פדויי שבי חלק ב

ה. בת הנדיב

ג'מילה ניצבה מול הראי וסקרה את דמותה.  מה שראתה לא השביע את רצונה. נערה כבת 14, שערה ערמוני ופרוע, קצת כחושה מידי, לטעמה. 'אבל' אמרה לעצמה, 'לפחות יש לי עיניים יפות'. עיניה שחורת, בורקות, מלוכסנות מעט, הקנו לפניה ארשת חקרנית ופתוחה. היא עטתה את הצעיף על ראשה ויצאה את חדרה. אתמול הגיעו לביתם שני פדויי שבי, אב ובנו. היא שמעה את כל ההתרחשויות אבל לא יצאה מפתח חדרה. אבל היום, היום, היא תצא ותראה את האורחים המסתוריים. היא פנתה ונכנסה לחדרה של אמה. בעלת הבית כבדת הגוף ישבה על הספה הנמוכה ואחזה בידה מעשה מחט. כשג'מילה נכנסה לחדרה, הניחה האישה את הבד מידיה ופנתה אל בתה: 'ג'מילה, עדיף שלא תתרוצצי בכל חדרי הבית. השארי ספונה במקומך. עוד מעט נרד שתינו אל המטבח לראות מה מכינה היום המבשלת לנו וגם לאורחינו'.

"אבל אמא', אמרה ג'מילה בנימת תלונה, 'גם אני רוצה לראות את האורחים ולדבר אתם. אני רוצה לשמוע איך עבר עליהם השבי המזעזע ומה שלומם עכשיו'.

האם התבוננה בבתה. הייתה זו בתה היחידה. אלוהים סגר את רחמה אחרי הולדת הבת הזאת. קשה היה לה לעמוד בתחינותיה של בתה היחידה, והיא נאותה לה.

'אבל התעטפי היטב בצעיף ושבי שם בלי לדבר. השפילי את עינייך והצניעי את עצמך'. ג'מילה כבר הייתה נערה בוגרת והוריה החלו לחפש עבורה את השידוך המתאים למעמדה.

ג'מילה נכנסה דומם לחדר ההסבה הגדול, שם ישבו לאון וניקו עם מנחם ודברו ביניהם בלחש. נתנאל האדון יצא לטפל בעסקיו אבל השאיר למנחם עוזרו הוראות מפורשות איך להמשיך את הטיפול בשניים. השלושה היו עסוקים בדבריהם ולא שמו את לבם לדמות שחמקה והתיישבה על אחת הספות הצדדיות. היא הסיטה קצת את הצעיף ונעצה את עיניה, בניגוד להוראות אמה, בשני האורחים: גבר במיטב שנותיו, עטוי זקן ששיבה זרקה בשחור שערה, לבוש בבגדים שזיהתה אותם מיד כבגדי הבית. לידו נער בגילה, גבוה וכחוש, שפניו מסותתות ועיניו שחורות. מבארה הכירה היטב את בני השכנים. הם נהגו ללכת להתפלל בבית הכנסת הגדול, ושם ראתה אותם מגיל ילדות במשך כל שנותיה. אבל נער כזה לא ראתה מעולם. היה בו משהו מיוחד, בפניו, בעיניו, בצבע עורו הבהיר, בשערו הבהיר. היא לא יכלה להתיק את עיניה מפניו.

'אדוני רב החסד, נתנאל הכהן' אמר מנחם לשניים 'החליט שאתם שניכם תמשיכו בכל זמן שהותכם באלכסנדריה לגור בביתנו, וכל מחסורכם עליו. כשיגיע המימון לפדייתכם נדאג לשלוח אתכם הביתה בהקדם. בינתיים תוכלו לטייל קצת בעיר וגם לעזור לי ולאדוני בעצה ובתבונה. הלוא סוחר אתה, אדוני?' פנה אל לאון 'אולי תוכל לתת לאדוני דברי עצה על סחורות הנהוגות בארצכם..'

לאון עצר אותו בנימת התנצלות 'אני סוחר קטן אדוני, ואין בידי לעוץ עצות לסוחר גדול ובקי כמו מרנא ורבנא נתנאל, אבל אשמח לעסוק בכל עיסוק שתטילו עלי, כדי לא לשבת בטל'. אולי תצאו שניכם לסייר בעיר? כדאי שתיגשו אל השווקים היפים שלנו כאן באלכסנדריה' הציע מנחם.

השלושה קמו. האב ובנו פנו לצאת. בקומם, ראה ניקו דמות נערה יושבת בפינת החדר. היא לא הספיקה לכסות היטב את פניה בצעיף וניקו קלט את פניה המיוחדים ואת עיני השקד שלה. מבטה היה נעוץ בעיניו. השניים החליפו מבט מהיר, וניקו חש צמרמורת בגופו. את המבט הזה נשא אתו לאורך כל היום, וגם בלילה טרד את מנוחתו.

אזור המסחר הגדול והמרכזי של אלכסנדריה השתרע בלב העיר, לאורך ציר התנועה המרכזי שלה. השוק נחלק לאזורים משניים, אשר שמותיהם מעידים על טיב הסחורות המוצגות בהם: שוק הצורפים, שוק הסנדלרים, שוק חלפני הכספים, שוק מוכרי הבשמים. אבל השמות לא העידו על חלוקה טריטוריאלית מדוייקת, וכל אחד מאזורי השוק כלל גם ענפי מסחר ומלאכות שונות.

צמוד אליו היה השוק הפתוח לצרכי יום יום. כבכל יום ראשון בשבוע, המה וגעש השוק הגדול של אלכסנדריה. סבלים התרוצצו הנה והנה, עומסים על גבם שקי סחורה חדשה וטרייה, שהגיעה זה עתה מכפרי הריף. בעלי החנויות טרחו לסדר את מרכולתם בצורה נאה ומושכת עין. בעלי הדוכנים הקימו את דוכניהם וערמו עליהם את הסחורה הזולה.

לאון וניקו פילסו את דרכם בקרב הקהל הצפוף. כיכר הבַּשָּמים המתה אדם. ריחות חריפים נישאו באוויר. קריאות המוכרים נשמעו מסביב. סוחרים נשאו ונתנו בקולות רמים. המסחר בבשמים היה תמיד ער ותוסס. כסף רב היה צפון בו. בשוק התבלינים אפפו אותו הריחות הזרים של תבלינים שהובאו מרחוק. הקינמון והווניל הובאו מהודו הרחוקה. שורש הזנגביל על ריחו המתוק והפלפל השחור והאדום הובאו מאשדות ההינדוס. את הזעפרן הצהוב היקר מכרו במשורה, והוא לא הוצג לראווה בין ערמות הקונוס של שאר התבלינים. שוק חומרי הצבע שקק חיים. נמכרו בו הניל, הוא האינדיגו הכחול, שבו השתמשו לצביעת אריגים, והאמלג שהובא מאפגניסטן על חמשת זניו השונים. שאחד מהם שימש להכנת דיו לכתיבה. השניים הוכו בסנוורים ממראה עיניהם והמשיכו את דרכם לשוק הבדים. שם התרשמו משפע הצבעים שהוצגו לראווה בחנויותיהם של מוכרי הבדים והבגדים. הם בחנו את בד האהלים הגס, מיששו את בגדי המשי והציצו לעומק החנות, שבה הוצגו בגדי הטראז המהודרים, בגדי משי מעוטרים ברקמת זהב. בחנויות הבגדים המוכנים ראו צניפים מהודרים, כותנות ושמלות מבד הפסים הצבעוני ואפילו טליתות. מכאן הוליכום רגליהם אל שוק העורות, ומשם היישר אל שוק הברזל. נפחים עמדו בסדנותיהם והיכו בברזל הלוהט. שוליות נפחים טבלו את המוצר הלוהט בדלי מים קרים כדי לקררו ולחסמו. הסמטאות בשווקים התפתלו והיו מלאי קונים ומוכרים הומים ומתרוצצים. שוליות הובילו סחורות על עגלות יד ונערים צעירים התרוצצו ונשאו מגשים עם כוסיות קטנות של תה מתוק לכל הדורש. מכאן הובילה הסמטה הארוכה לשוק העבדים. גברים לעבודה, נשים למשק הבית ולמשכב, נערים ונערות צעירים לגידול ואימון לתפקידים השונים שהועידו להם. רוב העבדים הובאו מסודן וממעמקיה השחורים של אפריקה, אך היו גם עבדים מארצות הסלבים ומארצות התורכים. בשוק העבדים הייתה המהומה רבה. קונים רבים ביקשו עבדים ושפחות ומוכרי העבדים הציגו את "סחורתם" לראווה ודיברו בשבח המוצגים.

לאון היה מרוכז במראות השופעים. בעירו מסטאורה לא היה שפע כזה כמו כאן, באלכסנדריה, שנודעה בכל העולם בעושרה וביופייה. אבל ניקו לא שם לבו לכל היופי הזה, הוא התהלך כחולם וראה מול עיניו שוב ושוב את מבטה הבורק של בת הנדיב.

בשבת הלכו כולם לבית הכנסת הגדול של הירושלמיים. ניקו היה מסוחרר מעצם העובדה שג'מילה הלכה עמם, לבושה בשמלה ההדורה וצעיף לראשה. היא הלכה לצד אמה, כשניקו ואביו הולכים לצד נתנאל ומשוחחים אתו.

בית הכנסת היה מבנה רחב ממדים ובעל חצר גדולה למדי, שהייתה עשויה להכיל לא מעט קהל, שכן באלכסנדריה נהגו להניח את מיטת המת בחצר בית הכנסת ולהניח לקהל לומר עליו צידוק הדין ותפילות. בית הכנסת היה מרכז החיים החברתיים של קהילת אלכסנדריה. בימי שבת ומועד המו אולמות התפילה מתפללים. ברחבה אשר למרגלות בית הכנסת, וכן ברחבת הכניסה המוקפת גדר אבן מסוגננת, עמדו המבוגרים וניהלו שיחות חולין. בחצר רחבת הידיים התגודדו בני הנוער והמתיקו סוד. ילדים קטנים התרוצצו בינות לעצים ושיחי הנוי.

החבורה נכנסה לחצר בית הכנסת ומיד הוקפה בקהל סקרנים שעוד לא נכנסו לתפילה. עיניים בוחנות סקרו את לאון ואת ניקו, ופיות התלחשו. גברים ניגשו ללחוץ את ידי נתנאל ולברך את הפדויים. מדרגות שיש רחבות הובילו מעלה לעבר רחבה מרוצפת ובה שערי הכניסה. הדלתות אשר במרכז משמשות כפתח הכניסה לאולם התפילה המרכזי. הדלתות שמשמאל ומימין לרחבת הכניסה מובילו לגרם מדרגות נוסף שבקצהו קומת עזרת הנשים. אולם התפילה המרכזי של בית הכנסת היה רחב ידיים ועמודי שיש תמכו את תקרתו. עמודי השיש המעוגלים הסתיימו בכותרות מעשה ידי אמן. מעל לכותרות העמודים מתוחות קשתות אבן והן נושאות את מסד קומת עזרת הנשים. הקירות נצבעו צבעי חום צהבהב, צבעי המדבר המקיף את אלכסנדריה. עיטורים גיאומטריים קישטו את התקרה ואת הקירות. בין העיטורים נראו גם  פסוקי תהלים וגם שמות הנדבנים שתרמו לאחזקתו. הבמה המצופה שיש ניצבה במרכז בית הכנסת ועליה היכל הקודש ובו ספרי התורה. שני טורי ספסלים ניצבו מעברי הבמה, על גבו של כל מושב לוח מתכת קטן ובו רשום שמו של המתפלל. מחצלות כיסו את הרצפה ומהתקרה השתלשלו נברשות מהודרות.

 

ו. אברהם בן הגאון

אורח מיוחד היה באותו יום בבית הכנסת, הלוא הוא אברהם, בן שלמה הגאון בן יהודה. שלמה בן יהודה היה ראש ישיבת ארץ ישראל, או ככינויו המקובל "גאון". איש צנוע שבראש מעייניו הייתה קהילתו והדאגה לשלומה. יד ימינו היה אברהם בנו. אברהם לא ניחן בתכונות דומות לשל אביו. הוא היה נהנתן שחשב שבזכות אבות מגיעים לו החיים הטובים. אביו סמך עליו במידה רבה ומינה אותו להיות שליחו בקהילות ישראל השונות, בעיקר במצרים. הוא יצא בשליחות אביו למסעותיו כדי לגייס תרומות לישיבה. קודם כל נסע לאלכסנדריה ושהה בה כמה חודשים. ההדים שהגיעו מאנשי אלכסנדריה היו קשים. באותה עת הייתה קהילת אלכסנדריה נתונה בלחץ הולך וגדל מצד יורדי הים הפאטִמים, שבמצוות האִמאם היו משוטטים בים התיכון ושובים את האניות הביזנטיות על תכולתן. מסחר משגשג היה זה. כמעט מידי יום ביומו היו מגיעות אניות הפאטִמים על צוותיהן החוגגים והצוהלים אל נמל אלכסנדריה ופורקות מטען של סחורות שבזזו מהביזנטים. למרבה הצער כללו מטעניהם גם את אנשי האניות הנבזזות, אנשי צוותן והנוסעים שהיו על סיפונם. הנוסעים המבוהלים, יהודים ונוצרים, רובם סוחרים, אך ביניהם גם נוסעים עוברי אורח, נשים וילדים, היו מופשטים מבגדיהם הטובים, מנוצלים מכל כספם ועדייהם ומוּצָאים לממכרת עבד. יוסף הדיין, ראש קהל אלכסנדריה, ובנו ישועה, היו משגרים אל קהל פֻסטאט מכתבים דחופים ובהולים ומתארים את המצוקה הנוראה. כסף רב נדרש כדי לפדות את היהודים בני קהילות רוּם, היא ביזנטיון, מהגורל הנורא של עבדות. כראוי לכל מסחר משגשג, שהביקוש לסחורותיו רב, גם במסחר השבויים היה התעריף גבוה, והוא נקבע לסכום של שלושים ושלשה ושליש דינר לראש, או בלשון אחרת: שלושה שבויים במאה דינרים. אנשי אלכסנדריה טרחו לאסוף את הכספים הדרושים כדי לפדות את השבויים. הגביר העשיר איש אלכסנדריה, נתנאל הכהן, תרם חלק נכבד מן הכסף, אך בכך לא היה די. כל קהילות ישראל במצרים נדרשו להשתתף במצווה חשובה זו. גם בפֻסטאט, בבית הכנסת של הירושלמיים, בבית הכנסת של הבבליים ובמַג'לִס של הקראים, קראו כל המנהיגים לקהל לתרום ככל הניתן למען פדות את האחים השבויים, להלבישם, להאכילם ולשלחם במידת האפשר בחזרה לבתיהם. והנה בעת כזאת, כשכל אחד מישראל נדרש להתגייס לקיום מצוות אלוהיו, המשיך אברהם בן הגאון בשלו, פזרנות ובזבזנות ללא חשבון, בהעלותו בכך את חמת אנשי אלכסנדריה. הם התנצלו בפני אפרים בן שמריה, מנהיג קהל פֻסטאט, כי לא התפנו לעסוק בפדיון שבויים 'לפי שהיו הקהל משתדלים בצרכיו של כבוד גדולת קדושת מורנו ורבנו אברהם החבר בן אדוננו גאון ישמרהו אל'. אפרים הנזעם הודיע זאת לגאון, שמצדו ציווה את בנו לנסוע מיד לפֻסטאט, לעמוד שם תחת פיקוחו של אפרים בן שמריה, ולשבת אתו במושב בית הדין שלו. אך גם בפֻסטאט לא שבע אברהם בן הגאון רוב נחת. הקהל דן ימים רבים בפרשה אחת שהתרחשה בעת שישב אברהם ביחד עם אפרים בן שמריה במושב בית הדין. סולימאן הנפח תבע את סלמאן בן שביב האדמוני על חוב של ארבעה דינרים. לאחר שפסק בית הדין לחייב את סלמאן בתשלום, התפרע הלה, ניבל פיו וקילל נמרצות לא את אפרים בן שמריה, כי אם את אברהם בן הגאון שישב בדין. אפרים הנרגז הטיל עליו נידוי עד שיישמע לבית הדין. לא עברו ימים רבים וסביב אברהם בן הגאון התחוללה מהומה נוספת. אברהם ביקש לשאת דרשה בבית הכנסת של הירושלמיים, שאליו התכנס קהל רב, של ירושלמיים ושל בבליים, שביקשו לשמוע את דרשתו.

אברהם בפנים קורנים. עוטה פוּקאניה, היא השלמה הרחבה, עשויה משי משובח ומרוקמת בשוליה ברקמת זהב, וטורבן רם מתנשא על ראשו, זקנו סרוק בקפידה וידיו שלובות בנחת, קיבל את ברכות הקהל שהצטופף סביבו בבית הכנסת. אבל הוא לא הספיק לפתוח את פיו ולשאת מלים, ואנשים בקהל החלו לשאת נגדו קריאות בוז ועלבון. האווירה הלכה והתחממה, ושוב לא ניתן לבן הגאון לשאת דברים. גם הפעם נחלץ אפרים בן שמריה להגנתו, נזף במתפרעים ואיים עליהם בהטלת חרם על ידי הגאון. אהבה יתירה לא רחש קהל פֻסטאט לאברהם המתנשא, ולולא הכבוד שרחשו לאביו, ספק אם היו משלישים בידו את סכום התרומות שביקש לאסוף לטובת הישיבה.

במוצאי שבת ישבו כל הגברים בחצר בית הכנסת של אלכסנדריה. מנהגם היה לשבת שעות ארוכות בחמימות הנעימה של החצר, לשמוע ולהשמיע. אורח נכבד היה עמם הפעם, אברהם בן הגאון שלמה בן יהודה. אברהם סיפר והיושבים הקשיבו. הוא סיפר על הטקס הגדול של ישיבת ארץ ישראל שהתקיים כמידי שנה בהושענה רבא על הר הזיתים. לטקס זה נהגו עולים לרגל רבים מארצות שונות להגיע. אבל המאזינים באותו יום מעולם לא היו בטקס. עתה ישבו כולם סביב אברהם, שהיה לבוש בגדים מפוארים מרוקמים זהב וטורבן רם עטוי לראשו, מכיר בערך עצמו ונוהג חשיבות בדברו:

'למרות התלאות שמצאונו בשנה האחרונה, בא עם רב של חוגגים, עולים לרגל, מכל קצות הארץ וגם מקהילות ישראל מעבר לנהר ולים. באו מחֻ'ראסאן הרחוקה, מבגדאד, מסיציליה ומערי המַגרִבּ. יצאנו משכונת הרבניים הסמוכה לחומת הר הבית, כולם לבושים בגדי לבן. בראש צעדו הגאון החדש, אדוני אבי, שלמה בן יהודה, ואחריו אב בית הדין של הישיבה צדוק הלוי בן לוי. אני ושני בני הגאון הקודם, יוסף ואליהו, הלכנו אחריהם, יחד עם טוביה 'השלישי' בן דניאל ושאר חברי הישיבה ונכבדים. התחלנו את ההקפה בחומה הצפונית של הר הבית, עוצרים בכל שער משערי החומה ואומרים על ידו את התפילה המיוחדת לו. תהלוכה גדולה ומרשימה הייתה זאת. בדרכנו סביב השערים ליוו אותנו השבּאבּ המוסלמים בקולות לעג ובוז, ניסו להתקלס בנו. אך אנו לא שמנו לבנו אליהם. מימים ימימה רשות נתונה לנו מאת השלטונות לערוך את תפילות השערים ואיש אינו מונע זאת בעדנו. מרחוק ניצבו כמה גדודים של סודנים על נשקם, וידענו כי בעת הצורך, יגנו עלינו על פי מצוות המלך. אך התהלוכה עברה בשלום ובשלווה. כך צעדנו, חלפנו על פני הכותל המערבי והגענו לחומה הדרומית של הר הבית, אל שער הכהן. שם מול השער עתיק הימים, עצרנו דום עד שהגיע כל הקהל העצום. וכשעמדנו שם בהושענא רבה, אפילו שבאו מכל הקהילות שבעולם, לא היו נראים אלא כמאתיים, והן היו י"ב אלף כנגד י"ב שבטי ישראל, משער חולדה עד שער הכהן. והשתחוו לה' בהר הקודש ובירושלים. שם אמרנו תפילה בלב נשבר, נוכח הר הבית, שם כף רגלינו לא תדרוך, שם היכל הגויים מתנשא ואנחנו ניצבים מנגד ושרים.

אברהם שורר, עיניו עצומות, מתנועע קלות לקצב הפיוט. המאזינים הצטרפו אליו בזמזום חרישי, עוצמים את עיניהם, חיים את הרגע הקסום וממאנים להיפרד.

'כשנסתיימה התפילה בשער הכהן גלשנו למטה מעבר לקרן העופל אל נחל קדרון, בשולחנו מבט מתגעגע לעבר שערי הרחמים הניצבים בחומה המזרחית של הר הבית. אליהם אין באפשרותנו להגיע, כי הישמעאלים טומנים לידם את מתיהם והמקום מקום טומאה הוא לנו. ביורדינו אל נחל קדרון חלפנו על פני המצבות העתיקות שהשקיפו עלינו מימות אבות אבותינו, קבר זכריה, הוא קבר אָרנָן היבוּסי, ויד אבשלום. גם חלפנו על פני הבמות, הן הכנסיות של הערלים, שלעברן לא העפנו מבט. כך עלינו את העלייה התלולה של הר הזיתים בצעד איטי ומתמשך, נושמים ונושפים בכבדות, אך עולים ועולים, תוך שהחזן קורא את ההַלֵל והקהל עונה לכל פסוק ופסוק ב'הללויה'.

כל המאזינים ישבו עצוּמי עיניים, חבוקים לעצמם, מנסים לתאר לעצמם את החיזיון הנפלא ולהיות חלק ממנו. מה נכספו כולם לקחת חלק בטקס מרומם הנפש ולעלות כך אל הר הזיתים, אל המקום הנשקף נוכח היכל ה', מקום שכינת עוזו והדום רגליו, לעלות לירושלים, לרַצות אבניה ולחונן עפרה.

'כך עלינו עד שהגענו למקום הטקס השנתי נוכח היכל ה", המשיך אברהם את סיפורו בקול מתנגן, 'שם ניצבת אבן שאורכה י' אמות, רוחבה ב' אמות וגובהה ב' אמות, היא 'כיסא החזנים'. והיא מוצבת במקום שעמד בו הכבוד ג' שנים וחצי על הר הזיתים עד אשר חרבה ירושלים, כדברי הכתוב 'ויעל כבוד ה' מעל תוך העיר ויעמוד על ההר אשר מקדם לעיר', ולשם ישוב הכבוד, ככתוב 'ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים'. את האבן הקפנו שבע פעמים, תוך כדי אמירת 'הושענות'.

אחד מקהל השומעים, שיסע את אברהם בשאלו: 'האם נכונה השמועה כי גם רב האיי גְאון פּוּמבּדיתא מבבל נוהג לעלות לעיר הקודש מידי שנה בשנה בהושענא רבה ולהשתתף בטקס?'

אברהם חייך חיוך דק וענה: 'השמועה – שמועה. ויש מי שמעוניין בהפצתה', סָתָם ולא פירש.

השאלה והתשובה פגעו במרקם הקסם שהילך על השומעים סיפורו של אברהם. הקהל זע באי מנוחה. צינה דקה אפפה אותם. הם קמו על רגליהם. 'עוד ימים תשב עמנו באלכסנדריה', פנה השואל לאברהם, 'האם תמשיך ותספר את סיפורך במוצאי השבת הבאה?' אברהם ידע שהוא עתיד לשוב לירושלים אל אביו ולא ענה דבר. הקהל התפזר לאיטו.

 

ז. קלעת מיניה (נמל הים – אשדוד ים)

בושרה נדחפה בגסות על ידי השודדים שעצרוה בנמל אלכסנדריה. עדיין דומעת וכואבת לאחר שנקרעה באכזריות ממשפחת אדוניה, הוכנסה לתוך חדרון קטן שבו ישבו עוד כמה נשים, עטויות צעיפים, חבולות ומוכות, שקרעו אליה עיניים מפוחדות. עד מהרה החליפו ביניהן דברים ונודעו לה תכניות השובים. השודדים הבדואים ידעו שהסיכוי לפדיית השבויות המוסלמיות גדול יותר בארץ ישראל, אם הן מובאות לשם על ידי שובים נוצרים-ביזנטים. לצורך זה תכננו למכור אותן לקבוצת ימאים ביזנטים שנהגו להסתובב לצורך זה באלכסנדריה. מהשודדים הנוצרים יקבלו מחיר טוב עבור השבויות, שאותן יסיעו הביזנטים לחופי ארץ ישראל כדי שיפדו אותן שם. התנאים בחדרון היו קשים, מזון ומים סופקו להן במשורה, והן נאלצו לישון על הרצפה ללא מצע מלמטה וללא כסות מלמעלה. בגדיהן כבר היו בלויים ונעליהן ממורטטות. הימים חלפו באפס תקווה. בושרה השתדלה לחשוב על אדוניה ומיטיביה, להעלות זיכרונות נעימים מימים מאושרים שבהם בילתה עם בן האדון, ניקו. היא חלמה עליו, העלתה את דמותו לנגד עיניה וניסתה להתכרבל עם זיכרונותיה ולא לחוש את ההווה האומלל.

בא היום והדלת נפתחה לרווחה. השודד יבקי בן אבי רזין נכנס לחדר והורה לנערות לצאת מיד החוצה. בחוץ חיכו קבוצה של ימאים נוצרים שבחנו אותן במבט חודר. המשא והמתן כבר נערך קודם לכן. סכומי כסף החליפו ידיים, והשבויות הצטוו ללכת אחרי אדונן החדש לכיוון שער הים. ליד הרציף עגנה ספינה בלתי מזוהה, שלא נשאה סימן היכר כל שהוא. הבנות הועלו על הסיפון בידיים קשורות והושבו על יד החרטום. בושרה הבינה שברגע שהיא נלקחת מאלכסנדריה אפסו סיכוייה לחזור ולפגוש את משפחת אדוניה האהובים. דמעה נטפה מעינה וזלגה על פניה היפים למודי הסבל. הרוחות היו טובות והספינה, שבינתיים העלתה על תורנה את הדגל הביזנטי, הגיעה עד מהרה לחוף שמול אשדוד. שם הטילה עוגן מול המצודה הפאטמית קלעת מיניה, אשדוד-ים.

עם הכיבוש הערבי של ארץ ישראל באמצע המאה השביעית, בסמוך לתחילת דרכו של הכפר הערבי איסדוד שנבנה על מורדות תל אשדוד, נבנתה לראשונה המצודה  על ידי הח'ליפה מבית אֻמָיָה, עַבּד אלמַלִכּ, על שרידיו של יישוב ביזנטי. המצודה נבנתה כחלק ממערכת של ביצורי הגנה לאורך מישור החוף הדרומי שנבנתה על ידי הערבים. מערכת זו כללה רִבּאטים (מצודות ומצדים). תפקידו של רבאט היה להגן על החוף מפני מתקפה ביזנטית וגם לאותת לבירת המחוז רמלה באמצעות מערכת מצדיות שהגיעו עד לרמלה. במהלך המאה העשירית, תחת שלטון הפאטמים, בוצרה והורחבה המצודה, וכונתה קָלעת אלמינָיה (בעברית: "מצודת הנמל"). גודל המצודה היה 60 מטר על 40 מטר. בפינות המצודה הוקמו מגדלים מעוגלים ומרובעים. אבני החומה נחצבו מכורכר מקומי. למצודה היו שני שערים: ממזרח – שער היבשה וממערב שער הים. משני צדי השערים היו מגדלים מעוגלים בגובה של שמונה מטרים.

בין תפקידיה ואולי העיקרי שבהם, היה לפדות שבויים מוסלמים שהובאו אל אשדוד ים על אניות ביזנטיות. כשהצופים על מגדלי השמירה בשער הים היו מבחינים מרחוק באנייה ביזנטית, הם היו מדליקים אבוקות איתות, ביום עשן ובלילה אש. האיתות היה עובר ממצדית למצדים ותוך שעה  הוזעק חיל המצב ברמלה. בינתיים היו מתאספים המצודה גם כל תושבי הכפרים הסמוכים, שהיוו את העורף החקלאי ומספק המזון למצודה. למצודת אשדוד ים לא היה נמל מים עמוקים, לכן נאלצו צוותי האניות לרדת בסירות ולהביא עמם את השבויים. כשהסירות הגיעו לחוף ופרקו את מטען השבויים החל המשא ומתן.

בושרה וחברותיה הורדו בגסות אל תוך הסירות המתנדנדות, ושני אנשי צוות חתרו במרץ כדי להביאן אל החוף. כשעברו את שורת גלי החוף האימתנית נרטבו כולן והסירה חישבה להתהפך. בושרה וחברותיה צעקו צעקות אימה, אך הספנים המיומנים הצליחו להביאן עד החוף, רטובות אך שלמות.

במצודה עצמה נערכו לקבלת השבויים ופדיונם. חיל המצב כבר הגיע מרמלה והתפרש סביב המצודה ועל מגדלי הצופים כדי להבטיח את המצודה מכל מזימת כיבוש ביזנטית.

המון רב מהכפרים ומהעיירות הסמוכות כבר התקבץ על חוף הים מתחת המצודה. להמונים היה זה מעין יום חג ויציאה משגרת העמל היום יומית. בני נוער התרוצצו הנה והנה בקריאות

סקרנות לראות מי המובאים. היו שהביאו אתם תופים וכלי הקשה כדי להגביר שמחה והתלהבות. המבוגרים המיושבים יותר התכוננו לתת את חלקם בפדיון השבויים. מצוות פדיון שבויים היא אחת המצוות החשובות באסלאם. אלזַכּאה היא אחד מחמשת עמודי האסלאם (אַרכּאן אלאִסלאם). המצווה מחייבת את המוסלמי לתרום מכספו לצדקה. כספי הצדקה מיועדים לנזקקים, כמו אלמנות ויתומים, לצורכי הקהילה המוסלמית, למשל הקמת מסגדים או מוסדות חינוך דתיים, ובעת מלחמה משתמשים בהם גם לרווחת החיילים ולצורך פדיון שבויים.

הנוצרים השובים הורידו מהסירה אל החוף את קבוצת הנערות. בסירה אחרת הובאה קבוצה של לוחמים מוסלמים שנלקחו בשבי באחד הקרבות שהתרחשו בסיציליה בין המוסלמים לנוצרים הביזנטים. כל השבויים הועמדו בשורה כשמשני צידי השורה ניצבים שומרים נוצרים. איסוף הכסף החל. על החול נפרשו שלמות רחבות צבעוניות. כל אחד מקהל הנאספים בתורו ניגש אל השלמות והשלים אליה את נדבתו. יש שהשליכו טבעת, נזם או עגיל. יש שהשליכו דרהם (מטבע כסף) אחד. העשירים השליכו דינרי זהב. אחד הסוחרים העשירים שילם דמי שבוי שלם, כלומר שלושים ושלושה ושליש הדינר.

בושרה עקבה אחרי הנעשה בעיניים קרועות לרווחה. היא לא ידעה מה יעלה בגורלה לאחר שיפדו אותה. לאן תלך ומה תעשה. אחד מהשובים ישב ומנה את הפדיון. בכל פעם שעלה בידו לאסוף את הסכום המתאים שחרר אחת מהנערות. הקהל עקב אחרי השחרור וכשראו שיש להוסיף תרומות קראו בקול גדול וגייסו עוד ועוד תורמים. אין להשאיר שבוי אחד אצל השובים – זוהי המסורת וזוהי המצווה.

הגיע תורה של בושרה. השובה תפס אותה בזרועה, הוציא אותה משורת הנערות ודחק בה להיעלם מהמקום. בושרה יצאה כמסוחררת. הסתכל אנה ואנה ולא ידעה את נפשה. מבטה התועה לכד את עינה של אישה מבוגרת לבושה היטב. היא ניגשה אליה ושאלה:

'מה לך בתי? יש לך משפחה פה? יש לך לאן לפנות ולאן ללכת?'

בושרה גמגמה בעיניים מושפלות: 'אין לי איש, אינני מכירה איש. נולדתי בסוריה ואני שייכת למשפחה יהודית שהייתה לי כבית. האדון ובנו נפדו באלכסנדריה. גברתי ובנה גרים במסטאורה שבאסיה הקטנה. לאן אלך? מה אעשה?'

האישה הטובה חייכה אליה ואמרה: 'בואי אתי. אקח אותך למחסה לעניים בעירי אשקלון. שם תוכלי לשהות, תקבלי בגדים ומזון, עד שתחליטי לאן פנייך מועדות'.

אשקלון הרהיבה עין ביופייה. האישה הטובה, שליוותה את בושרה אל המחסה לעניים, שיבחה אותה באזניה באומרה שאשקלון היא נקודת החן של ארץ ישראל. 'ואפילו הנביא שליח האל התלהב מיופייה', סיפרה, 'אני מכריז על שתי כלות בשל יופיין, אמר הנביא, עזה ואשקלון'. סיפורים רבים היו בפי האישה שהעשירו את ידיעותיה של בושרה והציתו את דמיונה. 'כשהמוסלמים כבשו את ארץ ישראל, והגיעו לאשקלון, הם חדרו לכנסייה גדולה שניצבה בה, כנסיית מרים הירוקה, שדדו ממנה כל דבר בעל ערך ואחר כך העלוה באש. והידעת?' פנתה האישה אל בושרה, 'היהודים שחיו באשקלון סייעו בידי הערבים במלאכת ההרס. הם הבעירו את זרדי העצים, אותם העלו בעזרת גלגלות עד לגג כדי להעלותו באש. הם רצו שהעופרת תותך והעמודים יקרסו תחתיהם. ראש הכנסייה נמלט אז לבגדאד ושם השתדל אצל הח'ליפה לקבל היתר לשקם את הכנסייה, אך לא הצליח במאמציו והכנסייה נותרה בחורבנה. המוסלמים באשקלון החליטו למנוע מן הכומר לשוב לעירו והוא נותר להתגורר ברמלה עד יומו האחרון'. בושרה האזינה בדממה מתוך מבוכה, כי חשבה על משפחתה היהודיה.

בושרה בילתה ימים מספר בעיר אשקלון. בעודה חושבת ומתלבטת לאן תפנה טיילה בעיר היפיפייה, המוקפת חומה מבוצרת. היא הזינה את עיניה בנמלה הססגוני. בשוק מוכרי הבדים מששה את המשי האשקלוני, הידוע בטיבו בכל העולם, וטעמה את פרי השקמים שצמחו בכל פינה. לאחר ימים, כשניצבה על חוף הים, שולחת מבטים עורגים אל הכיוון המשוער של אלכסנדריה, גמלה בה ההחלטה. היא תצא לדרך ותגיע לאלכסנדריה. שם תחפש את משפחתה היהודייה ותחבור אליהם. 'ניקו', לחשו שפתיה, 'ניקו'.

 

ח. המסע

בתחנת השיירות מחוץ לאשקלון הייתה המהומה רבה. שיירות מסחר ועסקים התארגנו לצאת למסע דרומה אל עבר מצרים. בושרה רכבה על גבי החמור ששכרה בתחנת השיירות, עם צרור קטן של כמה בגדים, פירות מיובשים שיספיקו לה עד לתחנת השיירות הראשונה, שבה ניתן להצטייד במזון, ונרתיק חבוי היטב בין בגדיה התחתונים שבו צרורים היו שלושים דינרים, אותו חזרה ומששה בעצבנות כדי לוודא שעדיין במקומו הוא. השיירה יצאה לדרכה באמצע אלול. מזג האוויר היה נעים בצאתה לדרך. השיירה שאליה הצטרפה הגיעה מדמשק, שהתה יומיים באשקלון לצורך מנוחה וחידוש האספקה, ויצאה לעשות את דרכה לאלכסנדריה, כשבה חמישים גמלים עמוסי סחורות ושלושים חמורים שעליהם ישבו הסוחרים או סוכניהם. כשעזבה השיירה את אשקלון להמשיך את דרכה דרומה, הצטרפה אליה גם בושרה, לאחר שיום קודם בילתה שעות במשא ומתן מייגע עם ראש השיירה. לא עלה בידה להפחית מן המחיר שתבע, חמישה דינרים טבין ותקילין, סכום מופקע לכל הדעות. ראש השיירה, איש עב כרס בעל חיוך ערמומי, עמד על שלו בתוקף וטען שחלק גדול מן הסכום שהוא גובה מן הנוסעים בשיירה מופרש לתשלומים לבדווים האורבים בדרכים לשיירות, מתנפלים, בוזזים במקרה הטוב וגם רוצחים אם השלל אינו מספקם. לשיירה הצטרפו גם סוחרים יהודים בדרכם לאלכסנדריה. בתמורה למחיר הכבד ששילמו, כל היהודים שהצטרפו לשיירה, תבעו ממנו במפגיע כי השיירה תעצור לחנייה כל סוף שבוע, עם כניסת השבת, ותצא לדרכה רק עם צאת השבת. לצורך זה היה עליו לתכנן את המסע שיעבור במועדים הנכונים בתחנות השיירות. לאחר מיקוח מייגע נתבעו כולם להוסיף עוד סכום של חמישה דינרים עבור כל היהודים, ורק אז נתרצה ראש השיירה לעצור על פי דרישתם, בעודו ממלמל לעצמו 'יהודים מזוהמים'.

מרחוק, על גבי גבעה, נשקפה אליהם העיר עזה, כשהים הכחול מנצנץ אליהם מנגד. קוו המתאר של המסגדים ומגדלי התפילה, המתנשאים מעל העיר, כבר הצטייר בבירור, והלך והתבהר ככל שהתקרבו לעת ערב. השיירה עברה לאורך חוף הים, על יד הנמל הקטן והרציפים הדוממים, ועם חשכה הגיעה לאכסניה ללינת הלילה.

בערב הצטרפה בושרה לחבורת הסוחרים שישבה סביב מדורה וסיפרה מעשיות. 'לאן אנחנו הולכים מחר?' שאלה. 'נצא לדרך דרומה וכעבור יום נגיע לרפיח', ענה לה ראש השיירה. 'ברפיח עלינו להסתכל סביב בשבע עיניים', קרא אחד הסוחרים בקול, 'אין כרפיח ידועה בגנביה ובשודדיה'.

'הכלבים שלהם טורדניים יותר מאשר בכל מקום אחר בארץ', הוסיף אחר, וכולם פרצנו בצחוק רם.

ראש השיירה אמר בקול מרגיע: 'אבל ברפיח יש תחנת משטרה ובה יושבים חיילים אחדים..'

'שיושבים בצל ומגרשים את הזבובים', קרא שוב הסוחר בעל הלצון, והצחוק מילא את פיהם ונישא בדממת הערב היורד.

'בדרכנו דרומה לאלעריש נעצור בשתי הבארות של אַבּוּ אִסחאק, שם נצטייד במים מתוקים, וכעבור יום נגיע לאלעריש', הוסיף ראש השיירה לפני לכתם לישון.

כשעזבו את רפיח ליוו אותם משני צדי הדרך לאורך כשני מילין עצי שקמה שענפיהם עבותים. עצים אלה סיפקו להם צל ופירות, ומים מתוקים היו להם בשפע. מידי פעם ראו מרחוק, על אחת מגבעות החול, צללית של בדווי רכוב על גמל, ניצב בלי נוע ומשקיף אליהם. היטב ידעו מה פירושו של זה. עוד ברפיח הִשליש ראש השיירה סכום כסף נכבד בידי ראש השבט של בני הִלאל, כדי שישמרו את דרכנו ולא יניחו לבני השבטים האחרים לשדוד אותנו. ביום השני לעוזבנו את רפיח נכנסנו לאזור של בוסתנים מעובדים, ובהם כרמי ענבים ומטעי תמרים ותאנים. לצד הדרך השתרעו שדות מעובדים ואיכרים שואבים מים מן הבורות הפזורים בהם.

כך ירדו דרומה עד אשר הגיעו אל אזור החולות הגדול המשתרע לאורך חוף הים. באלעריש עצרו לעשות את השבת הראשונה. הם חלפו ברחוב הראשי והיחיד, שבו שני מסגדים, והגיעו לאכסניה. אז מיהרו כל היהודים אל השוק, להצטייד במצרכי מזון לפני כניסת השבת. אלעריש ידועה ברימוניה המשובחים אדומי הלחי, שמהם קנתה לה בושרה שלושה והוסיפה קצת מתמריה הטעימים. לעת ערב, לאחר שהיהודים סיימו את סעודת השבת הצנועה ואת הקידוש, הצטרפו הם ובושרה עמם לשאר הסוחרים שישבו ליד הבאר הקטנה במרכז החצר של האכסניה. אחד מהם סיפר סיפורים וכולם הקשיבו פעורי פה. לפני בושרה, שזאת הייתה לה הפעם הראשונה להגיע למחוזות האלה, נפרש עולם אחר, שונה, מרגש ומרתק.

'מספרים שאחיו של יוסף הצדיק שירדו מצרימה כדי לשבור שבר, עברו באלעריש. הם נעצרו על ידי שומרי הגבול שיוסף הציב בכל מקום ונאלצו לשהות בה. ראש השומרים כתב ליוסף: 'בני יעקב הגיעו מכנען והם מבקשים רשות להיכנס למצרים, בשל הרעב שניחת עליהם'. בעת שהמתינו לתשובה בנו לעצמם בני יעקב סוכה (עַריש) כדי לחסות בצילה מפני קרני השמש הקופחות. משום כך נקרא המקום היום אלעריש. רק לאחר זמן התיר להם יוסף להיכנס למצרים וכך העניש אותם על חטאיהם'. הסוחרים ישבו במעגל, כמה מהם מעשנים והאחרים מפצחים גרעיני דלעת ויורקים את קליפותיהם סביב.

המסע נמשך דרומה ופנה מערבה לעבר מצרים. במסע מזורז עברו את אזור הדלתה השטוח. תעלות המים הנוצצות בשמש ומשאבות האנטיליה שחמורים אפורים רתומים אליהן סובבים במעגל אינסופי, ליוו אותם בדרכם. להקות יונים השיקו כנפיהן בתעופת בהלה כשחלפו על פניהן, רק על מנת לשוב ולצנוח מייד על שדות המזרע הירוקים. נשים וגברים אפורי לבוש רכונים על גבי התלמים בשדה, גבם כפוף מרוב שנים של עבודה, עצרו מעבודתם בחלוף על פניהם השיירה, והניפו ידיהם לאות ברכה. כשעברו בכפרים התקבצו סביבם להקות של ילדים ממורטטי לבוש וכלבים חצופים ומנבחים, והזדנבו מאחוריהם עד שהרחיקו מן הכפר.

15 ימים ארך מסעם לאלכסנדריה. בושרה עייפה מטלטולי הדרך, פה ושם היו סוחרים שניסו אליה דבר. היא הדפה את כולם בשיניים הדוקות ויצא לה שם של לוחמת אמיצה שאין להתקרב אליה. לעתים הצטרפה למעגלי המספרים והשומעים אבל לרוב העדיפה להתכרבל לבדה בחדר או בפינה שהוקצתה לה באכסניות. רק המחשבות על משפחת אדוניה המחכה לה אי שם באלכסנדריה, רק המחשבות על ניקו, שאתו גדלה ושאותו אהבה, נתנו לה כוח להמשיך במסע המפרך. כשקווי המתאר הראשונים של אלכסנדריה נראו מרחוק, והמגדלור המפורסם כבר בצבץ באופק, הרשתה בושרה לעצמה להרפות קצת מהמתיחות שהייתה שרויה בה לאורך כל המסע. היא אמנם ידעה היטב שהמסע אולי לא נגמר אלא רק מתחיל. עכשיו יהיה עליה לאתר את משפחתה באלכסנדריה ולראות אם יש בכלל סיכוי להצטרף מחדש למשפחה הפטרונית האהובה עליה.

 

המשך יבוא