פדויי שבי חלק א

א. השבי

הים התיכון השתרע לנוכח פניהם שלו ורגוע. החוף הביזנטי כבר לא נראה באופק. רק מים ומים מסביב ורצי קצף לבן מנצנצים בהם מידי פעם. חודש ניסן מתאים להפלגה בים התיכון. סופות החורף כבר מאחוריהם, השמש עדיין לא קופחת אלא מאירה בנועם. הישיבה על הסיפון כשרוח ים קלה מלטפת את השיער עדיפה על פני הישיבה בתא הקטן והצפוף. לאון ישב על ארגז גדול, נעול היטב. בארגז הייתה ארוזה הסחורה שאותה קיווה למכור ברווח בנמל פלרמו שבסיציליה. דאגות רבות הטרידו את מוחו ועקבותיהן ניכרו היטב במצחו חרוש הקמטים. אבל כשנפנה אל בנו הצעיר בן ה-16, ניקו, שישב צפוף אליו על אותו ארגז, השתדל להסתיר את המתח שהיה שרוי בו. לניקו היה זה מסעו הראשון שבו התלווה אל אביו הסוחר. הוא הביט סביבו במבט חסר דאגה. בשבילו הייתה זו הרפתקה חדשה. אמנם כבר מילדותו שמע את המבוגרים מדברים על הסכנות האורבות לסוחרים במסעם על פני הים התיכון. אבל הוא היה צעיר ותאב חידושים. הם עזבו את נמל אנטליה רק לפני כמה שעות. בביתם אשר בעיר מַסטַאוּרה השאירו את אם המשפחה ואת האח הצעיר בן ה-13. הרבה תקוות תלתה האם במסע הזה, שיביא לידי שיפור מה את מצבם הכלכלי הירוד. חג הפסח הקרב גרם להוצאות מרובות, ומסעות המסחר האחרונים לא הכניסו רווחים גדולים. מעט ספינות יצאו בימים אלה למסע על הים התיכון. כולם היו מודעים היטב לשודדי הים מצפון אפריקה, שהטילו חתיתם על מרחב הים התיכון כולו.

לאון הושיט את ידו למשש את המנעולים שהבטיחו את סחורתו מוגנת בארגז. היו שם כמה אדרות פרווה, מצנפות מעוטרות ואפילו שלוש חרבות משובחות עשויות פלדה דמשקאית. הוא נאנח לעצמו. " לו הייתה ידי משגת", חשב בלבו, "הייתי טוען את הארגז בבטן האנייה". רק סוחרים אמידים יכלו להרשות לעצמם לטעון את סחורתם בבטן האנייה, המקום הבטוח ביותר. במקרה של סערה או ים זועף במיוחד, היו הארגזים על הסיפון הראשונים להיזרק המימה כדי להציל את הנוסעים.

"אבי", פנה אליו ניקו, "אני כבר קצת רעב".

"לך תראה איפה בּוּשרה". אמר לו אביו שנעור מהרהוריו.

האב ובנו לקחו איתם למסעם את השפחה הצעירה בושרה, כדי שזו תכין להם את סעודתם ותדאג להציע להם יצוע על הסיפון לעת לילה. בושרה היית נערה שמוצאה היה מכפר קטן בדרום סוריה. הוריה העניים נאלצו למכור אותה לעבדות כדי לכלכל את שאר בני הבית. בושרה הגיעה לביתם כשהייתה בת תשע שנים בלבד, עורה בגוון זית, עיניה חומות כהות ושערה מתולתל. על פי ההלכה המחמירה דאגה אם המשפחה להקנות לה את מנהגי היהדות ולגיירה. הילדה שכחה עד מהרה את מוצאה המוסלמי והפכה להיות בת בית ואחותו למשחק של ניקו בשעותיה הפנויות.

ניקו ירד במרוצה אל הסיפון התחתון. לפתע עצר מרוץ. קריאות חדות מהסיפון העליון גרמו לו לסוב על עקביו ולרוץ בחזרה למעלה. אנשי הצוות, ימאים ביזנטים גסי הליכות התגודדו אל חרטום האניה וקראו קריאות בהלה. ניקו השקיף אל הים וראה לחרדתו שתי ספינות גליאה על מערך מפרשיהן המתוחים מתקרבות במהירות, חרטומן פולח את המים. אביו סיפר לו על הסכנות האורבות בים התיכון, על שודדי הים הבאים מהנמלים של צפון אפריקה ומשחרים לטרף המגיע מכיוונה של אסיה הקטנה. הוא רץ אל אביו, שכבר ניצב מתוח ודאוג ליד ארגז הסחורה שלהם ועיניו נעוצות בספינות המתקרבות. מן הסיפון התחתון באה במרוצה גם בושרה ששמעה את הקולות ונצמדה בחשש אל לאון.

אבא, מה יהיה עכשיו? מה הם יעשו לנו?

לאון לא ענה. הוא כבר שמע סיפורים מפי סוחרים שנקלעו למצב הזה. היטב ידע שצוות האנייה לא יטרח להילחם בשודדים. הם יעדיפו חיים על פני המוות הוודאי המחכה להם.

הצוות התגודד בחרטום ובראשם הקברניט. הגליאות קרבו מאוד וקריאות גרוניות הוחלפו בין אנשיהן לבין אנשי צוות אניית הסוחר. ניקו ראה את פניהם הכהים של השודדים, את עיניהם השחורות והבורקות, לבושי גלביות ממורטטות וחבושי צניפים לראשם, מגודלי זקן ושערם ארוך ופרוע. כל אחד מהם חגר פגיון למתניו ובידיהם החזיקו רמחים וכידונים.

אנשי הגליאות הטילו סולמות וגשרים אל מעקה אניית המסחר ובזריזות טיפסו ועלו עליה תוך חילופי צעקות עם אנשי הצוות המבוהלים. לא היה צרך באלימות של ממש. הצוות נכנע מיד. השודדים קפצו בזריזות וירדו לסיפונים התחתונים כדי להוציא משם כל מי שנחבא שם. חוץ מלאון ומשפחתו היו על האנייה עוד שני סוחרים יהודים שהזדרזו להיחבא בסיפון התחתון. השודדים הוציאו אותם משם בגסות. שני שודדים נצבו על יד לאון ובחנו את ארגז הסחורות שלו. הכל התרחש במהירות, תוך צעקות ויללות. בושרה נאחזה בלאון ויללה מפחד. ניקו היה כמשותק.

תוך כדי פעולה דיברו השודדים ביניהם בניב מגרבי דרומי. לאון היטה אזנו לדבריהם. במהלך מסעותיו הרבים רכש לעצמו ידע מועט בניבים שונים שהיו נהוגים באגן הים התיכון. שודד אחד אמר לחברו: את שני הסוחרים היהודים האלה נביא לנמל אלכסנדריה. שם היהודים פודים את כל מי שאנחנו מביאים אליהם". השודד השני שאל: ומה נעשה עם השפחה הזאת? ברור שהיא לא יהודייה. כנראה שאותה לא יפדו שם". "נצטרך לחשוב על זה" צריך להביא אותה למקום שבו המוסלמים פודים את שבוייהם". "מֻח'תאר כבר יחליט לאן להביא אותה", נענה הראשון. "בוא נקשור אותם טוב".

עד מהרה נגמר הכל. כל השבויים, ובהם שלושת הסוחרים וכל אנשי הצוות הוטלו קשורים בידיהם וברגליהם על הסיפון העליון. ארגזי סחורות נגררו והובאו מכל פינות האנייה. אחד השודדים, בידיים גסות, פרק מעל לאון, ניקו ובושרה את כל התכשיטים שעדו, פשט מהם את בגדיהם העליונים המשובחים והשאירם עם בגדיהם התחתונים בלבד. אנייתם, מלווה בשתי הגליאות שמה פניה דרומה, אל נמל אלכסנדריה.

 

ב. אלכסנדריה

העיר המעטירה אלכסנדריה שוכנת במפרץ נוח לחוף הים התיכון, בקצה העליון של הזרוע המערבית של הנילוס. מצפון לנמל נמצא אי קטן, מקום משכנו של המגדלור המפורסם, החוסם את הנמל מפני רוחות וזרמים. המגדלור נבנה עוד בתקופה ההלניסטית נחשב לאחד מפלאי העולם העתיק. אחד הנוסעים תיאר אותו באומרו: 'מגדל המנורה סימן להולכי הים, כל הבאים אל אלכסנדריה מכל המקומות רואים אותו מרחוק, מהלך מאה מילים ביום, ובלילה מאיר השומר אבוקה ורואים הספנים האש מרחוק והולכים כנגדה'. המגדלור העתיק שימש מעין נקודת מעבר סמלית בין הים לבין המים הטריטוריאליים של אלכסנדריה. נוסעיה של אנייה שהגיעה בשלום למגדלור ראו בכך סימן לסיומו המוצלח של מסעם. נמל אלכסנדריה היה מוקד הפעילות החשוב ביותר של העיר. הכניסה אל הנמל הייתה דרך 'שער הים' שהיה סגור במשך הלילה ונפתח מידי בוקר בבוקרו. על השער היה מופקד נושא משרה מטעם השלטון, 'בעל השער'. בעל השער פיקח על הכניסה ויציאה מהנמל וכל מי שביקש לצאת או להיכנס אל הנמל נזקק לאישור מידו.

הנמל הוא ליבה השוקק של העיר. מבקרים שהגיעו מאירופה הנוצרית הוכו הלם ממראה העיר ומהשפע שבה. הנוסע ויליאם מצור כתב בחיבורו: "כל מה שחסר לה מקבלת אלכסנדריה על ידי אניות מארצות מעבר לים בשפע עצום. לכן אלכסנדריה ידועה ומפורסמת כמי שמקבלת יותר סחורות מכל סוג שהוא מכל עיר ימית אחרת. כל מה שחסר בחלק העולם שלנו: תבלינים, פנינים, אוצרות המזרח, כלים מארצות זרות מגיעים לכאן מהודו, שבא, ערב ואתיופיה וכן מפרס ומארצות סמוכות. לפיכך זורמים לשם אנשים בהיקף עצום מהמזרח ומהמערב ואלכסנדריה משמשת יריד ציבורי לשני העולמות".

הנמל היה למעשה שני נמלים, נמל מזרחי ונמל מערבי, שהפריד ביניהם רציף ארוך, שהשתרע  מהמגדלור אל החוף. הנמל המזרחי, שהכניסה אליו מסובכת ומסוכנת, נועד לאניות נוצריות או מארצות לא-מוסלמיות. הנמל המערבי, שהיה מוגן על ידי שרשרת ברזל. נשמר לאניות מוסלמיות בלבד.

העיר עצמה הייתה מוקפת חומה ושהגנה עליה גם מצד הים וגם מצד המדבר המערבי שהגיע עד לשולי העיר. בחומה היו חמישה שערים. בפאתי העיר, בין החומות וגם מחוצה להן, השתרעו אזורים חקלאיים וגנים, שתושבי העיר נהגו לנפוש ולטייל בהם. מן העיר העתיקה שרדו מבני אבן אדירים שהשאירו רושם עז על כל מי שבא בשעריה. משטחי האבן העצומים יצרו אפקט של בוהק עז תחת קרני השמש הים תיכונית. בוהק זה השאיר רושם רב על המבקרים בעיר והצמיח מסורות בדבר העיר הזוהרת. 'לא ניתן להבחין בה בין יום ולילה ותושביה מתהלכים כשסמרטוטים שחורים על עיניהם מחשש פן יסתנוורו'.

אוכלוסיית העיר מגוונת. ישבו בה נוצרים קופטים, יהודים רבניים וקראים ומוסלמים. יוסף 'הדיין' בן ישועה, מנהיג הקהילה רב העוצמה ובעל הייחוס המשפחתי, גר באחד מבתי הרובע היהודי. בשעת בוקר מוקדמת, בעת שהתכונן ללכת לבית הכנסת הגדול, נשמעה נקישה בשער העץ הגדול שבפתח ביתו. העבד הסודני נחפז לפתוח את השער, ופנימה נכנס במרוצה שֵלה בן מבשר, עוזרו הצעיר של יוסף. כולו מתנשם ומתנשף בישר לאדוניו בשורה קשה בקול מקוטע: 'אדוני ורבי… הגיעה ספינתו של מֻח'תאר בן גַ'בּארה…

הוא מבקש שתגיע לנמל… בידו שבעה שבויים יהודים… ביניהם שפחה צעירה …'

יוסף נאנח בקול גדול. 'כן. כבר הגיע אלי מכתב ממנו. הוא שלחו אליי ברגע שעבר את המגדלור. כן ידעתי שהגיעו שבויים וכבר התחלתי בגיוס תרומות כדי פדיונם. אם הוא מבקש שאגיע לנמל, כנראה יש לו דרישות נוספות. אוי לנו כי הגיעונו הרעות האלה'. הוא קם ממקומו, לבש את גלימת היציאה שלו ונחפז ללכת בעקבות שֵלה. כל הדרישות של שודדי הים בענייני פדיון שבויים הופנו באופן אישי אל יוסף בן ישועה, בתור מנהיג הקהילה שהאחריות עליו.

הימים ימי מלחמה. הים התיכון היה נתיב המסחר העיקרי וכל הממלכות ששכנו לחופיו רצו לשלוט בו. באגן המזרחי של הים התיכון שלטו שתי ממלכות. מצפון שלטה הממלכה הביזנטית, שלה היה צי מסחרי גדול וצי של אניות מלחמה שתפקידו היה להגן על ספינות המסחר. מדרום שכנה הממלכה הפאטִמית (שיעית) שחלשה על חופי מצרים וארץ ישראל. השתיים נלחמו זו בזו על השליטה בים התיכון. באגן המערבי של הים התיכון נאבקו זו בזו ממערב הממלכה המוסלמית של בית אֻמָיָה שבספרד, ומדרום משפחות של שודדי ים שמרכזם היה במַגרִבּ.

חיל החלוץ במלחמה ימית זו נגד הביזנטים היו שודדי הים. בראשית המאה ה-11 פעלה ברחבי הים התיכון רשת משפחתית של שודדי ים ממוצא בדואי. הם אמנם פעלו באורח עצמאי, אבל הממשל הפאטמי השכיל להשתמש בהם במלחמתו נגד הביזנטים. שודדי הים המיומנים היו פעילים מאוד והצליחו ללכוד מספר רב של שבויים יהודים ונוצרים. המסחר בשבויים הפך להיות אחד מענפי הכלכלה הרווחיים ביותר.

פדיון השבויים היווה בעיה מרכזית מאוד באלכסנדריה הן לקהילת הנוצרים והן לקהילת היהודים. בתור עיר נמל מרכזית הייתה אלכסנדריה המקום העיקרי שהשבויים הגיעו אליו ובה התנהל ענף מסחרי זה של ציד אדם. פדיון השבויים היה עול כלכלי מעיק ביותר ומילא חלק נכבד בסדר היום של הקהילות.

המסחר התנהל בדרכים מקובלות שהפכו לשגרה. התעריף היה קבוע ונשאר קבוע במשך מאות בשנים: שלושים ושלושה ושליש דינר לראש, כלומר שלושה שבויים במאה דינרים. זה היה סכום גבוה ביותר. ערכו וכוח הקנייה של דינר זהב היה גבוה. וזאת הייתה רק ההוצאה הראשונית. לאחר שקיבלו אנשי הקהילה את השבויים לידם היה עליהם להלבישם, להאכילם, למצוא להם מקום מגורים וגם לעזור להם לחזור לביתם. היהודים, שנטייתם להסתמך על כתבי הקודש קראו לדינרים זהובים, כפי שנקראו בלשון חז"ל.

שודדי הים ראו במנהיג הקהילה, יוסף בן ישועה, את הכתובת המתאימה למשא ומתן. כשהיו בידם שבויים יהודים, הם נהגו להודיע לו על כך עוד מן הדרך, קודם שהגיעו עם שבוייהם לנמל אלכסנדריה. את המכתבים היו מפנים ישירות אל יוסף, כאל מי שעתיד לשאת ולתת עמם בשם הקהילה. באח ממכתביו סיפר יוסף: 'ויהי אחרי כן באה השמועה כי יצאה ספינה לאחד הערביים והוא ג'בארה בן מֻח'תאר ובה עשרים יהודים מארץ אנטליה, ובאה אל מקום נודא רמאדה בדרך מערב. ולא האמנו לדברים עד אשר בא מכתבם אלינו".

יוסף מיהר אל הנמל ובלבו תחושה קשה. גם את הסכום הקבוע של שלושה שבויים במאה התקשה מאוד לאסוף מתרומות מנדבנים באלכסנדריה ובערים אחרות. הוא חשש שלפניו עומד משא ומתן קשוח. מֻח'תאר בן ג'בארה המתין לו בגומחה מוצלת ליד 'שער הים', כדי להימנע מפיקוחו של 'בעל השער'. היה זה איש גבה קומה, בעל גוף עורו כהה, שפם וזקן שחורים עטרו את פניו ועיניו השחורות הבריקו. מֻח'תאר היה האמיר (שליט) של ברקה (היא קירנאיקה שבלוב), ופעל גם בתור מפקד שודדי הים בחופיו הדרומיים של הים התיכון. 'אלסלאם עליכם', קידם אותו השודד הגברתן. יוסף הבליג על הכעס שפעפע בקרבו וענה 'עליכם אלסלאם'. השניים התחילו במשא ומתן. על פניו היה מקובל שיש תעריף קבוע ואין לעבור עליו. אבל השודד החליט לנסות את מזלו. 'בידי שבעה שבויים חדשים' אמר, והתכוון להזכיר שרק לפני שבועיים פדו היהודים ממנו חמישה שבויים 'ואני רוצה עבורם 250 דינרים', הוסיף וחיוך מרוצה עלה על שפתיו.

יוסף היה מזועזע מדבריו של השודד.' לא ייתכן', ענה. 'עלפי התעריף המקובל אתה יכול לגבות עבורם רק 233 דינרים ושליש הדינר'. השודד לא ענה. הוא רק משך בכתפיו. 'סכום כזה שילמתי גם לבן דודך, יַבּקי אִבּן אַבּוּ רַזין', הוסיף יוסף 'והוא היה מרוצה..'. 'במחיר כזה אני מוכן למכור לך רק עבד אדומי', לגלג מֻח'תאר. ואז הוסיף 'בוא אלי למאהלי ושם נמשיך את המשא ומתן'. בלית ברירה הסכים יוסף והם קבעו שלמחרת יגיע יוסף למאהלו של השודד, שהיה נטוי בגבול המדבר.

 

ג. משא ומתן

יוסף יצא לדרך רכוב על פרדתו. ליוו אותו בנו ישועה, ושלושה מנכבדי הקהילה, כל אחד על פרדתו. היום היה חם, כשאר הימים בחודש ניסן. הם יצאו השכם בבוקר, לפני שהשמש תקפח על ראשם. נאדות מים היו תלויים בצד הפרדות ועל ראשם עטו צניפים וצעיפים כדי להגן על עצמם מחום השמש ומרוחות המדבר. הם לא הרבו לדבר ביניהם, רוחם הייתה כבדה עליהם. הם חששו ממשא ומתן קשוח. "מֻח'תאר ידוע בשיגיונותיו" אמר בשקט ישועה בן יוסף. "אי אפשר לדעת מה יפיל על ראשינו היום". אביו יוסף נענה ואמר: "נשתדל לעשות במיטב יכולתנו" וחנק אנחה כבדה. הדרך ארכה עליהם. מידי פעם עצרו כדי ללגום מנאדות המים. כעבור שעת הליכה נראו מרחוק אוהלי השודדים. כדרכם של אהלי הבדואים היו האהלים נמוכים ושחורים, "אהלי קדר". ברור היה שזוהי מפקדתו הזמנית של מֻח'תאר. בברקה היה לו ארמון כיאות לאמיר של העיר. אבל כשיצא למסעות השוד שלו נטה לו מפקדות זמניות מאהלים גדולים עשויים מצמר גמלים.

כשהתקרבו ראו תכונה רבה במאהל. גברים התרוצצו ועמסו ארגזים, נשים ישבו לצד אחד האהלים ליד תנור מאולתר מאבנים ספורות, וריח תבשילים עלה מהמקום. ליד האוהל הגדול ניצבו שני זקיפים בדואים כהים ורמחים בידם. הם אותתו לשיירה הקטנה המתקרבת והצביעו בידם על הכניסה לאוהל.

בתוך האוהל שררה אפלה קדורנית. מֻח'תאר ישב צלוב רגלים על כר גדול ועישן נרגילה. סביבו היו פזורים עוד כרים ומֻח'תאר הצביע עליהם והורה לאנשי הקהילה לשבת עליהם. הוא נבח פקודה בניב גרוני ואישה חפזה פנימה, פניה מכוסים ברעלה ורק עיניה מציצות, והניחה לפניהם טס גדול ועליו קנקן תה חם ומהביל, ספלי חרסינה קטנים ומעוטרים וצלחת ועליה דבלים ותמרים. "מֻח'תאר פתח ואמר: התכבדו, רבותי, בטרם נפתח במשא ומתן". הנכנסים צייתו לדבריו בלי אומר ודברים ולגמו מהתה החם. "יש בידי ארבעה שבויים יהודים: שניים שאין קשר ביניהם, והשניים האחרים אב ובנו". יוסף הגיב במהירות: " בנמל אמרת לי שיש בידיך שבעה שבויים חדשים,. מה קרה ליתר השלושה?" "הם אינם מעניינך," ענה לו מֻח'תאר בגסות. "הם אינם יהודים ואני אחליט מה גורלם". יוסף חישב במהירות וענה: " על פי התעריף המקובל על ארבעה שבויים אני אשלם לך 133 דינרים ושליש הדינר". מֻח'תאר חייך חיוך דק ואמר: "נמשיך את המשא ומתן מחר. היום אתה עייפים. הקצינו לכם אוהל ללינה. לכו ותתארגנו לשינה. נערותיי יגישו לכם ארוחה חמה. נמשיך מחר". יוסף היגע לא מיחה וקם ממקומו. כמוהו עשו גם אנשיו. הם יצאו מהאוהל.

המשא ומתן הקשה והממושך, שארך כמה ימים, התנהל בטריטוריה זרה ובתנאים פיסיים קשים. מֻח'תאר תבע מהם 135 דינרים. יוסף היה אמון על אמנות המיקוח. הוא השווה את המחיר המוצע למחירים ששילם בעבר לשודדי ים אחרים. הוא תיאר את מצבם הכלכלי הקשה של יהודי אלכסנדריה, העומדים בעומס בלתי פסוק של פדיון שבויים. הוא תיאר למֻח'תאר את הערך הכספי של הדינר: " דינר טוב, שעליו נאמר 'טובים ושקולים' הוא מטבע זהב טהור שמשקלו ארבעה ורבע גרם. אתה יודע שבשוק שלנו באלכסנדריה הסוחרים יודעים היטב להבדיל בין דינר טוב ושקול לבין דינר עשוי מסיגי זהב ושמשקלו פחות. האם אתה יודע שבתנאי הכלכלה של היום משפחה ממוצעת יכולה להתקיים חודש שלם על שני דינרים בלבד." מֻח'תאר נשאר אדיש למשמע הטיעונים הללו ואז הוסיף יוסף את הטיעון המכריע: 'ההלכה שלנו אוסרת לפדות שבויים במחירים מופרזים, שנאמר "אין פודין את השבויים יתר על דמיהן, מפני תיקון העולם." (משנה גיטין, ד, ו). יוסף ידע היטב את נפש המוסלם. היה יחס של כבוד הדדי לדת של האחר. גם שודד הים המוסלמי, שכל עניינו היה ברווח הכספי, כיבד את מצוות הדת האחרת.

לאחר הוויכוחים הממושכים סיכמו השניים ביניהם שיוסף ישלם את התעריף המקובל. מֻח'תאר נמלך בדעתו והחליט לשחרר לידי יוסף רק את השבויים היהודים. הוא חשב שיקבל סכום טוב יותר אם ישחרר את השבויה המוסלמית במצודת קלעת מיניה (נמל הים) שבאשדוד-ים שבארץ ישראל. ארבעת השבויים יועברו לידי יוסף אבל יוסף קיבל ארכה של חודש כדי לאסוף את הסכום הנדרש. יוסף הסכים לערוב בגופו ובגוף בנו ישועה להשליש ביד השודד את הסכום בתום חודש.

כשחזרו מהמאהל יגעים ומוטרדים, סיפרו יוסף ובנו ישועה לנכבדי הקהילה שהתכנסו בביתו של יוסף. בתור מנהיג הקהילה המתחייב על כספה של הקהילה, היה חייב יוסף למסור דין וחשבון על מעשיו ועל התוצאה: 'הלכנו אל אוהליו וישבנו בחורב ביום ובקרח בלילה, והשתדלנו בעדנו עמו ושאלנוהו ועברו בינינו ובינו דברים הרבה'. סיפר לקהל מאזיניו. עכשיו אנחנו צריכים לאסוף את הסכום הנדרש בתוך החודש הקרוב." הוא פנה אל נתנאל הכהן בן אלעזר, הסוחר העשיר ביותר באלכסנדריה, שישב בין הנכבדים ואמר לו: " אתה יודע את גודל הציפיות ממך. מצב הקהילה רגיש ועדין. קופת ההקדש כמעט ריקה. לצורך פדיית השבויים הללו עלינו להסתמך על נדבת ידם של אחינו בני הקהילה". נתנאל הישיר אליו מבט וענה: " אני מודע היטב למצב וגם לחובותיי. אקח על עצמי סכום פדיון של שבוי שלם, כלומר 33 ושליש הדינר. את יתר הסכום הנדרש לפדיית שאר השבויים יצטרכו שאר נכבדי הקהילה לתרום."

הנכבדים הניעו בראשיהם להסכמה ופניהם קודרים. מצב קופת הקהילה היה בכי רע.

נתנאל הוסיף ואמר: " לא נוכל לעמוד לבד בעומס ההולך ומכביד עלינו. עלינו לבקש את עזרת הקהילות האחרות במצרים. אני בעצמי אכתוב מכתבים לראשי הקהילות בפסטאט, אפרים בן שמריה, ראש קהל הירושלמיים, וסהלאן בן אברהם, ראש קהל הבבליים. אבל אתה, יוסף, בתור ראש הקהילה, גם עליך מוטל לכתוב מכתבים לאותם אישים בפסטאט, אבל גם לכל הקהילות במצרים שאנחנו יודעים שיש בידם כספים מעיסוקיהם במסחר. אין טעם לכתוב מכתבים לקהילות שידם אינם משגת, כי הם עוסקים בעיקר בגידול פשתן, כגון הקהילות באזור בוציר. אבל צריך לכתוב מכתב לקהל דמייטה שבדלתה ולכל שאר הקהילות העשירות. הם חייבים להשתתף במשא הזה. גם עליהם חלה חובת פדיון שבויים."

יוסף הניד ראשו להסכמה והוסיף: אפקיד את כתיבת המכתבים בידי בני ישועה, שכתב ידו נאה משלי, כפי שאני בשעתו כתבתי את המכתבים שיצאו בפקודת אבי ישועה".

לשמע דברי הסיכום האלה קמו כל הנכבדים בארשת פנים קודרת ויצאו לדרכם. המשא היה כבד מנשוא.

וכך כתב ישועה הצעיר בן יוסף לקהילת פסטאט בהתייחסו גם לשבויים קודמים שנפדו בעזרת קהילת פסטאט: "כי בטרם שתשלחון אלינו המאתיים הזהובים וחצי זהוב הציקו עלינו הערביאים בתביעת דמים ועמדנו על נפשנו מראש חודש תשרי ועד סופו עד אשר נתקבץ לנו כארבעים זהובים, ובאו זהובים ששלחתם, נתננו עליהם שבעה עשר זהובים פחותים שליש ופרענו ליבקי חמשים זהובים ולמֻח'תאר דמי החמישה מאה ושבעה ושישים זהובים פחותים שליש. והנשאר אצלנו הוצאנוהו בכל אודותם וכסותם ולא הגענו לכל צרכיהם…"

נתנאל שעקב מקרוב אחרי כתיבת המכתב העיר: חשוב שתציין את תרומתי הייחודית כדי לעודד עשירים כמוני בקהילת פסטאט לעשות כמוני.

כתב ישועה: "נתקבצנו עם אדירנו הזקן הנכבד מר רב נתנאל יחי לעד ונשאנו ונתנו עמו בדברים עבורם…אמר אלינו 'עלי לעמוד בדמי אחד מהם שהם שלושה ושלושים ושליש זהוב, יישאר מאתיים זהובים. שלחו נא מכתבים שנים אל שני החברים ואל קהילות הרבנים שבשתי הכנסיות, גם מכתב אחד לקהל הקראים, גם אני אכלילה עמהם מכתבים אל כל הזקנים שיעמדו בזה הדבר…"

 

ד. השחרור

עייפים, רעבים, מרוטים, כשלגופם רק בגדיהם התחתונים וידיהם ריקות מרכוש, הובלו ארבעת השבויים מן הנמל דרך סמטאות אלכסנדריה אל חארת אליהוד, הרובע היהודי, לביתו של יוסף. ניקו הלך מתוסכל וכועס. בושרה נלקחה מהם לשחרור בארץ ישראל. כשלקחו את בושרה והפרידוה מהם צעק ניקו והשתולל, בושרה בכתה בכי מר, לאון הרים את קולו, אך דבר לא עזר, היא נלקחה לנגד עיניהם הבוכיות ונשארה תחת השגחת השודדים בנמל. כשהגיעו לביתו של יוסף נפערו עיניהם למראה משכנו המפואר. יוסף כבר נועד עם חבריו לקהילה וחילק את השבויים לבתים שונים. לאון וניקו נקלעו לביתו של הסוחר היהודי העשיר נתנאל הכהן בן אלעזר.

הבית כלל אולם אירוח גדול, הנסגר על ידי דלתות מתקפלות. בחזית הבית הייתה מערכת איוורור, שכללה מעין ארובה רחבה שהזרימה אוויר צח מהגג אל כל חלקי הבית. מאולם האירוח הסתעפו שתי לשכות צרות וסגורות. הכניסה אל אולם האירוח הייתה דרך חלל פתוח ורחב ידיים, שמשני צדדיו ספסלי אבן מקבילים. לצד הבית עמדה גם מעין בקתה, בנויה מחומרים קלי, מעין בית זמני, ובחזיתה נפתחו חלונות גדולים הצופים אל הגנים.

בביתו של נתנאל התקבלו השניים בחמימות. הוקצה להם חדר למגוריהם ושלחו להם בידי השפחה הסודנית בגדים נקיים לגופם ומזון להשביע את רעבונם. לאחר שהתנקו, התלבשו ואכלו וגם נחו קצת, ירדו השניים לחדר האירוח הגדול והמפואר. העבד הסודני הוליכם במסדרון הארוך, שעששיות כסף האירו אותו, אל אולם האירוח הגדול, ספון השיש. במרכזו ניצבה מזרקה גדולה ומעוצבת, אך דוממת. היא פעלה במלוא יופייה בימי הקיץ החמים. בפינת האולם ניצבו ספות נמוכות עטויות בד טַבַּרי כבד ויקר. שני אנשים הסבו ודיברו ביניהם, לצידם על דרגשים, ניצבו טסי כסף ועליהם נערמו בננות צהובות, תפוחים אדומי לחי, לימונים ותפוזים מרים ומרעננים. כשנכנסו לאון וניקו אל האולם קמו שני האנשים לקבלם. האחד, הוא נתנאל הכהן, פנה אליהם בערבית 'אלסלאם עליכם'. לאון וניקו, שהגיעו ממסטאורה שבאסיה הקטנה, ידעו רק מעט ערבית ושפת דיבורם הייתה יוונית. השפה היחידה המשותפת להם וליהודי אלכסנדריה הייתה העברית שבה לא הרבו לדבר, אבל כתבו וקראו בה. כשראה את פניהם הנבוכים חזר נתנאל ואמר, הפעם בעברית: 'שלום עליכם'. השניים ענו לו בעברית, נבוכים מגודל המעמד. נתנאל הציג בפניהם את עוזרו ויד ימינו מנחם, שידע גם מעט יוונית ויכול היה לעזור בתרגום חילופי הדברים.

הארבעה הסבו יחדיו על הספות הנמוכות ושוחחו. שיחתם הייתה בליל של עברית, ערבית ויוונית, אך בעזרת המתורגמן הבינו היטב את המצב וניסו למצוא פתרונות מתאימים.

'ברור לכם', פתח ואמר נתנאל הכהן 'שעד שלא נשלם את דמיכם לשודדים, אין באפשרותנו להביא לידי פתרונות סופיים. אנחנו עוסקים עכשיו באיסוף תרומות. הסכומים גבוהים מאוד וקהילתנו כורעת תחת העומס. אתם לא השבויים היחידים שהגיעו אלינו. אתם גם לא תהיו האחרונים. קהילת אלכסנדריה אינה יכולה לעמוד בעומס הזה לבדה. לכן, מנהיגנו יוסף בן ישועה, וגם אני, עבדכם הנאמן, עסוקים בהרצת אגרות לקהילות ישראל היושבות במצרים, ובעיקר לקהילות היושבות בעיר הגדולה פֻסטאט, בבקשה ובדרישה לאסוף כספים לפדיונכם'.

אנחנו אסירי תודה לך ולקהילה', ענה לאון תוך קידה קלה 'על המאמצים שאתם עושים עבורנו, ולך בעיקר, אדוני הנכבד, על קורת הגג והמזונות שאתה מעניק לנו. אבל נשאלת השאלה מה עולה בגורלנו עד אשר תאספו את הסכומים הנדרשים לפדיוננו? מה אנחנו אמורים לעשות בינתיים, היכן נגור? ממה נתפרנס? ואחרי שנשתחרר סופית? האם נוכל לחזור לביתנו במסטאורה? שם מחכים לנו אשתי ובני הצעיר…'

'אל תדאגו', ענה נתנאל 'אני בעצמי אשלם את הסכום הדרוש לפדיית אחד מכם'.

מנחם התערב בשיחה: 'כדי להסיר דאגה מלבכם אני רוצה לצטט באוזניכם קטע מפנקס הקהילה, שבו יתואר איך פועל אדוננו נתנאל. '…לאחר מכן בא שלוחו (של ראש הקהילה) אל מושב אדירנו ונכבדנו כבוד קדושת מרנא ורבנא נתנאל הכהן הפחה השר הנכבד יחייהו אלוהים ויברכהו ועמו אחד מהשבויים במנחה אליו. וקבלו מידינו בסבר פנים יפות ושלח אל אדונו מנחה יותר מדמיו פעם וחצי. לאחר כן שלח השבוי האחר אליו ושקל לו הדמים שלו שלושה ושלושים זהובים ושליש זהוב, וכסה והלביש ונתן צידה לשניהם לדרך ושלחם לאחר שנתן שכר הספינה, והלכו אל ארצם שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה עמם, ולא הטריח הקהל בשבילם אפילו בכיכר לחם אחד..'. מבינים אתם? השר האדיר נתנאל יפדה אתכם, ילביש אתכם, יזין אתכם וישלח אתכם בחזרה לביתכם. גדול הוא ומעשיו גדולים'.

ניקו שאל: 'מה גורלם של שאר השבויים?'

סיפר לו נתנאל: "מאז שהחלה הצרה הזאת שבאה על ראשנו, מזה כעשר שנים, אנחנו מקיימים מערכת מסועפת של איסוף תרומות מכל אחינו קהילות ישראל היושבים בארץ מצרים. ראש הקהילה, אדוננו יוסף הכהן, ואני הקטן, ממונים על כתיבת המכתבים. אנחנו מריצים מכתבים אל כל קהילות ישראל, כגון דַמיֶיטה, תִניס וקַליוּבּ שבדלתה, אבל בעיקר אל הקהילות הגדול שבפֻסטאט, קהל הרבניים וקהל הקראים. אין אנו פוסחים גם על פניות אישיות לסוחרים העשירים ולאנשי החצר בעלי ההון, כגון דויד הלוי בן יצחק, הנושא במשרה הרמה של אחראי מטעם המלך על גביית המסים והמכסים.

'ואחינו נענים ברצון?' שאל ניקו.

'כידוע לך אין מצווה גדולה מזו של פדיון שבויים. כנאמר בתלמוד "והיה כי יאמרו אליךָ אנה נצא, ואמרת אליהם כה אמר ה': אשר למוֶת למוֶת, ואשר לחרב לחרב, ואשר לרעב לרעב, ואשר לַשְּׁבִי לַשֶּׁבִי" (ירמיהו טו, ב). ואמר רבי יוחנן: כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו: חרב קשה ממות, רעב קשה מחרב, שבי קשה מכולם, דכולהו איתנהו ביה [=שכולם ישנם בו] (בבא בתרא ח ע"ב). אחינו נענים ברצון, מי המרבה ומי הממעיט. והעשירים הגדולים לוקחים על עצמם דמי שבוי שלם.'

'גם גמול ניתן להם', הוסף מנחם משלו 'ועל הגמול ממונה אדוננו ראש הקהילה יוסף בן ישועה. בכל שבת ושבת בשני בתי הכנסת שלנו, מתפללים על הנדבנים, מספרים בשבחם ומברכים אותם בברכות מאליפות'.

'ואיך מתנהלת התכתובת? איך מתנהל הקשר?' התעניין לאון.

'התכתובת היא רצופה כי השודדים אינם מניחים לרגע. בכל יום הם עלולים להפתיע אותנו עם קבוצת שבויים נוספת, ענה נתנאל. ' הקבוצה האחרונה שטיפלנו בה הייתה קבוצה של יהודים שיצאו מאנטליה שבאסיה הקטנה. מהם שבעה רבניים, בהם אישה בהריון, ושלושה קראים. הרצנו מכתבים לקהילות הקראים והרבניים במצרים, בעיקר לפֻסטאט.  במכתבים אנחנו נוהגים למסור דין וחשבון על הכספים שכבר נתקבלו בעבר מהקהילות ומהנדבנים, לפרט איך השתמשנו בהם כדי לפדות את השבויים, להלבישם, להזינם ולשלוח אותם לבתיהם, עם דין וחשבון כספי מפורט כמה וכמה הוצאנו על כל פעולה. הרי אלה כספי הציבור ועלינו למסור דין וחשבון מדוייק על כל הוצאה והוצאה. המכתבים מגיעים לפֻסטאט עם שיירות המסחר, ולערי השדה אנחנו שולחים שליחים מיוחדים כדי לזרז את התהליך'.

עיניו של ניקו החלו להיעצם. העייפות גברה עליו. לאון קם ואמר: האם נוכל לפרוש לחדרנו ולנוח עכשיו? אני רואה שבני התעייף'.

בוודאי, ענה נתנאל וקם גם הוא 'לכו עכשיו לישון. מחר ניפגש ונראה איך אנחנו מתנהלים מכאן'.

 

(המשך יבוא)