היושבת על הנילוס ז
יט
ברציף פגשתי את מוחסן בן חוסין, פקיד הסוחרים. הוא היה טרוד במתן הוראות לעובדים שארזו את משואי הפשתה הגדולים במחסן שליד הרציף. סבלים שחומים חשופי גוו התרוצצו רצוא ושוב, עומסים את המשואים הכבדים על ראשם ופורקים אותם אל הרציף. שם העבירום אנשי צוות הספינה אל הסיפון התחתון. הספינה העמוסה לעייפה שקעה כמעט עד שפתה במים. הוא עצר בעבודתו ושמח לראותני. משמע את מבוקשי הרצינו פניו: 'אינני מיעץ לך לערוך כעת מסע על פני הנילוס. רבות הסכנות האורבות למסע אשר כזה. הרוחות חזקות ופתאומיות. הסירות תמיד עמוסות מידי. אנשי הצוות לא תמיד אפשר לבטוח בהם, וגם שודדים אורבים בדרכים. עדיף לדעתי לערוך את המסע הזה על גבי חמורים. אני מכיר את בעל החמורים המשכיר את שירותיו לא רחוק מכאן. אשמח ללוותך אליו'.
היססתי. מאוד חשקה נפשי בשייט על הנילוס. המים הכהים הזורמים בנחת משכו אותי אליהם. רציתי לנער את מוחי מכל המחשבות הטורדות והמעיקות. 'שייט של כמה שעות בלבד לא יכול להיות עד כדי כך מסוכן, עניתי לו. 'הספינה הזאת יוצאת לאלכסנדריה בעוד שעה בערך. לך הבא את בני משפחתך לכאן. הם יקחו אתכם עד לקַליוּבּ. המסע יעלה לך עשרה דִרהֶם שאותם תתן בידי ראש הצוות של הסירה לפני רדתכם ליבשה. אל תיתן לו אותם קודם לכן', התרה בין מוחסן, 'לעולם אינך יודע מה זוממים הם'. הפנינו שנינו מבטינו אל עבר הספינה ואנשי הצוות חשופי הגוו המתרוצצים על סיפונה. 'טוב ויפה', עניתי לו ופניתי לעבר ביתי.
לאחר שעה כבר היינו ארבעתנו על הסיפון העליון. ספן חסון התיר את החבל שקשר את הספינה אל הרציף. דַלאל הניחה את כף ידה הקטנה בידי. בִּשר התרוצץ על הסיפון ועיניו בכל פינה. סורורה, עטוייה היטב בגלימה גדולה, ישבה לצדי, פניה מכוסים ברעלה שקופה ועיניה מושפלות כיאות. המפרשים העשויים בד גס וחזק הונפו ובטנם התנפחה מייד ברוח העזה. הרגשתי כיצד קל עלי לבי לפתע. כל המועקות של החודשים האחרונים כאילו נשרו מעלי. הרוח נשבה בפני. עצמתי את עיני והתמסרתי לליטופה התובעני. הספינה החליקה במהירות על פני המים. דַלאל השמיעה קריאות התלהבות ואת בִּשר לא ניתן היה לראות. הספנים עברו על פני הסיפון הלוך ושוב ונעצו בנו עינים רעבות. אך אולי כל זה נדמה לי בגלל דברי האזהרה של מוּחַסִן. חוץ מאתנו היו עוד שלושה סוחרים על הסיפון. פניהם היו מועדות לאלכסנדריה. השמש היתה במרום הרקיע. יום ששי בשבת. עד כניסת השבת כבר נהיה בקַליוּבּ. שם נרד כולנו. גם הסוחרים התכוננו לרדת בקַליוּבּ ולעשות בה את השבת. בבוקר יום ראשון בשבוע ימשיכו בדרכם לאלכסנדריה. ההפלגה עברה כחלום. התמכרתי כולי לליטוף הרוח ונעצתי עיניים מהופנטות במים החולפים במהירות על פני. לאחר ארבע שעות עגנה סירתנו ברציף הסחורות על גדת הנילוס בקַליוּבּ. ראשנו סחרחר והרציף מתנועע מתחת לרגלינו, ירדנו ולקחנו עמנו את צרורותינו ואת שני ילדינו, בִּשר מקפץ מלפנים ואת דַלאל שנרדמה בינתיים נשאה סורורה בזרועותיה. כשהנחתי ביד ראש הצוות את הדִרהֶמים, התביישתי להביט בפניו צרובי הרוח על שהטלתי בו חשד שווא.
עיר קטנה ונעימה היא קַליוּבּ. דודותיה הזקנות של סורורה גרו בבית קטן בעיבורה של העיר. צעדנו בסמטאות הצרות והנפתלות. סורורה לא ביקרה שנים רבות אצל דודותיה, אך זכרה היטב את הדרך אליהן. מה שמחו השתיים לראותנו, ולא עייפו מחבק את הקטנים שוב ושוב. בבית הכנסת הקטן חלקו לי אנשי הקהילה כבוד רב וביקשוני לעבור לפני התיבה. שמחתי להפגין בפניהם את קולי ופיוטי. דודותינו התכבדו בנו ופני כולנו זרחו. חשתי מאושר כפי שלא חשתי זה זמן רב. התבוננתי בסורורה שלי מפוייס ונינוח. גם היא הפזילה אלי מבטים מבטיחים.
באותו לילה רווינו דודים כפי שידענו בימי נישואינו הראשונים. עונג וחמדה היו מנת חלקנו בלילה ההוא וגם בשבת שלמחרתו. יצאנו בבוקר לאחר התפילה לשוטט על גדת הנילוס. נשאנו עמנו את סל המזונות וישבנו בפינה מוצלת. רוח חרישית נשבה ורצי כסף זהרו על פני המים הכהים. לא זכרתי את אסתר ביגונה, לא זכרתי את הגאון המתייסר, לא זכרתי את שוק הבשר, את אפרים הנאבק על מנהיגותו, לא זכרתי דבר וחצי דבר. היית עם משפחתי, שלם ומאושר, וידעתי כי שמח בחלקי אני ודבר אינני חסר.
מהו אושרו של אדם ומהם חייו. 'בבוקר יציץ וחלף, לערב ימולל ויבש'. בקיץ של שנת אלף שלוש מאות ארבעים ושבע לשטרות תקפה את עירנו מגפה גדולה. האנשים נשטפו גלי חום וזיעה הציפה את גופם והותיר אותם חסרי אונים. אז התקיפו אותם גלי קור וצמרמורת אחזה אותם, כך יומם ולילה ללא הפוגה. שום תרופה לא העלתה להם מזור. בכל בית היו מוטלים כמה חולים, ורבים מתו במגפה ההיא. רק ברובע שלנו מתו בכל שבוע עשרה או שנים-עשר איש. כמעט בלתי ניתן היה לטפל בקבורתם בצורה הולמת והפעילות בקהילה נפסקה כמעט כליל. פוסטאט כולה רבצה כמו חיה פגועה, מלקקת את פצעיה ושואגת מכאב. בצהרי אחד מן הימים הסחופים הללו ניכרה תכונה מיוחדת ברחבת ארמון האִמאם. החיילים התורכים של משמר המלך, עטויים במדיהם המיוחדים, ניצבו הכן סביב הארמון כמתוך חשש למהומות ולמרידות. עד מהרה נפוצה השמועה בכל רחבי פוסטאט. האִמאם אלט'אהִר מת במגיפה. הסודנית היפהפייה מיהרה לאסוף סביבה את הגדודים הסודניים של צבא האִמאם, ובטקס חפוז הכתירו את בנה בן השבע בתור האִמאם אלמוּסתַנסִר. אנשי העיר היו עסוקים מידי בטיפול בחולים ובקבורת המתים מכדי לתת דעתם על התמורות המתרחשות לנגד עיניהם. כשהקיצו יום אחד מן הסיוט, עם חלוף המגיפה פתאום, כפי שהחלה, גילו ששולט עליהם ילד בן שבע, המשמש כשליט בובה בידי אמו השחורה המוקפת בגדודים של חיילים סודניים.
עד מהרה חשנו גם אנו, היהודים, בשינויים ובמשמעותם. השמועות רחשו מידי יום בשווקים, בחנויות, ברחובות, בבית הכנסת, בבית המרחץ. כל יום הוליד שמועה חדשה, מפתיעה יותר מקודמתה. בבית המרחץ, מוקף גברים עירומים וריחניים הסרוחים על דרגשים נמוכים בתוך אדי הקיטור המהבילים, שמעתי את החדשות האחרונות: אברהם התוּסתַרי, בעליה שלעבר של השפחה הסודנית, היום הגבירה, האיש שמצא אותה, קנה אותה, ומן הסתם גם אהב אותה, נקרא על ידי הגבירה אם המלך אל הארמון, והיא מינתה אותו לעמוד לצידה, להיות איש סודה, המביא והמוציא בכל פעולותיה.
עוצמת השלטון שריכזו מעתה האחים התוּסתַרים בידיהם היתה רבה. חסד, האח הבכור, היה הכּאתִבּ, הפקיד הראשי של שר הגייסות בארץ ישראל, הוא אַנוּשתַכּין אלדִזבִּרי התורכי, והשפעה עצומה היתה לו בכל הנוגע לענייני ארץ ישראל וסוריה. גאון ארץ ישראל היה תלוי בו מעתה כמעט תלות מוחלטת בכל הקשור למגעים עם השלטונות. כשהתמנה חסד להיות ראש היהודים, הרַאיס אַליַהוּד, לא היה דבר גדול, או קטן, שלא הובא לפניו. אברהם התוּסתַרי, מעתה איש סודה של אם האִמאם, נאלץ לתמרן את דרכו לצמרת בעדינות וברגישות, במשחק הכוחות שהתנהל החצר הפאטִמית, בעיקר בין שלושת המרכיבים העיקריים בצבא השכיר, הם גדודי הסודנים, הבֶּרבֶּרים והתורכים. עושרם העצום של האחים וקשריהם המסחריים בכל העולם הבטיחו את מעמדם הפוליטי, ושניהם ניקזו מעתה אליהם כמעט את כל פעולות החצר.
כשנקפו הימים שמתי לבי לכך שמשחק הכוחות בקהילה שינה את כיוונו. דומה ששני היריבים העיקריים של אפרים בן שמריה, הלוא הם שמואל בן אבטליון ויפת הלוי בן טוביה, שוב לא היוו מכשול כל שהוא. שניהם הסתפקו, ככל הנראה, בתארים שקיבלו שוב לא הציבו מוקשים בדרכו של אפרים. אולי ראו כי המשחק אינו צולח בידם, נוכח התעצמות המאבק מן הצד הבבלי. גם סהלאן בן אברהם הרפה במידה רבה מן המאבק על ראשות הקהילה. דומה כי נושאים אחרים העסיקו אותו. לבו היה נתון למאבק הגדול יותר העומד להתחולל, וגם לענייניו האישיים. אפרים בן שמריה היה מעתה המנהיג הבלתי מעורער של קהילת פוסטאט כולה, והכל הכירו בכך. בתור יד ימינו ועוזרו הראשי בבית הדין, נהניתי גם אני ממנהיגותו החזקה ללא פשרות. אנשים כבדוני, שאלו בעצתי, חיפשו את קירבתי. כבוד קיבלתי, אבל הכנסותי נשארו זעומות למרות עיסוקי הרבים בשרות הקהילה. לא אחת שאלתי את עצמי בתחושת עלבון חריפה מתי אקבל שכר הולם תמורת שרותי לקהילה ולפטרוני. תחושת החדווה והאושר שחשתי בקליוב קצרה היתה, וחיש מהר חלפה. אשתי הרתה כתוצאה מליל הדודים היחיד שרווינו והריונה היה קשה עליה. היא כחשה ונשמה בכבדות. פניה צהובות היו ועיניה שקועות. הזעקתי אליה את הרופא שלמה הזקן מטראבולוס, שעדיין שהה בפוסטאט. הוא בדקה ארוכות ואמר שמצבה הגופני ירוד מאוד, רשם לה תרופות אחדות וציווה אותה להרבות במנוחה. אך סורורה חסרת מנוחה היתה. בימים היתה עסוקה במלאכת הבית ובלילות הסתובבה אנה ואנה ולא נרדמה. גם אני הייתי מתעורר לעתים תכופות באמצע הלילה ושמע את קול צעדיה העצבניים הלוך ושוב.
השמועות מארץ ישראל לא בישרו טובות. נתן בן אברהם הלך ורכש לו קהל תומכים ברמלה, מקום מושבו, ותומכיו הפיצו שמועות פלסתר על הגאון שלנו. גם בפוסטאט היו לנתן חסידים רבים שלא היססו לדבר סרה בגאון ולשבח את נתן, אב בית הדין של הישיבה, שמוצאו כידוע ממשפחת גאונים ותיקה בארץ ישראל, בעוד שהגאון שלמה בן יהודה, אלפאסי, ממשפחת גאונים שמוצאה במַגרִבּ. לעתים תכופות הייתי פוגש את סהלאן בן אברהם, שבא לשבת בדין בבית הדין שלנו, כפי שהוסכם, תמיד בחברת שני דודיו, סעדיה ואהרן. באחת מפגישותינו עצר אותי סהלאן והזמינני במאור פנים לחתונתו. שמחתי בשמחתו. הגיע הזמן שיעשה לביתו. כשהתרחק אמרתי לדודו אהרן: 'זמן רב לא נפגשנו ולא שוחחנו. אנא בוא לביתי הערב ונשוחח'.
לעת ערב, לאחר הארוחה, ישבנו בחצר הפנימית של ביתי. סורורה פרשה למשכבה. יגעה היתה מן הארוחה ומן האורח. אהרן ליטף את ראשו של בִּשר בני והאזין בסבלנות לפטפוטיה של דַלאל הקטנה. 'אשתך חולה מאוד', אמר לי בדאגה, 'האם מבחין אתה מה רע מצבה?'
הרכנתי ראשי. האמת ניתנה להיאמר שלא נתתי דעתי עליה יתר על המידה. רק לאחר הערתו של אהרן נזכרתי שבימים האחרונים נפלו פניה מאוד, גופה כחש, והריונה בלט נוכח צנימותה ושקיפותה. 'אזעיק שוב את שלמה הזקן הרופא', אמרתי לו בקול אשם, ' הוא עומד לשוב לביתו בקרוב. עלי למהר ולקרוא לו לפני לכתו. כן, אעשה זאת מחר.'
התרווחנו על מושבינו. לבקשתי סיפר לי אהרן על ארוסתו של סהלאן. 'בת למשפחה עשירה ומיוחסת. הלוא מכיר אתה את אביה, יוסף בן עמרם השופט, ואת אחיה יעקב'. הנעתי בראשי לחיוב. את שניהם פגשתי לעתים בבית הדין, כשבאו לחתום על שטרות של סהלאן בן אברהם. 'עמרם היה אחד מנכבדי העיר סִגִ'למאסה שבמַגרִבּ, לפני שהחליטה המשפחה לעקור לפוסטאט. עשירים גדולים הם. הנדוניה שתביא אתה הכלה על פי הסכם הנישואין, מגיעה לסכום הכולל של 240 דינרים', אמר אהרן בגאווה והביט בי.
שרקתי בהתפעלות. סכום מופלג ביותר. לעושרו של סהלאן יתוסף מעתה גם רכשו משפחת אשתו. אם יחליט לחדש את המאבק על ראשות הקהילה, יסייעו לו קשריו המשפחתיים החדשים. הבטתי בשאלה באהרן. הלה ניחש את מחשבותי וענה לשאלתי שלא נשאלה:
'הסר דאגה מלבך. סהלאן עסוק עתה במערכה שמנהלים נגדו אנשי קהלו שלו, קהל הבבליים. אלמונים הפיצו מכתבי פלסתר על סהלאן והתקיפוהו על שאינו עושה די לקידום מעמדם של הבבליים בפוסטאט. אפילו את תמיכתו של חסד התוּסתַרי הצליחו לגייס והוא מחמיץ פנים עתה לסהלאן'.
חייכתי חיוך דק של שמחה לאיד, אך הבלעתיו מיד, כדי לא לפגוע ברגשותיו של אורחי. אהרן מהיר ההבחנה חש בחיוכי ולתדהמתי נענה לי בחיוך גם הוא:
'אתה חושב מן הסתם כי נעשתה כאן מידה מסוימת של צדק. מכל מקום, סהלאן מגייס את תומכיו הנכבדים. הוא הריץ מכתבים לרב האיי גאון פומבדיתא וליחיזקיהו ראש הגולה. כידוע לך דניאל בן עזריה נמצא עתה במהדייה לרגל עסקיו, וגם אליו כתב סהלאן וביקש את תמיכתו. בינתיים ענה לו רק יחזיקיהו שחיזק אותו בדברים נמלצים וביקש ממנו שישלח שאלות אליו, ולא אל גאון פומבדיתא'.
'אם בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו אזובי הקיר', ציטטתי באירוניה. 'שם בבבל הם נלחמים על השלטון בעולם, ופה בפוסטאט, אנחנו נלחמים על השלטון בעיר.'
חתונתו של סהלאן נערכה ברוב עם והדר. כבר בבוקר נחתמה הכתובה בבית הכנסת שלנו. ישבתי בלשכת הדין לצד הצדדים המתחתנים וראיתי בחתום אהרן החזן על הכתובה. כשרציתי לגשת לדלפק ולחתום גם אני, נשמע קול רעש ומהומה בחצר, ועד מהרה נכנס נער מנערי רחוב השלשלת, נושם ונושף ופלגי זיעה ניגרים ממנו. ידעתי מיד כי עלי לחוש לביתי. סורורה שלי גוועת למוות ועלי להיות בקרבתה. רצתי מהר ככל שיכולתי. על יד משכבה ישבה גיסתי בוכייה. הרופא כבר עזב לטראבולוס. לפני צאתו לחש באזני כי קצרה ידו מהושיע. גיסתי עזבה את החדר בם בואי ונשארתי לבדי ליד מיטת אשתי הגוועת. היא היתה מכוסה ביריעת בד דקה, ובטנה בלטה כלועגת לנו לשנינו. גם הוולד שבבטנה יגווע ביחד אתה. ליטפתי את שערה. היא לא פקחה את עיניה. שפתיה חרבות היו ופעורות, ונשימתה יצאה קלה כפרפר ביניהן. חשבתי על כל העונג שהרוותה אותי, על שעות הלילה היפות שבילינו יחדיו. חשבתי על חיי הבדידות המצפים לי מעתה, חשבתי על שני ילדי המתייתמים מאמם. עיני זלגו דמעות ללא קול. כך שיבתי שעות ארוכות, לא חש ולא מרגיש. כנראה נפלה עלי תרדמה טרופה. כשהתעוררתי ראיתי מבעד לצוהר הקטן שהאפלה כבר ירדה על העיר. אחי ישב על ידי ושמר את שנתי. הבטתי על סורורה. ראשה היה מכוסה. היא גוועה בשנתה ובשנתי. נותרתי בודד ומטופל בשני ילדים. הרכנתי ראשי ואחי מנצור אמר לי בקול מעודד: 'אל תדאג לילדים. אשתי תטפל בהם כמו שהיא מטפלת בילדיה. עליך לדאוג לעצמך. עליך להמשיך בעבודתך ובפעילותך מייד לאחר תום ה'שבעה'.
לא עניתי. חבקתי את עצמי בזרועותי, התנועעתי קדימה ואחורה בקינה חרישית ובכיתי בלבי על האישה שאהבתי כל כך, על שנות הניכור שהיו בינינו, על עצמי, על עוניי, על רגשות המרירות והקיפוח שאינם חדלים להטרידני. בכיתי את כל הבכי שהיה אצור בלבי שנים הרבה. בכיתי ובכיתי.
למחרת באו אנשי הקהילה, לאחר שהכינו את גווית אשתי והניחוה על המיטה העשויה לדבר. יצאנו ללוותה לבית הקברות המרוחק. המסע עבר עלי כחלום בלהות. לא חשתי ולא הרגשתי דבר. ראיתי את שני ילדי מובלים על ידי מנצור ואשתו. לא הצלחתי למצוא בעצמי את הכוח לקחת אותם בזרועותי. כה חמלתי על עצמי, כה ביכיתי את עצמי. חשתי יתמות חונקת אותי. אני נותרתי היתום והנעזב. גררתי רגלי במסע הארוך כאילו כפאני השד. בערב עליתי וישבתי ליד המיטה שעליה מתה. בכיתי ובכיתי עד כי לא נותרו בי עוד דמעות. טרם עלות השחר פסקתי מבכי והבטתי סביבי. אור חווריין שלח קרניים מהוססות מבעד לצוהר הקטן ונגה על פני. דמעותי יבשו, לא נותר בי עוד בכי. ידעתי כי עלי לשוב למלאכתי ולפתע חשתי את עצמי מטוהר וקל. הלכתי למיטות ילדי הישנים והבטתי בהם. דלאל חייכה מתוך שינה, ואז ידעתי כי מחר אקום ליום חדש.
למחרת קמתי, לבשתי בגדים נקיים, וישבתי לקבל את פני המנחמים שבאו לביתי במשך כל שעות היום. נחמה פורתא היתה לי כשראיתי שרבים המחפשים את קירבתי ובאים להביע את תנחומיהם. באו כל נכדי הקהילה. בא גם סהלאן, החתן הטרי, ולחץ את ידי. ברכתיו לנישואיו, ואהרן שליווהו, אמר בלחש: 'החתונה יפה היתה עד מאוד. צר לנו, אחינו, שאשתך נפטרה עליך, יתן לה הקדוש ברוך הוא מנוחה נכונה, ולך חיים ארוכים ושלווים. כולנו מחכים לך שתשוב לפעילותך ולעבודתך. חזק ואמץ'.
כ
בתשרי ד'תשצ"ט, היא שנת אלף שלוש מאות ארבעים ותשע לשטרות, פרצה הסערה וערערה את כל בית ישראל עד היסוד. הפרטים הגיעו אלינו לפוסטאט אחד לאחד. כל צד דאג להריץ מכתבים ולספר את גירסתו. אני שמעתי פרטים מכאן ומכאן ועד מהרה הצטיירה התמונה במלואה לנגד עיני. משנתברר לגאון שיריבו נתן בן אברהם עומד לעשות מעשה, החליט להקדימו. הוא שלח את אברהם בנו לדמשק, למושב הכּאתִבּ הפאטִמי. הלה חזר משם עם פקודה חתומה המאשרת מחדש את מעמדו של שלמה בן יהודה בתור גאון ארץ ישראל. אז כינסו הגאון ובנו את הציבור לבית הכנסת הרבני הגדול שברמלה. אברהם בן הגאון נשא בפני הציבור דרשה, בנוכחות יוסף הכהן בן שלמה הגאון הקודם, שהיה 'חמישי' בישיבה. משם עלה כל הציבור לירושלים לחג בסוכות. ביום הושענא רבה עלו כולם להר הזיתים ושם תקעו בשופרות בנוכחות הגאון שלמה בן יהודה. אחר כך הכריז הגאון חרם על 'כל מי שיבזה את מועדי ה", נוסח חדש שמעולם לא נשמע כמוהו, כדי לא להסתבך עם השלטונות שאסרו את השמעת החרם המסורתי על הקראים. חסידי נתן בן אברהם, שבאו גם הם בהמוניהם לעצרת, ובראשם בני משפחת שֻוַויע, משפחת גדולה ועשירה, התנגדו לנוסח החדש. הם ניגחו את הגאון בקריאות בוז ובהאשמות קשות כגון לקיחת שוחד וניצול כספי ההקדש למטרות פרטיות. עד מהרה התפתחה שם תגרה אלימה. חסידי שלמה בן יהודה תקפו את אבי משפחת שֻוַויע במכות ונשכו את אצבעו עד העצם. לאחר חילופי מהלומות קשים התפזרה העצרת. למחרת בשמיני עצרת התכנסו חסידי שלמה בן יהודה, והוא הכריז הפעם את הנוסח המקובל של החרם על מי שמערבב 'כלי בשר בחלב'. הציבור הסוער והמשוסה הביע התנגדות רעשנית למתרחש. חסידי נתן בן אברהם הקימו מהומה גדולה. על כן התכנסו רבים מעולי הרגל בביתם של בני שֻוַויע, הכריזו על נתן בן אברהם שהוא גאון, וכתבו על כך זכרון דברים שחתמו בו הנוכחים. בשבת 'בראשית', היא השבת שחלה לאחר שמיני עצרת, התכנסו עולי הרגל בבית הכנסת ברמלה. שני הגאונים נכחו שם ועד מהרה התפתחה תגרת ידים. שלמה בן יהודה, שמאז ומעולם היה רודף שלום, החליט לפרוש מבית הכנסת כדי למנוע התערבות של השלטונות. הוא וחסידיו פרשו לבית הכנסת הקטן של הבבליים, ושם הכריז שלמה בן יהודה חרם על נתן ועל העוזרים על ידו. נתן בן אברהם, מצדו, נשא דרשה בפני חסידיו המשולהבים שנשאוהו על כפיים. מעתה היו לנו שני גאונים, שכל אחד מהם טען לחוקיותו ולבלעדיותו, וכל אחד מהם החרים את השני ותקף אותו כבלתי חוקי. הגאונים ותומכיהם, כל אחד מצדו, התחילו להריץ מכתבים לכל מי שיכול להשפיע בכל קהילות ישראל. לא היה מנוס מנקיטת עמדה, גלויה או מוסווית. השאלה הזאת ניקרה בראש כולנו השכם והערב. גם אנחנו בפוסטאט נחלקנו לקבוצות מתלהמות וניצות. אף אני, אבלי נשכח מממני לרגעים בלהט ההתרחשויות, ומצאתי עצמי עומד בתוך קבוצות מתווכחים מידי התכנסנו בבית הכנסת. כל המחלוקות הישנות צפו ועלו, ועד מהרה ניכרו שני מחנות ברורים של תומכים וחסידים, זה לכאן וזה לכאן. החלוקה היתה ברורה וצפויה למדי, אבל היו כמה שהפתיעו אותי ואת יתר בני הקהילה.
באופן בולט תמכו רוב אנשי קהל הבבליים, שמנהיגם בנושא זה היה לא אחר מאשר מבורך בן עלי בן עזרא, חותנו של נתן בן אברהם, בנתן בן אברהם. הגאון החדש, שלא חיכה זמן רב, החל מייד להפעיל את סמכותו החדשה ולחלק תארים. אחד התארים הראשונים שהעניק היה התואר 'ראש הקהילות' לחותנו העשיר. גם רוב הקראים תמכו בנתן בן אברהם, ובראשם האחים התוסתרים ודויד הלוי בן יצחק. זכרתי היטב את פגישתנו משכבר בעניין מינויו של שלמה בן יהודה ואת שתיקתו המוזרה. 'הדברים הולכים ומתבררים היום', חשבתי לי כשסקרתי לאחור את ההתרחשויות, אולם לא ידעתי שעדיין רב הנסתר על הגלוי. רק על ערש דווי, לאחר שנים הרבה, שמעתי את וידויו של פטרוני, אפרים בן שמריה, שעד אז מעולם לא חשדתי בו בהרהורי ספק נגד שלמה בן יהודה.
כמוהם תמכו בנתן בן אברהם עוד כמה מחשובי הקראים בפוסטאט כגון פרחיה 'ראש הפרק' בן מֻוַומל בן פרחיה השופט. לנתן בן אברהם היתה השפעה על ההמונים בזכות ייחוסו ובזכות המוניטין של תלמיד חכם שיצאו לו. אבל גם מעלותיו האישיות עמדו לו. זוכר אני היטב את שהותו בפוסטאט. הוא היה בקי ומנוסה ביחסי אנוש, וידע לטפח קשרי ידידות. ידידי אהרן החזן בן אפרים גילה את אזני כי נתן בן אברהם כתב אליו מכתב ידידות משכנע ביותר. בין השיטין הבנתי שאהרן, שקירבה משפחתית לו לסהלאן ולקהל הבבליים, תומך גם הוא, אולי לא פעיל, בנתן בן אברהם. לימים נתגלה לי כי סהלאן בן אברהם, שעד אז לא ראיתיו נוקט עמדה ברורה, היה פעיל מאוד במאבק למען נתן בן אברהם, ואף הפיץ למענו כתבי פלסתר נגד דניאל בן עזריה, בעל בריתו של הגאון שלמה בן יהודה. ככל שהלכו העמדות והקצינו, ואנשים ניצבו בגלוי בצד זה או אחר, הרגשתי מבולבל יותר ויותר. נאמנויות שהיו ברורות לי עד היום, לא נשאר מהן זכר. כשראיתי את השטרות שנכתבו מטעם בית הדין של נתן בן אברהם בפוסטאט, והם כתובים בעצם ידו של גאלִבּ, חתנו של אפרים בן שמריה, וגם חתומות על ידו, איבדתי את עשתונותי לחלוטין.
אחרי פורים התקבל בפוסטאט מכתב מאת הגאון החדש נתן בן אברהם. הוא תיאר את קריאת המגילה ברמלה: 'היה לילה שטרם נראה יפה ממנו. התכנסו באולם המושב בערך ארבע מאות איש ובקומה התחתונה יותר מהם, ולא נותרו לא רבני ולא קרא שלא היו נוכחים. אם כן היה דבר נאה שלא נראה כדוגמתו. הביאו אולי שלושים נרות 'אור יום' ויותר ממאתיים נרות, ובערך שלושים מנורות ועשרים נברשות, והיה העולם כולו אור. והיו נוכחים גם גויים. וקראו את המגילה בשלושים ספרים בערך, קריאה יפה. ולא היה נוכח איש בבית הכנסת של הבבליים, ואילו אצל הירושלמיים היו בערך עשרים ואצל שלמה בן יהודה אלפאסי פחות מעשרה. אולי מאתיים קראים היו נוכחים, כל איש נכבד שבהם. והתערבו מלמדי הקראים בין הבריות ושמחו האנשים בידידות שבדבר בנוכחות שתי העדות יחדיו. התפללתי על שתי העדות יחדיו ויצאו האנשים שמחים. והסכימו הבריות פה אחד שלא נראה פורים כדוגמתו של זה מימי אלקזאז, והיה הדבר יפה.'
את תגובת הגאון הזקן שלמה בן יהוד על פואים לא ניתן היה לקבל. שתיקה מוזרה שררה במחנהו, שתיקה שאווירה כבדה של תבוסה.
בפסח של שנת אלף שלוש מאות ארבעים ותשע לשטרות נפטר אדוננו ורבנו, רב האיי גאון פומבדיתא. אבל כבד ירד על כל בית ישראל, אוהביו ויריביו. לפני פטירתו הספיק רב האיי גאון לכתוב מכתב ארוך לסהלאן בן אברהם. הוא הבטיח לו את תמיכתו ואת תמיכת אבו נצר חסד התוסתרי, שאליו פנה הוא, רב האיי גאון, באופן אישי, כדי שיסיר את התנגדותו לסהלאן ויפעיל את השעפתו לטובתו. אהרן, דודו של סהלאן, שסיפר לי את דבר המכתב, ציין גם כי רב האיי גאון הביע נימה, זהירה אמנם, אבל וודאית, של זלזול בגאון ארץ הצבי, שלמה בן יהודה.
'אני מבין שתמיכתו היתה נתונה ליריבו של שלמה בן יהודה, נתן בן אברהם, שהולך וצובר עוצמה וכוח', אמרתי אני.
'רב האיי גאון נמנע מלהביע עמדה נחרצת, אבל ברמזים ברורים הביע אותה. סהלאן בן אחותי פעול על פי הנחיותו, ולא היה יוצא חוצץ נגד שלמה בן יהודה, לולא הורהו כך הגאון'. נענה לי אהרן.
'ידועה גם דעתו של הגאון נוחו עדן על דניאל בן עזריה', אמרתי מהורהר', 'או ליתר דיוק על אבי אבותיו של דניאל בן עזריה, על אבי המשפחה, בוסתנאי, ראש הגולה הראשון בימי ממלכת ישמעאל. הלוא היריבות בין גאוני פומבדיתא, אבותיו של רב האיי גאון, לבין זרע בוסתנאי, ידועה היא ומפורסמת'.
'ודניאל בן עזריה הוא בעל בריתו של הגאון שלמה בן יהודה, ויש אומרים כי הוא המועמד מטעמו לרשת את מקומו ולהיות גאון אחריו', המשיך אהרן את הרעיון.
שתיקה ירדה עלינו לרגע, מנסים לעכל את מעשה המרכבה הנרקם לנגד עינינו. ואז נזכרתי בעובדה נוספת:
'בעלי ברית נוספים לשלמה בן יהודה הם בני הגאון הקודם, יוסף ואליהו הכהנים. הם בוודאי חושבים כי לאחר מות שלמה בן יהודה, ייכנסו הם לנתיב הקידום של גאונים ואבות בית הדין של הישיבה. והנה גונבה שמועה לאזני שרב האיי גאון נהג ללעוג גם למשפחת הכהנים הזאת ולשלול את זכותה לגאונות'.
'ומה יעשו האחים הכהנים לכשיתברר להם בבוא הזמן שלא אחר מאשר דניאל בן עזריה, שעתה הם בעלי ברית עמו ועם שלמה בן יהודה, עומד לדחוק את רגליהם מן הגאונות?' שאל בלעג מר אהרן.
'הידעת כי הגאון החדש, נתן בן אברהם, מנסה למשוך לצדו את כל בעלי ההשפעה? שמעתי מספרים כי שלח שליח אל אברהם הכהן בן יצחק בן פֻראת, הרופא המהולל, שנמצא עכשיו ברמלה, והוא רופאו של המושל הפאטִמי שם. אבל אברהם הרופא התחמק מפני השליח ולא קבל את פניו. הלוא ידוע כי הוא מתומכיו הנאמנים של הגאון שלמה בן יהודה', לא הסתרתי את השמחה לאיד בקולי. ואהרן הוסיף:
'נתן בן אברהם ממשיך לחלק תארים בלי חשבון, כדי למשוך אליו אוהדים. למשל לסוחר נתנאל בן רַוח העניק רק לפני שבוע את התואר 'עזר הישיבה', והלוא אחת מן ההאשמות החמורות ביותר שחסידיו של נתן טופלים על שלמה בן יהודה היא ששלמה בן יהודה נהג בשרירות לב בחלוקת המינויים והתארים'.
'ומאשימים אותו כי מכר נכסי הקדש לצרכיו הפרטיים, ומנגחים אותו כי הוא מַגרִבּי ולא מאנשי ארץ ישראל'.
'אבל חסידי שלמה בן יהודה משתמשים באותן האשמות נגד נתן בן אברהם', אמר אהרן בלהט, 'אומרים עליו כי הוא הרס את ההקדשות, וחמור מזה, שלמה בן יהודה טוען נגדו כי ליקט חבורה גדולה של 'אנשים ריקים ופוחזים, שכר אותם בכספים ומלבוש ומאכל ומשתה' כלומר קנה את תמיכתם בכסף, ואז 'קמו שכיריו.. ויתפלל על עצמו ראש תועבה'. כאן לא התאפקנו שנינו ופרצנו בצחוק לעגני על משחק המלים המחוכם שהשתמש בו שלמה בן יהודה בהחליפו את התואר 'ראש ישיבה' בעלבון 'ראש תועבה'.
נרגענו והשתתקנו. מאז ומתמיד אהבתי את ריח הקרב, את המחלוקת, את להט היצרים שבפולמוס. רציתי לקחת חלק בכל מערכה, בכל פעילות. לראשונה בחיי חשתי בושה. המערכה הזאת יצאה מכלל משחק והיא מדיפה ריח דם. בצפרניים לטושות ניצבים שני היריבים וסוחפים אתם למערבולת את כל מי שנקרה בדרכם. שוב לא חשקתי לקחת חלק במתרחש. נפרדתי מאהרן ופניתי לדרכי.
ביתי ריק היה. עבורי ריק היה. מיטתי ריקה ויצועי חסר. בילדי טיפלה אשת אחי. קולותיהם וקולות בני אחי מילאו את הבית, אך עבורי מילאה אותו ריקנות. עם עלותי על יצועי לעת לילה גיששתי אחר גופה של אשתי, והמקום ריק היה, ריק וכואב, כמו החלל שנפער בנפשי. ניסיתי למלא את החלל בדמיונות ובהזיות על האשה שחשקתי בה כה, אסתר בת אפרים, אך משום מה נעלמה דמותה מנגד עיני רוחי. מאז אותו יום רחוק, ליד ערש מותו של בעלה, שוב לא ראיתיה. ספונה בביתה, מגדלת את ילדיה, משרתת את אביה ופניה לא ייראו בציבור. שמועה הגיעה לאזני כי מחפש אפרים להשיאה לבעל חדש. היה עלי לבוא לפניו, להציע את עצמי, לשלוח מליץ יושר שיליץ בעדי, לעשות מעשה. לא מצאתי בנפשי כוחות ורצון. נדמה היה שאשתי סורורה במותה נטלה עמה את כל חיוניותי, את כל לשדי לקחה עמה. שוב לא הציקוני חלצי, רק נפשי היתה בוכה עלי ללא קול.
סולימן שכני הטוב הבחין במצוקתי, ובוקר אחד עם צאתי מביתי, בא לקראתי ואמר לי: 'אדוני יפת, שכני ורעי, עיניך עצומות ואינך רואה. ילדיך צומחים וגדלים מול עיניך, ואינך מבחין. השנה בנך בִּשר יגיע לגיל מצוות. בני שלי צעיר ממנו בשנה, ואני מבקר מידי פעם בחדר הלימוד בבית הכנסת לראות בלימודיו ובהתקדמותו. מעולם לא ראיתיך שם. אינך מתעניין בבנך. חדל לך מאבל. יש לך בן , יש לך בת. בוא אתי היום לחדר הלימוד ונחזה בבנינו הלומדים שם בצוותא'.
הקשבתי לו בפליאה רבה. לא הבחנתי בזמן שחלף. בני בן שלוש עשרה ובעוד חדשים מספר נחגוג את עלייתו לתורה. ואני לא שוחחתי עמו ולא חיבקתיו מאז נפטרה אמו. דומה לא בני הוא כי אם בן אחי. המבוכה ניכרה היטב על פני. סולימן הניח יחד מרגיעה על כתפי: 'עדיין לא מאוחר לתקן את המעוות. נלך היום לבית הכנסת לראות את בנינו. עליך לשים לבך גם לבתך ולגדלה כיאות'.
כשהתפניתי מעיסוקי בלשכת הדין קמתי ונכנסתי לחדר הלימוד המרווח. למרות קירבתי הרבה לחדר זה, מעולם לא נתתי דעתי לכך שבני ישוב ולומד בו. כה הייתי שקוע בענייני שלי. המולה נעימה קידמה את פני בכניסתי. עשרה נערים ישבו על המחצלות ובנימין המלמד בן יעקב הרביץ בהם תורה. שלושה מִצחַפים ממורטטים למדי של חומש היו בידיהם, והם ישבו סביבם וקראו בהם בהטעמה מתוך ספר דברים. כשנכנסתי גם המלמד לקראתי וקיבלני בכבוד. בִּשר בני נעץ בי עיניים משתאות. מעולם לא ביקרתיו קודם לכן. על פניו השתפכה ארשת של מבוכה. קרבתי אליו והנחתי יחדי על כתפו. הוא גבה וכחש, ושפתו העליונה עטתה פלומה דקיקה, כמעט בלתי מורגשת. רגשי גאווה מילאו את לבי. בני בקרוב גבר הינו, בר מצווה. מעתה אטפחנו ואגדלנו.
לבקשת המלמד הדגימו הנערים בפני את קריאתם הרהוטה. אחר כך קרא המלמד פסוק וכל אחד מן הנערים לפי הסדר קרא את התרגום לארמית, תרגם לערבית ופירש את הפסוק. בני ניכר בידענותו למרות התרגשותו הרבה. לאחר שסיימו את ההדגמה מיהר בני להראותני את דפי הנייר שעליהם תירגל לאחרונה את כתיבת הערבית ואת המתימטיקה. נוכחתי לדעת שבני מוכשר הינו, ושמחה רבה הציפה את לבי. חיבקתיו אלי ואמרתי לו:
'בני, גאה אני בך עד מאוד. עוד הערב אתחיל להכשירך בכתיבה תמה כדי שתוכל לעבוד על ידי בתור סופר בית הדין. תוכל להמשיך את דרכי ואת דרכו של סבך ואבי סבך, בן למשפחה של סופרים'. בִּשר חייך ואושר רב הציף את פניו.
כא
בקיץ של שנת אלף שלוש מאות וחמישים לשטרות כבר היה כל העולם היהודי שסביב הים התיכון כמרקחה. לימים נודע לי שאברהם בן דויד בן סגמאר, המַגרִבּי העשיר שנתן בן אברהם הטיל עליו חרם בעוון יחסיו שם זונה גוייה, בעצה אחת עם גאלִבּ, חתנו של אפרים בן שמריה, הריצו מכתבים לקַירַואן, אל הנגיד הנכבד ורב ההשפעה יעקב בן עמרם. הם רצו לברר אם אנשי המַגרִבּ עומדים מאחורי נתן בן אברהם והאם הם שעודדוהו מראשית דרכו. השניים ביקשו מהנגיד שיפעיל את כל השפעתו על נכבדים יהודים ועל אנשי ממשל פאטִמים בפוּסטאט, כדי לשים קץ לסכסוך שממנו סובל כל העם. כדי לשכנעו בנחיצות לחסל את הסכסוך הביאו בפני הנגיד את טענתו העיקרית של נתן בן אברהם כלפי שלמה בן יהודה, שהוא איש המַגרִבּ, 'אלפאסי'. לא ייתכן, כך טוען נתן, שאיש המַגרִבּ יעמוד בראש ישיבת ארץ ישראל.
כך הלכו הרוחות והתלהטו, בייחוד עם התקרב חודש תשרי ומועד העלייה לרגל. לקראת העלייה לרגל השתררה בקרב קהילות ישראל תכונה בלתי רגילה, שהורגשה בעיקר אצלנו בפוסטאט. היה ברור לכולם שההתכנסות על הר הזיתים תהפוך להפגנת כוח של כל אחד משני המחנות, ושם יראו בעליל כוחו של מי עדיף. אין פלא שכל אחד משני הגאונים דאג לגייס את כל תומכיו לקראת העלייה לרגל. בעיקר הגדיל לעשות נתן בן אברהם, שמאז ומתמיד היתה ידו רבה לו ביחסי ציבור מאשר לגאון הזקן. הוא הצליח לגייס תומכים רבים על ידי הענקת תארים. אפילו על השלטון המקומי הפאטמי ברמלה הצליח להפעיל לחץ לבל יסכימו לדרישותיהם של תומכי שלמה בן יהודה. ככל הידוע לי איימו תומכיו על השלטון המקומי שאם לא ייענה לדרישתם, יפנו אל הווזיר. ברור שנתן בן אברהם סמך על עזרתם של האחים התוסתרים, ורוח של שמחה שרתה על מחנהו, כאילו כבר ניצחו במערכה.
בפוסטאט הלך המתח וגבר מיום ליום. מרבית הקהל שמר אמונים לשלמה בן יהודה. אלה שלימים נודעו לי כוונותיהם לעריקה ממחנהו, כמו אפרים בן שמריה, לא גילו דבר מתכניותיהם בפומבי והמשיכו להעמיד פנים שהם תומכי הגאון הזקן. אדם כמו אפרים בן שמריה, שיכול היה לאבד את כל השגיו כתוצאה מבחירה לא מוצלחת, העדיף לחכות ולראות לאן נושבת הרוח.
על ערש מותו גילה לי אפרים את רזי תכניותיו בעבר: ברגע שיתברר בוודאות שלנתן בן אברהם הנצחון, וכך נראה על פני השטח, התכוון אפרים להצהיר שתמיכתו היתה נתונה לנתן בן אברהם מאז ומתמיד, וגם הוכחות תהיינה בידיו, המכתבים ששיגר לנתן בן אברהם בסתר. אפרים ידע היטב ששלמה בן יהודה לא חשד בו ולו לרגע אחד, וסמך עליו כצפוי מאדם שתמך בו לכל אורך דרכו להנהגה.
העצרת על הר הזיתים בהושענא רבה של שנת ד'ת"ת לבריאה, היא שנת אלף שלוש מאות חמשים ואחת לשטרות, הפכה להיות הפגנת נצחון ותמיכה בנתן בן אברהם. תומכיו הגיעו בהמונים ותומכי שלמה בן יהודה נאלצו לעזוב בבושת פנים. הידיעות שהגיעו אלינו לפוסטאט על מצב רוחו של הגאון הזקן היו מדאיגות מאוד. הנצחון הסוחף לכאורה של נתן בן אברהם גרם לו לחלות. הוא כתב לאפרים בן שמריה, שבו ראה תומך נאמן, שנתן בן אברהם הוא תאב שלטון, גאוותן, מגייס תומכים אף מקרב יריביו בעבר, מפיץ כתבי פלסתר רצופי שקרים לרוב, נעזר בקראים, הכת האחרת, יש לו כספים רבים וסיוע מהשלטונות, והשפעתו מגיעה לכל מקום.
על עצמו כתב כי הוא אדם זקן וחולה באחרית ימיו, וכי כשל כוחו וקרוב יום מותו. נימה של יאוש מוחלט עלתה ממכתביו, וחסידי נתן בן אברהם הלכו בגאון והרימו ראשם בנצחון.
מייד לאחר נצחונו הסוחף של נתן בן אברהם בהושענא רבה, הזדרז להגיע לפוסטאט כדי לבצר בה את השגיו. לעולם לא אשכח את הערב ההוא בבית הכנסת. נתן בן אברהם תכנן מסע נצחון בבית הכנסת, אולם הדברים לא התגלגלו כפי שציפה. באותה שבת, שבה חשב לשאת דרשה נלהבת לאות נצחון, הגיעו לבית הכנסת כל אנשי הקהילה, שידעו כמובן על תוכניתו. כשהגעתי לבית הכנסת עם כל משפחתי, אחי אשתו וכל הילדים, ראית שחצר בית הכנסת היתה גדושה המון נסער ונזעם. למרות הגשם הדק שירד לפרקים לא מיהרו האנשים להכנס לאולם. קבוצות קבוצות התגודדו התומכים והמתנגדים. צעקות, דחיפות ואפילו תגרות ידיים נראו פה ושם, אף שתמיד היה מי שמיהר להפריד בין הנצים. האווירה הלכה והתחממה. לשלמה בן יהודה עדיין היה רוב מוחלט בקרב קהל הירושלמיים בפוסטאט, ונראה שהיתה זו שגיאה מצד נתן בן אברהם למהר ולחגוג את נצחונו בפוסטאט.
בתוך הקהל הרועש הצלחתי לראות את אפרים בן שמריה אובד במהומה. ראיתי את אהרן ואת סעדיה, בני אפרים, דודיו של סהלאן, שניסו לשכנע קבוצה מתומכי שלמה בן יהודה בעדיפותו של נתן בן אברהם. אברהם בן דויד בן סֻגמאר ניסה להרגיע את הרוחות, בלי להביע דעה לכאן או לכאן. גם אני, למרות שחם מזג אני מטבעי, נזהרתי מאוד לנפשי בכל הפרשה הזאת. עלי לשמור על פתקידי, על מעמדי בציבור, ואינני יודע עדיין לאן יוטל הפור. התאפקתי בכל מאודי לבלי הביע את דעתי על נתן בן אברהם, שבסתר לבי כניתיו 'ראש הפעור', כמו שקרא לו שלמה בן יהודה באחד ממכתביו. פילסתי לי ולילדי דרך בתוך ההמון הסוער ונכנסתי לתוך בית הכנסת. עד מהרה נכנסו כולם. בדוחק רב נמצא מקום לכל הקהל. לאחר שעברתי לפני התיבה וניהלתי את סדר התפילות המקובל והרגיל, יצא נתן בן אברהם לשאת את דרשתו. מאז שראיתיו לאחרונה נחרצו חריצים עמוקים משני צידי פיו, ומצחו נחרש קמטים. מבלי משים נזכרתי במה שאמר לי פעם אבי, כשהייתי ילד סמוך לברכיו ושמע תורה מפיו: 'עד מה מייגע להיות רשע'.
נתן בן אברםה אפילו לא הצליח לפתוח את פיו. המהומה שקמה היתה עצומה. ידיים נשלחו לתפוס בזקנים, שערות נמרטו, נשים התעלפו בעזרת הנשים. איש לא שמע לרעהו ויד איש באחיו היתה. אימצתי ללבי את שני ילדי וניסיתי להוציאם החוצה. עד מהרה הגיעה משטרת הרובע. השוטרים נכנסו ברגל גסה לתום מקדש המעט שלנו, שאנו בעצם התנהגותנו הנלוזה חיללנוהו. הם פיזרו ללא מאמצים את ההמולה הרעשנית. הקהל התפזר נסער, איש לביתו. תומכי נתן בן אברהם פעלו אצל התוסתרים ואצל השלטונות הפאטִמים והללו הורו על סגירת בית הכנסת לאלתר.
לא היו ימים קשים מאלה לקהל שלנו, האמון על סבל וגזירות. נאלצנו לקיים את חיי הקהילה בבית הכנסת הקטן של הבבליים ולחלופין בבתים פרטיים. נתן בן אברהם לא התמהמה. הוא פתח את בית הדין שלו בשלכתו וניהל מערכת יחסי ציבור משומנת היטב במשך כל החדשים ששהה בפוסטאט, עד אדר א. בסוף חודש זה נמלך וחזר לארץ ישראל כדי להמשיך ולנהל את המערכה משם. בפוסטאט השאיר את נאמניו ששמרו על קשרים הדוקים עם התוסתרים, ודאגו שבית הכנסת לא ייפתח מחדש.
האווירה בפוסטאט היתה מתוחה וכבדה. אנשים לא דברו עוד אלה עם אלה. ברמלה היתה יד נתן על העליונה בכל מעשיו. חסידיו היו רוב הקהל והם שקבעו את המינויים ופיטרו כל מי שלא נראה להם תומך נלהב דיו. אנשי שלמה בן יהוד פרשו לפי שעה מבית הכנסת ושכרו להם בית לפעילותם. אברהם בן הגאון ניסה לעשות נפשות לאביו, וכשלא עלה הדבר בידו, עזב את רמלה וחזר לירושלים.
נתן בן אברהם התנהג כגאון מנצח לכל דבר. הוא הוסיף למנות 'חברים' מקרב נאמניו ולחלק תארי כבוד. סיפרו בפוסטאט שגם הרבה לעסוק בחיבור תשובות לשאלות בענייני הלכה, ששלחו אליו חסידיו מכל תפוצות ישראל. נראה היה שהקרב אבוד. צפיתי ביאוש איך הגאון הזקן, שמאז ומתמיד ראיתי בו מנהיג ראוי ואדם כלבבי, הולך ומאבד תקווה ונכנס ללחצים נפשיים קשים. מכתביו לאפרים בן שמריה היו רצופים ביטויי זעם ויאוש לסרוגין. הוא הרבה להטיח קללות ביריבו וביקש מאת הקדוש ברוך הוא 'להכרית לו משתין בקיר'. אך דבריו העידו לרוב על אזלת ידו הרבה. אפרים לא הסגיר ולו ברמז את תכניותיו ואת קשריו בסתר עם נתן בן אברהם, והמשיך להעמיד פנים כתומכו הנלהב של הגאון הזקן. אינני יודע היום מדוע לא חשף את עצמו בימים אלה של נצחון ודאי לנתן בן אברהם. בדיעבד התברר שלאפרים בן שמריה היה חוש פוליטי מפותח ביותר, וחוש זה הציל אות מהצטרפות אל המחנה שכשל בסופו של דבר.
בני בִּשר ואני התקרבנו מאוד במהלך החדשים האחרונים. הוא נהג להתלוות אלי ללשכת הדין וישב לצדי כשכתבתי את השטרות בעקבו בעניין אחר מלאכתי. בשעות פנויות הדרכתי אותו בתורת הכתיבה התמה ועקבתי בגאווה אחר האותיות היפות שיצאו מתחת לקולמוסו. כשהלכנו יחד ברחוב בדרכנו הבית לאחר העבודה, שוחחנו בינינו על המתרחש בקהילה. בִּשר חקרן וסקרן היה, והרבה לשאול שאלות. ניסיתי להבהיר לו את כל המהלכים החברתיים הסבוכים שהתרחשו לנגד עינינו, אך עלי להודות על האמת, מלאכה זו לא היתה קלה. הרי אני בעצמי לא ידעתי את כל זרמי המעמקים ומשחקי הכוח שתנהלו מאחורי הקלעים. מיום ליום צמח בני לנגד עיני, הלך והתבגר. בקהילתנו מקובל שנער נכנס לבגרות כאשר הוא מוכיח בגרות נפשית ויכולת לעסוק בענייני הפרנסה והקיום כאחד הבוגרים, ולאוו דווקא בגיל מסויים. כשהלך וקרב חודש סיוון, הוא חודש הולדתו של בִּשר, חשתי שהגיע הזמן להצהיר על בגרותו קבל עם ועדה ולהכניסו בעול הפרנסה של המשפחה. בן שלוש עשרה יהיה בחודש סיוון, זהו הגיל המתאים והעיתוי המתאים. על פי התקדמותו המהירה בכתיבה תמה ידעתי שהוא כבר יכול לעזור על ידי בבית הדין בתור שוליית סופר, וגם פרנסת המשפחה תצא נשכרת. כן יכולתי להעסיקו ברישום הוצאו והכנסות ההקדש, מלאכה רבה שיש לעשותה מידי יום, מידי שבוע ומידי חודש בחודשו. בחדשים האחרונים צמח בני לגובה וגופו הנערי כחש וקיבל חזות בוגרת. גם פלומת שפם דקיקה עיטרה את שפתו העליונה. נער טוב היה וגילה תכונות נאות של כיבוד אב. אל דודתו התייחס כאל אם, וגם מאחות הקטנה דלאל לא חסך גילויי חיבה. עד מה דאב לבי בחשבי על כך שאת הכרזת הבגרות של בני לא אוכל לקיים בבית הכנסת שלי, בית הכנסת של הירושלמיים, שעמד סגור מזה חודשים על פי הוראת השלטונות. ברירה לא היתה בידי, ואת בגרותו של בני יהא עלי להכריז בבית הכנסת של הבבליים, הוא בית הכנסת הקטן, הסמוך לשלנו.
בשבת הראשונה של חודש סיוון, היא שבת 'נשא', לאחר שסיימתי את התפילה, הודעתי קבל עם ועדה על בני בִּשר שהגיע לבגרות. עטרתי את ידיו לראשונה בתפילין של יד, ושנינו יחד נשאנו קולנו בנעימה: 'שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד.. וקשרתם על ידך והיו לטוטפות בין עיניך..'. עיני מצועפות דמעה היו. חשבתי על אמו, על סורורה אשתי האהובה, שעזבה את שנינו מיותמים וכואבים. אך הרגע הכואב חלף מהר. לא הרשיתי לעצמי לשקוע בו. היה עלי לחשוב על בני הבוגר ועל בתי היתומה שישבה עם דודתה בעזרת הנשים וצפתה בנו מבעד למעקה המעוטר.
בית הכנסת היה מלא מפה לפה. המתפללים ניצבו על המחצלות שכיסו את האולם המרכזי, בין עמודי השיש שתמכו את תקרת האולם בית הכנסת הקטן של הבבליים לא היה מפואר כשלנו, אבל גם את תקרתו עיטרו נברשות בצבעי אדום, צהוב וירוק, ועל קירותיו היו חרוטים פסוקים מספר תהלים ושמות הנדבנים שתרמו להחזקתו. היכל הקודש ניצב על בימת שיש מוגבהת ובארון שכן ספר תורה שעליו נאמר כי הוא בכתב ידו של רבנו רב סעדיה גאון, שנפטר מן העולם לפני מאה שנים. עתה, כשבית הכנסת שלנו היה סגור, מילאו המתפללים את בית הכנסת שנותר לפליטה וגדשו אותו עד מחנק. בימי סיוון החמים היה קשה לנשום את האוויר המהביל באולם בית הכנסת. למרות המעמד החגיגי ורגשי השמחה המעורבים בעצב שהציפו את לבי, שאלתי את נפשי לצאת את האולם. האווירה היתה דחוסה, ולא רק בגלל החום והזיעה. המתח שהביאה עמה המחלקות הקשה נתן את אותותיו בכל רגע ורגע בחיינו היום יומיים. זאת בוודאי היתה גם הסיבה שאפרים בן שמריה, שאותו ציפיתי לראות בין המתקהלים, נעדר מבית הכנסת. את אסתר לא ראיתי זה זמן רב, ונשאתי אותה בלבי כזכרון מעומעם, מתוק וכואב.
המשך יבוא