פדויי שבי חלק ג

ט. משחקי חיזור

ג'מילה בת נתנאל מצאה את עצמה במצב בלתי נסבל. נוכחותו התמידית של ניקו בביתה ובחייה גרמה לה מתח  ועצבנות. מצד אחד נדרשה לשמור על צניעותה, לא להיחשף לפני הגברים באי ביתה ולא לגלות סקרנות כלפיהם. בוודאי לא להרבות שיחה עמם. מן הצד האחר לא יכלה לעמוד בפני הפיתוי העצום לראות את ניקו, לדבר איתו, להיות קרובה אליו. היא הייתה מודעת לעובדה שאביה מחפש עבורה את השידוך הראוי ביותר למעמדה, בתו של הסוחר העשיר ביותר באלכסנדריה, נדבן ידוע ובעל סמכות בקהילה. היא שמעה גם כמה הצעות למועמדים, שאותם פסלה בסתר לבה לחלוטין, אם כי לא העזה להשמיע מילה בנידון. בלבה חשה שלא תוכל להשתדך לאחר מלבד לניקו, שהטיל סחרחורת בלבה ובנשמתה. היא גם ידעה היטב שהשידוך הזה לא יענה לדרישותיו של אביה: השניים זרים, מוצאם מביזנטיון, אינם שייכים לקהילה המקומית, אינם דוברים את השפה, התנהגותם שונה מהמקובל בקהילתם. אביה קיבל אותם בסבר פנים יפות וגם ערב בגופו על שחרורם ועל דמי הפדיון שלהם, אבל זאת הייתה דרכו מאז ומעולם, לקיים מצוות פדיון שבויים כהלכתה. מכאן ועד להשיא לבחור הזה את בתו יחידתו – הדרך ארוכה וכנראה גם לא אפשרית.

התסכול הלך וגבר בלבה כשראתה שניקו עצמו לא מגלה בה עניין. הם הלכו כולם ביחד לבית הכנסת, אבל בעת התפילה ישבו במדורים שונים. בחצר גילה ניקו עניין בבחורים בני גילו ושוחח איתם בעזרת הערבית שכבר הספיק ללמוד. ג'מילה נשארה צמודה לחברת הנערות, כי כך יאה, אבל הפזילה מבטים תכופים לעברו של ניקו, ולמגינת ליבה לא ראתה שהוא מפזיל מבטים אליה.

מה שג'מילה לא ידעה ולא הבינה, שגם ניקו לא היה אדיש אליה. הוא נשמר מאוד, כיאה למעמדו השברירי בבית נתנאל, ונזהר לא להפנות תשומת לב אל בת הנדיב. אבל הוא לא החמיץ הצצות חטופות, בלתי מורגשות, בכל הזדמנות שעלתה בידו. ג'מילה שבתה את לבו בהליכותיה העדינות וביופיה הצנוע, בעיני השקדים המופנות תמיד כלפי מטה מתוך צניעות. לשערה היה גוון אדמוני עדין וככל שיכול היה לראות מבעד לצעיף, הסתלסל בקצותיו. אבל לבו של ניקו לא היה שלם עם נטייתו אחרי בת הנדיב. הוא זכר את בושרה, "אחותו" וחברתו למשחק מאז ימיהם הראשונים. ניקו ובושרה גדלו יחד. אמנם היה הוא בן האדון והיא שפחה, אבל הבדלים אלה כמעט ולא ניכרו במשפחה הצנועה והאוהבת. בושרה הייתה כבת המשפחה. כשהיו ילדים שיחקו בתמימות בכל רגע פנוי, כשבגרו לכדי נערים ניצת בלב ניקו רגש אחר כלפי בושרה, רגש שלא ידע בדיוק להגדירו. עכשיו, כשהיה רחוק ממנה, ומבטו הופנה לעבר ג'מילה, היטיב לדעת מה הרגש בלבו כלפי בושרה. הייתה זו אהבה. הוא ידע שעליו למצוא את בושרה ולברר לעצמו מה מקומה בחייו, לפניי שיתפנה לחשוב על שידוכים כדאיים אבל כנראה בלתי אפשריים עם ג'מילה.

ערב אחד קרא האב לבתו וביקש ממנה שתתייצב לפניו בחדר ההסבה הגדול. בלב נמוג חשה הבת למלא פקודת אביה. היא ידעה מה בכוונתו לומר.

'בתי יחידתי האהובה', פתח האב ואמר, ' היום את כבר בת 14, והגיעה לך עת דודים. מזה זמן אני בודק אפשרויות שידוכים הולמות לך ולמעמדנו. אני חושב שמצאתי את המועמד המתאים לך בגיל, באופי ובמעמד'.

'אדוני אבי', פרצה ג'מילה בקול מתחנן לתוך דבריו, 'אנא ממך, אינני מוכנה עוד לנישואים…'

'ג'מילה', הקשיח האב את קולו, 'אי אפשר לחכות יותר. בנות בגילך כבר נושאות תינוק ראשון בזרועותיהן. את יודעת שאת יקרה ללבי ולכן נמנעתי עד עכשיו מלדחוק בך. חיכיתי בסבלנות לרגע שגם מצדך תגיע ההבנה שהגיעה העת. עכשיו הקשיבי לדבריי. שבתאי, בנו של הסוחר המכובד שלום הכהן בר דניאל הכהן, הוא המועמד המתאים. כבר שוחחתי עם אביו ויש בינינו הסכמה ראשונית'.

ג'מילה הכירה את שבתאי מביקוריה בבית הכנסת. הוא היה נער נאה ומסביר פנים, ולא נמצאה בפיה מילת גנאי אחת נגדו. אבל היא ידעה את אשר עם לבה. היא אהבה את ניקו ולא ראתה את עצמה מבלה עם אחר את כל חייה.

'אבא', חננה את קולה, 'אני רוצה לספר לך את אשר עם לבי. אל תכעס, אבל אני יודעת שתמיד הייתי מיוחדת עבורך. אני יודעת שאתה אוהב אותי ורוצה בטובתי. אני רוצה להינשא לניקו בן לאון, השבוי הפדוי המתגורר בביתנו…'

נתנאל הביט בה במבט נדהם. הוא לא העלה על דעתו שחוטים סמויים נקשרים מתחת לאפו בין השניים.

'וגם הוא חפץ בך?' שאל בנוקשות.

'אני חושבת שכן, אני מקווה שכן, אינני יודעת מה בלבו..' גמגמה ג'מילה.

האב הנדהם השתתק וניסה לעכל את אשר שמעו אזניו. בנות אמורות למלא את מצוות אביהן ולהיענות לשידוך אשר בחר עבורן. הוא ידע היטב שבתו היא בת תפנוקים. לאחר שנולדו לו שלושה תינוקות זכרים ידועי חולי שמתו סמוך מאוד ליום היוולדם, נולדה הבת האחת. לא רק שלא היה בה כל סימן של חולי, אלא היא עלתה, צמחה ופרחה ושגשגה. את כל רגשותיו ריכז האב בבתו האחת ולא סירב לה מעולם כל בקשה.

"הניחי לי ימים מספר ואהרהר בדבר", אמר לבסוף בנימת קול מרוככת.

 

 

י. קהילת אלכסנדריה

הקהילה היהודית שמנתה בערך 300 בתי אב התגוררה ברובה ברובע שנקרא 'חארת אליהוד', שכונת היהודים. אבל ברובע זה ישבו גם בני עדות אחרות, וגם היהודים עצמם התגוררו בשכונות שונות בעיר. הסוחרים היהודים הגדולים והעשירים התגוררו בארמונות מפוארים, עטורי גינות ומזרקות. רוב היהודים התגוררו במבנים צנועים בהתאם למצבם הכלכלי. לא היה זה רובע מגורים בלבד. השתלבו בו בתי מגורים עם פונדקים לעוברי אורח, בתי מלאכה ומסחר. הקהילה היהודית חיה בתוך הקהילה האסלאמית או בתוך המדינה האסלאמית והמדינה האסלאמית נתנה אוטונומיה ליהודים, כמו גם לנוצרים מחד, ומאידך לא דאגה בכלל לפרט. כל מה שהיא רצתה מהפרט זה שישלם את המיסים. זה כל מה שעניין אותה. ואם הפרט היה זקוק לאיזה שהיא עזרה, כספית, אפילו רוחנית, איזה שהיא תמיכה, הוא היה צריך להתארגן בעצמו. במהלך העת העתיקה אבל בעיקר בימי הביניים התגבשה בקרב היהודים תפיסה מאוד ייחודית לגבי הקהילה שהיא עושת דברו ומייצגת את דברו של האל. הקהילה היא הגוף שאחראי על כל הפרטים מישראל, שולט על כל הפרטים מישראל, שמכתיב את דרכם של כל הפרטים מישראל, ואל לו לפרט בקהילה להמרות את פיה של הקהילה משום שאם הוא ממרה את פיה של הקהילה, הריהו כממרה את פי הסמכות העליונה, היא אלוהים. למעשה מי שייצג את הקהילה, מי שייצג את הסמכות, מי שייצג את השליטה בקהילה היה בית הדין של הקהילה, שהיה הנהגת הקהילה. במהלך המאות התשיעית והעשירית הגיעו מהגרים רבים מבבל למצרים, גם לאלכסנדריה, וכך נוצרה לאט לאט, לצד קהל הירושלמיים קהילה של בבליים. לכל קהל היה בית כנסת משלו. בחארת אליהוד היו בשנות השלושים של המאה ה-11 שני בתי כנסת, האחד 'אלכניסה אלכבירה' (בית הכנסת הגדול) היה בית הכנסת של הפלג הארצישראלי (אלכניסה אלשאמיין). השני 'אלכניסה אלצגירה', (בית הכנסת הקטן), היה שייך לעדה הבבלית (אלכניסה אלעראקיין). בית הכנסת של הבבליים שכן בשכונה מעורבת  ושמה "ביר ג'בר", ובית הכנסת של הירושלמיים שכן לא רחוק ממנו באותה שכונה. זה היה מבנה רחב ידיים ובעל חצר גדולה למדי, שהייתה עשוייה להכיל לא מעט קהל.

בית הכנסת, למעשה, ריכז בתוכו את כל הפונקציות החברתיות והפוליטיות ואפילו הכלכליות של הקהילה. בית הכנסת היה המקום שבו התקיימו כל הדברים. למשל, בית הדין של הקהילה ישב בבית הכנסת, מושבו היה בבית הכנסת והוא קיים את מושביו בדרך כלל בימים שני וחמישי. גם בימי שלישי היו מושבי בית דין שהוקדשו בעיקר לענייני אישות, לענייני משפחה כגון גיטין וכתוּבּוֹת. בית הדין בדרך כלל היה מורכב משלושה אנשים כשאב בית הדין היה למעשה מנהיג הקהילה. מי שהסמיך את אב בית הדין, מי שנתן לו את התארים שלו, מי שנתן לו את ההסמכה לעמוד בראש בית הדין היה גאון ארץ ישראל. בלי ההסמכה של הגאון לא היה אב בית הדין רשאי לשבת בדין. אב בית הדין היה צריך כישורים מסוימים. קודם כל הוא היה חייב להיות בקיא בהלכה, שכן אחרת לא יכול היה לפסוק דין, אבל זה לא היה מספיק. היה רצוי מאוד שהוא יהיה עשיר או שלפחות יהיה לו לובי חזק מאוד של עשירים תומכים ובעיקר שיהיה בעל ייחוס, שיהיה ממשפחה נכבדה ובעיקר שיהיה בעל מערכת קשרים חברתיים ופוליטיים מאוד הדוקה עם הגאון, בבחינת שמור לי ואשמור לך. הגאון תמך באב בית הדין, אב בית הדין תמך בגאון במחלוקות שלו עם טוענים אחרים לגאונות. היה צירוף של מניעים למדניים, חברתיים, כלכליים ופוליטיים בעת ובעונה אחת. במחצית הראשונה של המאה ה-11 עמדו בראש קהילת הירושלמיים של אלכסנדריה אב ובנו, יוסף בן ישועה ובנו ישועה בן יוסף. יוסף כיהן במשך שנים ארוכות, כחמישים שנה, אבל כבר בתוך כהונתו הוא הכשיר את בנו יוסף לרשת את מקומו, ובמשך כעשרים שנה שלטו השניים למעשה ביחד. השלטון המוסלמי ראה במנהיג הקהילה היהודית את נציגו בשטח והעניק לו סמכויות בתוך קהילתו. הסמכות העיקרית הייתה הכרעה שיפוטית על פי דיני המשפט העברי. כמו כן היה ראש הקהילה הסמכות העליונה למינוי בעלי תפקידים בתוך הקהילה כמו גם לפיטורם והדחתם במקרה שלא פעלו על פי ראות עיניו. יוסף זכה לקבל את התואר "דיין" מאת גאון ארץ ישראל, אך בנו, שכבר שלט למעשה בקהילה במשך חיי אביו, עלה עליו וקיבל את את התואר הגבוה ביותר, "חבר".

אבל בחיי המעשה שלטו למעשה הסוחרים העשירים, לרוב לא היו להם תפקידים מוצהרים והם פעלו מאחורי הקלעים והניעו את המהלכים הרבה פעמים על פי רצונם. ראש וראשון להם היה נתנאל בן אלעזר. יום לאחר שפנתה אליו בתו ג'מילה בבקשתה יוצאת הדופן החליט נתנאל לפקוד את ביתו של יוסף הכהן ולהתייעץ עמו. יוסף גר בחארת אליהוד בבית צנוע יחסית לביתו של נתנאל. הוא היה מנהיג הקהילה, אבל אמצעיו הכספיים לא היו שווים לאמצעיו של הסוחר העשיר נתנאל. הוא קיבל את פני נתנאל באולם האירוח שלו והשניים הסבו אל הספות הנמוכות, כששפחה נובית מגישה לפניהם משקה וטס עם פירות. לאחר טקס הברכות, כנהוג, פתח נתנאל והסיח את מצוקתו: "בתי בת יחידה היא לי, והגיעה שעתה לדודים. שמתי עין על שבתאי, בן שלום הכהן, שהוא נער מתאים. עדיין לא שיתפתי את אביו ברחשי לבי, עד שקמה הנערה והפתיעה אותי. אתה זוכר בוודאי, מרי ורבי, שאב ובנו, מהשבויים שפדינו במחזור האחרון של שבויים, לאון וניקו, מתאכסנים בביתנו. השניים אנשים טובים ונכבדים, אבל הם אמורים לשוב לביתם במסטאורה, לאחר שנצליח לאסוף מספיק זהובים כדי לשלחם לביתם. בביתם מחכה להם אשתו של הסוחר ובנו הצעיר. אינני מכיר את המשפחה ולבי כבד עליי. בתי שמה עינה על הצעיר והיא מתעקשת שהיא רוצה בו לחתן. אני אובד עצות. מה עלי לעשות? אנא סייע לי בעצה טובה".

יוסף הקשיב בפנים מהורהרות וצבט בזקנו בעודו מגלגל מחשבות בראשו. 'הנח לי לקרוא לבני, ישועה', אמר לבסוף. 'אני מכשיר אותו למלא את מקומי, אם כי יש להניח שחיי עדיין לפניי'. ישועה היה מעין "נסיך". הוא יועד והוכשר מגיל צעיר למלא את מקום אביו בהנהגת הקהילה. חלק ניכר מהמכתבים הכתובים בשם האב נרשמו בכתב ידו של הבן, או נשלחו במשותף בשם יוסף ובנו ישועה. ויותר מכך: שלא כמקובל העניק גאון ארץ ישראל את התואר הגבוה "חבר" לבן, ישועה, כשאביו עדיין היה בחיים ותפקד באופן רשמי בתור מנהיג הקהילה. אביו זכה רק לתואר המשני "דיין". מחווה זו כלפי ישועה נעשתה מטעמים פוליטיים: הגאון ביקש לבסס לעצמו עמדת כוח בקהילת אלכסנדריה, בהנחה שישועה עומד לרשת את מקומו של אביו, אלא שהאב נותר בחיים עוד מספר שנים. ישועה, בתקופת מנהיגותו הראשונה, שימש אפוא בתור מנהיג בפועל וניהל את ענייני הקהילה הלכה למעשה, אך ברקע הייתה כל העת דמותו של האב הקשיש.  בעיני בני הקהילה היה האב, יוסף, סמל למנהיג אהוב ונערץ, וביקורתם נגד ישועה נמתחה בהשוואה לאביו "הטוב ממנו". הסביבה החברתית שהקיפה את ישועה בן יוסף, טיפחה והכשירה אותו ותלתה בו מערכת ציפיות כביורש עצר, האמור להיכנס לנעלי אביו אחרי מותו ולרשת את מקומו.

ישועה הצטרף אל השניים. שערו הכהה של הבן ושערו הלבן של האב היוו תמונה מעניינת. אך ראשו של נתנאל היה טרוד בשאלת בתו. הוא חזר והפנה את השאלה אל השניים. ישועה הקשיב מהורהר. הוא לא מיהר לענות לנתנאל. מחשבותיו נסובו סביב בעיה שהטרידה אותו מאוד בימים אלה. שלה החזן בר משה, שבתור חזן החזיק בעמדת כוח בקהילה, קרא עליו תיגר. זמן קצר לאחר שהוכתר ישועה בתואר "חבר", ניסה גם שלה החזן לזכות בתואר זה ולבצר לעצמו מעמד בתור יורש פוטנציאלי של ההנהגה. שלה החזן הצליח לגבש סביבו אופוזיציה בעלת גוון עממי. היא התאגדה סביב הטענה שהנהגתו של ישועה מנותקת ומתנשאת מן העם. ישועה נלחם נגד היריב הזה וביקש עזרה מהגאון. שלמה בן יהודה, גאון ארץ ישראל, המליץ לו במכתב התשובה שלו: "המלצתי לו, כלומר לרבי ישועה החבר, יחייהו הרחמן, שינהג בחביבות וישנה את הדעה הרעה הרווחת עליו, כי נוהג הוא לשבת במושבו הנישא ולהתפאר בו".

"מורי ורבי" דחק בו נתנאל שראה שמנהיגיו אינם מרוכזים, 'אנא, אני מחכה לעצתך. האם עלי לארס את בתי היחידה לנע ונד שאיננו יודעים דבר עליו ועל משפחתו? או שמא עלי לאכוף עליה נישואים לשבתאי בן שלום הכהן, בעל ממון ובעל ייחוס בקהילתנו?'

ישועה ננער וענה: 'צר לי , ידידי, אינני בעל עצה היום. לא אוכל לעזור לך. מחשבות כבדות טורדות את מוחי'. אביו הניד בראשו לאות אישור.

נתנאל, שהמחלוקת הקשה בין ישועה לבין שלה לא נסתרה מעיניו, מחלוקת שפילגה את הקהילה לשני מחנות יריבים הניד בראשו, קם ושב לביתו ולבו כבד עליו.

 

יא. סהלאן בן אברהם

אורח חשוב שהה תקופה ממושכת באלכסנדריה ועבד בשיתוף פעולה עם יוסף הדיין. היה זה סַהלאן בן אברהם, בנו של מנהיג קהל הבבליים בפֻסטאט, אברהם בן סַהלאן. אברהם חשב שיועיל לבנו, שאותו הכשיר למלא את מקומו לאחר מותו בתור מנהיג קהל הבבליים, לשהות תקופה באלכסנדריה, להכיר את בעיותיה וללמוד ממנהיגה יוסף הדיין, שהיה מקובל גם על קהלו, גם על קהל פֻסטאט ואפילו על השלטונות המוסלמים. זאת וגם זאת: ומשפחה היו עסקים באלכסנדריה וסהלאן נשלח כדי לטפל בעסקי המשפחה באלכסנדריה. מצבו הכספי של סהלאן,  למרות עסקי המשפחה, לא היה משופר, כך עולה מן המכתבים שכתב לאביו בפסטאט. אין הוא יכול לבוא ולבקר בפסטאט משום שהוא דחוק בכסף. לפי שעה הוא מתגורר אצל אדם המספק לו את מזונותיו ואת כל צרכיו. הוא מקווה לקבל מאביו גם את הוצאות הדרך. הוא דורש בשלום אמו ובשלום המשפחה ומבקש מאביו שירבה לכתוב. סהלאן צעיר היה, אך כבר מלומד והוגה בדברי תורה ומחשבה. למרות מצבו הדחוק חלקה לו הקהילה כבוד רב מהיותו מיועד להיות מנהיג קהל הבבליים בפסטאט. יוסף הדיין, מנהיג הקהילה, זימן אותו פעמים רבות לביתו. גם בבית הדין ובהנהגת הקהילה השתתף סהלאן באופן פעיל.

בהיותו אורח קבוע גם בבית הכנסת, פגש רבים מאנשי הקהילה והתיידד איתם. את לבו משך בעיקר הגביר העשיר נתנאל הכהן בן אלעזר, והם שוחחו רבות בענייני מסחר כמו גם בענייני הגות  והלכה. לא אחת הזמינו נתנאל אל ביתו. שם פגש גם את ניקו ולאון, אבל הגניב מבטים גם  אל ג'מילה, ששבתה את לבו. הוא חשב ששידוך כזה יכול לעזור לו בעתידו בתור מנהיג בפסטאט. סהלאן היה מבוגר מג'מילה, וכבר הספיק להינשא ולהתגרש. עובדות אלו לא הפריעו לו והוא חשב לנסות את מזלו אצל נתנאל.

בינתיים הצליח להשתלב בעבודת הנהגת הקהילה. הוא עבד יד ביד עם יוסף הדיין ועם בנו ישועה. בשנים 1031-1025 עסקה קהילת אלכסנדריה בעיקר בסוגיית פדיון שבויים שהובאו לנמל על ידי יורדי ים פאטמים ועל ידי שודדי ים מגרבים. את רוב בקשות הסיוע מקהילת פסטאט כתב סהלאן בן אברהם בשם יוסף הדיין ובנו ישועה. הוא כתב והם חתמו, עם עוד נכבדים מקהילת אלכסנדריה. סהלאן עצמו אינו נזכר במכתבים אלה, שכן תפקידו בהקשר זה היה של סופר בלבד. נתנו לו לכתוב את המכתבים הרגישים האלה משום שהיה איש פסטאט וידע לנסח את הדברים בצורה קולעת. עוד הוא מחשב את דרכו אל לבו של נתנאל ואל ליבה של ג'מילה, הגיע לאלכסנדריה אברהם בן הגאון שלמה בן יהודה כיד למלא שליחויות של אביו. סהלאן חשש למעמדו בקהילה. הוא היה מודע היטב לשחצנותו של אברהם ולנטייתו להתבלט  בדברי התפארות ורהב. הוא חשש שאברהם ינסה גם הוא להשתדך בבתו של נתנאל.

באחד הערבים ישב סהלאן בביתו של נתנאל והסב עמו אל השולחנות הנמוכים העמוסים פירות ומיני תקרובת. במבט חטוף ראה את ג'מילה חולפת במסדרון ומשאירה אחריה שובל של נפנוף צעיפים וריח קל של בושם. אז אזר עוז ופנה אל נתנאל: 'נכבדי', אמר לו 'בכל הצניעות ויראת הכבוד אני מבקש לדבר נכבדות בבתך'.

נתנאל שתק והביט בו. לבתו כבר מלאו יותר ב-14 שנים וכבר הגיעה לפרקה. אבל נתנאל התקשה להיפרד ממנה. הוא חשב בלבו על מחזריה הרבים: שבתאי הכהן בן דניאל הכהן, הסוחר המכובד, שהיה בן גילה של ג'מילה, למדן ונעים הליכות, שהיה ראוי בעיניו; אברהם בן הגאון, שגם הוא הציע את עצמו, והתנהגותו לא מצאה חן בעיני נתנאל; עכשיו סהלאן בן אברהם, שהיה מבוגר מידי לדעתו של נתנאל. והיא עצמה, כך ידע, אוהבת את ניקו, בן השבוי.  לבסוף פתח ואמר: 'סוגיה קשה הצגת בפניי, סהלאן מכובדי. הרשה לי להרהר בדבר ימים מספר. ועכשיו אני רוצה לספר לך דברים פחות נעימים על אברהם בן הגאון. לצערי  ולצער מנהיגי הקהילה, התנהגותו בימים אלה אינה מתאימה לצוק העתים. ידוע לך שאנחנו עוסקים בפדיון שבויים. הרבה הוצאות יש לקהילה בנושא זה. רק אתמול הגיעה לידינו דרישה לפדות שבעה שבויים, מהם רבניים ומהם קראים. בין השבויים רופא ואשתו ולהם שני ילדים, ילדה וילד. קשה עלינו לגייס את הכספים הדרושים. עלינו לשלוח מכתבים לקהילות פסטאט, הקראים והרבניים, וכן לקהילות צַהרַג'ת, דַמייטה ותִניס. בתמורה לשליחת התרומות נתפלל על כל השולחים בבית הכנסת שלנו ונברכם. בתוך כל המהומה הזאת מתנהג אברהם בן הגאון כאילו הוא בן יחיד. הוא דורש שנקנה לו מצנפת מפוארת וגלימה מרוקמת כבר קנינו לו. אין אנחנו יכולים לעמוד בהוצאות כאלה'. נתנאל נאנח והוריד את ראשו.

סהלאן שמר את הדברים בלבו ומיד בהגיעו אל משכנו מיהר ושלח מכתב לאנשי פסטאט בשם קהילות אלכסנדריה. במכתב פירט את נטל ההוצאות שהיו לאנשי אלכסנדריה בגין פדיון השבויים ובין היתר השחיל את הפיסקה הבאה: "…לא יכולנו לעשות חוץ מהמזונות לפי שהיו הקהל משתדלים בצרכיו של כבוד גדולת קדושת מורנו ורבנו אברהם החבר בן אדוננו גאון ישמרו האל.." ידע סהלאן כי הדברים לא יעברו בשתיקה. ואמנם, אנשי קהילת פסטאט התלוננו על אברהם בפני אביו, ואביו הגאון דרש מבנו לחזור לפסטאט ומאנשי פסטאט דרש להשגיח עליו בשבע עיניים. כך הצליח סהלאן להקטין את התחרות על ידיה של ג'מילה, אבל הוא לא ידע על שאר המתחרים.

כשראה סהלאן שהלחצים אינם מזרזים את התהליך, פנה לדרך אחרת. הוא היה ער לתלונות של חלק מבני הקהילה נגד ישועה, היורש העתידי של כסא יוסף הדיין. כשישב בשבת בבית הכנסת שם את לבו להתגודדות בצד החצר. הוא התקרב לאיטו לקבוצה והצטרף אליה בשקט. הם דיברו ביניהם הלחש זעפני וניסחו מכתב תלונה לגאון. סהלאן הצטרף לחבורה מתוך המחשבה שלחץ על ישועה יפעיל לחץ גם על נתנאל. 'אני מציע את שרותיי', אמר לחבורה. 'אני מוכן לנסח עבורכם את מכתב התלונה'.

הצעתו התקבלה בהתלהבות. המכתב התלוננה החבורה על גאוות היתר של ישועה, שאינו דומה כלל לאביו הצנוע. הם הציעו למנות את שלה החזן בן משה לראש הקהילה במקום ישועה ולהעניק לו את התואר הנכבד "חבר". סהלאן חתם בשמו ובשם עוד כמה מנכבדים החבורה והמכתב נשלח לגאון.

 

יב. לבד בעיר הגדולה

בושרה התעטפה היטב בצעיף הגדול שכיסה את ראשה ורובה ויצאה מפתח האכסניה הדלה שבה בילתה את לילה הראשון באלכסנדריה. המשימה הראשונה שעמדה בפניה הייתה למצוא לעצמה מגורים נאותים. האכסניה אירחה עוברי אורח דלים, סוחרים זעירים, כולם גברים, שלטשו אליה עיניים חומדות. היא יצאה לשוטט ברחובות בתקווה שתמצא מקום מגורים נאות. רגליה הוליכוה לעבר השוק הגדול של אלכסנדריה. השוק המה אדם. סבלים התרוצצו הנה והנה, עומסים על גבם שקי סחורה חדשה וטרייה, שהגיעה זה עתה מכפרי הריף. בעלי החנויות טרחו לסדר את מרכולתם בצורה נאה ומושכת עין. בעלי הדוכנים הקימו את דוכניהם וערמו עליהם את הסחורה הזולה. קונים ומוכרים, בעיקר גברים, מילאו את סמטאותיו הצפופות. בושרה שוטטה מבולבלת מהרעש וההמולה, נושאת עיניה לכאן ולכאן, מחפשת ולא יודעת מה. היום היה חם והשמש קפחה על ראשה. היא הרגישה שראשה סחרחר עליה. באותו יום לא באו מזון ומשקה אל פיה וחוסר אונים ובלבול הציפו אותה.

כשהתעוררה מצאה עצמה שוכבת באפלולית קרירה. אישה מבוגרת ניגבה את פניה הלוהטים במטפחת רטובה.

"איפה אני? שאלה בלחש.

"בחנות של משפחתי", ענתה לה האישה. "את נפלת ממש בפתח חנותנו. אישי ואני נשאנוך פנימה והשכבנו אותך. שתי קצת מים". האישה הגישה לבושרה ספל ובושרה לגמה ממנו בצימאון.

"למה את משוטטת לבד? אין לך משפחה? אין לך בית? מה קורה אתך, ילדתי?

קולה החם והנעים של האישה פתח את סגור ליבה של בושרה. היא התרוממה בעזרת האישה, וישבה בשיכול ברכים על השטיח. האישה ישבה לידה ובושרה גוללה באוזניה את סיפורה.

"ייתכן שיד הגורל היא", אמרה האישה לאחר שבושרה סיימה את סיפורה וגם הסבירה לאישה מה מטרת בואה לאלכסנדריה. "אנחנו חשוכי ילדים. יש לנו חנות קטנה אבל שנינו כבר מתקשים להפעיל אותה. שמי לטיפה ושם בעלי חסן. לא אחת דיברנו בינינו שאולי עלינו לשכור נער למלאכה. והנה הגורל זימן אותך אלינו. את אישה צעירה ונראית בעלת כוחות. מה דעתך לבוא לגור אתנו ולנהל את החנות?"

בושרה התבוננה באישה. עיניה היו טובות ומזמינות. רגש חם מילא את ליבה. היא דימתה לעצמה את אמה, שאותה כבר לא זכרה. היא נענעה בראשה לאות הסכמה ולחשה: "תודה, ג'מילה. אשמח לשבת אתכם. אולי אתחיל היום ונראה אם הסידור מתאים לשני הצדדים. אבל דבר אחד אני מבקשת. אפשרות ללכת מידי פעם ולשוטט בעיקר בשכונת היהודים כדי לנסות למצוא את בעליי ואדוניי".

"קודם כל בואי ותאכלי משהו, אחר כך תשכבי לנוח קצת. אחרי שתתאוששי נסכם את כל הפרטים".

בושרה נשארה לגור בביתם הדל של חסן ולטיפה. בכל שעות היום טרחה במלאכת החנות, חנות קטנה שהכילה מדפי בגדים זולים. לא רבים היו הקונים, ומלאכתה של בושרה קלה הייתה. חסן ולטיפה התייחסו אליה בחום, וראו בה תחליף לבת. היא סעדה את ליבה בחברתם והרגישה את עצמה בת  בית. מידי פעם, על פי ההסדר, הייתה יוצאת לשוטט בעיר, בשכונותיה השונות, כשעיניה משוטטות אנה ואנה, מחפשות רמז לשני הגברים שהופרדה מהם. היא השקיעה מאמצים לחפש בשכונות היהודים, ואזניה קשובות לקלוט כל בדל שיחה או רמז להימצאותם של שבויים שנפדו. ימים חלפו ובושרה לא הבינה מדוע אין היא שומעת דבר על אדוניה לשעבר או אפילו רואה אותם באיזה שהיא קרן זווית.

יום אחד עמדה לנוח בצלו של גגון בפתח חנות ושמעה שני גברים יהודים משוחחים ביניהם. "הסכסוך הזה יהרוס את קהילתנו" אמר האחד. בושרה מיהרה ללטוש אוזן כדי לשמוע המה המדובר. "שני מנהיגים, שניהם חכמים, שניהם גדולים, שניהם מבינים, והם רבים ביניהם מי מהם ראוי יותר להנהיג את הקהילה. הרי זה בושה." ענה השני.

"הגיעה אלי שמועה ששודדי הים שבו עוד ספינה שעל סיפונה סוחרים יהודים, אינני יודע פרטים, אבל אני חושב שהמחלוקת בין המנהיגים עלולה לשבש את פדייתם של השבויים החדשים". אמר הקול הראשון.

בושרה התקרבה מעט בתוך המחסה. זה היה הרמז הראשון ששמעה על שבויים והייתה צמאה לכל בדל מידע.

"טוב, ידידי, עלי ללכת" אמר הקול השני. "לך לשלום" ענה לו ידידו.

בושרה המאוכזבת זזה הצידה וראתה את היהודי יוצא מהחנות ופונה לעבר הסמטה. בהחלטה של רגע החליטה ללכת בעקבותיו. היא פילסה את דרכה בתוך הקהל הצפוף. לעתים חששה שאיבדה את עקבותיו אך מידי פעם צץ ונגלה לפניה. כך הלכה בעקבותיו, נזהרת שלא לחשוף את עצמה, עוטה את צעיפה הגדול המסתיר את פניה ורק עיניה גלויות. רגליה הובילוה אחריו עד שהגיע לשער נעול של בית גדול, שבעיניה נראה כארמון. הבית עמד בשיפולי שכונת היהודים, מוקף בגן פורח וכל חזותו מעידה על עושר גדול. היהודי שאחריו עקבה החליף מלים עם השוער, והלה פתח לפניו את השער והכניסו לתוך גן הבית. בושרה נשארה מחוץ לגדר וחיפשה בעיניה מקום להסתתר בו ולעקוב אחרי המתרחש. היא מצאה עץ ענף שרוב ענפיו יצאו מגבול הגדר והצלו על הרחוב והסתתרה מאחורי ענפיו המשתפלים אל הרחוב, כולה דרוכה לראות את העתיד לבוא.

היא חיכתה פרק זמן ממושך שנראה לה כנצח. השמש הכתה על גבה וענפי העץ שמאחוריהם הסתתרה לא נתנו לי את הצל הנדרש. רגליה כאבו והיא כבר חשבה לוותר. אבל אז יצאו מבעד לשערי הבית הכבדים, העשויים עץ ובהם פיתוחים, שניים. נער ונערה. היא התבוננה קודם כל בנערה שמשכה את תשומת ליבה בתנועותיה המעודנות ובבגדיה העשירים. הצעיף שלראשה של הנערה נשמט אל כתפיה ולעיני בושרה נגלו פניה העדינים ועיניה הזוהרות. היא נראתה שמחה אבל גם עצורה, כשירדה במדרגות הספורות מדלת הבית אל הגינה. הנער בא אחריה. בושרה התבוננה בנער ובקושי עצרה את קריאת ההפתעה וההשתאות שאיימה לפרוץ מגרונה. היה זה ניקו, הנער שאהבה, שחיפשה, שכמהה אליו. ניקו בן אדוניה, שהיה כאח לה עד שהבינה כי מה שהיא מרגישה כלפיו לא הייתה הרגשת אחות.

היא היטיבה את עמידתה במחבוא הענפים המשתפלים ונעצה עיניים בולשות אחרי השניים. הנער היפה יצאה אל הגינה, הסתובבה וקראה: 'ניקו, בוא נשב כאן על הספסל'. היא התיישבה על הספסל והניפה את ידה אליו. ניקו, בצעדים הססניים התקרב אל הספסל, ואחר כך מתוך לבטים רבים, התיישב בקצה המרוחק מהנערה שבושרה עדיין לא ידעה את שמה. היא ראתה את השניים משוחחים בלחש, אך לא יכלה לשמוע את דבריהם. ליבה בער בה מקנאה ומקוצר רוח. היא השתוקקה לפרוץ פנימה, לרוץ אל ניקו, לאחוז בידו, להביט לתוך עיניו היפות  ולראות את אהבתו בעיניו. במקום זאת ראתה אותו מביט בנערה היפה וליבה חישב להתפוצץ בקרבה. היא נסוגה לאיטה אל תוך הרחוב, התרחקה מגדר הגן, עטפה היטב את ראשה בצעיף הגדול, הסתובבה והתחילה לעשות את דרכה לעבר ביתם של לטיפה וחסן. היא צריכה להירגע ולחשוב. עליה לתכנן איך לכלכל את צעדיה.

 

המשך יבוא