השפחה הגבירה, חלק ג (רומן היסטורי)

ו. מעשי אהבים

לבו של אברהם יצא אל השפחה השחורה. הוא ראה בחשש את היחסים הנרקמים בינה לבין אלט'אהִר. ערב אחד קרא לה לבוא לפניו. היא התיצבה וראשה מורכן. אברהם בחן אותה במבט ממושך ואמר לה: אני רוצה שתחלקי אתי את יצועי.

השפחה לא ענתה, ורק עיניה השחורות הבזיקו את מבטם האפל מבעד לעפעפיים המושפלים.

הוא ניגש אליה ולקח את ידה בידו. מגע ידה החמים החיש את הלמות לבו. הוא היה גבר במיטב שנותיו והיא עלמה צעירה שלא ידעה איש. הוא הושיט את ידו והפשיל את הצעיף המכסה את פקעת שערה. אשד שער שחור ומתולתל גלש וכיסה את פניה וצווארה. סומק עז הציף את פניה. אחז בסנטרה והרים את ראשה. הביטי בי, לחש. היא פקחה את עיניה שהיו עצומות למחצה. מבטה היה שקט, בטוח בעצמו. אברהם ניסה לראות אותות מצוקה בפניה, אך לא מצא להם זכר. הנערה הביטה בו בבטחון, שעד אז השכילה להסתיר תחת מבטים מושפלים.

האם יהיה לך הדבר לרצון לבוא למיטתי? שאל. אינני רוצה לעשות דבר בכפייה. אמרי לי את אשר עם לבך.

הנערה הישירה מבטה אל עיניו ולחשה: רוצה אני.

הוא חפן את פניה בידיו והובילה לעבר יצועו.

מאותו יום ואילך חלקה עמו הנערה את יצועו. אברהם התמלא און נעורים, ומעשה המשכב גרם לו עונג רב. גם הנערה נראתה פורחת. המעשה לא גרם לערעור מערכת היחסים בבית. גבירת הבית כבר שנים לא עלתה על יצועו של אברהם וראתה בעין נינוחה את הפריחה המחודשת של אדון הבית. הנערה המשיכה למלא את כל תפקידיה בזריזות ובחריצות.

בביקוריו ראה אלט'אהִר את יופיה של השפחה ואת פריחתה ונפשו חשקה בה. הוא היה מודע למערכת היחסים של אדון הבית עם השפחה אבל חשקו גבר עליו. באחד הימים זימן את אברהם אל חדר ההסבה בארמון. הוא פתח ואמר בלא שהיות: אני מבקש שתמכור לי את השפחה הסודנית.

אברהם הוכה בהלם ובאלם. הוא ידע שאלט'אהִר לטש עיניו אליה אך לא דימה בלבו שיעשה לו לאיש אמוניו, לאדם שגדל על ברכיו, כמעשה הזה.

לאחר שתיקה שנמשכה כמה שניות חזר אלט'אהִר ואמר: אני דורש שתמכור לי את השפחה הסודנית שלך.

הדיבור נעתק מפיו של אברהם, וההוא הגיב אך ורק בתנועת ראש לחיוב. צו המלך אין להפירו.

אותו לילה היה לילם האחרון של אברהם והשפחה. הם התעלסו באהבים ואברהם לחש באזנה: זכרי אותי תמיד. בכל צרה ומצוקה אהיה כאן לעזרך. אל תפחדי מפני העתיד לבוא. זכרי שאני כאן ואשמור עלייך מכל רע.

למחרת בא סריס שליח האִמאם לקחת את הנערה לארמון המלך. היא כבר היתה רחוצה, מבושמת ולבושה כיאות לאשת מלך. הסריס השליש לידיו של אברהם את מחירה של השפחה והשניים יצאו יחד לעבר הארמון הסמוך מאוד לביתו של אברהם. אברהם הביט אחריה בלכתה, עד שנעלמה מעיניו. ידיו היו קפוצות בחמת זעם. כשלא ראה אותה עוד, נזכר פתאום לשחרר את ידיו הקפוצות. בכף ידו נחו הדינרים שהסריס מסר לו. הוא התבונן בדינרים, ואחר השליך אותם מעל פניו בשאט נפש.

הסודנית היה רק אחת מנשותיו של האִמאם, אך יופיה ורעננותה שבו את לבו, וכך פקד אותה מידי ערב בלהט הולך וגובר. השפחה נענתה בשתיקה לכל מעשיו, אך בלבה חשבה על אדונה ובועלה הראשון, אותו העריצה מהיום שבו קנה אותה בשוק השפחות. לא חלפו חודשים רבים והסודנית הרתה ללדת את בנה הראשון. אלט'אהִר המטיר עליה מתנות וליבובים והעדיף אותה על פני כל נשותיו. לשניים נולד בן זכר, שצבע עורו כהה ושערו שחור ומסולסל. הם קראו שמו מַעד. במלאת לו שמונה חודשים הכריז אלט'אהִר באופן פומבי על כך שמַעד הוא יורש העצר ובתור יורשו לעתיד הכתיר אותו בשם אלמֻסתַנצִר בִּאללה, כלומר המבקש עזרה מהאל. כשאלט'אהִר מת במגפה של שנת 1036, נשמה כל אוכלוסיית מצרים לרווחה.

ז. הגבירה

האמאם החדש היה בן שבע שנים כשאביו מת. למחרת ימי האבל זימנה הסודנית את אדונה לשעבר, אברהם, לשיחה סודית אצלה בארמון. השניים נזהרו מאוד מהבעת רגשות גלוייה, אבל עיניהם נצצו כשהתראו פנים אל פנים.

הסודנית פתחה ואמרה: הייתי שפחתך, אדוני, ונשארתי שפחתך. עכשיו אני גבירת הממלכה, עוצרת בשם בני הקטין. אם לא אדע לקחת את מושכות השלטון לידיי, ישתלטו על השלטון הוזיר ועושי דברו ויכוונו את בני לאפיקים שאינם הולמים את רצוני. אני זקוקה לעזרתך עכשיו יותר מאשר אי פעם.

אברהם הרכין את ראשו ואמר: הוי הגבירה, אינך שפחה עוד. את עכשיו שולטת בממלכה. שימי את לבך לנשים שקדמו לך בעמדה בכירה: אשתו הנוצרייה של האִמאם אלעַזיז, שהיתה אמו של אלחאכִּם, אחותו של אלחאכִּם, סִת אלמֻלכּ  – אלה היו נשים שהשכילו להחזיק את מוסרות השלטון בידיהן. עכשיו הגיע תורך. את השליטה, את הגבירה, ואני עומד לשירותך בכל לבי ובכל מאודי.

מה עלינו לעשות? שאלה הגבירה.

דבר ראשון שעלייך לעשות לדאוג לוזיר שיעבוד בשירותך. אני חושב שהוזיר הנוכחי, אל גַ'רגַ'ראי עונה לדרישה זאת.

אבל אני צריכה שמישהו יפקח עליו. אינני סומכת עליו לחלוטין. אני חושבת למנות אותך למשרה חדשה, משרת המפקח על הוזיר ואיש הקשר עם המלכה. התואר יהיה ואסִטה – כלומר איש הביניים, המתווך. תפקידך יהיה לפקוח עין על הוזיר ולמסור לי על כל שינוי בהלך הרוח שלו וגם של שאר אנשי הארמון. עליך להיות ער גם לרחשי הרחוב.

לשירותך תמיד, גבירתי המלכה, ענה לה אברהם וחיוך גדול האיר את פניו.

כך נתמנה אברהם היהודי הקראי לתפקיד הבכיר ביותר בממלכה הפאטמית. במהלך השנים הבאות שלט אברהם בכל ענייני הממלכה, הכלכליים, החברתיים והצבאיים. למעשה העתיק את משכנו כמעט לחלוטין לארמון המלך. הוא נפגש מידי יום עם הגבירה, שמע את לבטיה, יעץ לה, דיווח לה על המתרחש ברחוב, בצבא השכיר ובקרב אנשי הארמון. שלטונו בענייני הממלכה היה מוחלט.

אחיו חסד היה איש הקשר בין אברהם, שליט עליון, לבין קהילות היהודים בארץ ישראל ובמצרים. כל בעיה ומצוקה שהטרידה את היהודים הועברה במכתב לחסד, והאחרון נחפז לעדכן את אחיו השליט.

הקהילה היהודית בעיר הצפונית טריפולי היא טַרַאבֻּלּס, פנתה במכתב לחסד התֻסתַרי, בבקשה שירשה להם להסב לבית כנסת אחד מבתיהם החרבים, שבהם מתגוררים עבדי המלך בלי תשלום שכר דירה. את בית הכנסת הקודם שלהם הפכו בזמן גזרות אלחאכִּם למסגד ואת הנעשה אין להשיב, וכך נותר קהילת טריפולי ללא בית כנסת. הבקשה היתה לחסד, שיפנה לאחיו השליט שישיג להם אישור בכתב להסבת בית לבית כנסת חדש. אחרי גזרות אלחאכִּם, שגרמו להרס כנסיות ובתי כנסת בכל האזור של סוריה וארץ ישראל, ולהחרמת רכוש מקיפה של יהודים ונוצרים, התקשו הקהילות לשקם את עצמם ולהקים לעצמם בתי פולחן חדשים. אמנם אלט'אהִר ביטל את גזרות אביו, אבל השליטים המקומיים בפריפריה הרחוקה ממרכז השלטון לא נחפזו לעזור לקהילות המיעוטים שהיו נתונות במצוקה.

אברהם מינה את אחיו חסד, באישורה של הגבירה, להיות כּאתִבּ, כלומר פקיד ראשי, של המפקד הצבאי הראשי של צבא הממלכה, התורכי אַנוּשתַכּין אלדִזבִּרי. זה העמיד את חסד בעמדת כוח חזקה מאוד בכל הנוגע לענייני ארץ ישראל. הצבא הפאטִמי היה ברובו עסוק בארץ ישראל במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-11. בתקופה זו התרחשו שני גלים של מרד בדווי נגד הפאטִמים. רמלה עברה מיד ליד והארץ היתה משובשת בגייסות ובמלחמות. אנַוּשתַכּין אלדִזבִּרי היה עסוק במשך שנים בדיכוי המהומות בארץ ישראל ולחסד, פקידו הראשי, היתה למעשה יד חופשית בהתנהלות הממשל הפאטִמי כלפי היהודים והנוצרים.

בשנת 1044 כשמת הוזיר אלגַ'רגַ'ראי, מינתה הגבירה את אִבּן אלאַנבּארי לוזיר. יום אחד רצה חסד התֻסתַרי לברר עניין הנוגע לארץ ישראל עם הוזיר. הוא לא חיכה לתיווכו של אחיו אלא פנה ישירות לדיואן של הוזיר. בפתח הדיואן עצר אותו אחד מעושי דברו של הוזיר, ובמלים מתלהמות אסר עליו להיכנס אל הוזיר. חסד נדהם. הוא לא העלה בדעתו שלא יקבלו אותו, הכּאתִבּ הראשי של מפקד הצבא הפאטִמי ואחיו של הואסִטה בצורה כזאת. נרעש וכועס הדף מעליו את האיש, ונכנס בכוח אל הדיואן של הוזיר. הוזיר ישב שם, עסוק בדיון. חסד היה בטוח שכשיספר לוזיר מה קרה, ינזוף הוזיר באיש שעצר אותו ואולי גם ידיח אותו. לתמהונו הרב קרה ההיפך: הוזיר פנה אליו בגסות והשמיע באזניו את דעתו השלילית על המינוי שזכה בו.

חסד הבין שחל שינוי בגישה של אנשי הממשל כלפיו וכלפי אחיו. היתה אי שביעות רצון מהעובדה שהגבירה מקרבת אליה את היהודים על חשבון המוסלמים. לבו נבא לו רעות והוא חש לאחיו לספר לו את אשר אירע. כשאברהם שמע מפי אחיו את השתלשלות הדברים הבין שעליו לעצור מיד את המהלך השלילי נגדם. הוא פנה אל הגבירה וסיפר לה על מעשיו של הוזיר ושל עושי דברו. גם הגבירה הבינה מיד כי יש כאן יד מכוונת נגדה ונגד אנשי הממשל שלה. אלמֻסתַנצִר כבר היה בן 16, בוגר דיו כדי לרצות עצמאות שלטונית. הגבירה הרגישה שמוסרות השלטון נשמטים מידידה וזה מתבטא קודם כל ביחס אל עושי דברה.

ישבו הגבירה ואיש אמונה, אברהם, וטכסו עצה איך להתגבר על המכשולים העומדים בפניהם וכיצד להבטיח לעצמם שהשלטון לא יישמט מידיהם.

אין עצה ותבונה, אמר אברהם, אלא לפנות למישרין לאִמאם, בנך.

אבל הבעייה הרי נעוצה בו. בני כבר רוצה לשלוט לבד והוא מרגיש שאני עומדת בינו לבין השלטון הממשי.. תהתה הגבירה.

צריך לדעת איך לדבר איתו, להחניף לו, לשבח אותו, לתת לו הרגשה שהוא השליט. אני מציע שאני אעשה עבודת ריכוך קודם כל. אדבר עם אלמֻסתַנצִר ואשבח אותו על התנהלותו ועל מעשיו. אחר כך את תבואי תשבחי אותו גם את, ובסופה של שיחה תעלי בפניו את הרעיון שהוזיר אִבּן אלאַנבּארי חותר תחתיו. הביעי דאגה ממעשיו של הוזיר ומניסיונות ההשתלטות שלו. עשי זאת בעדינות ובחכמה. אני מקווה שהוא יקלוט את הרעיון.

ומה הלאה? תהתה הגבירה.

תציעי לו בעדינות רבה חלופה לוזיר.

את מי? שאלה הגבירה.

אני מציע את אַבּוּ נַצר צַדַקה בן יוּסוּף אלפַלאחי. אני מכיר אותו היטב. הוא נתון להשפעתי ולמרותי. הוא יהודי שהתאסלם מוך התקווה להתמנות יום אחד לוזיר. אני חושב שאוכל לנהל אותו מבלי שירגיש בדבר.

לאחר שסיכמו ביניהם את דרך הפעולה ניגש אברהם לביצוע. האִמאם הצעיר היה נוח להשפעה ונוח להאזין לדברי חלקות וחנופה, בעיקר מפי אברהם שעל ברכיו גדל. אברהם לא התקשה להלהיב את אלמֻסתַנצִר בדברי השבח שלו על התנהלותו ואורח חייו. הגבירה ניגשה מיד אחר כך להלום על הברזל בעודנו חם. האִמאם השתכנע להדיח את אלאַנבּארי ולמנות במקומו את אלפַלאחי, היהודי שהתאסלם. המינוי של אלפַלאחי גרם לו שמחה רבה, אבל משהבין כי הוא וזיר בובה ולמעשה הקובע מעליו והמפקח עליו הוא אברהם התֻסתַרי, התחלפה שמחתו בכעס יוקד.

ח. עיר ואם

בימי אלמֻסתַנצִר, שהיה שליט שמלך זמן ממושך יותר מכל אִמאם לפניו ואחריו, הגיעו לקהיר ימים של נחת, של שגשוג ושל שלווה. העיר קהיר, ששמה הרשמי היה אלקאהִרה אלמַחרוּסה (קהיר השמורה), או אלקאהִרה אלמֻעִזִיה (קהיר של אלמֻעִז), היתה אחת הערים הגדולות והיפות של אגן הים התיכון. 20 אלף בתיה היו ברבם בנויים מלבני חימר, מונחות האחת על השנייה בצורה מופלאה כל כך עד שנדמה היה שהבית כולו ניצוק כמקשה אחת. היו בה בתים בני שבע עד 14 קומות, שהיו מוקפים גנים ושדרות, שהושקו על ידי תעלות וגלגלי מים. כל הבתים והחנויות בקהיר היו רכוש המלך, וגובי המסים שלו עברו מידי חודש לגבות את שכר הדירה. ארמון המלך היה מדהים בגודלו ובעיצובו. באולם הכתר ניצב כס המלכות עשוי זהב, מקושט בפיתוחי סצנות ציד ומלחמה. אל הכס הנישא הובילו מדרגות כסף. פמליית המלך כללה 30 אלף איש, מהם 12 אלף עבדים. משמר הלילה שהקיף מידי לילה את הארמון רכוב על סוסים כלל אלף חיילים. קהיר היתה מרוחקת מהעיר העתיקה פֻסטאט מרחק של שני קילומטרים, שהיו מכוסים בגנים ובשיחים. כשהנילוס היה גואה, כל השטח בין קהיר לפֻסטאט היה מכוסה במים. האגם הזה נודע בשמו ברכת החבשים, והגנים שסביבו היוו אתר נופש והירגעות לתושבי קהיר. תושבי קהיר ידעו לשיר בשבחי האגם:

הו, ברכת החבשים / מקום בו יומי היה יום של אושר מתמשך / מקום בו השמים מעל נשקפים / פרחי הפשתה מסביב פורחים / ועליהם כמו חניתות נשלפים.

ליד הברכה ניצב המנזר כל שם יוחנן הקדוש, מוקף גנים פורחים. המנזר נבנה עוד בימיו של מייסד קהיר, האִמאם אלמֻעִז, ולימים הפך להיות מקום הנופש החביב על האִמאמים. במרכז הגן הגדול היתה באר המדרגות, שעץ שקמה ענק הצל עליה.

קהיר היתה בנויה על מדרון, כדי שגאות מי הנילוס לא תגיע אליה. רחובותיה היו מרוצפים ומוארים בלילות בתאורת מנורות שמן. היו בה שמונה מסגדים, נוסף על השבעה שהיו בפֻסטאט. בקהיר עצמה היו בערך 200 בתי חאן, ששמשו להלנת עוברי אורח וסוחרים נודדים. גשר נייד, עשוי מ-36 סירות, הוביל מקהיר על פני הנילוס אל האי רודה. מהעיר לגיזה הגיעו במעבורת.

שווקיה של קהיר היו מלאים כל טוב, תוצרת חקלאית ומעשי אומנות. מנורות משוכללות שלא נראו כמותן בשום עיר אחרת. מעשי קדרות כה מרהיבים וכה דקים עד שיכולת לראות את ידך נשקפת בעדם. היא נודעה בכלי זכוכית ירוקים שהיו מיוחדים רק לה ולאומניה. המחירים בשווקים היו קבועים. סוחרים שנתפסו במעשי הונאה ורמאות היו נענשים בעונש מחפיר: היו מושיבים אותם על גמל והם נאלצו לרכוב דרך כל הרחובות והשווקים, לצלצל בפעמונים ולהתוודות בקול על חטאם. העוברים והשבים רכבו על חמורים שעמדו להשכרה בכל קרן רחוב. על סוסים רכבו רק החיילים. הצורפים והסוחרים באבני חן לא נעלו את חנויותיהם והסתפקו במתיחת רשת לאות שהחנות סגורה. היתה הרגשת בטחון ברחובות.

יום חנוכת התעלה הגדולה והסכר הגדול נחוג ברוב עם. האִמאם אלמֻסתַנצִר רכב על פרדתו המלכותית בראש התהלוכה, איש צעיר בעל פנים מסותתות, לבוש בפשטות בכפתן לבן וטורבן על ראשו. אחריו רכב נושא שמשיה גדולה מעוטרת באבני  חן, כדי להצל על ראשו של האִמאם. אחריו צעדו 300 חיילים פרסים, מצויידים בחנית ובגרזן. סביב התהלוכה התרוצצו סריסים והבעירו קטורת. הקהל שצפה בתהלוכה כרע ברך והשתחווה כשהמלך חלף על פניו. אחרי החיילים הפרסים צעדו הקאדי ואנשי הממשל הבכירים, ואחריהם שורה ארוכה של צבא האִמאם: אנשי שבט כִּתאמה רכובים על סוסים, גדודי הסודנים, גדודי התורכים, גדודי אנשי חִג'אז, ושורה ארוכה של עבדים, שחורים ולבנים. את התהלוכה נעלו חיילים סודנים שחורי עור נושאי חרבות.

בחג השתתפו גם נציגים ודיפלומטים מכל הממלכות שאלמֻסתַנצִר קשר איתם קשרים: היו שם נציגים מהמגַרבּ, מתימן, נציגים של הקיסר הביזנטי, מסלבוניה, מגאורגיה,  מנוּביה, מחבש ואפילו טטארים אנשי המזרח ובניו של מלך דלהי. משוררים וספרי חצר קראו שירים וחיבורים המהללים את המלך. כל תושבי קהיר, מוסלמים, נוצרים ויהודים, נכחו בעת הטקס הגדול שבו גזר האִמאם את הסרט וחנך את התעלה ואת הסכר. אחר כך הורידו סירות אל הנילוס ומשטים צבעוניים קישטו את מימיו.

ט. הרצח

אִבּן אלפַלאחי, שלכאורה היה צריך להיות אסיר תודה לאברהם ולחסד, על שהמליצו עליו למשרת הוזיר, נטר איבה קשה לשניים. מתוך שהכיר כי לא פעלו למענו אלא למען עצמם. אברהם וחסד הבינו שאלפלַאחי הוא אויבם ויש להיפטר ממנו. חסד, שהיה ממונה על ענייני ארץ ישראל, הכיר במסגרת שירותו ושהותו בארץ ישראל את הקאדי של ארץ ישראל, אַבּוּ מוחמד אלחסן בן עלי אליאזוּרי. השניים קשרו קשרי ידידות, וחסד דבר בזכותו באזני אחיו אברהם. הלה דבר בשבחו באזני הגבירה, שמצידה השמיעה דברים באזני בנה האִמאם. בתמיכתם של האחים התֻסתַרים עלה הקאדי לגדולה בבירת מצרים בעת שסר חנו של אלפַלאחי.

הגבירה, בעצה אחת עם אברהם, חשבה לנכון להציע לחסד עצמו את משרת הוזיר, צעד ללא תקדים, כשמדובר באדם שאינו מוסלם. אברהם זמן את אחיו לשיחה עם הגבירה.

השלושה ישבו בחדר ההסבה של הגבירה, חדר מדופן כולו בבדי משי צבעוניים שייבאו האחים מסין.

אדוני הנכבד אַבּוּ נַצר, פתחה ואמרה הגבירה, היטב אני יודעת שאין זה מקובל שאדם שאינו מוסלִם יתמנה לתפקיד הוזיר. אבל אני חשבת שבנסיבות הקיימות הצעתי תתקבל בברכה. אני מציעה לך, אַבּוּ נַצר פַדל חסד, להיות הוזיר. כמובן שהמינוי עוד צריך לקבל את אישורו של בני, אבל אני מניחה שהאישור יתקבל.

אחי, הוסיף ואמר אברהם, אין כמוך האדם הנכון במקום הנכון. ואל תשכח אחי, שאני כאן לתת לך גיבוי בכל מה שיתעורר. גם עליך לחשוב על טובתם של בני עמנו היהודים, שהמינוי שלך יכול להיות לתועלת להם.

חסד הוריד את ראשו ופניו העידו על המאבק המתחולל בנפשו. לאחר כמהדקות של שתיקה אמר: הצעתך, גברתי הנכבדה, לכבוד עצום הוא לי. אינני ראוי לכבוד כזה. תודה לך גם אחי, על האמון ששניכם נותנים בי. חשבתי על הדברים לא מעט. אני רואה לנגד עיניי את היתרונות הרבים שבקבלת ההצעה. אבל מאידך, אני גם שוקל את החסרונות והסכנות הטמונות בה. אני מכיר את רחשי העם. לדעתי לא יתקבל המינוי לטובה. גם ככה יש לנו כבר אויבים רבים שאינם רואים בעין יפה את מעמדנו הבכיר. למרות הפיתוי העצום אני מסרב לקבל את המינוי. אבל אשמח להמליץ על מועמד אחר במקומי, והוא הקאדי של ארץ ישראל, אליאזוּרי.

השניים האזינו בשתיקה. אברהם הניד ראשו לחיוב ואמר: אני מבין ללבך, אחי. ואולי סירובך זה הוא לטובה. גם אני מאזין לרחשים העולים מהרחוב. יש קולות המדברים בגנותי ובגנותך, אחי. אבל אנחנו סומכים על חסדי הגבירה וחסדי האִמאם.

לאחר מלים אלה קמו שני האחים ונפרדו לשלום מהגבירה. אברהם לא ידע שזוהי הפעם האחרונה שיראה את פני הסודנית האהובה, שפחתו לשעבר וגבירתו בהווה.

למחרת השכים אברהם כדרכו לעשות דרכו אל ארמון האִמאם. השמש רק התחילה להאיר את היום. צינה של בוקר עמדה עדיין באוויר ובשרה שהיום יהיה חם מן הרגיל. על יהודים ונוצרים וגם על נתינים מוסלמים נאסר לרכוב על סוסים. אבל אברהם שהיה בעמדה בכירה, ולמעשה שליט על כל מצרים והממלכה הפאטִמית, נהג לרכוב על סוס לבן. הדרך לארמון היתה קצרה, אך התפתלה בין רחובות צרים. באחת מפינות הרחוב הבחין אברהם בהתקהלות לא שגרתית. מעולם לא ראה התקהלות כזאת בשעה מוקדמת זאת של היום. הוא חכך בדעתו אם לשנות ממנהגו ולחזור לביתו, אך במחשבה שנייה ביטל את הרעיון ואמר לעצמו: אין סיכוי שההתקהלות הזאת קשורה בי.

כשהתקרב ראה מיד כי טעה. אך הדרך לנסיגה כבר נסגרה עליו. המתקהלים היו אנשי הגדודים התורכים של הצבא הפאטִמי, על לבושם האופייני וכלי נשקם. מזה זמן רב היתה יריבות קשה בין הגדודים התורכים לבין הגדודים הסודנים בצבא הפאטִמי. התורכים טענו שהגבירה, הסודנית במוצאה, נוטה לגדודים הסודנים חסד ומפלה אותם לטובה במשכורות וביחס. אברהם, הואסִטה של המלכה, היה מזוהה אתה ולכן ראו בו את פטרונם של הגדודים הסודנים. אברהם חש בהלך הרוחות העויין נגדו בקרב הגדודים התורכים אך לא ייחס לעובדה זו חשיבות מרובה, כי סמך על מעמדו הבכיר. לאחרונה הגיעו אליו לחישות כי ההמון מאשים אותו במותו של ריחאן, אחד מגדולי הממלכה. ברחוב לחשו כי אברהם ראה בו איום והרעיל אותו. לשמועות אלה לא היה כל בסיס אך הם הלהיטו את הרוחות. עכשיו ראה בחשש שאנשי הגדודים התורכים, המונים במספרם, שמו לו מארב בשעת בוקר מוקדמת שבה איש עדיין לא נראה ברחובות.

הוא ניסה להפנות את סוסו לאחור אך איחר את המועד. התורכים סגרו עליו מאחור, מלפנים ומשני צדדיו. הסוס המבוהל התרומם על שתי רגליו האחוריות בצהלה ממושכת. אברהם איבד את שיווי משקלו ונפל מעל גב הסוס ישר לתוך ההמון הצוהל. תוך שניות הפך המקום לפקעת של אנשים רוחשת ובוחשת ואברהם נעלם בתוך ההמון שהשמיע קריאות גנאי ובטש בו באגרופים קפוצים ובפנים מעוותות משנאה ומזעם. פתאום התפזר קמעא ההמון ויצר מעגל ריק סביב אברהם ששכב מוכה וחבול על רצפת הרחוב. שלושה תורכים ניגשו אליו משלושה צדדים. כל אחד אחז בידו פגיון. לקול קריאות ההמון נעצו בו השלושה את פגיוניהם ודקרו אותו פעמים רבות. לאחר שווידאו את מותו התקבצו שוב ההמונים סביבו והתעללו בגופתו. כך במשך שעות ארוכות. לאחר שנרגעו הרוחות והתורכים באו על סיפוקם כשראו את גופת אברהם המתגוללת ברחוב, התקבצו לקבוצה מסודרת, עלו על סוסיהם ורכבו לעבר ארמון המלך.

העיר התעוררה בינתיים לחיים הרגילים, אנשים התחילו לצאת לעיסוקיהם היום יומיים. כשראו את ההתקהלות של הגדודים התורכים, חזיון נדיר ולא שיגרתי, וכשראו את הדם המציף את הרחוב נבהלו אנשי העיר. השמועה עברה מפה לאוזן וכל העיר נרעשה. בני העיר היו מפוחדים כי חשבו שעתה יבצעו הגדודים התורכים הפיכה ואנשים ישלמו בחייהם. אבל הגדודים התורכים התארגנו בחטיבות מסודרות, התקינו את בגדיהם ואת סוסיהם והתייצבו בכיכר הגדול מול הארמון. אנשי הגדודים התורכים היו מודעים היטב לפשע האיום שביצועו בהורגם את האיש הבכיר בממלכה ונאמנה של הגבירה. הם ידעו שהעונש לא יאחר לבוא.

האִמאם אלמֻסתַנצִר התחבט בינו לבינו. מצד אחד ידע שאמו תכעס מאוד על רצח האיש האהוב עליה, וגם ידע שהיא מצפה שיעניש את התורכים בעונשים חמורים. מן הצד האחר חש האִמאם הצעיר הקלה גדולה על שנפטר מעולו של השליט היהודי איש אמוניה של אמו. הוא ידע שזהו הרגע שבו ייפטר מעולה של אמו ויצא לשלטון עצמאי. הוא לא חש כל צער על מותו של אברהם. אמנם היו לו רגשי חיבה אל האיש, אך רצונו לשלוט באופן עצמאי ולא להיות נתון יותר להחלטותיו של אברהם, גבר. הוא הציץ אל הכיכר מחלון נסתר וראה את הגדודים התורכים עומדים במשך שעות ארוכות תחת השמש הקופחת באחד הימים החמים ביותר של השנה. הוא החליט לתת להם להתבשל במיץ של עצמם, בצפותם לעונש החמור ששיערו שינחית על ראשם.

כשהשמש היתה בשיאה שלח האִמאם אחד מבכיריו לצאת לפתח הארמון. כשהאיש נראה בפתח הארמון הושלך הס מתוח בכיכר. ציפיה דרוכה מתחה את עצביהם של כל הצופים במחזה.

הפקיד הבכיר פתח ושאל: האם אתם, גדודי התורכים, נאמנים לאדוננו האִמאם? נשמעה שאגת כן! מאלף פיות. האם אתם מודים באשמה? האם רצחתם את הואסִטה אִבּרהים התֻסתַרי? שאגה נוספת לחיוב נשמעה שוב. האם אתם מתחרטים על הרצח? כן! שאגו אלף פיות. בשם האִמאם, אני מצווה עליכם להתפזר לגדודיכם ולחזור למשכנותיכם.  שאגה גדולה של אישור ושל שמחה פרצה מאלף פיות והגדודים התפזרו איש לבסיסו.

בני משפחתו האבלים של אברהם אספו את שרידי גופתו. הם הניחו את השרידים על מיטת אפיריון בחדר השינה שלו, כהכנה לקבורה. למראשות המיטה הניחו כנהוג, שני נרות דולקים. לעת ערב נשבה רוח קלילה מהנילוס והניעה את הוילונות שהיו תלויים סביב האפיריון. האש מן הנרות אחזה בוילונות ועד מהרה התלקחה ללהבה גדולה. כל החדר עלה בלהבות והארון וכל אשר בו נשרף.

י. גורלו של חסד

חסד, האח הבכור, חשש לגורלו. כשראה את התנהלות האִמאם לאחר רצח אחיו חשב שגם גורלו נחרץ. מתוך מצוקה כתב לאִמאם מכתב והציע לו את כופר נפשו בסכום של 200 אלף דינר. אבל האִמאם, ברגע של גדלות נפש, זימן אליו את חסד, קרע לנגד עיניו את המכתב ואמר לו שאין לו מפני מה לחשוש וכי חייו בטוחים. כשנרגעו הרוחות, והאבל אל מות אברהם הסתיים, זימן שוב את חסד וגם את בנו של אברהם, חסן, ומינה את שניהם לתפקידים בכירים בממשלו. הגבירה הסודנית האבלה על מות אדוניה ואהובה, לחצה על בנה, והוא פיטר את הוזיר אלפַלאחי והוציא אותו להורג.

חסד, איש הכספים ויד ימינו של אחיו, היה עסוק בעיקר בענייני הקהילות היהודיות בארץ ישראל ובמצרים. עצם היותם קראים לא הפריעה לאחים להשתדל למען אחיהם הרבניים, וגם היהודים הרבניים הרבו לנצל את קשרי התֻסתַרים עם השלטון כדי להשיג הטבות והקלות. הנהגת היישוב היהודי בארץ ישראל, הישיבה והעומד בראשה, הגאון, נהגו לכתוב מכתבי בקשה אל חסד, כדי שהוא יעביר את בקשותיהם אל אברהם. הגאון שלמה בן יהודה כתב לחסד: 'אדוני הזקן האדיר, עם ישראל מחזיק לו טובה, כי הוא מתעסק בכל טרחנו ומחזיק ברסנו של השלטון בכל יכלול לעזרנו, וכמה הוא אוהב שלום עמנו, ברית שלום יתן לו היושב במרומים, לו ולכל זרעו'. אחרי מאורעות הדמים שהתרחשו בארץ ישראל בין השנים 1029-1024, רבץ על הישיבה חוב גדול של כספי מסים שיד יהודי ירושלים לא השיגה לשלם. השלטונות לקחו שניים מאנשי הישיבה בתור ערבים. אסירי החוב נכלאו בבית האסורים אשר בדמשק, והגאון הריץ מכתבים לכל מי שחשב שיכולים לעזור. הוא תלה את יהבו בעיקר באחים התֻסתַרים וחשב שהם היחידים שיכולים לעזור הן בשל הונם הרב והן בשל קירבתם לחצר המלכות. הפניות אל חסד היו כה רבות עד כי לא יכול היה לעמוד בכולן ולעתים נאלץ גם לאכזב את הפונים אליו. אבל בכל פעם שנערכה מגבית במצרים לטובת יהודי ארץ ישראל, היו האחים התֻסתַרים בראש רשימת התורמים. בכל ענייני הקהילות היהודיות עסק חסד.

אחרי הריגת אחיו, אברהם, נשאר חסד על כנו בתפקידו בתור הפקיד הממונה על ענייני ארץ ישראל. הרצון לנקום את רצח אחיו בער בו. הוא היה מודע היטב למניעיו של אלמֻסתַנצִר לחסוך ענישה מהגדודים התורכים. העובדה שרוצחי אחיו לא נענשו הדירה שינה מעיניו. למרות תפקידו הבכיר בממשל גבר הרצון לנקמה על הרצון לשמור על מעמדו. כשנפלה לידו הזדמנות, מיהר לנצל אותה.

מקורבו של חסד, אליאזורי, נולד בכפר קטן, יאזור, ליד יפו, למשפחתו של יורד ימים צנוע. בזכות כישרונותיו ואישיותו עלה למעלת הקאדי של ארץ ישראל, אחר כך התמנה להיות הקאדי של מצרים, ומשם הדרך נסללה לפניו, בהמלצתו של חסד התסתרי להתמנות הוזיר של אלמסתנצר והממלכה כולה.

בראשית דרכו ניסה להיטיב את מצבם הכלכלי של נתיניו. לצורך זה מכר את כל עודפי התירס של הממלכה במחיר הנמוך ביותר, במקום לאגור אותם ולמכור אותם במחיר מופרז כדי למלא את אוצר המלך. המעשה שנעשה מתוך כוונה טובה הניב תוצאות חמורות. הנילוס לא גאה באותה שנה, היבולים לא צלחו, התירס אזל מהשוק ואוצר מלך התרוקן. המגפה שבאה בעקבות הבצורת הפילה חללים רבים. במצוקתו פנה הוזיר לקיסר הביזנטי לספק חטים לאוכלוסיית מצרים, על סמך הברית שהיתה כרותה ביניהם. אבל מערכת היחסים בין מצרים לבין ביזנטיון לא היתה במיטבה: הקיסר קונסטנטין התשיעי מונומכוס מת בשנת 1055 ואת מקומו תפסה העוצרת תיאודורה, שהיתה מודאגת מאוד מעלייתם של הסלג'וקים במזרח, ולא שעתה לפניות המצריות.

אלמסתנצר החליט לשלוח יד באוצרות כנסיית הקבר, שאך זה עתה שוקמה מההרס שהמית עליה אלחאכם.

אליאזורי ניסה לתקן את המצב. הוא ניצל שנת גאות של הנילוס, והודיע על רפורמה לטובת האיכרים. הוא אסר על סוחרים לקנות את היבולים בשדה לפני הקציר ולהאמיר את המחירים, ואגר את כל היבול השנתי האסמים גדולים לטובת האוכלוסייה. אבל מעשיו הנכוחים לא כיסו על העוולות שביצע, בעיקר כלפי האוכלוסייה הנוצרית, הקופטים. בתואנות שוא כלא את הפטריארך והבישופים, ציווה על הרס הכנסיות והטיל מס כבד על כל הקופטים.

בין הממשל הפאטִמי לבין הממשל העַבִאסי ששלט בבגדאד היה מאבק תמידי. זירת המאבק היתה בעיקר בארץ ישראל וסוריה, האזורים שחצצו בין שתי הממלכות. בצפון סוריה ישבו שבטים בדווים צפוניים שלקחו חלק במאבק הזה לפי העניין, פעם לטוב צד זה ופעם לטובת צד אחר. בין השנים 1029-1024 השתתפו השבטים הללו, בהנהגת צאלַח בן מִרדאס, במרד נגד הצבא הפאטִמי. בנו של צאלַח, תַ'מאל, המשיך להנהיג את המרד. המושלים הפאטִמים של דמשק ושל חִמץ ביקשו לדכא את המרד הזה בעזרת צבא פאטִמי שהגיע ממצרים. תַ'מאל השתלט על חַלַבּ וישב בה והצבא הפאטִמי בראשות מושל דמשק, נאצר אלדַולה, ניסה להכניעו. אך הניסיון כשל. אבל תַ'מאל הבין שסיכוייו להחזיק מעמד לזמן ממושך אינם רבים, ושלח שליח למצרים לנסות להתפייס עם אלמֻסתַנצִר. זאת היתה ההזדמנות שלה חיכה אַבּוּ נַצר חסד. השליח הגיע אליו בתור הפקיד הבכיר הממונה על ענייני ארץ ישראל. חסד קשר איתו קשרים והביא להתפייסות המקווה בין אלמֻסתַנצִר לבין תַ'מאל. אולם מיד לאחר חתימת הסכם הפיוס ביניהם, בעידודו ובתמיכתו של חסד, שלח תַ'מאל צבא לכבוש מידי הפאטִמים מקומות בצפון סוריה. צבאות תקף גם את חִמץ, הכה את חיל המשמר הפאטִמי שהיה בה והרג את המושל.

הוזיר הפאטִמי האשים אז את חסד שבהעמידו פני מתווך ריגל למעשה לטובת תַ'מאל וכל מה שביקש לא היה אל לנקום את רצח אחיו. ואמנם, נתפסו מכתבים מאת תַ'מאל אל חסד התֻסתַרי שהוכיחו לכאורה את דבר הקשר. האִמאם ציווה, תפסו את חסד והוציאו אותו להורג בעינויים בקיץ של שנת 1049.

 

אפילוג

לאחר מותם של שני האחים התֻסתַרים, אברהם וחסד, המשיך עוד אלמֻסתַנצִר למשול שנים ארוכות, עד למותו בשנת 1094. השפחה הסודנית הקטנה, שקנה אברהם בשוק העבדים, שפחה שהפכה לגבירת הממלכה, אמו של האמאם, נעלמה מדפי ההיסטוריה ולא נזכרה עוד  בכתובים. היא ששלטה ביחד עם אדונה ואהובה אברהם על הממלכה הפאטמית כולה, לא עוד ראו צורך לכתוב עליה לאחר שבנה נטל את מושכות השלטון בידיו והביא למצרים שלום ושגשוג.

 

סוף

לקריאה נוספת:

התסתרים – מ' גיל, התסתרים; המשפחה והכת, המכון לחקר התפוצות, אוניברסיטת תל אביב 1981.