמו תמיד: מה נשמע. אמרתי לו: מה אתה רוצה שאני אענה לך על זה? והוא אמר: שתעני לי, טוב או לא טוב. אמרתי: תנחש לבד. ונכנסתי לחדר והוא הלך. הבנתי שהוא ניסה לקיים את הבטחתו ולשמור על חברות. כל הקרביים התהפכו לי מזה. אני כל כך אוהבת אותו וכל כך צריכה אותו וכל כך רוצה אותו. והוא 'שומר על חברות'. אחרי עשר דקות גמרתי בחדר המנהל ויצאתי ודיברתי בחוץ עם המנהל ועם אחת המורות והוא עבר מאחורי ועל ידי וחלף ועבר. הלכתי ועוד ראיתי את קצהו הממהר בשביל. אחר כך הלכתי לפגישות עם תלמידים אבל לא רציתי להיות שם, כי בעצם כל מה שרציתי זה ללכת לחדר מורים ולחכות לו ולראות אותו ולהתענות ולרדוף אחריו ולהשפיל את עצמי ולצרוח ולצעוק לו: אני רוצה אותך. איך קרה שהפסקת לאהוב אותי? איך זה קרה. אני לא מבינה מה קרה. והצורך הזה בכאב ובהשפלה ממש עינה אותי. ובאמת קיצרתי את הפגישות עם התלמידים והלכתי לחדר מורים אבל הוא לא היה שם. ובכל פעם שבאתי הוא לא היה שם. וחשבתי לעצמי איך זה קורה. פעם היינו מבלים את כל הזמן הפנוי ביחד, והיינו רצים לפגוש האחד את השני, ועכשיו הוא לא בא ובורח ממני, אבל גם אני ברחתי ממנו. ופתאום הוא נכנס ועשה לי 'הלו' עם הראש ואני קפאתי. ולא עניתי. הוא עבר על ידי והיד שלו נגעה בי. ואני לא תפסתי מה קורה לו. הוא לא מבין מה הוא עושה? אין לו טיפת רגש לדברים האלה, ואני נזכרת עכשיו בפעם הראשונה שממש ישבנו ביחד. זאת היתה בעצם הפעם השנייה. כי הפעם הראשונה היתה במסיבת סיום שחבר המורים עשה לכבוד דני הרכז החברתי. אבל אז עוד לא ידעתי כלום, רק התחלתי להרגיש. בפעם השנייה זה היה במסיבת סיום השנה של כיתות י"ב ב-20 ביוני 1983. בשבת בערב. אז כבר הייתי מודעת היטב לעובדה שאני מחפשת את קירבתו. כי מאז הערב ההוא במסיבה של דני כל הזמן חשבתי עליו. באמצע המסיבה ההיא אמרתי לדורית: האבי הזה שלך מוצא חן בעיני. נראה מה לעשות בקשר לזה. והיא אמרה לי: אבל אל תעשו את זה גלוי כל כך. למרות שעוד לא היה כלום, ורק ישבנו אחד על יד השני במקרה, ראינו שיקופיות והחלפנו כמה מלים. היתה שיקופית אחת שאני הייתי מצולמת בה והיה לי שם שיער קצוץ. הוא אמר לי: כמו שאת עכשיו זה הרבה יותר מתאים לך. אחר כך חילקו גלידה ואני לא זוכרת איך זה קרה, אבל אכלנו יחד מאותה צלוחית. מאז אותו ערב לא הפסקתי לחשוב עליו. כעבור שלושה ימים הגיעה השבת הזאת. היתה שם תערוכת סיום והוא היה שם מוקף בכל מיני חברה וגם אמא שלו היתה שם, ואחיו ועוד אחרים. ובהחלט עשיתי מאמצים למשוך את תשומת לבו. דיברתי על ציפורים ונחשים וכלי מיני דברים שמעניינים אותו והוא נמשך והתחיל לשאול שאלות, אבל ההמון היה צפוף מידי ונתקנו. אחר כך כשהתחילה ההצגה והתיישבו ראיתי שהוא יושב ואם אני אהנדס את זה אוכל להתיישב על ידו. הלכתי והתיישבתי על יד אחד שישב לידו. התחלנו שנינו לדבר מעבר לבחור הזה, ואז אמרתי: בוא, שב על ידי. אי אפשר לדבר ככה. והוא עבר והתיישב לידי, וכל ההצגה החלפנו כל מיני דיבורים בלחש. אבל עוד לפני שההצגה התחילה כבר החלפנו בינינו כל מיני אינפורמציות חשובות כמו איפה אני נמצאת באיזה ימים. וסיפרתי לו  שאני באוניברסיטה ובאיזה ימים ואיפה החדר שלי בין חדרי החוקרים בספרייה ובאיזה שעות והוא אמר שיבוא לשם. ודיברנו על ציפורים ועל טיולים ועל מקומות ועל מסלולים, כי זה מה שממש מעניין אותו. וככה ישבנו כל ההצגה קרובים, ואני מידי פעם נגעתי בו ולא ידעתי אם הוא שם לב או לא. הוא לא נתן לי רמז לגבי הרגשתו, אם הוא בכלל מרגיש שאני מתחככת בו מידי פעם. זה היה כל כך נעים לשבת לידו ולגעת בו, אבל הוא לא נתן אפילו רמז קל, לא העביר שום זרמים, או תחושה ארוטית או משהו כזה. והרבה פעמים במשך השנה, כשישבנו יחד בחדר המורים, קרובים מאוד זה לזה ונוגעים כאילו לא בכוונה (או באמת לא בכוונה) האחד בשני, או כשהלכנו יחד ומידי פעם נגענו אחד בשני, אני אף פעם לא ידעתי אם הוא מודע לזה או שזה סתם מקרי, ואם זה בכוונה או שהוא בכלל לא מרגיש ולא שם לב. הוא אף פעם לא העביר לי איזה שהוא רמז בכיוון הזה, לא כמו רוני, שכל נגיעה שלו או שלי היתה מכוונת היטב, ושנינו היינו מודעים לכל ניע וזיע והכל היה תמיד ארוטי כזה. אבי הוא כל כך לא ארוטי ואין לו שום רגישות כזאת.

 

יום ג, 1 במאי, 1984

אני חוזרת לאותו יום ראשון. ככה הוא עבר על ידי. והיד שלו נגעה בי. אבל כנראה לא בכוונה, וכאילו לא הייתי קיימת. וזה היה בלתי נסבל וזה היה כואב כל כך. ואני הייתי צריכה ללכת. הלכתי לתא הדואר שלי. לקחתי משהו, ושוב עברתי על פניו וכלום, אינני קיימת. ואז כשיצאתי הכאב הלם בי בפראות כזאת עד שהתעוותתי ולא יכולתי לשאת את זה והייתי מוכרחה לשוב ולהיכנס ולעבור שוב על ידו כדי לאמת שזה קורה, ההתעלמות הזאת. וידעתי שאני נדונה בזה הרגע למעגל ההשפלות והרדיפות הידוע והנורא הזה ושאני חייבת לעשות משהו כדי לשנות את זה. כשהלכתי להיפגש עם תלמידים חשבתי לעצמי והבנתי שאני מענישה את עצמי ככה ואני חייבת להפסיק עם זה, כי הוא עשה את הצעד הראשון בבוקר ואני דחיתי אותו, ומי שסובל מזה זאת רק אני, ושאני כן רוצה שהוא ידבר אלי ויראה אותי ויהיה ער לקיומי, והחלטתי שברגע הראשון שאראה אותו, אדבר אליו. ומרגע זה כל מה שרציתי לעשות זה לשבת בחדר מורים ולחכות לו. וידעתי שזה מה שמחכה לי מכאן ואילך וזה נורא ואיום ובלתי אפשרי. וישבתי וחיכיתי והוא לא בא. לא הלכתי לאכול צהריים כי לא הייתי מסוגלת וכי פחדתי שהוא יהיה שם. בסוף בשעה אחת הלכתי ללמד ואז ראיתי אותו מרחוק בא מכיוון הכיתה שלו. ואז עצרתי וחיכיתי וחייכתי ואמרתי במודגש: מה שלומך? והוא חייך וענה: סוף סוף.. והרגשתי את ההקלה שלו. עשיתי לו את זה קל ונתתי לגיטימציה לעניין ועכשיו הכל יהיה בסדר בשבילו. והוא שאל: את הולכת ללמד? כן, עניתי. בהצלחה, אמר לי ונפרדנו. בסוף השיעור נכנסתי לחדר מורים והיתה שם ישיבת מחנכים וגם הוא היה שם. העיניים שלו היו יפות כל כך כשפנה והביט בי כשנכנסתי. היופי הזה הכה אותי בהלם – כמו תמיד. לקחתי את הדברים שלי ויצאתי ואחר כך ראיתי אותו שוב מרחוק. כשבאתי הביתה היה לי נורא והטלטלתי בכאבים הקשים האלה והייתי לבדי עם בני הקטן והחלטתי למות, ואחר כך נבהלתי מזה והלכתי אל אילנה ובכיתי כמו מטורפת. אני יודעת שאני לא מסוגלת להמשיך ככה ופשוט אסור לי יותר להתראות איתו. ועכשיו זה רציני. אני לא מתכוונת לוותר: או שהוא לא יהיה בימים שאני מלמדת בהם, או שאני מפסיקה ללמד.

כתבתי על הפעם הראשונה שישבנו יחד בהצגה. כשנפרדנו ידעתי שיש פה התחלה של משהו. לא ידעתי בדיוק מה הולך לקרות. אני רוצה להגיד משהו על העיניים שלו. יש לו עיניים מיוחדות במינן ומהרגע הראשון שראיתי את עיניו ידעתי שאלו עיניים שלא יניחו לי לרגע. וכשאני מביטה בעיניו אני יכולה לטבוע בהן ואני מרגישה מתיקות כזאת. ואני כל כך רוצה אותו כשאני מביטה לו בעיניים. הייתי יכולה לשבת כל היום ורק להביט בעיניים שלו. בכל אופן למחרת ביום ראשון באתי לבית הספר ונכנסתי לחדר המורים והוא היה שם. וכשהוא ראה אותי עיניו זרחו והוא ישר בא אלי ואמר לי: אני רוצה להראות לך משהו. ואני אמרתי לו במין חיוך סלחני שכזה, כמו לילד: אבל אני ממהרת, אני הולכת לשיעור. והוא אמר במין עקשנות כזאת, והוא היה כל כך ילד שלבי יצא אליו: רק רגע, את מוכרחה לראות. ומאז ראיתי את זה אצלו המון פעמים וזה נורא מאפיין אותו. הוא מוכרח להראות לי משהו או להגיד לי משהו או לגמור לספר לי את הסיפור שלו, אז אני מוכרחה לשבת למרות שאני צריכה ללכת. והוא אומר: יש לך עוד רגע, שבי ותשמעי. ואני תמיד נשארתי ושמעתי, כי זה כל כך לקח את לבי ומילא אותי כשהוא אמר לי את זה. אבל גם הוא ידע להישאר עוד רגע כשאני רציתי, ואף פעם לא הראה לי שהוא ממהר ומוכרח ללכת. ותמיד כשהייתי לחוצה ואמרתי: אתה כבר צריך ללכת? הוא היה אומר: לא. יש לי עוד רגע. או: יש עוד המון זמן, חמש דקות. משהו כזה. ובזה הוא היה כל כך שונה מהאחרים שתמיד גמרו ומייד רצו לברוח. ואף פעם לא היה להם זמן עוד חמש דקות. תמיד היה לו זמן בשבילי וזה היה כל כך נהדר ומילא אותי אושר ומתיקות. וכל כך אהבתי אותו כשהוא היה אומר: יש עוד זמן.

ואז הוא הוציא מפה והראה לי את כל הקינים שהוא איתר וסימן והתחיל להסביר לי את כל העניינים, עד שבסוף הייתי באמת מוכרחה ללכת, אבל כל כך רציתי להישאר איתו ולא לזוז ממנו לעולם, וזה גם מה שאני רוצה עד עכשיו כל הזמן, רק שעכשיו הוא לא רוצה יותר, ואני לא יודעת למה ולא מבינה למה.

 

שבת, 5 במאי, 1984

אני יכולה להגיד שעברתי את הגיהינום האמיתי בשבוע הזה שחלף, מאז שראיתי אותו שוב ביום ראשון. אחרי הצהריים ישבתי לבדי עם בני הקטן והרגשתי שאני יוצאת מדעתי מרוב כאב וחוסר יכולת להשלים ולשאת. בכיתי כל הזמן ולא הייתי מסוגלת להפסיק. בסוף הלכתי לאילנה והתפרצתי שם בבכי נורא ואמרתי לה שאני רוצה למות ואין לי כוח ואני לא יודעת מה לעשות והילד לבד שם והייתי ממש מעורערת לגמרי. אילנה חיבקה אותי עד שגמרתי להוציא את כל זה ובסוף אמרתי לה שאני צריכה לטלפן לורדה הפסיכולוגית בערב שאני רוצה לבטל איתה את החוזה ולמות. כי הרי ורדה הכריחה אותי להתחייב שכל זמן שאני נפגשת איתה אסור לי למות. ואפילו לטלפן אליה אי אפשר כי תמיד יש על יד הטלפון תור ארוך וכולם מקשיבים. בעצם, כשחזרתי מבית הספר מצאתי פתק שורדה התקשרה שאתקשר אליה דחוף. התקשרתי אליה כמה פעמים והיא לא היתה. ואני פחדתי שהיא רוצה להודיע לי שהתור שקבע לי למחר מבוטל, פגישה עם איזה שהוא דוקטור סגל, בגלל שהיא נוסעת לחו"ל והיא העבירה אותי למישהו שאמרה עליו שהוא 'צעיר ויפה ובדיוק טוב בשבילי'. ואני חשבתי שאם גם זה אין לי למחר אז באמת אני גומרת היום. והיה לי כל כך קשה ורע. אילנה אמרה שיש לה מפתח לטלפון ושנלך בערב ביחד והיא תחכה לי שם. אחר כך שאלה: מה יהיה עכשיו עם הילד? נסדר שהוא ילך אל מישהו. אבל אני כבר הרגשתי שאני יכולה לתפקד קצת ואמרתי לה שיהיה בסדר. עברתי את השעות האלה איך שהוא. בערב טלפנתי לורדה. אילנה היתה איתי. ורדה הזכירה לי שיש לי פגישה למחרת. לא רצתה לבטל. אמרתי לה שאני מרגישה רע ושאני רוצה לבטל את החוזה ולמות. והיא הציעה לי לחכות עד הפגישה הזאת ולספר על כך לרופא. נאחזתי בזה. כי הרי אני כנראה לא באמת רוצה למות. והסכמתי. בעצם שמעתי על אבי כבר נורא מזמן. וכל הסיפור התחיל עם דורית. נדמה לי שזה היה לפני שלוש או ארבע שנים, או אולי שנתיים. אני כבר לא זוכרת והכל מתערבב לי. בית הספר יצא לטיול לסיני. אני לא יצאתי, אני כבר לא זוכרת למה. דורית היתה בטיול הזה וכשהיא חזרה היא באה אלי בעיניים זורחות וסיפרה לי שהיא הכירה בחור משגע. קוראים לו אבי והוא מדריך טיולים. הוא הדריך את הטיול. סיפרה לי שכל היום דיברו ושמו עין זה על זו ובלילה ישבו ודיברו כל הלילה ושהוא משהו לא רגיל ושניהם נדלקו האחד על השני. אבל הוא אמר לה שהוא לא בוגד באשתו. הוא היה נשוי די טרי אז, וכל מה שעשתה בטיול כדי להתחיל איתו ולהגיע איתו למשהו שהוא מעבר לשיחה – לא עזר לה. זה היה מוחלט אצלו שהוא לא בוגד – וזהו. היא חזרה מאוהבת לגמרי. מאז לא הפסיקה לדבר עליו. שנה אחרי זה אני זוכרת שהיא באה ואמרה לי בעיניים נוצצות: את יודעת מי יבוא לעשות אצלנו חוגים אחרי הצהריים בבית הספר? את זוכרת שסיפרתי לך על ההוא מהטיול לסיני, אבי, כן. אמרתי. אבל אני לא אזכה לראות את הפלא הזה כי אני מלמדת רק בבקרים. בשנה שאחריה יצאתי לשנת שבתון והשתלמות וניצלתי אותה כדי לשבת בספריית האוניברסיטה ולעסוק במחקר שלי. דורית כבר היתה נשואה וגם היתה בהריון. אבי סיים אז את לימודיו והתחיל ללמד בבית הספר והיא סיפרה לי שהוא שם. העיניים שלה כבר לא כל כך נצצו כשהיא דיברה עליו. היא היתה כבר נשואה ונורא חיכתה לילד הזה שנשאה ברחמה. היא היתה אמורה ללדת לקראת החופש הגדול. כשחזרתי מהטיול למצרים בפסח התבשרתי שדורית ילדה. היא הקדימה בלידה חודש וחצי בערך ומצב התינוק לא היה טוב. קיבלתי הודעה מבית הספר להתייצב ולהחליף אותה. בעצם גם הבטחתי לה בשעתו להחליף אותה אם יהיה צורך. זה נורא הרגיז אותי אז. היתה לי שנת השתלמות גרועה ביותר. לא עשיתי בה כמעט כלום. הייתי חולה הרבה זמן בחורף, מדוכאת כמעט כל החורף שהיה קשה מנשוא, וגם היחסים שלי עם רוני היו כמו תמיד, בתנודות קיצוניות של אושר וייאוש חליפות. דווקא בטיול למצרים היה לנו נהדר ביחד. אבל כשחזרנו לארץ אשתו, שלא היתה בטיול למצרים, נסעה לחודש להוריה שבחו"ל והוא הבטיח לי הרים וגבעות, ואחר כך, כדרכו, התעלם ממני והכניס אותי למתח וייאוש. בכל אופן לא היתה לי ברירה והתייצבתי בבית הספר. קיבלו אותי יפה כל כך. האנשים שהכרתי שמחו לקראתי. הרגשתי באמת נעים, במו לחזור הביתה. היו המון מורים ומורות חדשים שלא הכרתי. ביניהם היה אחד שבהתחלה לא שמתי לב אליו בכלל. אחר כך שמעתי שקוראים לו אבי ותפסתי שזהו אבי שדורית היתה מאוהבת בו. מאז התחלתי לשים לב אליו. אבל הוא לא הבחין בי כלל. אני זוכרת שפעם היה יום מאוד חם והוא ישב בחדר מורים והוריד את החולצה. התגלה גוף שזוף מאוד וקצת צנום, נערי כזה. אמרתי לו: מה הולך כאן. והוא הציע לי להצטרף אליו בהתערטלות. בעצם הפעם הראשונה שממש דיברנו בה היתה באותה מסיבת סיום לדני. מאז לא הפסקתי לחשוב עליו.

אני לא כל כך רוצה לחזור ולחטט בגיהינום שעבר עלי במשך השבוע הזה שבו התנדנדתי כל הזמן בין הרצון למות לבין איזה שהוא ניצוץ של שפיות הדעת שאילץ אותי להחזיק מעמד. והדבר הכי מוזר שקרה לי בשבוע הזה הוא התגובה הגופנית החזקה. פשוט הפסקתי לאכול. זה קרה לי גם ביום ההוא שהוא אמר לי שהעניין בינינו נגמר וכמה ימים אחריו. אבל אחר כך חזרתי ואכלתי רגיל. עכשיו, לאחר שנפגשתי איתו שוב, הגוף שלי הגיב בצורה קיצונית ממש. לא הייתי מסוגלת לאכול כלום, רק שתיתי. ככה זה נמשך כמה ימים. התחלתי לחוש חולשה וסחרחורות. נמשכתי נורא לעניין הזה. זה היה כאילו להרוג את הגוף. הרצון למות ממש קסם לי. אף פעם לא הגבתי ככה. להיפך, תמיד כשהייתי בדיכאון הייתי זוללת במידה מוגזמת והייתי מכלה טבלאות שוקולד. תגובה כזאת אף פעם לא היתה לי. הכנסתי את עצמי למין הרעבה שנתנה לי תחושה גופנית מוזרה של שלווה. הכל כדי להפסיק את הכאב האיום. החולשה השרתה עלי שלווה. ביום שלישי הגעתי להחלטה. אבל בעצם כל הזמן החלטתי החלטות וביטלתי אותן. מה שאפיין אותי בעיקר בתקופה הזאת היה חוסר יציבות גם בהרגשה וגם בעשייה. כל הזמן שיניתי את דעתי. הרגשתי כמו עכבר מתרוצץ במבוך. כל פעם ניסיתי להיכנס לסמטה אחרת והגעתי למבוי סתום. ביום שלישי החלטתי שאם אני רוצה להמשיך לחיות ולתפקד אני חייבת להמשיך להורות בבית הספר. אבל אני לא רוצה שאבי יהיה שם כי אני לא יכולה לעמוד בזה. דיברתי עם אילנה ואמרתי לה שאני אכתוב לאבי מכתב ואסביר לו שהוא צריך לשנות את המערכת ולא להיות בבית הספר כשאני באה לשם. למה אני צריכה לוותר על מקום העבודה שלי? למה רק אני צריכה להיענש? הלוא העניין כולו היה יצירה משופת של שנינו. ביקשתי מאילנה שתדבר עם המנהל ושידאגו לכך שישנו את המערכת ושאבי לא יהיה בבית הספר בימים ראשון ורביעי. היא הסכימה ואני הלכתי לישון בשקט יחסי. בבוקר כשנסעתי לבית הספר ונשאתי איתי את המכתב, התחלתי שוב להתלבט אם כן או לא. אם להשאיר את המכתב או לשוחח איתו בעל פה. היו דברים שכתבתי במכתב. מעין האשמות או טענות שאינני מבינה מה קורה – שבמחשבה שנייה הבנתי שאינם נכונים. כתבתי כל מיני דברים שהיו שטויות בעצם. ולא הצלחתי להפנים שלמעשה הדברים נאמרו לי בצורה ברורה. הרי הוא אמר לי: זה נגמר לי. ומה פה עוד יש לדבר או לקוות. אבל זה מה שאני עושה כל הזמן בוריאציות שונות, מקווה וחולמת. וממציאה סצנות שונות ומשונות על זה שהוא חוזר אלי, ואמר לי שהוא אוהב אותי. ושזאת היתה טעות. והרי אני יודעת שזה לא יהיה לעולם.

בסוף, ברגע האחרון לפני שהלכתי לשיעור הראשון, החלטתי והשארתי את המכתב על לוח המודעות. שם תמיד נהגנו להשאיר אחד לשני מכתבים. החלטתי וגם סיכמתי עם אילנה שהיא מסיעה אותי הביתה מיד לאחר שאני גומרת ללמד, כדי שאני לא אראה אותו בכלל. הלכתי לאכול ארוחת בוקר. אבל רק שתיתי חצי כוס תה. שתי תלמידות שלי הזמינו אותי להפסקה הגדולה ועשו לי מסיבה לכבוד סיום עבודת הגמר שלהן שאני הנחיתי. הן הביאו לי עוגות וטבלאות שוקולד. כולם ידעו שאני להוטה אחרי שוקולד. הן הכינו לי תה ונתנו לי מתנות: עציץ וספר שירים. זה באמת היה נורא מרגש. אחרי שגמרתי להיפגש איתן הלכתי עם העציץ ועם המתנות לחדר המורים. הרגשתי חולשה איומה. הייתי ממש על סף התעלפות. אילנה באה מולי ואמרה: נוסעים? אמרתי לה: אני מתעלפת. היא הושיבה אותי על כסא, הביאה לי כוס מים ואמרה שהיא הולכת להביא את מפתחות הרכב. ואז אבי בא. עשה לי עם הראש שלום ונכנס לחדר המורים. וזהו. מייד נכנסתי אחריו עם העציץ והכל. כמו הילדים שהלכו אחרי החלילן מהמלין, כך אני נכנסתי אחריו. הוא עמד על יד הכיור. ניגשתי קרוב אליו ואמרתי: תראה מה קיבלתי. והראיתי לו את המתנות וסיפרתי מה היה. הוא חייך אלי ואמר: איזה יופי לך. למה לי אף פעם לא קורים דברים כאלה? אמרתי לו: אתה רוצה שאני אגיד לך למה? לא. אל תגידי. אני נוסעת עכשיו הביתה. באמת? חבל. אני התכוונתי להזמין אותך לכוס תה. כשהוא אמר את המלים האלה הרגשתי כמו חיה במלכודת. הייתי לכודה ולא היה לי מנוס. אילנה באה ואמרה לי: את באה. אמרתי לאבי: אבל התכוונתי לנסוע הביתה. אמר: טוב. אני יודע שזה לא יפה ללחוץ עלייך. אמרתי לו: אבי, אתה יודע היטב שאתה רק צריך להוציא מילה אחת מהפה ואני נשארת פה. אז תחליט. כי אילנה מחכה לי. להישאר או לא? הוא אמר: תישארי. וזה הספיק לי. הלכתי לאילנה ואמרתי לה: אני לא נוסעת. היא אמרה: לא. אל תישארי. את תיפגעי שוב. בואי אני אקח אותך. אמרתי לה: זה הגורל שלי. ונכנסתי. התיישבתי וחיכיתי. הוא הכין לי תה ולעצמו נס קפה. סידר עוד כמה עניינים והתיישב. התחלנו לדבר. הוא נראה לי עליז וסיפר לי שהתקבל לעבודה בבית ספר אחר וכבר סידר לו דירה וכבר הודיע על עזיבת הקיבוץ. ועוד כל מיני דברים כאלה על עצמו. דיברנו וצחקנו ולא הבנתי למה הוא לא מתייחס למכתב שכתבתי לו. בסוף שאלתי אותו אם הוא קרא את המכתב. התברר שלא קרא עד הסוף. ואז הבנתי למה הוא עליז כל כך. כי המכתב היה באמת נורא ארוך ורק בסוף כתבתי לו שאני רוצה שהוא ישנה את המערכת שלו. מכאן ואילך השיחה התחילה להיות קשה. ישבנו באמצע חדר המורים, באמצע כל ההמולה והעניינים, ודיברנו בשקט כזה. והוא התחיל להגיד כל מיני דברים, ולהגיב על ההאשמות ורצה להגיד שגם כשהיה נהדר בינינו הוא אמר לי דברים רק כי ידע שזה נעים לשמוע אותם, וגם אמר שכשהוא אמר, הוא האמין והתכוון, אבל הדברים משתנים. ואני לא רציתי לשמוע את הדברים האלה ואמרתי לו: היה לנו משהו יפה. אל תקלקל את זה עכשיו. בוא נשאיר את זה ככה. סיפרתי לו שאני כותבת והוא אמר שהוא מקנא בי על היכולת. איזו אירוניה. ואז הוא סיפר לי שערב אחד הוא ישב בבית הילדים של בתו הקטנה והיה לו מצב רוח רע. הוא ראה שלא באתי לבית הספר באותו יום וחשב שאולי החלטתי לא לחזור להוראה ושאולי קורה לי משהו רע וכמעט רצה לקחת רכב ולבוא אלי. אבל אחר כך אמר לעצמו: אל תדאג לה. היא תסתדר. ושבעצם אני בסדר וזה רק הדיכאון שלו. ואני כמעט בכיתי כששמעתי את זה וחשבתי לעצמי: למה לא באת אלי? בסוף אמרתי לו שאני מוכרחה להגן על עצמי ושכל מערכי ההגנה שלי התמוטטו ושהוא צריך לשנות את המערכת שלו ולא לבוא בימים שאני מלמדת. והוא אמר: בסדר. אני אנסה לעשות את זה. ואז הוא רצה ללכת וראיתי שלא נעים לו והקלתי עליו, כמו תמיד, ואמרתי לו: לך אם אתה צריך. זה בסדר. והוא מייד אמר: אני באמת צריך ללכת. והלך. ואני ישבתי, מרוקנת וכואבת. אנשים היו בחדר, דיברו דברים, צחקו והתלוצצו, ואני חשתי רק את הכאב האיום הזה וישבתי כמו מתה, כאילו אזלו החיים מגופי. אחר כך הצלחתי לאזור כוח. סידרתי כמה עניינים וישבתי לחכות לאוטובוס. ישבתי תשושה, באפס כוח ובאפס רצון. והנה הוא שוב נכנס. הביט בי והלך התיישב ליד שולחן עבודה, הוציא ספר ודפים והתחיל לעבוד. ושוב, כמו מכושפת, מייד קמתי, התיישבתי לידו ואמרתי: תרשה לי לחגוג את היום האחרון. והוא אמר: כמה שאת רוצה. רציתי לספר שהשיחה הקודמת הוא הביט בי ככה כמו שהוא יודע ואני  לא יכולתי לעמוד במבט שלו, שהוא מטריף ומשגע, ונאנחתי ועצמתי את העיניים. והוא אמר: טוב, אני לא אסתכל עלייך. והפנה את מבטו. ואני אמרתי, שוב כמו מכושפת: כן. תביט בי. תביט בי. והוא חייך. ועכשיו אמרתי לו: ספר לי איך היה באילת. והוא התחיל ספר לי על העניינים שלו, כמו תמיד, ואני לא ידעתי כלום ולא ראיתי כלום ולא שמעתי כלום, ורק הבטתי בו ולא רציתי שום דבר, רק להביט בו, לשבת על ידו. וזה היה ממש כישוף. עד כדי כך שבסוף אמרתי: אתה יודע מה. תשאיר את זה ככה. אל תשנה את המערכת. אני אנסה להתגבר. תעזור לי? והוא אמר: כמה שאני יכול. כשבאתי הביתה כבר ידעתי שטעיתי ושגיתי, ושוב נכנסתי לדיכאון איום. בכלל לא אכלתי באותו יום והרגשתי חולשה ואדישות.

מתי בדיוק נכנסתי לטירוף הזה? מתי התחלתי להיות מוקסמת עד כדי כך שאיבדתי כל שליטה וכל היגיון? אני יודעת מה קרה שנכנסתי כל כך עמוק לעניין הזה. זאת היתה התחושה שהוא נתן לי שהוא רוצה אותי ושהוא נורא צריך אותי. כי בהתחלה הוא רצה אותי כל הזמן. סיפרתי על יום ראשון בבוקר. יום ראשון לאחר אותה הצגת סיום. למעשה כבר גמרו ללמוד בבית הספר וזה היה יום סיום כזה. אבל אני לימדתי את י"ב לבגרות והמשכנו בלימודים עד המבחן. כשגמרתי ללמד חזרתי לחדר מורים והוא היה שם. ישבתי על הספסל הוא התיישב לידי ודיברנו. אילנה באה ושאלה אותי אם אני באה הערב למסיבת הסיום הפנימית. אמרתי לה: לא. מה יש לי לחפש שם? בשביל מה לי לבוא? ואחר כך הסתובבתי אליו ושאלתי: אתה בא הערב? הוא אמר: כן. ואז אמרתי: כן. יש לי בשביל מה לבוא. כן אני באה. וככה זה התחיל. הוא לא זז ממני. כל הזמן ישבנו ודברנו ודיברנו. בערב כשהגעתי למסיבה מייד מצאנו האחד את השנייה ומייד סידרנו לנו מקום ביחד, קצת רחוק מכולם. וישבנו. פתאום אמא שלו, שגם היא מורה בבית הספר, באה ואמרה: מה זה? החברה הכי טובה שלי עם הבן שלי? וכולנו צחקנו. והיא לא ידעה מה היא אמרה. היא קצת מבוגרת ממני ואני בחמש עשרה שנה מבוגרת מאבי. אבי הלך להביא לה כסא והיא התיישבה בינינו. אבל מהר מאוד תימרנו את עצמנו שוב האחד על יד השנייה ואני כבר הייתי כולי בתוך השיגעון הזה. לא היה לי שום דבר אחר בראש. הוא אמר לי שלא יוכל לבוא למחרת לאוניברסיטה, כפי שקבענו בשבת. והתראינו שוב ביום שלישי. ביום שלישי היתה ישיבת צוות המורים והיתה בחינת בגרות בתנ"ך. גם דורית באה איתי ושתינו התרוצצנו כל הזמן מכיתה לכיתה. היו בעיות בבחינה ואני נורא הייתי לחוצה מזה. דורית אמרה לי ללכת מהשטח ולחזור לחדר מורים ועשיתי זאת בשמחה. באתי לחדר מורים ועשיתי לו תנועה שיצא החוצה. התיישבנו בחדר התפירה על השולחן וככה ישבנו כמה שעות ולא הפסקנו לדבר. אחרי כמה חודשים, כששחזרנו לעצמנו את ההתחלה, הוא אמר לי שזאת היתה הפעם הראשונה שהוא קלט את השדר הארוטי ועד אז הוא רק סתם רצה לדבר איתי. אני לא כל כך מאמינה לזה. זה היה ממש לא יאומן איך הוא רצה להיות איתי ולא לזוז ממני. אולי הוא באמת עוד לא ממש ידע מה קורה, כי הוא די כמו ילד והוא היה כל כך מרוצה מזה שהוא יכול לדבר ולדבר ומקשיבים לו ככה כמו שאני הקשבתי. אחר כך הוא היה צריך לנסוע. אני זוכרת שדיברתי עם אחת המורות שהיתה חברה שלי והיא שאלה: מה נשמע? ואמרתי בבדיחות הדעת: אני מכינה לי רומן חדש. והא אמרה: מה? עם אבי? ראיתי אתכם יושבים ביחד. השתגעת? מה איתך? למה איתו. אמרתי: את מכירה אותו? בטח. הרי היינו באותו מחזור. למדנו ביחד. הוא כזה מבולבל ואסטרונאוט ולא יודע מהחיים שלו. וחוץ מזה הוא נורא נודניק. אמרתי לה: נראה. אבל כבר ידעתי שאין מה לראות. אני הייתי מוקסמת ממנו. לא יכולתי להוריד ממנו את העיניים. העיניים שלו ממש הפנטו אותי. הייתי מביטה בו וממש טובעת. הוא הציף אותי במין תחושת מתיקות כזאת. וההרגשה הזאת שהוא רוצה להיות איתי כל הזמן, ושהוא מספר לי ושהוא מחפש את קירבתי היתה כזאת נהדרת. הוא אמר שביום חמישי הוא יבוא לאוניברסיטה וחיכיתי נורא לרגע הזה.

יום חמישי ההוא היה אחד מימי היפים ביותר. זה התחיל מייד בבוקר. באתי לאוניברסיטה והחלטתי הפעם ללכת בשביל אחר אל הספרייה. ופתאום ראיתי מולי מרחוק את אבי הולך לקראתי על אותו שביל. וזה היה ממש לא יאומן. כי לגמרי במקרה בחרתי את השביל הזה. ותמיד תמיד אני הולכת בשביל אחר. וככה הלכנו האחת לקראת השני וזרחנו. ונפגשנו והושטנו ידיים אחד אל השני, וזאת היתה הפעם הראשונה שנגענו. ואמרתי: איזה יופי. והא אמר: איזה יופי. אחר כך הלכנו לשתות בקפטריה, וישבנו ודיברנו. ואז הוא סיפר לי על עצמו ועל הבעיות שלו עם אשתו רינה. סיפר לי איך הכיר אותה ואיך היה בהתחלה, ואיך הכל השתנה ביניהם. ושעכשיו היחסים ביניהם נורא לא טובים ושהיא מרירה ועושה הכל כדי להרוס. וסיפר על הבעיות עם הבת הקטנה. הרגשתי את המצוקה הקשה שבדבריו. הוא האשים מאוד את אשתו ואני ניסיתי לדבר על זה קצת בהיגיון ולהראות לו גם את הצד שלה. אני לא זוכרת שדיברתי על עצמי. הוא כבר ידע שעזבתי את הבית ואת בעלי כי אמרתי לו את זה בפעם הראשונה שנפגשנו. אני כבר לא זוכרת איך ישר הגעתי בהתחלה להגיד לו את המידע החשוב הזה, שאני פנויה. ככה הוא דיבר הרבה. אחר כך דיברנו על הגן הזואולוגי ואמרתי לו שאף פעם לא הייתי שם ומייד הציע שנלך לשם. ובאמת הלכנו. בדרך המשיך לדבר ולספר. אז כבר דיברתי גם על עצמי, על הנטייה שלי לתלות. אני זוכרת שהוא אמר לי שזה לא נורא. משהו כזה. וסיפר לי מייד כמה מסיפורי הרומנים שלו עם כל מיני נשים. ביניהם גם אחת מבוגרת ממנו שסיבכה אותו ורצתה לעשות איתו ילד וכל מיני סיפורים כאלה. אחר כך נכנסנו לגן הזואולוגי ועברנו מכלוב לכלוב, והוא הסביר לי כל דבר. דיברנו על מנהגי חיזור אצל העופות והוא סיפר לי כל מיני סיפורים ואני הייתי מוקסמת ממנו והתאמתי את כל התגובות שלי וההתנהגות שלי אליו כמו שאני יודעת וכמו שאני תמיד נוהגת לעשות עם גבר חדש. הגבתי על כל דבר ונעניתי בדיוק לדרישות שלו. לא היה לי שום דבר אחר בראש, רק שאני נורא רוצה אותו. ובניתי את כולי ואת כל התנהגותי בהתאם לכך. ותמיד וכל החיים שלי עשיתי כך. וכך עברנו על כל הגן. היה יום חם ואני הרכבתי משקפי שמש. באחד הרגעים בתוך השיחה על מנהגי חיזור שונים והתנהגויות מיניות הגענו למה הכי חשוב לפני שנכנסים למיטה. ואני אמרתי שלי הכי חשובות העיניים. ואז הוא הוריד לי את משקפי השמש והביט לי בעיניים. אני הייתי נורא נבוכה והסתכלתי הצידה ולבי רקד משמחה. בסוף היינו צריכים להיפרד. הוא אמר שיבוא לקבוץ שלי ואני אמרתי: מתי? אין לי סבלנות לחכות. הידיים שלנו היו אחוזות זו בזו לשלום. והוא אמר לי: קחי אוויר. אני אגיע.

אוי אבי, אבי, אני לא יכולה לשכוח שום דבר. אני לא יכולה להשלים ואני לא יכולה לוותר. כל הזמן אני מדמיינת לי כל מיני סיפורים. אני חולמת על כך שהכל חוזר לקדמותו. אני פשוט ממאנת להשלים עם זה שאתה כבר לא שלי כשהכל היה טוב כל כך ומתוק כל כך. אבל ורדה הפסיכולוגית אמר לי כששמעה את הסיפור: אהבה כמו שאת מתארת יש לה משך חיים הכי הרבה של שלושה חודשים. היא לא יכולה להימשך יותר מזה. את קיבלת תשעה חודשים, פי שלוש. את יכולה להיות מאושרת. גם דורית, כשסיפרתי לה איך היה בינינו הסתכלה בי ואמרה: את יודעת שאני מקנאה בך. לי אף פעם לא היה דבר נהדר כזה.

 

 

המשך בחלק ב