חורף רוסי

השעה היתה ארבע אחר הצהריים. היום היה שבת. מצב הרוח שלה היה קודר, בערך כמו מזג האוויר שהיה בחוץ. היא עמדה צמודה לחלון המטבח והביטה החוצה. בחוץ ירד שלג. המדחום שהיה צמוד לחלון המטבח מבחוץ הראה על מינוס 12 מעלות. בטח. כשיורד שלג תמיד יותר חם. לו לא היה יורד שלג עכשיו היו לפחות מינוס עשרים מעלות. היא כבר הספיקה ללמוד את אמת החיים הפשוטה הזאת. למרות שהיא צברית ומימיה לא בילתה חורף מחוץ לגבולות הארץ, עכשיו היא כבר יודעת. כשיורד שלג יותר חם. בכלל שלג זה נהדר. ללכת בחוץ כשיורד שלג זאת פשוט חווייה. היא לא שבעה את התחושה הזאת. השלג יבש ורך ומלטף את הפנים. נכון שלפעמים יורד שלג רטוב ואז הוא מצליף על הפנים, אבל היא לא מוותרת על הליכה בשלג בגלל זה. תמיד כשהלכה בשלג הרימה את ראש כלפי מעלה וקיבלה את לטיפותיו הרכות, או לחלופין, את הצלפותיו, בשמחה ובהשתאות. כן, אבל מה הלטיפות האלה עוזרות לה כרגע בדיכאון הזה. עכשיו רק ארבע. איך היום הזה יעבור. בארבע כבר מתחיל ממש להחשיך. זה לא שעד ארבע יש אור. אי אפשר לקרוא לאפרורית הזאת שבחוץ אור. אבל בארבע כבר ממש יורד החושך. בכל זאת יש גם בזה קסם מיוחד. השלג שמכסה את כל העולם זוהר במין זוהר מיוחד, והוא מקרין סביבו אור לבן וקסום. מהבוקר היא יושבת בבית ולא יודעת מה לעשות עם עצמה. היא תמיד משתדלת למלא לעצמה את סוף השבוע בתכניות. במשך כל השבוע היא לחוצה עד שהיא מצליחה לארגן לה כל מיני תכניות לבילויים לסוף השבוע, בכל פעם עם מי שרק אפשר להיצמד אליו. יש לה עשרות תלמידים מסורים ונלהבים. הם נפגשים שלושה ערבים בשבוע לשיעורי העברית בסוכנות. כל מיני אנשים. יש בהם צעירים, רווקים, מבוגרים, נשואים, גרושים, הורים לילדים. בשיעורים היא מדובבת אותם על עצמם בעברית המגומגמת שלהם, מתקנת שגיאות, בסבלנות, מדברת קצת על הנעשה בארץ, מלמדת קצת דקדוק, קצת מלים חדשות, קצת קוראים, קצת כותבים. הם אוהבים אותה. כמה מהם מזמינים אותה אליהם. תבואי לארוחת צהריים בשבת. אולי נלך יחד לראות תערוכה במוזיאון הרוסי. יש בלט טוב בתיאטרון הגדול. את ההליכה לבלט בדרך כלל היא יוזמת וגם קונה כרטיסים מראש בקופות הקטנות הפזורות ברחבי העיר. להם זוהי הוצאה גדולה מידי, עכשיו כשהבלט כל כך התייקר לעומת מה שהיה בימים הרחוקים ההם, טרם הגלסנוסט והפרסטוריקה. אבל על מי היא עובדת עכשיו. זה לא בדיוק שאין לה מה לעשות, או שהבדידות סתם מציקה לה. זה שהוא לא מתקשר. היא יושבת כל היום בבית ומחכה שהטלפון יצלצל ושהוא יתקשר. דווקא יכלה לצאת בבוקר, למרות השלג שיורד בחוץ, יכלה ללכת שוב למוזיאון, ולעבור בצורה מדוקדקת על כל הקומה של האימפרסיוניסטים שהיא כל כך אוהבת. יכלה לשבת שם בנחת בחדר המוקדש לציוריו של מאטיס ולראות שוב ושוב את התמונות הנפלאות שלו. בעיקר את זאת שעושה לה צמרמורת, זאת שהוא קורא לה 'שיחה': גבר ואישה. היא יושבת, הוא עומד. אחד מול השני. ברור היטב מן התמונה הזאת שלא יכולה להיות שום שיחה בין השניים האלה. היא בסתר ליבה קוראת לתמונה הזאת 'חיי נישואים'. כך בדיוק נראו חיי הנישואים שלה, פעם, מזמן. כן, יש בלי סוף דברים לעשות בעיר הזאת. אבל היא בחרה, כמו תמיד, לשבת בבית ולחכות לטלפון שלא יגיע. היא מחזיקה את עצמה בצפורניים שלא להתקשר אליו. היא יודעת בדיוק מה יענה לה כשתציע לו ללכת יחד למוזיאון או לצאת בערב לקונצרט או לבלט. היום לא מתאים לו. הוא מעדיף להיות קצת עם עצמו. יש לו הרבה עבודה להכין לבית הספר. רק לפני יומיים הם היו יחד בקונצרט (מה שנכון) והיום הוא רוצה להיות קצת לבד. למה היא כל הזמן מוכרחה להיות עם מישהו. למה היא לא יכולה להסתדר לבד. אין לה מה לקרוא או עבודה לעשות? הוא יגיד את כל הדברים האלה וזה יהרוס אותה. או שהוא יגיד תגידי מה עשית בארץ. איך הסתדרת בארץ עם הבדידות הזאת. איך בכלל נתנו לך לנסוע לבד לרוסיה כשאת כל כך לא מסתדרת. או יותר גרוע מזה. היא תתקשר והוא פשוט לא יענה. הוא לא יהיה בבית. כי הוא הלך לו עם מישהו אחר, עם מישהי אחרת. וזה עוד יותר יהרוס אותה. ושיהיה ברור. היא בכלל לא אוהבת אותו. זה לא האיש שחלמה עליו, לא בצורה, לא באופי, לא באינטלקט. זה לא. אבל פשוט אין פה מישהו אחר. בטח, העיר הזאת מלאה גברים. הרי חצי מחמישה מיליון תושבים של העיר הזאת הם בטח גברים. אבל ברור שהיא מתכוונת למישהו ישראלי, מישהו שאפשר יהיה לדבר איתו על דברים משותפים ולשכב איתו בעברית. וזה לא שהיא לא אוהבת רוסית. רוסית שפה יפהפייה. כשהיא שומעת קריאה של פושקין או של לרמונטוב למשל, ברוסית, זה עושה לה משהו, למרות שהיא לא מבינה כמעט כלום. נכון שכשהיא איתו היא אומרת לו שהיא אוהבת אותו, שהיא מתה עליו. אבל באמת היא לא, לא ממש. הוא פשוט נורא אוהב לשמוע את זה. הוא אוהב שהיא אוהבת אותו. זה עושה אותו עוד יותר גדול. והיא כל פעם מקווה שזה יותר יקשור אותו אליה במחויבות. אבל התרגיל הזה לא מצליח לה. להיפך. הוא אומר לה הרבה בזמן האחרון שהקטע של להיות לבד, זה הקטע הכי חווייתי בשבילו בשליחות הזאת ברוסיה. הוא לקח חופש מחיי המשפחה שלו, והוא שמח לגלות שהוא מסוגל להיות לבד וגם נהנה מזה מאוד. הוא מסתדר מצוין. הוא גם קונה בשוק, מבשל לעצמו, מפנק את עצמו. באמת בהתחלת השנה הוא היה קצת פחות עגלגל ממה שהוא עכשיו. עכשיו הוא ממש כדור. היא קוראת לו בסתר ליבה 'דובי'. אבל אסור להגיד לו כלום על זה. זה מלחיץ אותו. בכל זאת הוא לא יוותר על השמנת הנפלאה, תוצרת בית, שמוכרים בשוק הגדול, הקרוב כל כך לביתו, וגם לא יוותר על הגבינה הביתית הנפלאה. כשהוא מתקשר ואומר לה שהוא מתכוון לבוא אליה, היא מבקשת שיעבור בשוק ויביא לה קצת מן הגבינה הזאת. הרי היא אף פעם לא מגיעה לשוק הצבעוני הזה. זה רחוק מידי מביתה. היא בכלל לא קונה לה אוכל, בוודאי שהיא לא מבשלת לעצמה כלום. גם בבית, בישראל, מעולם לא נהגה לבשל. אבל שם בקיבוץ בכל זאת עוד יש חדר אוכל שקצת מאכיל אותה. האמת היא שרק כשהוא בא אליה, היא אוכלת כמו שצריך. כשהיא לבד, בוודאי כשהיא חוזרת מאוחר מן העבודה, או כשהיא חוזרת מקונצרט מאוחר בלילה, היא לא עומדת להכין לה אוכל. סתם חוטפת איזה תפוח, שגם אותם היא בקושי מצליחה לקנות בשוק הקטן שליד ביתה. הוא תמיד אומר לה שהוא לא מבין איך אפשר לחיות ככה כמו שהיא חיה.

כך היא עומדת ליד חלון המטבח. השלג מוסיף לרדת. היום יורד המון שלג. לעת ערב האנשים יוצאים מהבתים לטייל. היא אוהבת לראות את התמונות בשחור-לבן שיוצרות הדמויות המטיילות. הרקע כולו לבן, לבן מבהיק. השלג החדש מכסה את כל העולם בשכבה צחה ונקייה. בעוד כמה ימים, אם לא יוסיף לרדת שלג, הוא יתלכלך, יירמס, ייהפך לקרח שמחליקים עליו. בכביש תסתמן רצועה שחורה מגלגלי המכוניות העוברות. אבל היום הכל צח ונקי. העצים הערומים מעלים מצטיירים כצלליות שחורות, והאנשים היוצאים לטייל, משפחות משפחות, שני הורים הגוררים אחריהם מזחלת קטנה שעליה יושב ילד, או מה שנפוץ יותר, אישה הולכת לטייל עם הכלב שלה, כולם דמויות שחורות כצללים על רקע השלג הבוהק. זה תמיד מזכיר לה ציור של ברויגל שאהבה בילדותה. היא עוזבת את חלון המטבח ועוברת לסלון, שהוא גם חדר השינה שלה. הספה מוצעת למיטה. היא אף פעם לא מסדרת אותה. בשביל מה. ממילא אף אחד לא בא אליה הביתה. אם הוא בא, הוא הרי רוצה ישר למיטה, לשכב איתה, להישאר קצת בשביל הנימוס, אולי לאכול משהו יחד איתה ואחר כך ללכת הביתה. היא יכולה לצפות בטלוויזיה. אבל מה יש לה כבר לראות שם. הטלוויזיה מדברת אליה רק ברוסית. אפילו אם יש כבר סרט אמריקאי או צרפתי, הרי הרוסים האלה נותנים את כל הסרטים בדיבוב לרוסית, ואי אפשר לשמוע את שפת המקור. היא יכולה לקרוא. יש לה כמה ספרים טובים שהביאה איתה. למשל דוסטוייבסקי, או גוגול, שאין מתאים מהם לקריאה כאן ברוסיה, במקום שבו נכתבו. והיא גם נהנית מהם הנאה מרובה. בוודאי יותר עכשיו, כשהיא חיה במקום ומבינה בדיוק מה כתוב ואת רוח הדברים, מאשר כשהייתה בת טפש-עשרה וקראה את כל הספרים האלה לראשונה, כמו שקראה כל מילה כתובה שהגיעה לידיה, בעיקר ספרות רוסית. אבל כמה שעות ביום אפשר לקרוא. יש לה גם וידאו שהביאה איתה מן הארץ וערימה של סרטים שהביאה לה. אבל היא שומרת אותם לעת צרה. היא כבר ראתה את רובם, והיא מוכרחה לשמור לה את הבודדים שנשאו לימים קשים יותר. היא יודעת שיהיו ימים קשים יותר.

זה לא התחיל ככה. ההתחלה היתה אחרת לגמרי. אבל הרי היא תמיד מצליחה להכניס את כל מערכות הקשרים שלה לדפוס הזה, לתלות הזאת. איך היא תמיד מנווטת את עצמה לעמדה הנזקקת, הנואשת, המתחננת, למרות שזה תמיד מתחיל אחרת. כשפגשה אותו לראשונה הוא בכלל לא הרשים אותה. איש עגלגל, לא גבוה, לא שום דבר מיוחד. אבל מהר מאוד, תוך כמה ימים, החליפו ביניהם מספרי טלפון. טוב, את זה עשו כמעט כל הישראלים שהיו שליחים בעיר הזאת. בפגישה המקרית השנייה שלהם כבר היה ברור להם, בלי שהחליפו מילה בעניין, שהם הולכים להיכנס למיטה. היא לא יודעת איך זה היה ברור. אבל הדברים האלה תמיד היו ברורים לה. לא היה צורך לדבר על כך. המצב שלהם לא כל כך איפשר להם ברירה. כלומר, אם שניהם רצו את העניין הזה של המיטה, ושניהם רצו, אז לא היו הרבה יותר מידי אפשרויות בשטח. כשזה היה ברור לשניהם, לא נשאר אלא לקבוע ולבצע. הוא היה כל כך להוט. הוא דחק בה. הוא אמר אולי אפשר לבוא כבר בשבת בבוקר. היא אמרה כן, למה לא. הוא שאל איך מגיעים אליה. היא הסבירה באיזה קו לנסוע במטרו ובאיזו תחנה לרדת. היא תחכה לו בתחנה כדי להוביל אותו אליה הביתה. קבעו שעה וזהו. פשוט מאוד. היא זוכרת היטב את הפעם הראשונה. היא חיכתה בתחנה הרבה זמן. זה כבר די עצבן אותה. היא כבר כמעט החליטה ללכת הביתה וזהו. אבל כמובן שלא הלכה. בסוף הוא הגיע, לבוש במעיל השחור שלו ולראש כובע צמר המכסה את אוזניו. הם נפגשו בחיוך ויצאו לעלות במדרגות המובילות אל הרחוב. כשיצאו אל הרחוב ובוססו בשלג הרך לעבר ביתה, הרים את ידו והניח אותה על כתפיה וחיבק אותה אליו. התנועה הזאת הכתיבה כבר את כל מה שבא אחריה. ברגע שהיה לה רושם שמישהו עושה מחווה שנראתה לה מחווה של אהבה, של לקיחת חסות עליה, של הגנה או רכות, היתה נכונה לתת את כולה. פעם בשעה של גילוי לב עצמי אמרה לו כי היא מוכנה לתת את הנשמה בשביל לטיפה. כשנכנסו לדירה וחלצו את הנעליים כנהוג במקומות אלה, הובילה אותו אל המטבח כדי כביכול לשתות משהו או לאכול משהו, לא שהיה שם כל כך הרבה לאכול או לשתות. אבל הוא ניגש אל חלון המטבח, אותו החלון, הביט החוצה אל השלג, אמר בואי הנה, הקיף אותה בחיבוק עז ומשתוקק, החדיר את לשונו לפיה בתנועה לא עדינה במיוחד, מאוד אדנותית, עד שאמרה לו בוא למיטה, שם יותר נוח. הכל היה מהיר ומשולל רגש. כשנגמר הכל אמרה לעצמה שאסור לה להתאכזב ואסור לה לצפות. זה מה שיש. אז מה אם היא אמרה לעצמה את הדברים האלה חזור ואמור במהלך החודשים הבאים. זה כבר גרם לכך שלא תצפה כל הזמן ושלא תתאכזב כל הזמן? אחר כך הם קבעו ביניהם שהם יעשו דברים ביחד, למשל, יסעו לטייל או ילכו לקונצרטים או לבלט ולאופרה. ובאמת מהר מאוד נסעו שניהם לטיול ברכבת לעיר הסמוכה, בגבול פינלנד, שם בילו שבת בסיורים ובטיולים. כשעמדו על ראש המגדל הגבוה, הצופה על העיר ועל הגבול הפיני, נסמכה עליו. הוא חיבק אותה חזק אליו והכניס את ברכו בין רגליה בתנועת בעילה חזקה. ברגע זה ידעה שהיא משתעבדת. באותו טיול רבו מאוד ביניהם על משהו של שטות, ואחר כך התפייסו. היא לא רצתה ללכת הביתה כשחזרו העירה, וביקשה לבוא אליו, מצפה לאקט שייתן לה תחושה שהיא שייכת, שהוא רוצה אותה. הוא בעל אותה בכוח רב, מבלי לתת לה שהות אפילו לחלוץ את מגפיה. אחר כך הכין לשניהם אוכל, וכשכבר עמדה לעזוב את ביתו, תפס בה שוב והפיל אותה למיטה. מכאן ואילך נקבע דפוס קבוע של יחסים, דפוס שהיא ביקשה כל הזמן לשנותו, אבל בעצם היא היתה זאת שקבעה אותו מלכתחילה.

מקום העבודה שלה הוא בתוך העיר, מרחק של חצי שעה ויותר במטרו מדירתה שבפרבר העיר. כשהיא יוצאת ועולה ממעבה האדמה אל החוץ הקפוא, היא נושאת עיניה קודם כל לחזות בלוח האלקטרוני הגדול המבשר את מעלות הקור. החורף היה קשה במיוחד, סיפרו לה תלמידיה. קור כזה של מינוס שלושים כבר לא היה פה כמה שנים. כולה עטופה בשכבות שכבות, כשרק עיניה ואפה מבצבצים מתוך הצעיף שעטפה בו גם את שפתיה לבל ייצרבו מן הקור שבחוץ. היא הולכת בכבדות על פני משטח הקרח המכסה את הרחוב. בזהירות מופלגת היא מתנועעת, לבל תחליק ותיפול. ברחובות העיר השלג הצח הופך להיות עיסת רפש שחורה בכביש, ושכבת קרח חלקלק ושחור על המדרכה. הכל מרופש. החשמליות העוברות בכביש מתיזות את הרפש השחור על כל עובר ושב. נשים קשות יום עטויות במעילים כבדים ובמטפחות מפנות בעזרת אתים כבדים את הקרח מן המדרכה. היא ממהרת לבדוק בקופת הכרטיסים שבדרכה מה יש הערב, איזה קונצרט, אולי בלט טוב באולם הגדול, אולי אופרה טובה באולם הקטן. היא קונה תמיד שני כרטיסים. אולי הוא יסכים ללכת איתה. היא תמיד קונה כרטיסים. היא בודקת מה יש. היא יוזמת טיולים, מתכננת אותם לפרטי פרטים, לשבת או ליום ראשון, ואז היא מתקשרת אליו ומציעה לו. אצלה הכל כבר מתוכנן. הוא אומר לה שהוא עוד לא יודע. אולי כן, אולי לא. בכלל, הוא לא אוהב לתכנן מראש. אולי לא יתחשק לו. שתחפש לעצמה מישהו אחר. הוא לא יכול להבטיח. הוא גם רוצה ללכת לפעמים עם חברים אחרים מהצוות שלו. היא לא מרפה. היא מתחננת. נכון שהיא יכולה להציע למישהו אחר ללכת איתה, לאחד התלמידים, למשל. אבל היא רוצה ללכת איתו. היא רוצה לנסוע יחד איתו במטרו. בתוך הקרונית הצפופה הוא הודף אותה אל הקיר ונשען עליה. הוא מחדיר את ברכו בין רגליה. הוא מניח ידו על צווארה בתנועת בעלות. היא מחכה לזה. היא לא יכולה לוותר על זה. הם רבים הרבה. הוא אומר לה למה את תלותית כזאת. תעזבי אותי. היא בוכה. היא בוכה הרבה. אבל כשהוא בא אליה לדירה ושוכב איתה, הוא חוקר  אותה על החבר שלה בארץ. את מי היא אוהבת יותר. הוא רוצה לשמוע שהיא אוהבת אותו יותר. הוא אומר לה שכשיחזרו לארץ היא בוודאי תשכח אותו כי כאן זה רק מחוסר ברירה. הוא חוקר אותה הרבה, אם היא תזכור אותו, אם היא תתייחס אליו בארץ. הוא מרבה להזכיר את כישוריה, את תוארה האקדמי. את מחקריה. הוא אומר לה שהיא לא תשים לב אליו בארץ בגלל זה. היא חוזרת ואומרת לו שגם בארץ תאהב אותו, שלא תשכח אותו, שהיא אוהבת אותו. היא אומרת לו את זה הרבה ככל שהוא רוצה לשמוע.

לפעמים היא צריכה לנסוע למקומות אחרים. היא אוהבת את הנסיעות האלה לערים אחרות, הנסיעות הארוכות ברכבת, בתוך הנוף הרוסי המושלג. פעם בילתה שבוע שלם בכפר קטן מחוץ לעיר. שם היה מחנה חורף של נוער יהודי והיא השתתפה בו ולימדה אותם עברית ושירים וכל מיני דברים כאלה. הכפר היה בדיוק כמו שזכרה מן הספרים ומן האגדות שקראה בילדותה. בתים קטנים מחודדי גגות. כאן בכפר נתנו לשלג להיערם כל החורף, לא פינו אותו כמו בעיר. השלג היה מוטל על הגגות, על העצים החשופים, צח ובתולי וטהור עד שהנפש יצאה לטייל בו, להשאיר עליו עקבות שיימחו מייד בנפול השלג הבא. היא טיילה לבדה בכפר. ראתה את החצרות המגודרות, את ערימות העצים המוכנים להסקה. קשרה קשרים עם אישה אחת שהזמינה אותה להיכנס לביתה. בקתה רוסית כמו באגדות, והתנור הגדול המוסק שעל צידו האחד שבמטבח מבשלים, ועל צידו האחר, שבחדר המגורים, שוכבים וישנים בלילה, כמו אותו עצלן יֶמֶליָיה מן האגדות הרוסיות שכה אהבה בילדותה ושאותן סיפרה גם לילדיה. היא שוחחה עם האישה ברוסית הבסיסית שהצליחה ללמוד. היא לא חשבה עליו בכלל. היה לה טוב בשלג הנקי והנערם. שם הצליחה לישון טוב בלילות בלי לשכב ערה שעות ולחכות לטלפון הלילי ממנו. אבל כשחזרה העירה רצה מיד לטלפון. הוא לא התרגש יותר מידי, אבל בלילה התקשר אליה והם דיברו ארוכות, כמנהגם.

ככל שחלפו הימים נעשו יחסיהם טעונים יותר ויותר. היא נזקקה לו, חיפשה אותו, רצתה ללכת איתו, לשכב איתו. הוא ביקש להתנער. כבר לא היה להוט כל כך למשכב. עכשיו היא היתה זאת שהתחננה לפניו שיבוא אליה. כשבא, היתה מתנפלת עליו, לא מרפה ממנו, להוטה לגרור אותו למיטה. היא רצתה שיישאר לישון אצלה. הוא סירב בכל תוקף. הוא רצה את החופש שלו. הוא רצה לישון במיטה שלו. הם רבו הרבה. אחרי כל ריב כזה היו כמה ימים של הינתקות, לא היו טלפונים. היא היתה שוכבת במיטתה ערה, מקופלת לתוך עצמה ומייסרת את עצמה. מדמיינת מה הוא עושה עכשיו. היא קינאה בכל אישה שדיבר איתה והיתה עושה לו סצינות. הוא טען שהיא יותר גרועה מאשתו. והיא הרי ידעה היטב שהיא בכלל לא אוהבת אותו. שבארץ אפילו לא היתה מסתכלת עליו. היא אפילו כבר לא ניסתה כלל להילחם בתלות הזאת או להתגבר עליה. היתה בוכה לעצמה שעות. היתה מטלפנת אליו בלילות רק כדי לשמוע את קולו – ומנתקת. חיתה בתוך בועה של ייסורים. החורף סגר עליה. הבית היה רחוק. החבר היה רחוק. הילדים שלה היו רחוקים. הטלוויזיה דיברה אליה רוסית. הקור צרב את שפתיה ואת אפה. היא היתה אבודה בארץ נכרייה. לפעמים הצליחה לגרום לו להזמין אותה אליו הביתה. היא היתה נוסעת נסיעה ארוכה במטרו, יוצאת אל הרחוב הקפוא, הולכת על הקרח החלקלק והבוגדני, מועדת ומחליקה. כמה פעמים נפלה על החלקלקה וכפשע היה בינה לבין חבלה חמורה. מטפסת במדרגות אל דירתו, מגיעה נטולת נשימה. הוא היה מקבל את פניה באדישות, מכין לה משהו לאכול, וממשיך בעבודתו. הוא תמיד הצליח להיות כל כך עסוק בעצמו, בעבודתו. היא היתה מתחננת לפניו שיכניס אותה למיטה, כדי שתדע שלא איבדה את שארית אחיזתה בו.

השעה היתה ארבע אחר הצהריים. היום היה שבת. מצב הרוח שלה היה קודר, בערך כמו מזג האוויר שהיה בחוץ. היא עמדה צמודה לחלון המטבח והביטה החוצה. בחוץ ירד שלג. כבר כמה ימים שאין קשר ביניהם. הם הלכו יחד לקונצרט באולם הגדול שבכיכר התרבות, אחד המקומות החביבים עליה בעיר. בלב הכיכר ניצב פסלו של פושקין הצעיר, מניף את ידו במחווה הקבועה שלו. ספסלים היו קבועים סביבו. אפילו בקור הזה באו אנשים לטייל בכיכר הזאת. כשיצאו לאחר הקונצרט שילבה זרועה בזרועו וביקשה שיבוא אליה הביתה. הוא אמר שזה לא מתאים לו היום, והוא רוצה כבר להגיע הביתה. למה היא תלותית כל כך. למה היא לא יכולה להסתדר לבד. איך היא מסתדרת לבד בארץ. למה נתנו לה לנסוע לבד לרוסיה כשהיא לא מסוגלת להסתדר לבד. היא הטיחה בו האשמות. הוא חושב רק על עצמו. שיודה שבלעדיה לא היה יוצא לכל הטיולים, לכל הקונצרטים, לכל האופרות. הרי היא שיוזמת הכל, שמארגנת הכל. היא מעשירה אותו, היא לוקחת אותו למקומות שלא ידע על קיומם. היא נותנת לו ספרים לקרוא. היא הציעה לו לקרוא את דוסטוייבסקי וליוותה את קריאתו בהסברים. רק בזכותה הגיע להנאה העצומה הזאת שהפיק מהקריאה, כמו שהוא עצמו הודה. שיודה שבלעדיה הוא אפס. הם רבו מאוד. הוא עזב אותה ליד תחנת המטרו והלך לדרכו בזעף. היא נסעה לבד הביתה ובכתה כל הלילה. מאז לא שמעה ממנו. היא כל פעם מתקשרת ומנתקת. איך היא תעביר את היום הארוך הזה, ואיך היא תעביר את הלילה הארוך עוד יותר. השלג ירד וירד. בדרך כלל כשיורד שלג זה עושה לה מצב רוח טוב. הרי היא אוהבת את השלג. עכשיו היא מרגישה שהיא נקברת חיים תחת הערימות האלה, הלבנות, הצחות, הבתוליות. הטלפון צלצל. היא זינקה ממקומה אצל חלון המטבח ושעטה לעבר חדר השינה. לא יכול להיות שהוא מתקשר. מי זה כן יכול להיות. בטח סתם טעות, או איזה תלמיד רוצה לשאול אותה משהו. תוך כדי ריצה התחננה לאיזה שהוא אל נסתר, שיעשה שזה יהיה הוא. היא הרימה את השפופרת כשליבה דופק. קול גברי לא מוכר לה דיבר אליה עברית במבטא אנגלו-סכסי מודגש. היא לא מכירה אותו. הוא איש עסקים שהגיע לפני כמה ימים מישראל. במסיבה עסקית בישראל פגש מישהי, חברה שלה, שסיפרה לו עליה. היא אמרה לו שכשיגיע לרוסיה ויהיה זקוק לחברה, שיתקשר אליה. היא המליצה עליה בתור אשת חברה נעימה ותרבותית, שטוב ללכת איתה ביחד לקונצרטים ולאופרות. הוא מאוד אוהב ללכת לאופרה. הוא מאוד אוהב מוסיקה. הוא לא אוהב ללכת לבד. הוא גם לא יודע רוסית ולא מכיר איש ולא יודע איפה קונים כרטיסים וכל זה. ומה דעתה. היא ענתה שתשמח מאוד. הם קבעו להיפגש ולהכיר למחרת. קולו נשמע חם ונעים. איך הם יכירו האחד את השנייה? הוא אמר שאין בעיה, הוא גבוה ובולט, היא תזהה אותו מיד. הוא ישמח לבלות איתה. הוא כבר מצפה לזה. היא הניחה את השפופרת מידה ונגשה אל חלון המטבח. השלג הפסיק לרדת. נדמה היה לה שאור חדש ובוהק מפציע ברחוב. מוזר, כבר צריך להיות חושך. כבר אחרי ארבע.