הביתה

פרולוג

הג'יפ הישן הוביל את הנוסעים מהאוטובוס שהגיע רק עד הקיבוץ השכן, בדרכי עפר מתפתלות, בינות לגבעות עגולות ונשיות, מוריקות ועטויות בשלל פריחה, אל ההתיישבות החדשה, רק לפני חודשים נולדה. עיניי חיפשו באופק את ראשוני הבתים של ההתיישבות החדשה. אבל כבר מרחוק ראיתי שבתים אין שם. כשהגענו אל שער הקיבוץ ראו עיני שורת צריפים וביניהם נטועים אהלים הודיים גדולים משאריות הצבא הבריטי. הג'יפ עצר בחריקה ליד צריף גדול: חדר האוכל! הכריז הנהג. ירדתי בקפיצה וטענתי את התרמיל הגדול. עד מהרה הקיפוני חבריי לגרעין וברכו אותי בשמחה. הייתי מבולבלת ונרגשת. הרבה עבר עליי מאז החלטתי לחזור ולהצטרף לגרעין המקורי שלי, וקבלת הפנים הזאת ריגשה אותי.

בלילה, על מיטת סוכנות באחד הצריפים שהוקצו לי, שכבתי בעיניים פקוחות, וניסיתי להבהיר לעצמי איך הגעתי לכאן ומה יהיה מכאן והלאה. קורי שינה איימו להרדימני, וכך, נים לא נים, חלפו לנגד עיניי קטעי חיים.

———————————————————-

התחלות

היינו חבורה עליזה של 30 צעירים בני 19-18, שנשלחו מטעם תנועת השומר הצעיר הקיבוץ הארצי להקים קיבוץ חדש. הרעיון המקורי היה להקים קיבוץ של דייגים בחוף אשקלון, כי כולנו היינו חניכי הקן הימי בתל אביב, והוכשרנו לחיי ים. רעיון זה נגנז אחרי בדיקת האפשרויות הכלכליות ונשלחנו לאזור לכיש. הנוף הבראשיתי, נוף גבעות רכות, נשי ובעל קימורים, התחבב על כולם. באזור שלנו, השפלה הפנימית, כבר היו שני קיבוצים של השומר הצעיר, והכוונה היתה לעבות את הגוש הזה כדי שנוכל לימים להקים מוסדות חינוך משותפים ברוח התנועה. המשבצת שיועדה לנו היתה מיושבת בעבר על ידי קבוצת צעירים שחלמו להקים חוות בוקרים. החווה נזנחה והקיבוץ הארצי קיבל את המשבצת. כך נגוז חלום הדייג והפכנו להיות בוקרים. אבל השיר "שיהיה מה שיהיה, אשקלונה נעלה!" המשיך ללוות אותנו עוד שנים רבות. מעגל של צריפים, כמה אוהלים גדולים, צריף אחד גדול בתור חדר אוכל, מקלחת משותפת עשוייה פח, שבקלות אפשר להציץ מבעד חריריו אל הבנים (או אל הבנות), "בול קליעה" בתור בית שימוש מחוץ למחנה.

בחורף לאחר גשמים מועטים הפך כל המחנה לעיסת בוץ אחת גדולה. ללכת ל"שירותים" היה מסע תלאות. נעולי מגפיים, כשבכל צעד יש לשלוף בכוח את המגף מהבוץ הטובעני, להגיע למטרה וגם לחזור אחר כך… חדר האוכל רופד בנסורת כסגולה נגד הבוץ. מחוץ לחדר האוכל היה תלוי מוט מתכת בתור גונג, שאיתו מזעיקים לשיחות קיבוץ או לסרט.

עבודה של ממש לא היתה עדיין. הגברים הועסקו בסיקול השדות ובהכשרתם לשטחי פלחה. הנשים בישלו, כבסו וגיהצו. בחדר האוכל היו שישה שולחנות עץ מכוסים בשעוונית לבנה. ביום שישי בערב היתה ארוחה חגיגית והוגש יין. אם מעט מהיין היה נשפך על השולחן מיד פצחנו באחד מהמשחקים החביבים עלינו, כל אחד היה מרים את השעוונית מהצד שלו, וגורם ליין לנזול לכיוונו של אחר, וכך התנהל מלחמה עקובה מיין, כשהמטרה היא להישאר יבש ולגרום לצד השני להירטב.

האווירה היתה של עליזות ושובבות נעורים. לא ממש תפסנו את העובדה שאנחנו כאן כדי להקים יישוב בר קיימא, שיש לנהלו כראוי. היה לנו אוצר תרבותי: פטפון ישן וארבעה תקליטים. מידי ערב היינו נדחסים כל השלושים לאחד החדרים הקטנים בצריפים, רובצים בערימות על גבי שלוש מיטות סוכנות, מפעילים את הפטיפון ושומעים חזור ושמוע את מרינו מריני (זמר איטלקי), את אימה סומק (זמרת פרואנית) ואת אוקלהומה (מיוזיקל אמריקאי). זה היה אוצר התקליטים שלנו. כך היינו נרדמים בערימות. באמצע הלילה היו מגיעים שומרי הלילה, שרוב עבודתם היתה להכין צ'יפס במטבח, מעירים אותנו ומביאים לנו צ'יפס. אם ירד גשם טורדני, ועובדי הפלחה לא יכלו לצאת לעבודה, נשארו רבוצים כך, זוללים צ'יפס וחוזרים לישון.

ניהלנו חיי כלכלה וחברה לא שיגרתיים. אמנם בחרנו מקרבנו גזבר, מרכז משק, סדרן עבודה, כל המוסדות הדרושים כדי לנהל אורח חיים תקין ומקובל של קיבוץ, אבל האמת היא שההתנהלות היתה פזיזה, צעירה, חסרת ניסיון. ה"אב" המסור, הקיבוץ הארצי, דאג מאוד בעקבות ההתנהלות שלנו. הם נהגו לומר שאנחנו מתנהגים כמו התנחלות, וזה היה נכון, וזה נכון פחות או יותר עד היום. יש משהו פזיז וחסר דאגה בהתנהלות המקום הזה, שהיה די הרבה שנים "הקיבוץ הכי צעיר של הקיבוץ הארצי", "בן הזקונים" ומסיבה זו נסלחו לנו הרבה חריגות מהתקן המחמיר של התנועה הקיבוצית שלנו. היינו הראשונים בתנועה שהעזנו להחליף את שיטת חלוקת הבגדים הטכנוקרטית לחברים שהיתה נהוגה בקיבוצי השומר הצעיר לשיטה קצת יותר גמישה ומאפשרת, וזה היכה גלים בתנועה. "הצעירים האלה, איך הם מעיזים?", וכך היו לנו מידי כמה שנים עוד תקדימים הכרוכים בחינוך או סידור העבודה, שהעזנו לעשותם בלי להתחשב יותר מידי בעקרונות התנועה הקיבוצית. אבל כמובן שתמיד חתמנו בשביל כל החברים על עיתון אחד ויחיד "על המשמר". קולקטיביות רעיונית היתה צריכה להיות. כך בתוצאות הבחירות: כולם הצביעו פה אחד מפ"ם. לא העיזו להצביע אחרת, אולי גם לא רצו. זה התאים. עם חלוף השנים הכל השתנה כמובן.

אבל אני, בתוך ה"בלגן" הזה, פשוט הרגשתי בית. למרות שגרתי בצריף עם עוד שתי בנות אתי בחדר, ולא היה לי כל רכוש אישי, או משהו שהיה שלי ושאוכל לדעת שהוא שלי. לא היתה פינה פרטית וכולנו היינו כל הזמן ביחד. אבל הרגשתי בית, וזאת היתה הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי בית.

———————————

גיוסים

שורות ארוכות של בצל שיש לשלוף מן האדמה. והאדמה יבשה ולא נותנת. כל גופי דואב עליי, הכפיפה האין סופית, השמש הקופחת. מי לעזאזל רוצה לעבוד בחקלאות אם זוהי חקלאות. ויש גיוסים לקטיף תפוחים. בכל בוקר השכם בא השומר עם רשימת הערות בידו, קורא לך להתעורר. יש גיוס בתפוחי עץ. שלוש שעות של קטיף מתיש ואחר כך להשלים יום עבודה מלא. כי לכן "גיוס" ייקרא שמו. ומה עם המשמשים, שעונת הבשלתם קצרה ויש להתגייס גם בבוקר לפני העבודה, וגם לפנות ערב אחרי העבודה. לפחות בשעות כין ערביים הברחש מציק פחות. בשעות הבוקר יותר משאתה קוטף משמשים אתה מניף זרועות לכל הכיוונים, חובש מטפחת גדולה על כל חלקי הפנים. אבל הקטנים הארורים האלה מתחכמים לך. הם חודרים לעיניים, לאזניים, עוקצים ומטריפים את הדעת. נוסף על כל אלה אני היום בתורנות שמירה, ומחר בתורנות הגשה..

ועל כל אלה, כשנותר קצת זמן, אנחנו צעירים, וחלקנו רווקים, וההורמונים משתוללים. ואם זה קיץ, וזה קיץ – עובדה – הברחש, עולים כל החברה על הפלטפורמה ומישהו מהפלחה עולה על הטרקטור ונוסעים לקיבוץ השכן והוותיק מאיתנו, שבו כבר יש בריכת שחייה, וקופצים למים. אבל אחר כך צריך לחזור את כל דרך העפר המטלטלת הביתה, ולהתקלח במקלחת הפח, ולחזור לחדרון בצריף שבו גרים עם עוד שותפה או שתיים. ויש גם כבר טלוויזיה אחת, המוצבת המועדון, שאינו אלא חדר באחד הצריפים שהוקדש לצורך זה. וכולם באים  כי זוהי "מדורת השבט" (המונח הזה הומצא הרבה אחרי, אבל המהות היא אותה מהות). וכולם יושבים ביחד וצופים בקרב אגרוף על אליפות העולם בין פרייזר ובין מוחמד עלי (אני חושבת, אבל לא בטוחה). רוב היושבים כלל אינם מתעניינים באגרוף, אבל יושבים ביחד כי זה הבילוי התרבותי של הערב.

אבל יש גם מכונת קולנוע, כזאת שהסרט מתגלגל בה לחוד והתרגום לחוד. יושבים בחדר האוכל הקטן כשסדין פרוש על הקיר. הסרט מתגלגל, אבל מגלגל התרגום לא תמיד עוקב, או לפעמים מפסיק ומחפש את המקום המתאים, ובינתיים הסרט נמשך ללא התרגום ואנחנו, הצופים בסרט, משלימים בקול את החסר, נוקשים בלשוננו כשנראים רוכבים על סוסים, ממצמצים בשפתינו כשהזוג מתנשק ומפריחים בדיחות אקטואליות על רקע מערבונים עתיקים. היה קשה. היה נפלא.

ויש כבר "חדרי משפחה", ויש כבר חתונות ראשונות. ויש גם החלטה עקרונית: רב לא ייכנס לקיבוצנו. מי שרוצה לערוך חופה כדת משה וישראל, שייכבד ויסע לגדרה ויעמיד שם חופה אצל הרב המקומי. ואילו אנחנו ערכנו חתונות בנוסח שלנו: הבמה מקושטת בחבילות קש וירק, המזכיר מברך את הזוג הצעיר, אחר כך השרל'ה המסורתית, כשהחתן והכלה רוקדים כששניהם אוחזים במטפחת החוצצת ביניהם – פרודיה על ההויי הגלותי שאנחנו התנערנו ממנו אבל העלינו אותו על ראש שמחתנו, ובסוף הדובדבן שבקצפת: הפזמונים, הלא הם שירים מחורשים מהווי המקום והזוג מושרים במנגינות מוכרות. וכולם מתלהבים. ולרוב לא היתה זו חתונה של זוג אחד, אלא כמה זוגות שחברו להם יחדיו לחוג במשותף את חתונתם. והארוחה המסיימת. ובל נשכח את תורנויות ההקמה, העריכה, ההגשה והפירוק. ובל נשכח את הריקודים בחדר האוכל. וזאת היתה התקופה של ריקודי העמים, זוגות, שלישיות או רביעיות מרקדים בצעדים מוקפדים, מסובבים את בת הזוג, מתחלפים לפי המנגינה, והשמחה רבה. נולדה הבת הראשונה, וכולנו הסתובבנו עם פרצוף זורח וגאה, כאילו כל אחד ואחד מאיתנו היה שותף ישיר להיווצרותה. הסתובבנו סביבה על קצות האצבעות ונרעשנו לכל ניד וניע שלה.

מכונת כביסה עוד לא היתה לנו, ולכן הובילו את הכביסה המלוכלכת פעם בשבוע אל הקיבוץ השכן, בתוך מיכל גדול מאסבסט על גבי פלטפורמה הרתומה לטרקטור. הדרך לקיבוץ השכן היתה דרך עפר שהתפתלה בין הגבעות המפרידות בינינו. בחורף היתה דרך עפר זו עיסת בוץ אחת גדולה. לא פעם היה הטרקטור נתקע, או מחליק, המיכל הגודל נפל על האדמה וכל הכביסה הנקייה שהיתה בתוכו התפזרה על פני הקרקע הבוצית. היה צורך לחזור ולכבס אותה. על זה כבר שרו הצ'יזבטרון: היו זמנים…

——————————–

 רוגלית

השנים הראשונות בקיבוץ שהקמנו עברו עלינו באופוריה מתמשכת. נראה לי שאיש עדיין לא לקח ברצינות שאנחנו אמורים לבנות פה בית של קבע, לחיות בו את חיינו ולהוליד בו את ילדינו. היינו עוד צעירים מידי. מי בגילים האלה חושב על בית וילדים. עם זאת החיים היום יומיים היו לא קלים: העבודות המזדמנות, הריחוק מהעיר או מהמשפחה, חברה מצומצמת שבה לא כל אחד יכול היה למצוא את החברויות המתאימות לו, ומעל לכל, ההתחייבות והמחויבות האין סופית המתמשכת. החיים האלה שחקו את הקבוצה המצומצמת ומידי פעם נפלט עוד אחד שעזב וחזר לחיים אולי יותר נוחים, אולי פחות מתסכלים.

כל אחד מאתנו, המעטים, היה שותף מלא לכל התרחשות או אירוע. אם קנינו טרקטור חדש, הוא היה מוצב ליד חדר האוכל ובמשך כמה ימים כולם הסתובבו סביבו והביעו דעות שונות ומשונות. אם התחילו לזרוע, או לחלופין התחילו לקצור, כולם ידעו מה הולך. אחד הענפים החשובים שלנו היה גידול בקר לבשר. צוות הבוקרים, שהפוזה האהובה עליהם היתה להצטלם על גב הסוס מובילים את הבקר, העניק שמות לכל פרה וכולנו הכרנו את הפרות וידענו את שמותיהם. כמה גאה ומאושרת הייתי כשנודע לי שלאחת העגלות שזה עתה הומלטה קראו בשמי. בעונת הזריעה הציבו אותי בסידור העבודה לעמוד מאחורי הדריל, (המזרעה). ימים ארוכים ביליתי כך בשדה, כשאני משגיחה שהזרעים זורמים בקצב אחיד והכל תקין. בימים אחרים הועסקנו בקטיף בצל בגן הירק, או בבציר הענבים בכרם הקטן שחוסל עד מהרה. לא קל לבוא מידי ערב לחדר האוכל ולראות על לוח המודעות היכן אני משובצת לעבודה מחר ואולי גם להתעצבן על כך. למה שוב שיבצו אותי לשמירה? מעט הילדים הראשונים שנולדו תבעו גם שמירה בבית התינוקות. ובכלל עוררו שאלות רבות על חינוך משותף וטיפול בילדים. לא נעזבנו לנפשנו בכל הבעיות הקיומיות האלה. הקיבוץ הארצי שלח אלינו עזרה בדמות חברי קיבוץ מבוגרים ומנוסים מקיבוצים אחרים, שהתנדבו לבלות שנת שרות בעזרה לקיבוצים מתחילים. גם אחות מתנדבת מקיבוץ ותיק, גם מטפלת תינוקות מנוסה, גם מדריך חקלאי מתנדב – כל אלה היו לנו לעזר רב.

שנה אחת התחילה יבשה. לא ירדו גשמים. לימים למדנו לדעת ששנים שחונות לרוב יהיו מנת חלקנו. לבקר לא היה שדות מרעה והחלט להוציא את הבקר לנדידה לאזור ירוק יותר.

נבחר שטח ליד מושב רוגלית, צמוד למשטרת משמר הגבול שעמדה שם. הימים ימי הסתננויות וחוסר בטחון ורוגלית ישבה ממש סמוך לגבול. העדר שהה שם כחודש ובתקופה זאת בילה צוות הבוקרים שלנו לחלופין, כל שבוע שניים מהם בשטח, ואוהל גדול עמד לרשותם. נוסף להם נשלחו כל שבוע שני חברים שישמרו בלילה ויכינו משהו לאכול ביום. הגיע תורי לצאת לשבוע שמירה ו"בישולים". הייתי בת 18, עוד לא הייתי בצבא, לא עברתי טירונות, לא החזקתי נשק מימיי ולא ידעתי לבשל כלום חוץ מכוס תה. אבל הגיע תורי וסידור העבודה שיבץ אותי. היום כשאני חושבת על הפזיזות, על חוסר האחריות ועל חוסר הניסיון שאפיינו את הקיבוץ הזעיר בימים ההם, אני נתקפת חלחלה. בדיוק בשבוע שהוצבתי לשמירה החליט הגשם להגיע. כמפצה על היובש פרץ הגשם בשצף קצף. מטר סוחף ירד כל היום וכל הלילה כמעט ללא הפסקה. לילה ראשון בשמירה. הגשם לא מספיק לרדת. חושך מצרים. אני מסתובבת בגשם, מחזיקה ביד רובה צ'כי שמעולם לא ניסיתי לירות בו, ומאזינה לקולת הנשיפה והלעיסה של הפרות כדי להיות בטוחה שהן עוד שם. לא רואים כלום והבוקרים ישנים שנת ישרים באוהל. ברגע מסויים במהלך הלילה קלטתי ששקט מידי, לא נשמעות נשימות הפרות. התחלתי להתרוצץ בתוך הגדרה היסטרית לגמרי, אין פרות. אין אפילו פרה אחת. עכשיו מה עושים? אם אני מעירה את הבוקרים ומסתבר שהכל בסדר והפרות שם, הם הרי הורגים אותי. אם אני לא מעירה ובבוקר מתברר שהפרות נעלמו, בוודאי שהורגים אותי. בסופו של דבר התעשתתי, נכנסתי לאוהל והערתי את הבוקרים. אכן, הגדרה היתה ריקה והפרות נעלמו. מיד הקפצנו את משמר הגבול והתחילו סריקות וחיפושים. התברר שהגשם הרצוף ריכך את הקרקע הבוצית והגדר פשוט נפלה. הפרות התחילו ללכת להן לאיטן, יצאו מהגדרה ונעו בכיוון לגבול. משמר הגבול איתר אותן והחזיר אותן בשלום. לילה בלתי נשכח, ימים בלתי נשכחים, של קיבוץ בראשית צעדיו, חסר ניסיון, לא מודע, עושה שגיאות על כל צעד ושעל, אבל שמחת הבראשית חיפתה על הכל.

—————————————————–

שנת שירות שלישית

הקיבוץ הארצי שלח אלינו, אל הקיבוץ הקטן שלנו, קבוצות בנים מקיבוצים ותיקים לעזרה של שנה בעבודה ובחיי החברה והתרבות  קראו למפעל הזה שש"ש (שנת שרות שלישית). כך גדלנו קצת. רוב החברים בקבוצה היו זוגות, נשואים או בראשית הנישואים, וכבר היו גם ארבעה ילדים קטנים, שכולנו התייחסנו אליהם כאל "הילדים של כולנו". אווירת היחד, שנתנה לי תחושה של בטחון ובית, כבר נמוגה קמעא. הייתי בודדה מאוד. הרגשתי שכולם סביבי מסודרים בזוגות ורק אני לבד. זאת לא היתה אמת אובייקטיבית, אבל זאת היתה הרגשתי. מאז ומתמיד ידעתי שאני כבדת תנועה, חסרת חן, אחת שאף אחד לא ירצה אותה, שלעולם לא יהיה לי בן זוג, חבר, אוהב. ידעתי שלעולם לא יימשך אלי גבר, הרי אני שמנה, מגושמת, שערי מסולסל, חסרת בטחון. מאז ילדותי היה לי ברור שאיש לעולם לא יאהב אותי ולא ירצה אותי. הרי כל הבנות האחרות כל כך נאות, כל כך קלילות, רוקדות בחן, יודעות לנהל שיחה של כלום בביטחון מלא. ורק אני, אין לי כלום. אבל עם כל תחושת הריק הזאת ידעתי גם ידעתי שיש לי דבר אחד, שהוא הנכס היחיד שלי: הראש שלי, המוח שלי, מהירות התפיסה והידע הרב שהצטבר בראשי עקב להיטותי לקריאת ספרים. ידעתי שזה הנשק היחיד שנמצא בידי ולמדתי להשתמש בו. כבר מגיל צעיר מאוד הצטיינתי בקריאה, בלימודים, בידע. אני זוכרת שבמסיבות כיתה היו עושים גם חידונים. אני תמיד ניצחתי בחידונים האלה. זה הפך אצלי לאובססיה: אני חייבת לנצח בתחום הידע, כי זה התחום היחיד שבו אין לי מתחרים. מתהום הבדידות שרדפה אותי מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי מישהו שיאהב אותי. תמיד נמשכתי לילדים היפים, הנחשקים, הבלתי מושגים, שמעולם לא העיפו לעברי מבט. כל חיי היו תסכול מתמשך. כשהייתי בכיתה יא, בגן שמואל, הייתי מאוהבת בנער תמיר ויפה, בכיתה מעליי, שכל הבנות העריצו והוא בחר לו את היפה בבנות קבוצתי. באותו זמן בדיוק קיבלתי מכתב אהבה והצעה לחברות מילד אחר בקבוצתי, נמוך, מאוד לא  יפה, פניו היו מחוטטים, ובכלל היה "ילד גולה" ולא צבר. אני השבתי לו בהתעלמות ובבוז נסתר כשעיני נשואות לאותו יפה תואר. וזה היה הסיפור של חיי.

מעולם לא עסקתי לא באיפור ולא בתכשיטים. אביזרים קטנים היו זרים לי ולהופעתי. האמת היא שתמיד רציתי, אך אף פעם לא ידעתי איך, לא העזתי להתחיל, לא רציתי לנסות, משום שממילא אין לי צורה, מה זה כבר משנה. ידעתי מאז ילדותי כי סוד קסמי הוא מה שהגברים שלי קראו 'השכל שלך'. 'מעולם לא יכולתי לדבר כך עם אישה' – היה משפט ששמעתי לא מגבר אחד. אתי הם רצו לדבר, עם האחרות – לצאת, לשכב ולהתחתן.

לקיבוצנו הזעיר הגיעה קבוצת שש"ש מקיבוץ ותיק. חמש בנות וחמישה בנים, שהוסיפו הרבה צבע וחיים לקבוצת החברים הקטנה והמונוטונית. כשנכנסו בפעם הראשונה לחדר האוכל הקטן, שבו ישבנו אנחנו על הספסלים הארוכים, נשימת כולם נעצרה. הם נכנסו בחבורה אחת, יפים וצעירים, כל העיניים ננעצו בהם.

חיי התרבות נמלאו צבע ועניין. חנוכה: תחרות חנוכיות של הענפים, מקהלה, אור בחדר האוכל. פורים, תחרות תחפושות, הופעות מבדחות. שבועות. חדר האוכל מקושט ומעוטר בתפאורה חקלאית. חבילות קש שעל גבן הונחו כלים חקלאיים קדומים, סלסילות פרי וענפי ירק. השולחנות עטויים במפות לבנות וארוחה חלבית שופעת מוצבת עליהם, גבינות, מאפי גבינה, מאכלי חלב למיניהם, משקאות, לחמניות ופירות. פסח. שולחנות ארוכים ארוכים מכוסי לבן, ההגדה של הקיבוץ הארצי, מקהלה, חד גדיא, רונדו. זריקת מרץ זמנית . עוד מעט תחלוף השנה ונקבל קבוצה חדשה.

הוא היה גבוה, תמיר, יפה מראה ורהוט דיבור ואני רציתי אותו. רציתי שיאהב אותי. הוא ראה אותי, שוחח אתי, וקלט את היכולות החבויות בי. במהלך שנת השרות שלהם בקיבוצי נרקמו בינינו יחסים חשאיים. הוא היה מגיע לחדרי בצריף, ואז כבר גרתי לבד, אבל רק מאוחר בלילה, כשהחשכה הסתירה את בואו וצאתו. היינו יושבים ומדברים ומדברים. אני רציתי אותו כל כך והוא היה מסוייג. ערב אחד, כשישבנו על מיטתי ודיברנו, לא התאפקתי, שלחתי את ידי והעברתי אותה בשערו המתולתל. המגע הקפיץ אותו וכאילו שחרר סכר סמוי. הוא חיבק אותי בחוזקה, ואני רציתי שימשיך, שייקח אותי, שיעשה בי מעשה גבר באשה. אבל הוא עצר ואמר: 'אני שומר את עצמי לאשה שאתה אתחתן'. מילותיו הקפיאו אותי. הוא הוסיף ואמר:

'זאת שאתחתן אתה חייבת להיות חתיכה', כך אמר לי הגבר שהייתי מאוהבת בו בצורה נואשת: 'אבל אתך אני יכול לדבר כמו שאינני יכול לדבר עם אף אחד'. ואני ידעתי: הוא יכול לדבר אתי. הוא מעריך את שכלי, אבל לעולם לא ילך אתי בשבילים לעין השמש. יבוא אליי רק במחשכים. הוא נהג לפקוד את חדרי בלילות, בסתר, באין רואה. הוא לא רצה שידעו שיש בינינו קשר. זה לא התאים לתדמית הזוהרת שלו. נכנעתי להשפלה המתמשכת הזאת משום שאהבתי אותו מאוד וקיוויתי שאולי יום אחד יבין שאינו יכול בלעדי. אבל יום אחד באמת הגיע, והוא בא וסיפר לי שפגש את 'החתיכה' המיוחלת והמיועדת. מתוך השבר הנורא של אז, קמתי ונישאתי לאיש הראשון שהיה זמין, שלא היתה בליבי אהבה אליו. לא לפני שניסיתי קודם נואשות להחזיר אלי את אהוב ליבי, נישואים מתוך ייאוש והכרת אפסות, מתוך הפחד הנורא שאם לא אנשא לאיש שהזדמן לי, אולי לעולם לא יהיה לי בית.

——————————————

 האמן והקיבוץ

אחד ממייסדי הקיבוץ ומעמודי התווך היה אמן. את זמנו הפנוי אחרי העבודה הקדיש לאמנותו. עבודותיו הראשוניות היו עבודות גדולות. הוא בנה בסיס, עיצב שלד של ברזל ורשת ברזל, ועל שלד זה טייח את יצור דמיונו: סוס גדל מידות, אדם נושא עינו לאופק, ינשוף ענק. אנחנו קבוצת החברים הקטנה ונספחיה, בני קיבוץ שבאו לשנת שרות, היינו מאוד גאים בעובדה שאמן חי בקרבנו. עקבנו בעניין אחרי פסליו המתהווים מיום ליום, וכשסיים אותם, הצבנו אותם במקום מרכזי בקיבוץ. אחד מפסליו הוענק על ידי הקיבוץ (בהסכמתו) בתור שי לקיבוץ המאמץ, ששלח לנו קבוצות בנים לשנת שירות, שמהם נשארו גם כמה בקיבוצנו, כשקשרים רומנטיים נקשרו בינם לבין חברים בקיבוצנו.

בתהליך איטי וכמעט לא מורגש, הקדיש האמן יותר ויותר זמן לעבודותיו. הוא חקר את אזורנו, שנוף קדומים פרוש עליו, והוא כולו נקבים נקבים חלולים חלולים מעשי ידי אדם, אם מערות מסתור מימי מרד בר כוכבא, אם מערות קבורה ומערות קולומבריום מימי הבית השני. יותר ויותר נשבה בקסמיו של נופנו ובעברו הארכאולוגי וההיסטורי וגם העמיק חקור את התרבות הערבית שקדמה לנו ואת כלי העבודה שלהם. מטיח וברזל עבר לעץ ועיצב כלי עבודה בהשראת כלי העבודה עתיקים שנמצאו באזור. חקר את ציורי המערות והעיטורים שנמצאו במערות האזור והפך אותם למוטיב חוזר בעבודותיו. בשלב מסויים כמעט והפסיק את עבודתו בפלחה ומבלי משים עלתה וצפה הבעייה הנצחית, כפי שצפה בהרבה קיבוצים: האמן והקיבוץ. האם צריך לאפשר לאמן לעסוק רק באמנותו ולא לתרום למאמץ הכלכלי של הקיבוץ? ואם כן, האם על האמן למכור את יצירותיו ולהכניס את הכסף לקופת הקיבוץ בתור השתתפות בכלכלת הקיבוץ? האם עצם העובדה שאמן יושב בקרבנו ועבודותיו מביאות לנו נחת וגאווה מספקת כדי שאנחנו ניקח על עצמנו את כלכלתו, כלכלת אשתו וארבעת ילדיו ואת חינוכם? שאלות אלה עלו וצפו יותר ויותר, וניסרו בחלל האוויר, האוויר הזה של שבילי הקיבוץ, שהם "בית הדין" הלא רשמי של משפט הקיבוץ. פעם, בסדנאות שעשינו, כולם ציינו בפה מלא שהאמן שלנו הוא מקור גאווה והשראה לכולנו. אבל אמירה חד-משמעית זו הלכה ונתכרסמה. עכשיו נשמעו קולות אחרים: לא צריך לתת לו ימי עבודה. וסטודיו לתת לו? והוא צריך למכור ולפרנס כמו כולם. ולא ייתכן שאני אפרנס את ילדיו. גם הוא צריך לתרום.

האמן שלנו דבק ביצירותיו ולא היה מוכן לשמוע על מכירתם. סרבנותו זו עוררה כעס רב והביאה לעימות בלתי פוסק.

האמן שלנו הלך והתקדם ביצירותיו. הוא התפרסם בארץ, וגם בעולם. ערים ומועצות מקומיות הזמינו אצלו פסלי חוצות. יצירותיו הלכו וקיבלו צביון מקורי מאוד של דמויי טוטם, של צלחות מעוטרות. מחסן ביתו והסטודיו ושהוענק לו בסופו של דבר, התמלאו בערימות של יצירות. הוא הוזמן להרצות וללמד במוסדות אמנותיים. בד בד עם כל אלה הלכה מערכת היחסים שבין הקיבוץ לבין האמן והחריפה. הוא הפך להיות למעין "גורו" של קבוצת חסידים והעמיד לו תלמידים ונוהים אחריו, בקיבוץ ומחוצה לו. מנגד עמד הממסד הקיבוצי על ועדותיו ופרוטוקוליו, שהאמן הגורו כינה אותם "פעילים פעילות", בלעג ובציניות. המצב הדרדר עד כדי תביעות משפטיות של האמן נגד הקיבוץ, דיונים אינסופיים, גרירת דיונים בבתי משפט, בגין תביעות להכיר בבנותיו בתור חברות קיבוץ ובעלות זכויות מלאות, בגין תלונותיו שה"פעילים פעילות" גוזלים ממנו את זכויות הפנסיה. עימותים שאין להם  תכלה וקץ והם מעוררים זעם, תחושת אין אונים, דיבורים על השבילים ובחדרי חדרים: הוא מקבל כספים מחברים. הוא מכניס כספים שהוא מרוויח על ידי שימוש במשאבי הקיבוץ ולא מדווח על כך וכך הלאה וכך הלאה.

האם הגענו לפשרה, להבנה, להכלה, להסכמה: מה מקומו של האמן בקיבוץ? איך קיבוץ יכול להכיל בתוכו בצורה שלמה אדם שונה, חריג, שאינו עונה לנורמות "המקובלות"? נראה לי שהעובדות מדברות בעד עצמן. רוב האמנים והסופרים שפעלו בתוך הקיבוצים עזבו את הקיבוץ בסופו של דבר, או לחלופין עזבו את העולם הזה והם נאבקים על מקומם אי שם בעולם האחר.

—————————————-

בית הילדים

בית הילדים הומה לעת ערב, שעת ההשכבה. ההורים מגיעים, מלווים את ילדם אל בית הילדים. בית הילדים כולו מואר. גם התנורים המגושמים כבר דולקים, מחממים את הבית הקר. "המשכיב" כבר נמצא במקומו, טורח לערוך את השולחנות לארוחת הערב. היום שבת. בשאר ימי השבוע "המשכיבה" היא הגננת או המטפלת הקבועה. בשבת יש תורנות הורים. היום רני "משכיב". ההורים מתעכבים קמעא, מתקשים מעט להיפרד. אבל הילדים כבר עסוקים מאוד. הם פורשים את הפיז'מות שלהם על גבי התנורים כדי לחמם אותן לפני שילבשו אותן. אט אט נפרדים ההורים, כל אחד מילדו ועוזבים את בית הילדים. ההורים ממהרים עכשיו לחדר האוכל כדי לאכול ארוחת ערב. הערב יש שיחת קיבוץ חשובה: ועדת מינויים מציעה את הצעתה לרכז משק חדש. יש קצת מתח באוויר. תוך כדי ארוחת ערב מתקיימים דיונים בין היושבים לשולחנות האוכל. האם ההצעה טובה? יש תומכים ויש מתנגדים. השיחות קולניות ומתחממות. בינתיים הילדים בבית הילדים מסיימים את ארוחת הערב ומתכוננים לשינה, לובשים את הפיז'מות, מצחצחים שיניים, כל אחד נכנס למיטתו. ארבע מיטות בכל חדר, שני בנים ושתי בנות. ההרכב החברתי של חדרו של בני מוצא חן בעיניי. הם ארבעתם חברים טובים. כשכולם במיטות רני מקריא סיפור. עם סוף הסיפור הוא מכבה את האור בחדר הגדול והמרכזי. אפלה משתררת על בית הילדים. רני אומר לכולם לילה טוב והולך לדרכו. עכשיו מתחילה הפעילות האמיתית. חבריו לחדר של בני מחכים לרגע הזה. יש להם מחברת שירים משותפת שבה הם כותבים את השירים שהם ממציאים ביחד. קולות לחש וצחוק עולים מחדרם. גם בחדרים אחרים מתבצעת פעילות שקטה. לאט לאט ראשים נשמטים והשינה מכסה את הכל. בתוך השקט נשמע פתאום קולו של ילד: שומרת בואי ל"אשלים", שומרת בואי ל"אשלים". קריאת הילד שמשהו מציק לו נקלטת באינטרקום. השומרת היושבת בבית התינוקות עושה את דרכה אל בית הילדים כדי לראות מה קרה ולטפל במצוקה. אולי התעורר הילד מחלום רע. הוא בוכה בשקט עד שהשומרת מגיעה אליו. הוא אינו יודע להגיד בדיוק מה הציק לו, ומסתפק בכוס מים ובעצם העובדה שנמצא על ידו מישהו מבוגר. השומרת מרגיעה את הילד, מכסה אותו היטב ובהזדמנות זו עוברת ליד כל המיטות. כאן מיטיבה את השמיכה, שם מרגיעה את השני שהתעורר. היא מחכה בחדר המרכזי עד ששוב משתרר שקט בבית הילדים. ואז היא חוזרת לבית התינוקות להמשיך לעקוב אחר כל בתי הילדים המרוכזים אצלה באינטרקום. היא לא לבדה, הם תמיד שניים, ערים לכל קריאה ולכל מצוקה.

במהלך היום יושבים הילדים בכיתה הצמודה לבית הילדים. המורה היא חברת קיבוץ. היא למדה בסמינר הקיבוצים. היא למדת על פי השיטה הנהוגה בקיבוצים: שיטת הנושאים: ביתינו – לומדים על הקיבוץ, מטיילים בשטחו, מכירים את הצמחים שבו ואת פרחי הבר שבאזור, לומדים חשבון והנדסה בעזרת מדידת שטח חדר האוכל, כמה מקומות הוא מכיל. מראיינים את ההורים וכותבים עבודות על ראשית הקיבוץ. אינדיאנים – לומדים קצת גיאוגרפי על ארצות הברית, מנהגים, מקימים מחנה אינדיאני בחורשה שעל יד בית הילדים, מכינים ביחד עטרות נוצות, ממחיזים מחזה על חיי האינדיאני, וכך הלאה וכך הלאה.. כל נושא משלב בתוכו מגוון של מקצועות ומאפשר לכל ילד למצור בו את מקומו בהתאם ליכולותיו. הקבוצה גדולה, והילדים פעילים עד מאוד ויוזמים מבצעים: פעם אולימפיאדה, שבה מתנהלות תחרויות והמנצחים עולים על דוכן מארגזים ומקבלים מדליות מנייר זהוב;

פעם אירוויזיון, שבו מתקיימת תחרות כתיבת שירים וביצועם. הרבה שמחה יש בבית הילדים, ולעתים גם משברים, עצב, חיכוכים, מריבות, כמו בכל חברה אנושית. לא כל הילדים מוצאים את מקומם. יש היררכיה כמו בכל חברה, החיים בבית הילדים הם השתקפות אמתית של חיי חברה בקבוצה סגורה. אבל כאן יש משגיחים: המורות, המטפלות וההורים. למען הסדר הטוב עלי להזכיר שלא כל הילדים מצאו את מקומם במסגרת הנוקשה שהיתה בבית הילדים, לא כל הילדים הסתדרו עם העובדה שהם ישנים בלילה בבית ילדים ולא ליד הוריהם. היו מקרים של "בריחת" ילדים בלילה לבית הוריהם. היו מקרים של הורים שנאלצו לבלות לילות ליד המיטה של ילדיהם שלא הסכימו להיפרד. היו והיו והיו. מנסיוני במסגרת החינוך המשפחתי בבית הוריי בילדותי, לא נטיתי להאשים את השיטה כפי שרבים עושים זאת היום. הבנתי היטב שבכל שיטה יש יתרונות וחסרונות והכל תלוי באדם המסויים או בהורה המסויים או בילד המסויים. אני גדלתי בשינה משפחתית אבל ברחתי מהבית בכל הזדמנות. ילדיי גדלו בלינה המשותפת ונהנו מכל רגע. ביקורת גורפת ושלילה מוחלטת של השיטה שעבדה היטב עבור הרבה ילדים, שאולי במסגרת המצומצמת של המשפחה היו סובלים ושותקים, אינה נכונה ואינה מוצדקת. צריך לבחון כל מקרה לגופו.

————————————————–

אהבת הים

אמא היתה אומרת עלי שאני בן. תמיד רציתי לעשות מה שבנים עושים. לטפס על עצים, לגלות ארצות חדשות, להפליג בימים, לחוות הרפתקאות. אהבתי לקרוא ספרי הרפתקאות ומסעות וראיתי את עצמי בתוכם. כשהייתי ילדה בחופש הגדול בכפר מל"ל ישבתי כמעט כל היום על העץ והייתי טרזן. אבל יותר מכל אהבתי סיפורי ים. כשמצאתי את עצמי בקן הימי של השומר הצעיר, לומדת ימאות, מפליגה בלווייתנית, כמו הספנים הצדים לווייתנים בספר מובי דיק, שאהבתי מאוד, הייתי מאושרת. כל הבנות בגדוד שלנו בקן הימי לא אהבו את ההפלגות. בפנים מוריקות היו מקיאות ומצטנפות על קרקעית הסירה, על "הפיולים", ואילו אני הייתי יושבת על החרטום, מתחת למפרש "החלוץ", פניי אל מול הרוח, והקצף הניתז מגלי הים שהסירה היתה פולחת, מרטיב את כולי. אבל אף פעם לא הייתי ממש עם "הבנות" ותמיד הייתי "משהו אחר". לקן הימי של השומר הצעיר היתה תכנית פעולה והכוונה מיוחדות במינן. נוסף לרעיון המנחה של התנועה: הגשמה בקיבוץ, נוסף לקן הימי רעיון מיוחד לו: הקמת קיבוץ של דייגים. הקן הימי בתל אביב כבר הוציא מקרבו גרעין שהקים קיבוץ של דייגים, קיבוץ סער שבגליל התחתון. לקיבוץ סער היו שתי ספינות דייג ונוסף לכל ענפי החקלאות הרגילים שקיבוצים עסקו בהם, עסקו גם בדייג. סיסמת הקן הימי היתה: "שדותינו הים, ומחרשתנו רשת דייגים מתמשכת". חברי קיבוץ סער שלחו מטעמם מדריכים להדריך אותנו בקן הימי. נוסף לכל פעולות התנועה הרגילות, שכללו שירה, משחקים ופעולות עיוניות כגון: כלכלה מדינית ומארכסיזם, היו לנו גם פעולות ימיות. את הפעולות הימיות בצענו באמצעות הימייה של הפועל תל אביב. למדנו תיאוריה של נווטות בים, אבל בעיקר עסקנו בפעילות הפיזית: חתירה בירקון, הרמת מערך המפרשים, יציאה לים (בשפך רידינג), חתירה בגלי חוף, הרמת מערך מפרשים כשהסירה עוגנת בעומק, ואחר כך ההפלגה עצמה וניווט הסירה. דיברנו בשפה מקצועית: עשינו "גלסים" (מיפנים עם הרוח), ישבנו "מעל הרוח" או "מתחת הרוח", השלכנו לים "עוגן אדמירלי". שרנו שירי ימאים ויין שתמיד היה בהם קורטוב של ארוטיקה מרומזת, כיאות לימאים גסי הליכות: "איזה יָרֵ, איזה יָרֵ, איזה יָרֵח שכזה, בלילה זוֹ, בלילה זוֹ, בלילה זוֹרֵח ביום לא. אוי איזה מוֹ, אוי איזה מוֹ, אוי איזה מוֹתק שכזו, בלילה אוֹ, בלילה אוֹ, בלילה אוֹהבת ביום לא"(לפי מנגינה של שיר מתוך האופרה כרמן).. או למשל: "זה שאחרון הנך זאת תוציא ממוחך, זה שלא ראשון היית, כבר קיבלת הוכחה.." ו"אי שם הרחק בים, בתולת מים יש, רגליה זנב הדג, שדיה להט אש, דייג אחד זקן, אותה ראה מכבר, פחד להסתכן, פחדן הוא כעכבר, ולנו הוא סיפר, דמותה הלוהטה, חבל שהיא במים, איננה במיטה, וכל דייג צעיר, לרשת מסתכל, ושר את זה השיר, בכל רחבי תבל". בהפלגות לילה היינו יושבים בסירה, שרים שירים, מתבוננים בים החלק "כמו טוסיק של תינוק", רואים את "שערות הזהב של ימאנז'ה", הן השתקפות אורו של הירח על המים, כפי שהן מתוארות בספר ה"חובה" שלנו, "ים המוות" של ז'ורז' אמאדו, הסופר הברזילאי המתאר את חיי הדייגים בעיר סלבדור דה באהיה שבברזיל. הייתי כמעט הבת היחידה בגדוד שלנו שאהבה את הים ואת הימיה, רוב הבנות האחרות די שנאו את כל הקטע הזה. הן היו נתקפות במחלת ים. בזמן שהשלכנו עוגן והרמנו את המערך (התרנים והמפרשים, הסירה היתה עולה ויורדת עם הגלים. כל הבנות היו "מקיאות את נשמתן" ואחר כך היו שוכבות מקופלות על הפיולים. אני, לעומת זאת, הייתי מאושרת. בשמחה השתתפתי בעבודה הפיזית של הרמת המערך. תמיד רצית לשבת בירכתיים, להחזיק בהגה ולנווט את הסירה, ואם נגמר תורי, היית עוברת ישר לחרטום, יושבת שם ומפקירה את פניי ואת כולי לרוח השורקת, כשהסירה היתה חותכת את הגלים. בים מצאתי את מקומי ואת חלומותיי השכוחים: להיות יורד ימים מחוספס וקשוח המפליג למרחקים…

——————————

אתה זוכר?

נכנסתי עם ערב למועדון. המועדון היה באחד הצריפים הקרובים לחדר האוכל. אתם רק הגעתם לקיבוץ. הייתם ההשלמה הראשונה שלנו, גרעין של שמוצניקים מרמת גן ומרחובות. הייתם צעירים, מלאי אנרגיה ואולי קצת חוששים מן העתיד. עדיין הייתם חיילים בנח"ל. אני הייתי חברת קיבוץ צעירה, רק בשלוש שנים מבוגרת מכם. אבל כבר הייתי אם לבתי התינוקת, ונשואה לאיש שהכרתי שנים מהתנועה, אבל לא התייחסתי אליו מעולם. מאז ומתמיד הייתי מאוהבת במישהו. אבל כל אלה שהייתי מאוהבת בהם לא ידעו על כך, וממילא לא ראו אותי בכלל. הייתי שקופה בעיני כל הבנים שאהבתי. חשבתי שכך יהיה תמיד. מאוד רציתי שיהיה לי חבר, שמישהו יאהב אותי. רציתי בית. הראשון שגילה עניין, והוא כבר היה נשוי פעם, גרוש ואב לבת קטנה, הלכתי אתו. אני לא חושבת שאהבתי אותו, אבל זה לא היה חשוב. העיקר היה שהוא ירצה אותי. נכנסתי למועדון סתם ככה, לראות מה קורה. המועדון היה מלא בכם, חברה צעירים, קצת רעשנים, כמו שצריך. אתה ישבת על כורסה די קרוב לפתח המועדון. אני לא בטוחה שדיברנו בכלל עד אז. בסך הכל הייתם רק זמן קצר בקיבוץ. אני גם לא בטוחה אם מה שאני כותבת היום 55 שנים מאוחר יותר, היה כך בדיוק. אני בטח לא זוכרת את כל הפרטים, ייתכן שחלק מהפרטים אני מדמיינת. אבל לא חשוב, ככה אני רואה את זה היום. אני לא זוכרת איך התחלנו לדבר ואיני זוכרת גם על מה. אני רק זוכרת שדי מהר יצאנו שנינו מהמועדון. בחוץ השמים היו שחורים, היה ערב. היה ירח מלא. על יד המועדון צמחו שלושה ברושים. הם צומחים שם עד היום, אבל המועדון כבר מזמן איננו. יצאנו והבטנו כלפי מעלה. הדבר הראשון שעלה בדעתי, כשראיתי את הירח, הכוכבים וצמרות שלושת הברושים, היה ציורו של ון גוך – ליל כוכבים. הכרתי היטב את ציוריו. ידעתי הרבה על ציירים וציוריהם, עוד מילדותי. בלי לחשוב הרבה אמרתי: ון גוך. אתה אמרת את אותן מלים בנשימה אחת אתי: ון גוך. הבטנו זה אל זו. משהו זרם באוויר. היה ליל קיץ חם. לבשתי שמלה הדוקה מבד קליל והרגשתי את הזרימה בגופי. אני לא זוכרת אם דיברנו, אבל הלכנו ביחד אל החלק הרחוק של הקיבוץ, במקום שבו התחילו בבניית בתים חדשים. איש לא היה שם, היינו רק שנינו והחושך המקיף אותנו. עצרנו. אתה חיבקת אותי אליך ואני אמרתי: כמה שאתה גבוה.. אתה הנחת את אצבעך על פי, אמרת: שששש.. ונשקת לי. הנשיקה הזאת חתומה בגופי ובנפשי. חתומה בי עד היום. לימים כשדיברנו על הלילה ההוא, אמרת לי: הייתי בסך הכל חייל צעיר וחסר בטחון. אני לא מבין איך העזתי לעשות את כל זה. רעדתי מפחד, אבל זה היה חזק ממני. לפני שנה, כשצילמו ראיונות עם ותיקי הקיבוץ לכבוד חג הששים. צילמו גם אותך. אותי לא צילמו כי לא רציתי. אבל צפיתי בסרט. ראיתי שאותך צילמו על רקע הברושים ההם. בהזדמנות שאלת אותי: ראית איפה הצטלמתי? כלומר, אתה זוכר!

האם אתה זוכר?

כשהקיבוץ היה בשנותיו הראשונות, לא היינו מחוברים לרשת החשמל הארצית. היה לנו גנרטור, בשטח האפור שבין בתי הקיבוץ לבין החלק המשקי, מכלאת הבקר. בלילות החורף הגשומים הכביסה של בית התינוקות לא מיהרה להתייבש. אחת מהמטלות של שומרת הלילה היתה לתלות את הכביסה לייבוש במבנה של הגנרטור. בתוך המבנה שררה אפלולית רכה, הגנרטור נהם נהימות קצובות. עמדתי ותליתי את הכביסה ואתה נכנסת אחריי וסגרת את הדלת. זרועותיך הקיפוני חזק אליך. לבי עמד מלכת לשנייה, ואחר כך החיש את פעימותיו. הוצפתי כולי בתחושה של שייכות. שם, באפלולית הגנרטור, למנגינתו הרכה, למדת להכיר את גופי, את פני, את שפתיי. זה היה אחד ממקומות המסתור שלנו. היית מתגנב אליי ויודע את כולי. אני הייתי למים, ידיי שוטטו אל פניך, אבל אתה, אתה תמיד חזרת ואמרת לי: אני רק רוצה לענג אותך. אני נהנה לראות אותך מתענגת. גם אם היינו מוצאים מסתור בפינה אפלה ביותר, תמיד לקחת אותי אל מקור אור ואמרת: אני רוצה לראות את העיניים שלך, הסתכלי אלי. עיניך נעוצות בעיני, ואני, מבטי מתערפל והולך, כולי התמכרות מוחלטת.

גרת באחד החדרים בצריפים שהוקצו לבני הגרעין. פעם היית חולה ואני, נכספת אליך, אזרתי עוז ובאתי לחדרך. שכבת במיטה וקראת. תמיד היה צמוד אליך איזה שהוא ספר. באותו לילה ידעת אותי חזק ועיקש. ואני שאלתי אותך בלחש: איך יש לך כל כך הרבה כוח? ואתה הרטבת את שפתי בלשונך וחדרת לפי, ואני התמוססתי בזרועותיך.

בלילה, הלכתי לבית הילדים שבו בני התינוק ישן. היה חורף, היה קר. רעדתי מקור. כיסיתי את בני התינוק היטב. אתה נכנסת אחריי. ראית שאני רועדת מקור. פתחת את שולי מעילך השחור והארוך, אספת אותי אליך לתוך המעיל, עטפת אותי אליך ואני התכנסתי לתך הגומה החמה והמגינה הזאת, וחשתי את שפתיך הלחות על שפתיי השוקקות. אי אפשר לשכוח דברים כאלה. האם אתה זוכר?

שמרנו ביחד, אני בבית התינוקות, אתה בחצר. נכנסת לבית התינוקות. לא היה שם איש חוץ ממני. ישבתי וקיפלתי כביסה. אתה כרעת מולי. קמתי אליך, לקחת את ידי בידך. ידיך מחוספסות וחמות. מגע ידך תמיד מעביר בי צמרמורת של תשוקה. הולכת אותי לפינה ופתאום תפסת אותי בכוח, אימצת אותי חזק אליך, ואני התמכרתי כולי, הייתי למים, רגליי נמסו וכולי קודחת. רציתי אותך כל כך. רציתי אותך חזק.

כמעט ולא דיברנו בינינו. ברגע גנוב, כשהזדמן לנו, היינו נמשכים כמו אל מגנט. שפתיך על שפתיי, ידיך על גופי. לא היה זמן לדיבורים. לא היה צורך בדיבורים. רק אני ואתה, בלי שום קולות רקע, בלי מילה מיותרת. רק שנינו בחושך.

כך זה היה. כך זה נמשך. השנים חלפו, נולדו לי עוד ילדים. אתה נשאת אישה ונולדו לך בניך. אבל אתה היית תמיד. פה מבט חטוף, שם מגע מקרי לכאורה. תמיד מודעים האחד לשני, תמיד זרם מגנטי זורם בינינו. לעתים חולפים חודשים ללא מילה, ללא מגע, ואני תוהה: אתה זוכר? אתה מתגעגע? אבל אז, פתאום, מבט אחד מספיק, חצי חיוך, תנועת ראש או יד, ואני יודעת: אתה זוכר, אתה מתגעגע.

———————————————–

ליל הסדר שלי

ליל הסדר תמיד יישאר יום מיוחד, בשבילי ובשביל משפחתי. בליל הסדר ילדתי את בתי הבכורה, וזה היה אז כשהייתי כל כך צעירה, כל כך תמימה, כל כך נלהבת מנישואי החדשים, ממשפחתי שהקמתי, מן העובדה שיש לי בית. בבוקרו של ליל הסדר אחזוני הצירים. ג'יפ מבוצבץ הובילני בדרכי העפר המתפתלות מקיבוצי הצעיר אל בית החולים. הצירים נמשכו כל אותו היום. בעלי ניצב ליד מיטתי עד שעות הערב המוקדמות. אז ביקשתי ממנו שיסע הביתה לליל הסדר. בשעה שמונה בערב יצאה בתי התינוקת לאוויר העולם. הייתי מותשת ואדישה מעט, אך בכל זאת הצלחתי לגייס כוחות ולבקש מן האחות שתתקשר אל הטלפון היחיד שהיה בקיבוץ, בחדר האוכל, בצריף הגדול. שם, מבעוד יום ערכו את השולחנות הארוכים וכיסו אותם בלבן. הקימו במה קטנה שעליה תעמוד המקהלה ותשיר את שירי האביב. עליה גם ירקדו ילדי הגן את חד גדיא. הקטנים יעברו בין השולחנות ויניפו "עומר עומר תבואה חדשה". חילקו הגדות, הגדות שלנו, של הקיבוץ הארצי, עם נוסח חדש המשמר במקצת גם את הנוסח המסורתי, אבל עם השינויים המתבקשים: "והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו, ואנחנו ניצלים מידם (ולא חלילה הקב"ה מצילנו מידם. אנחנו האתיאיסטים יכולים להציל את עצמנו). אבי בתי כבר ישב בסדר עם כל האורחים. כנהוג, כמעט לכל משפחה היו אורחים, הורים, חברים בני דודים, שרצו לעשות סדר בקיבוץ. היה טלפון אחד בקיבוץ, בחדר האוכל. באותה שעה היו כל החברים מסובים סביב שולחנות מכוסים במפות לבנות, מצות, יין, וארוחת חג. האב הנרגש מיהר לבשר את הבשורה לכל החברים, ומייד באופן ספונטני הורמה כוס חמישית לכבוד הרכה הנולדת שהיתה בין ילדי הקיבוץ הראשונים. את הסיפור הזה אהבה בתי לשוב ולשמוע. ילדה קטנה עטורת תלתלים בהירים היתה מתכרבלת בחיקי ומבקשת: 'אמא, ספרי לי שוב איך נולדתי ואיך כל הקיבוץ הרים כוסית לכבודי'. ילדתי הית מתוקה. היה לה אף קטנטן זרוע מעין נקודות לבנות. תמיד סיפרתי לה שכשנולדה החזקתי אותה בידיי וראיתי שהאף שלה קצת מזכיר תות גינה בגלל הנקודות הלבנון, שנמוגו לאחר כמה ימים. היא תמיד היתה צוחקת כשהגענו בסיפור לקטע של התות גינה.

אחרי שלושה ימים יצאתי מבית החולים עם תינוקת על הידיים. הג'יפ שהוביל אותנו בדרך העפר הלא סלולה לקיבוץ נכנס בשער. יצאתי ממנו, עדיין מתקשה ללכת. מיד חשה אליי מטפלת התינוקות (היו שלושה תינוקות ב"בית התינוקות" שהיה אחד מהצריפים שהקצו למטרה זו, עד שייבנה בית התינוקות החדש). הסתערה עליי, אספה מידיי ההמומות את התינוקת והלכה אתה כנושאת שלל רב אל בית התינוקות, שם כבר היתה מוכנה לה מיטה.

ואני? אני הלכתי בידיים ריקות לחדר המשפחה שלנו, הרגשתי הקלה גדולה על כך שאינני צריכה עכשיו לטפל בתינוקת, דבר שלא ידעתי איך עושים אותו. שמחתי שיש לה מטפלת מנוסה, ואני יכולה ללכת בשקט לישון. אחרי שאכלתי צלחת מרק עוף שהכינו לי מבעוד מועד בחדרי. גם בלילה יכולתי לישון שינה רצופה וחסרת הפרעות. שומרת הלילה האכילה את בתי הרכה מבקבוק כשהתעוררה ודרשה את שלה. כשאני חושבת על זה היום זה נראה לי הזוי. אבל אז כך נהגנו. רעיון הקיבוץ היה ליצור את האדם החדש. הקיבוץ מטפל בכל הבעיות ומספק את כל הצרכים, וכל אחד התפנה לעמל יומו למען הכלל. אין כסף פרטי, אין רכוש פרטי, כולם עובדים בשביל הכלל והכלל דואג לכל פרט. זה היה יפה. זה היה רעיון נאצל שהתברר כבלתי ישים. הרעיון נסדק, בקיעים אנושיים חלו בו, בהתחלה בקיעים קטנים, והקולקטיב עמד כחומה בצורה ולא נתן להפרעות הקטנות לצרום את אזניו. אבל הבקיעים הלכו וגדלו, והתברר שהרעיון הנשגב מתאים למלאכים אבל לא לבני אדם פשוטים.

—————————————

ילד ומורה

כשבני היה בכיתה ו היתה לו מורה מחנכת קפדנית והוא, בלשון המעטה, ללא אהב אותה. תכופות הוזמנתי לשיחה עם המורה, שהתלוננה בפניי על התנהגותו של בני: הוא מפריע, לא מקשיב, מפריע לאחרים. מגיש עבודות לא מסודרות, יש לו כתב גדול מידי, ועוד כהנה וכהנה תלונות, מהן אפילו מוזרות. כמעט בכל שבוע זומנתי לשיחה כזאת. שוחחתי עם בני והוא אמר לי שהוא לא אוהב אותה, שהיא נטפלת אליו, ומה איכפת לה אם הכתב שלו גדול… נטייתי הטבעית היתה להציג את טענות המורה כמוצדקות, וכנראה גרמה לכך העובדה שאני בעצמי הייתי מורה, אמנם לכיתות בוגרות, אבל נתקלתי בכל מיני מצבים ובכל מיני תלמידים. בדרך כלל כששוחחתי עם הורים לילד מפריע נתקלתי תמיד בהורים שהצדיקו את הילד ולא נטו לקבל את תלונותיי. לכן בחנתי את עצמי היטב ונטיתי לקבל את הערותיה של המורה. כך נמשך הדבר לאורך זמן וללא פתרון, עד שיום אחד נמאס לי. החלטתי לנקוט בצעד לא שגרתי. לקחתי את בני, הושבתי אותו למולי ואמרתי לו: לכל אחד בחברה האנושית יש תפקיד שהוא צריך למלא. אנחנו הבוגרים, עלינו לעבוד ולפרנס את משפחותינו. לילדים יש תפקיד אחר, תפקידם ללמוד. כל זמן שזהו תפקידך עליך למלא אותו עלפי הכללים שהציבה לך חברת המבוגרים. המייצגת כלפיך היא המחנכת שלך. תפקידך ללמוד. נראה לי שאתה מתקשה למלא את תפקידך כהלכה, אבל לא ניתנה לך האפשרות לא למלא את תפקידך, אין אפשרות כזאת. מכיוון שאתה מסרב למלא את תפקידך, עליך למלא תפקיד אחר. ממחר אינך הולך יותר לבית הספר, אתה הולך לעבוד. אתה תעבוד בלול. הבאתי לך בגדי עבודה ממחסן הבגדים. דיברתי עם רכזת הלול, והיא יודעת שאתה בא לעבוד בלול והיא תהיה אחראית עליך. מחר בבוקר אעיר אותך בשש ואתה תקום, תלבש בגדי עבודה, תנעל נעלי עבודה ותלך ללול. אמירה תקבל אותך שם ותסביר לך את עבודתך.

יום קודם לכן דיברתי עם רכזת הלול, הסברתי לה את המצב, וסיכמנו בינינו שהיא תשלב אותו ובמערך העבודה ותתייחס אליו כאל עובד לכל דבר ועניין.

בני הלך ללול והתחיל לעבוד שם. הרכזת קלטה אותו יפה, נתנה לו אחריות על תחום מסויים. הוא עבד כמו כולם, ישב עם כל צוות הלול בהפסקת עשר. וכמה ימים לא שמעתי מפיו מילת תלונה. ההורים של ילדי כיתתו באו לנזוף בי ואמרו: איך את יכולה לעשות דבר כזה? ויש חוק חינוך חובה.. ולא חבל לך על הילד? ועוד כהנה וכהנה. אבל אני דבקתי במטרתי. יום אחד בא אלי בני ואמר לי: מחר כל הכיתה נוסעת לטיול וגם אני רוצה לנסוע איתם. בבקשה… אבל אני הקשחתי את עצמי ואמרתי לו: אתה לא לומד עכשיו. רק הילדים הלומדים נוסעים לטיול. אתה עובד ועליך להתייצב במקום העבודה שלך. אי אפשר לקחת רק את הטוב. אתה מחוייב עכשיו למקום עבודה… הילד היה עצוב מאוד ואני התייסרתי בקרבי, אבל לא הראיתי את לבטיי כלפי חוץ.

כעבור חודש בערך בא אלי בני ואמר: אמא, אני רוצה לחזור ללימודים. אמרתי: אתה לא יכול לחזור ללימודים אלא אם כן תתחייב להתנהג על פי דרישותיה של המורה. במקרה הראשון של תלונה עליך – אתה חוזר לעבודה. ניסחתי חוזה קצר שבו התחייב בני להתנהג כשורה בכיתה על פי דרישות המורה, ושנינו חתמנו עליו. מאז ועד סוף השנה לא נאמרה מילה של תלונה. הילד קיים את החוזה ויותר לא זומנתי לשיחות עם המורה.

היום רבים חושבים שלהורים לא היה כל תפקיד בחינוך הקיבוצי הנוקשה. אבל אני יכולה להעיד עליי ועל ילדיי שהכל תלוי בילדים ובהורים עצמם ולא בשיטה. אם הורה מעורב בחיי ילדו, הוא משפיע, וזה תלוי רק בו. בכל שיטה שננקוט בה, האחריות היא על הפרט המבצע ולא על השיטה.

—————————————-

שווים ושווים יותר

ערב אחד, ואני בבית הילדים, ובני טורח ומחמם את הפיז'מה שלו, וכבר מאוחר וכל הילדים כבר במיטות. ה"משכיבה" כבר עומדת לסיים. נכנס אחד מחברי הקיבוץ עם בתו, והיא כבר מוצצת את שתי האצבעות הדחופות לה בפיה, אות וסימן שהיא כבר חצי ישנה. האב, אחד מעמודי התווך בקיבוץ, איש בעל עמדה ואמירה, על פיו יישק דבר. אני, שומרת על הסדר הציבורי, מעירה לו בפרצוף חמוץ: למה אתם מגיעים כל כך מאוחר? צריך כאן לסיים את "ההשכבה"… והוא: זה לא עניינך. מותר לי ליהנות מבתי בכל שעה שאני רוצה. נמאס כבר מהסדר הזה. בכלל הגיע הזמן שהילדים יישנו בבתי ההורים! השתתקתי קפואה. הוא, ממייסדי הקיבוץ, תמיד עומד על משמר העקרונות, עקרונות הקיבוץ, ההחלטות המקודשות. הנימה שבה דיבר אליו העידה על זלזול מוחלט בי ובדבריי. כן. הוא יכול להרשות לעצמו, הוא מ"האצולה".

כולם יודעים מי נמנה על האצולה ועל פיו יישק דבר, ומי נמנה על השכבות הנחותות, השקופים, אלה שאיש לא מתייחס אליהם. כן. יש מעמדות בקיבוץ. יש המשפחות האלה, שמהם תמיד ייבחר רכז המשק, הגזבר, המזכיר, "ההנהלה". וברור שהם מוכשרים לעשות את התפקידים האלה, ואנחנו, באופן דמוקרטי לחלוטין בוחרים בהם חזור ובחור לכל התפקידים המרכזיים. ונכון שהם טורחים בענייני הציבור ומשקיעים שעות כדי לפתור בעיות כלכליות או חברתיות, לפי התפקיד. וכך שנים, אותם אנשים עומדים בעמדות מפתח ומנהלים על פי דעתם והבנתם את ענייני הקיבוץ אמנם יש שיחות קיבוץ, ויש הצבעות, והרוב קובע. אבל מי משכנע את הרוב הזה לקבוע? ובכלל מעמדה של שיחת הקיבוץ הולך ומידלדל, ופחות ופחות חברים באים להקשיב ולהכריע. וגם זה תלוי אנשים. כי יש כמה קבועים, שבכל שיחה "מברברים" ו"חופרים" ו"מנפחים את השכל", ולרוב דבריהם אינם דברי טעם, אבל הם חייבים לדבר בכל שיחה, גם אם אין להם משהו יעיל להוסיף, וכך נשמטים חברים משועממים מהשיחות והקיבוץ מתנהל, אם לטוב ואם לרע.

הקיבוץ כבר לא הומוגני. נכנסו אליו במהלך השנים בני זוג וכל מיני נספחים, שלא היו בתנועה, ואינם מכירים את עקרונות הקיבוץ, שאותם שמרנו בקנאות צרת מצח. וגם מייסדי הקיבוץ כבר נוהים אחרי חידושים שניסינו להמנע מהם, ואחד מהבולטים הוא הרצון שהילדים יישנו עם הוריהם. והרי הלינה המשותפת היתה אחד מהעקרונות הקדושים ביותר ועיקרון זה מתרופף וקולות קוראים ומצביעים ברגליים, ולוקחים את הילדים הביתה והסכר נפרץ..

אז ועדות, ובירורים, ומשאלים ומי בעד ומי נגד. והילדים בכיתה ו, כיתתו של בני, מתארגנים ומוחים: רוצים לישון בבית הילדים! לא רוצים לינה משפחתית! והם מקיימים צעדות בקיבוץ ומחזיקים שלטים ומוחים נמרצות. והקיבוץ מקיים "תהליך", ודנים ומדברים, בכל השבילים ובכל הבתים ובחדר האוכל, וצריך להחליט..

מכת המוות ללינה המשותפת נחתה בשנת 1990, עם פרוץ מלחמת המפרץ. אז יצאה הוראה ביטחונית שהילדים יעברו לישון בבתי ההורים כי אם יקרה משהו בלילה ..

חדרי ההורים לא היו ערוכים לאפשרות הזאת. כן, אז עוד קראו לזה "חדרים" כי לכל זוג היה חדר ושירותים ומטבח קטן, ולהלין את שני או שלושת הילדים במרחב המצומצם הזה היה קשה מאוד. אבל הלינה המשותפת גוועה, ומכאן כבר לא היה אפשר לחזור אחורנית. ואז, כשהילדים ישנו על מזרונים בחדר ההורים נערך הקיבוץ מבחינה כלכלית לדאוג לכך שלכל משפחה יהיה בית עם חדרי ילדים, וזה יקר, וזה לוקח זמן.

בני הקטן היה צעיר ילדיי. שני אחיו הגדולים, האחת בצבא והשני ב"מוסד החינוכי" (בית הספר התיכון האזורי, עם הפנימייה) באו אליי בטענות: למה את גוזלת ממנו את כל הכיף של הילדות? שאל אותי בני האמצעי, שזכר לטובה את לילותיו הנעימים בבית הילדים עם כל ה"חברה".

אבל הכל השתנה. ולא עוד לינה משותפת, ולא עוד "הולכים לחדר", ולא עוד חדר האוכל. אנשים העדיפו לאכול בבתיהם, וגם צריך עכשיו להכין ארוחת ערב כי הילדים בבית ולא בבית הילדים. הכל השתנה, התהפך, והעיקר, אין יותר עקרונות מקודשים והחיים הפכו גמישים יותר ומרווחים יותר, ואיש הישר בעיניו יעשה.

————————————–

הברון מינכהאוזן

הבית הנכסף הפך להיות כלא. חלפו להן שנות האופוריה תחושת הראשוניות, היחד, ימי "ההתנחלות" העליזים, חלפו עברו. עכשיו הכל מתנהל על פי התקנון והחלטות השיחה. כולנו נשואים, יש לנו ילדים. חיינו מתנהלים בין עבודה, "הקמה", "השכבה", מריבות פעוטות. היא קיבלה כבר "ביקור הורים בחו"ל", ואני ביקשתי לימודים ועוד לא הגיע תורי. וצריך לפנות לוועדת בריאות כדי לקבל החזר כספי על נסיעה לקופת חולים, וצריך לפנות לוועדת עבודה כי אני לא מרוצה בעבודתי, וצריך לפנות למזכיר, כי אני כבר מבקשת לימודים כמה שנים וכל אחד מקבל חוץ ממני, כי הלימודים שאני רוצה אינם פונקציונליים לקיבוץ. והבית הפרטי חונק. הבעל אינו מבין אותי, הילדים עולים לי על העצבים, ואני עצבנית נורא. עבדתי בלול הרבה שנים, ועכשיו אני עובדת במתפרה, וזה חונק, ולא מתאים, כל היום עם ה"בנות", ולדבר על דברים שלא מעניינים אותי. אבל עברתי קורס תפירה אז עכשיו אני מחוייבת, והכל עולה וחונק ואני כלואה ואני רוצה לצרוח ואיפה הבית שחלמתי עליו ובגלל החלום הזה מיהרתי להינשא לאיש שלא מתאים לי רק בשביל שיהיה לי בית והבית איננו ואני חנוקה ואין לי אוויר ואני רוצה לצרוח.

אני אישה גבוהה יחסית, רחבת גוף. את שערי המאפיר ומלבין לא צבעתי מעולם. אינני נוהגת להתאפר או לעדות תכשיטים. אני לא אוהבת את הופעתי ואת גופי. אני קוראת לעצמי 'שמנה' ואני יודעת שאני מגושמת וכבדת תנועה. מעולם לא היטבתי לרקוד או להניע את גופי בחן. כל חיי ידעתי שאין סיכוי שמישהו יתאהב בי. כשהייתי ילדה בגן או בבית הספר העממי, הייתי מתאהבת תכופות בילדים היפים ביותר והמרכזיים ביותר בכיתה. נושאת אליהם עיניים מעריצות מרחוק וחולמת על הרגע שבו יתאהבו בי. זה לא קרה מעולם. לכל חברותי היו חברים. כל העולם סביבי היה זוגות זוגות, ורק אני הייתי לבדי, לבדי. את כל האנרגיות שלי השקעתי בתחומים הרוחניים והאינטלקטואליים. אני שנונה ואשת שיחה מרתקת. יודעת לשוחח על כל תחום ומגלה בקיאות בכל נושא. אני יודעת היטב שכוחי בפי ובשכלי. אבל השתוקקתי שגברים יאהבו את גופי וירצו בי. כבר מנעורי הבנתי שעלי להקרין את רצונותי, ועשיתי זאת היטב. מבטי, תנועותי, חיוכי, דרך שיחתי, הכל הקרין את הרצון העז שלי, את קריאתי הנואשת: 'בוא, רצה אותי, קח אותי, אהב אותי'. חשתי שאין לי זכות קיום בזכות עצמי. התקיימתי רק כשהיה על ידי גבר שרצה אותי. 'אני חייבת להרגיש יד של גבר מלטפת אותי כדי לדעת שאני קיימת', אמרתי פעם לפסיכולוגית שניסיתי להיעזר בה באחד מרגעי הייאוש והאבדון שאיימו להטביעני. משחקיי התכופים סיבכו אותי לעיתים מזומנות במערכות יחסים אפלות ומורכבות. נישאתי ללא אהבה לגבר הראשון שהיה מוכן לשאת אותי, כל כך השתוקקתי להקים לי בית. מנישואים אומללים אלה נולדו לי שלושה ילדים יפים וחכמים, שהצליחו לחיות בשלום עם מערכת היחסים המעורערת שהתקיימה במשך עשרים שנה בין הוריהם. במאמץ אדיר ואחרון להיחלץ ולבנות לי חיים שפויים, מילטתי את עצמי מן הכלוב הזה ויצאתי לחופשי. מעתה הקרנתי ביתר שאת את תחושותי ותשוקותי. לעתים חשתי את עצמי 'כצנצנת דבש פתוחה המדיפה ריח עז וכל הזבובים חגים סביבה', כך הגדרתי זאת לאחת מחברותי. הסתובבתי בעולם כאנטנת ענק, קשובה לכל רחש המעיד על כוונת המתעניין בה. כל כך השתוקקתי להיות נאהבת, אבל הבור הענק שהיה פעור בבטני היה חסר קרקעית. דבר לא סיפק אותי. רציתי עוד ועוד. כשגבר מאס בי לאחר זמן שרצה בי, היה תוקף אותי כאב הבטן האיום שלא הרפה ממני לרגע. הייתי נופלת על מיטתי וישנה שנת מתים. אבל בבוקר, כשהתעוררתי אל המציאות הייתי בוכה לעצמי, 'אל תעזבו אותי', בכיתי אל כל הגברים בעולם. 'אני לא מתקיימת כשאתם לא איתי. אני זקוקה להוכחות, כל הזמן הוכחות, בלי הוכחות אני לא קיימת. יד מלטפת, פה מנשק, זכרות זקופה חודרת, כל אלה הוכחות שרוצים אותי, ואם לא רוצים אותי אני לא קיימת'. כאבי הבטן עם יקיצה היו קשים מנשוא. את כל כוחותיי נאלצתי לגייס כדי לקום, להתלבש ולצאת אל העולם, אל בית הספר, אל האקדמיה, ולתפקד ביעילות.

'את יודעת שאת בעצם ילדה קטנה שלא התבגרה', אמרה לי פעם חברה קרובה בנזיפה, 'תפסיקי עם החלומות האלה כי אין בהם דבר מן המציאות. אני ממש לא תופסת איך את משלבת יחד ענייניות ומעשיות בעבודתך, גם בבית הספר, גם באקדמיה, וגם בכתיבת המאמרים המדעיים שלך, ומהצד שני את חולמנית, סהרורית, לא מציאותית… את ממש מלאת סתירות כרימון..'. הכרתי היטב את השניות הזאת שבי, וגם אני עצמי לא ממש תפסתי איך כל הדברים האלה עולים אצלי בקנה אחד. את הצלחתי בעולם המעשי, כלומר האקדמי והמדעי ראיתי בבחינת נס, כאילו לא אני המבצעת את הדברים. לעתים הייתי תוהה איך בכלל הוצאתי דברים כאלה מראשי או מתחת ידי. הילדה המבולבלת, היא שהיתה אמיתית. היתר לא היה אלא אחיזת עיניים. יום אחד, ידעתי, הסוד הגדול הזה יתגלה. הבלון המדעי הזה יתפוצץ וכולם ידעו את האמת, שאיני אלא ילדה קטנה ומבוהלת, שאינה שווה כלום, וכל מה שאני רוצה באמת זה שגבר יחבק אותי ויאהב אותי ויגיד לי שאינו יכול לחיות בלעדיי…

כל היום אני עסוקה בעניינים מעשיים כאלה, אבל בלילה לא מיהרה השינה לפקוד את עפעפיי. הייתי שוכבת שעות ארוכות, מוחי ריק ממחשבה, בוהה בתקרה ואצבעותיי אחוזות אלה באלה בכוח, בייאוש. לפעמים אני שולפת את הקול הקטן כדי שינזוף בי: 'את אישה מבוגרת, מספיק עם החלומות הטיפשיים האלה. מה את, גימנזיסטית מפונקת? את יודעת מה יש בחיים. מה שיש לך זה את. תסתדרי עם זה וזהו.' אבל הדברים חלפו על ידי. סירבתי לוותר, סירבתי להתבגר, סירבתי להפסיק לחלום. פחדתי שברגע שאפסיק לחלום לא יישאר לי דבר לחיות למענו. כן נכון, ידעתי מה כולם אומרים: 'יש לך הילדים שלך, ויש לך העבודה שלך, ויש לך הקריירה האקדמית שלך, ויש לך, ויש לך'. למה אנשים לא מבינים שספירת מלאי לא עוזרת כשהנפש ריקה והלב חסר. ושהריק הזה והחסר הזה כל כך כואבים, כל כך הרבה שנים כואבים, ולפעמים הימים עוברים לאט, ריקים וקשים.

לעתים בחנתי את עצמי במראה. עיניים ירוקות מאוד ניבטו לעברי. לפעמים אני חושבת שאני חסרת כל חן ושאין לי תקנה. לפעמים אני נראית לעצמי יפה ומעוררת חמדה. אני יודעת שלא היופי הוא הקלף החזק שלי, אך כשאני נרגשת ומאושרת ועיני נוצצות בהתלהבות, אני חושבת לעצמי, רק לעצמי, מבלי לספר לאיש, שאולי יש בי בכל זאת יופי. הכרתי גברים רבים ואהבתי כמה מהם. אהבתי אהבות גדולות וסוערות שנגמרו בפחי נפש. ידעתי רגעים של אושר והתרוממות רוח. ידעתי גם אכזבות ומשברים. הייתי נשואה לאיש, הוא אבי ילדיי. עשרים שנה הייתי נשואה לו עד שאזרתי כוחות נפש לצאת לחופשי מן המלכוד האומלל של חיי נישואים עלובים. אולי אני עדיין חולמת על האיש שיאהב אותי אהבה גדולה מאין כמוה, שיישא אותי על כפיים אל עבר החלום שאני כל כך רוצה לגעת בו, אך שיהיה גם מספיק חזק כדי לעמוד מולי. אני יודעת שזהו חלום ילדותי והזוי, שלא יתקיים לעולם, ובכל זאת ממשיכה לחלום. הסתכלתי אל בבואתי שנשקפה מן המראה וראיתי ציפייה גדולה בעיניי. מי כמוני יודע איך זה לחיות בכלוב החונק הזה של חיי נישואים עם אדם שאין לו מושג על מה מדברים אתו. היה אפשר למצוא פתרון בבריחה אל האי-שפיות. ואז ישיבת ועדת בריאות ביחד עם האחות מחליטים שאני זקוקה לאשפוז או לפחות לטיפול פסיכולוגי מייעץ, ואני מוצאת בזה פתרון זמני ומאשפזת את עצמי במוסד מסוים ומוצאת עד מהרה שאין בזה מענה לבור העצום שפעור בקרבי. ואני מנסה למלא את הבור הזה כי הוא כואב נורא, הריק הזה כואב. ואני מנסה למלא אותו במה שאני יכולה: באוכל, או נכון יותר במיני מתיקה, חפיסות שלמות של שוקולד נדחסות אל הבור "והבור איננו מלא". ויש גם נתיב אחר, נתיב הסקס המזדמן, גברים באים והולכים, וחלקם נשואים, וחלקם צעירים, ואני מרגישה כמו צנצנת דבש פתוחה שכל הזבובים שבעולם באים ללקק ממנה משהו ואני ריקה וזה כואב. ובסופו של דבר נמצא פתרון שהוציא אותי מהמדרכות האלה שאני הולכת בהן ומרגישה שאלף עיניים נעוצות בי ושופטות כל צעד שאני עושה. וכל צעד כזה צריך לעבור את כל ייסורי הבירוקרטיה הרגילים, מזכיר, ישיבת מזכירות, ועדת חברים, ועדת השתלמות, גזבר, ועוד המצאות שהמוח הקיבוצי ידע להמציא. וסוף סוף מצאו כל הוועדות האלה פתרון למצבי, המופרעת והמעצבנת, ואני יוצאת ל"פעילות" בתל אביב. כל קיבוץ חייב מכסת פעילים לתנועה ואני אהיה המכסה הזאת וכך אניח לכולם, לכל הקיבוץ שנועץ בי עיניים, ולבעלי המסכן שלא יודע איך נפלה עליו אישה מתוסכלת שהוא בכלל לא מבין על מה היא מדברת, ולילדיי היפים שלא חטאו ולרוע מזלם קיבלו אמא "משוגעת", ובעיקר אניח לעצמי להיות בלב הרחובות הסואנים של תל אביב, מוקפת באנשים זרים שאני לא מעניינת אותם ואינם רואים אותי כלל ואני נושמת לרווחה בתוך הצפיפות האנושית הזרה הזאת ולרגע נדמה לי שהונח לי מהריק.

ואז פתאום אני יודעת מה אני רוצה ומה אני צריכה. אני צריכה למלא את הריק הזה בידע, בלמידה. אני צריכה להזין את האינטלקט שלי, האינטלקט המורעב, שזה שנים הוא כלה בצמאונו. הרי זאת אני, הילדה שהיתה תמיד התלמידה הכי טובה, שקראה כל מילה מודפסת, שידעה יותר מכל מי שהקיף אותה ושהבינה יותר מאחרים. זאת אני. והלכתי על דעת עצמי, ולא ביקשתי וגם לא קיבלתי "אישור " מהקיבוץ, ורשמתי את עצמי ללימודי התואר הראשון באוניברסיטה. תעודת בגרות לא היתה לי, כי לא למדתי בצורה מסודרת וברחתי מהבית, והייתי בתנועה, והייתי חלוצה והקמתי קיבוץ. אבל שינסתי מתניים ולמדתי לבד, ובעזרת התכתבות עם מוסד ללמידה בהתכתבות, ונבחנתי ופתאום היתה לי תעודת בגרות. ובקיץ הלכתי לשני קורסים מקדימים באוניברסיטה והשלמתי פטור באנגלית ובצרפתית והתחלתי ללמוד בצורה מסודרת. בשיעורים הראשונים של שני החוגים שבחרתי לא ידעתי מה לעשות עם כל המטלות והשפה האקדמית והדרישות והייתי מבולבלת. אבל דבר אחד הרגשתי בוודאות: הייתי כמו אדמה חרבה שעמדה שנים בצחיחותה ובשממונה, שטיפות גשם יורדות עליה ומרוות אותה והיא סופגת מהן בשקיקה. דברי המרצים והידע שהרעיפו עלי השקו את האדמה החרבה, ואלף פיוניות נפערו לרווחה ושתו בצמא כל מילה וכל פיסת תובנה. פתאום הרגשתי שאני מתמלאת ומתמלאת, ושכל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא כי הוא רוצה עוד ועוד ועוד. וכך הצטיינתי בלימודיי ורציתי עוד ועוד, וכבר בשנה השנייה ללימודיי הבחין בי אחד המרצים ומינה אותי להיות עוזרת ההוראה שלו ובהמלצתו התחלתי ללמוד את לימודי התואר השני בעודי בתוך לימודי התואר הראשון. וה"קיבוץ" שתבע את חזרתי ועבודתי בבית שלח אותי להיות מורה ומחנכת בבית הספר התיכון האזורי שלנו ובלי שהרגשתי חלפו השנים והייתי כולי בתוך הלימודים וההוראה והמחקר שהתחלתי בו בתוך לימודי התואר השלישי והכל היה יכול להיות נפלא. דימיתי את עצמי לברון מינכהאוזן, שפעם רכב על סוסו ונקלע לתוך ביצר והחל שוקע ושוקע ואין מושיע לו, עד שנמלך, תפס את עצמו שציצית שערו ומדך ומשך וכך חילץ מן הביצה גם את עצמו וגם את סוסו. כך, כשעזבתי לאחר שנים ארוכות של מחנק את הכלוב, התחלתי לחיות ולפרוח.

תמיד כשחשבתי על עצמי חשבתי על בור. בור עמוק, אפל, ללא תחתית, ריק וכואב. כל כך כואב. וכל היום וכל הלילה וכל שנה וכל החיים. החיפושים האלה למלא את הריק הכואב הזה, התובעני, המכרסם. הציפייה הדרוכה מה יבוא או מי יבוא למלא אותו. כל חיי הייתי עסוקה בלמלא את הבור: אוכל, הרבה אוכל, ספרים, הרבה ספרים, גברים, המון גברים. והמון ייסורים ועינויים. אבל הבור אף פעם לא התמלא. ותמיד כאב כל כך. כך שנים על שנים, ארבעים ושלוש שנים של ריק וכאב. וגם עכשיו, כשמצאתי את מקומי באקדמיה, הבור המשיך לרדוף אותי, ואולי זה כבר היה הרגל כזה, ולמרות עיסוקיי הרבים תמיד נותר בי צימאון מעורפל ל"עוד משהו". והדרך הידועה לי והמובנית בתוכי היתה למלא את הצימאון הזה בשוקולד ובגברים. והיו רבים כאלה, והשאירו תחושת ריק הרבה יותר עמוקה ומתסכלת והבנתי שעלי לברוח (שוב) ולהקים לעצמי בית חדש, בית שיהיה שלי שלי, רק שלי. חיפשתי דרכי מילוט ובריחה, ויצאתי לדרך חדשה, בית חדש והרפתקה חדשה.

———————

בעקבות החלום הרוסי

יצאתי למסע גילוי מוסקבה בנתיב הבלתי נמנע: הכיכר האדומה, המאוזוליאום של לנין, טקס החלפת המשמרות, קבר החייל האלמוני, הקרמלין וחומותיו, כנסיית הבצלים של וסילי הקדוש, ביקור בקניון גום הענק. לא ידעתי נפשי מהתרגשות. לדידי היתה זו הגשמת חלום נעורים רחוק. כל הספרות הרוסית שקראתי בנעוריי, כל השירים של תנועת הנוער, כל הוויית התנועה, 'השומר הצעיר', כל השיחות האידיאולוגיות, האמונה התמימה במרכסיזם, בסטלין 'שמש העמים', ואחר כך ההתפקחות הכואבת והציניות שבאה בעקבותיה. התהלכתי כחולמת, ממאנת להאמין שרגלי דורכות בכיכר האדומה, שעיני חוזות בלנין החנוט. הייתי כבר מבוגרת, סקפטית, מודעת. כבר ראיתי את ההסתאבות, את ההתפרקות, את הקריסה, ואף על פי כן התרגשתי כמו ילדה לראות את כל סיפורי הילדות קורמים אור וגידים לעיני. העדפתי להמשיך לחלום את החלום הרומנטי הבלתי אפשרי, כפי שידעתי כבר שהאידיאולוגיה התמימה של ימי נעורי לא התממשה מעולם.

את יומי האחרון במוסקבה הקדשתי לביקור בזַגוֹרסק, היא סֶרגֶיֶיב פַסאד, המרכז הפרבוסלבי העתיק, חלק מ'טבעת הזהב' של ערי כנסייה המקיפה את מוסקבה. נסעתי אל תחנת הרכבת ועליתי על רכבת מאסף שנסעה לאיטה בין הכפרים שהקיפו את מוסקבה. ישבתי על ספסל העץ הפשוט כשעיני צמודות אל החלון. המסע נראה לי כחזרה מוזרה אל מחוזות ילדות רחוקה ונשכחת. כמה מוזר. הלוא נולדתי בארץ ישראל, בלב ההוויה הים-תיכונית, גדלתי על חולות, גמלים, משוכות צברים, בדווים, תנים מייללים בלילות, ואף על פי כן… כל הספרים, כל השירים, כל הסיפורים, כל אגדות העם, כל התרבות שהפנמתי לתוכי בהיותי ילדה ונערה, חברה בתנועת 'השומר הצעיר', היו בעלי אופי רוסי. עכשיו, בהיותי משייטת על גבול הדמיון, בינות יערות לִבנה משירים שלכת זהובה, בינות כפרים, בינות בקתות חדודות גגות אדומים, בינות פרות רועות באחו ונערות עטויות מטפחות מובילות אווזים בשורה, ידעתי שחזרתי אל מחוזות נשכחים נכספים. לא התקתי את עיני מן החלון. שותקת, מופנמת, בולעת את המראות וחולמת המשכתי את המסע עד שנעצרה הרכבת בתחנה של זגורסק.

הרחוב הוביל אותי גבוה עוד ועוד. 'הרחוב ארוך ארוך ומתפתל, דשא עשב ירקרק על כל תל', שרתי לעצמי אחד מן השירים הרוסיים שהרבו לשיר בתנועת הנוער, בעודי צועדת קדימה. הגעתי לראש גבעה גדורה מעין טיילת. המראה שנגלה לעיניה העתיק נשימה מגרונה. מתחת השתרע עמק קטן, עטוי עשב ירוק. במרכזו פכפך לו נחל קטן, שגשר עץ מזמין חצה אותו. מעבר לנחל, מוקפת חומה בניימית מרהיבה ניצבה עיר הכנסיות הקדומה זגורסק. כיפות בצלים כחולות זרועות כוכבים בלטו מעל החומות. המראה היה דמיוני. 'אין מקום כזה', לחשתי לעצמי בעוד פעורת העיניים. מרחוק נראה המקום כמו חיזיון מאחד הסרטים הקיטשיים של וולט דיסני, מקום הזוי ולא מציאותי, אבל מוחשי וממשי לגמרי. פסעתי לעבר מושא החלומות שקרץ אליה מרחוק. חציתי את כר הדשא, והתקרבתי אל החומות המעטירות. מקרוב נראה המקום מציאותי יותר. דוכני מזכרות מלאו את הכיכר הגדולה שלפני שערי החומה.

באפלולית הכנסיות נדחק קהל רב, בעיקר של נשים מבוגרות עטויות מטפחות, אם כי גם צעירים רבים עמדו שם בתור. אחד אחד התייצבו לפני הכומר הפרבוסלבי, כרעו ברך לפניו ונשקו את כפות רגליו, בעוד הוא מתווה מעליהם את אות הצלב ומברך אותם בלחש. התמונות הללו החזירו אותי לעולמו האפל של דוסטוייבסקי ושל יציר דימיונו רסקולניקוב. 'שום דבר לא השתנה באמת ברוסיה. המהפכה הקומוניסטית היתה רק אפיזודה חולפת. הם רק חיכו בסבלנות שהיא פשוט תחלוף לה ולא תותיר סימן. הם ניערו מעצמם את הרציונליזם, את המרכסיזם ואת הקומוניזם, כפי שאווז מנער מעליו את טיפות המים. עם של איכרים שטופים באמונות הבל, או כמו שטולסטוי קרא להם פעם 'עם של עבדים', הרהורים אלה חלפו בראשי בראותי את המחזות הללו.

מחוז חפצי הבא הבא היתה העיר סנקט פטרבורג, או בקיצור פטרבורג. הרכבת קרַסנַיה סטרֶלה, החץ האדום, יצאה לדרכה בחצות בדיוק. הסתדרתי על דרגשי השינה הצרים ונעלתי את דלת התא. לקול תנועותיה הקצובות של הרכבת חלפו בראשי הרהורים פזורים: המסע של לנין על פני רוסיה ברכבת האדומה בנהלו את מלחמת האחים שבאה בעקבות המהפכה; המסע על פני כפרים ובקתות בדרך, 'רב שלום, כפרים ובקתות ארצנו, רוּס קוראת למלחמה', הזדמזם בראשי שיר שנהגנו לשיר בתנועה; הרהורים טרופים שהתערבלו בראשי עד שנפלה עלי תרדמה, מתערסלת בקצב הרכבת. התעוררתי לקולה של אחראית הקרון, שהעירה אותי בבוקר בשאלה אם אני רוצה כוס תה, תמורת תשלום כמובן. הרכבת נכנסה לרציף בפטרבורג בשעה שבע בבוקר בדיוק. התלבשתי, רחצתי פני בכיור הקטן שבסוף המסדרון הארוך, שתיתי את כוס התה שלי, ישבתי ליד החלון וראיתי את היערות החולפים בשריקה על פני. כל העולם היה צבוע בצבעים עזים של זהב, אדום וצהוב. 'הסתיו הזהוב', כפי שמכנים אותו הרוסים, היה אחד המחזות היפים ביותר עלי אדמות. מעולם לא ראיתי סתיו אירופי קודם לכן, ולא פסקתי מהתפעל מן הצבעים המדהימים ומסחרחרת העלים הזהובים והאדומים הנושרים ללא הרף ומכסים את פני האדמה בשטיחים רכים וצבעוניים.

נובמבר, כבר היה קר. מצאתי לי מחסה מן הקור באוטובוס גדול שהוביל אותי עם עוד מטיילים רבים לביקור בארמון הקיץ של פיוטר הגדול בפטרהוֹף, או בשמה הרוסי פטרוֹדבוֹרֶץ, הסמוכה לפטרבורג. הדרך עברה בין יערות של עצי דולב, ערמון ולִבנה, שכולם עטו את בגדי הסתיו הזהובים-אדומים שלהם, רק כדי להשיר אותם מעליהם במטר זהוב בלתי פוסק. כשעברו ליד כפרים קטנים זמזמתי בלבי את השירים שנהגתי לשיר בתנועה: 'צוחקת צמרת היער… באחו  מעבר ליער רועת אווזים נרדמה, עבים מפליגות ברקיע, קילון על באר מדדה…'. כל מראות האגדות הרוסיות שקראתי בילדויה ושנהגתי לספר לילדי, קמו לתחייה לנגד עיני. במידה רבה היתה זו תחושה של חזרה הביתה, למחוזות ילדות, למרות שנולדתי בארץ ישראל, בחוויה המדברית והצברית. בעיניים פעורות לרווחה ספגתי את המראות המציאותיים וההזויים כאחד, כמין חלום ילדות צבעוני מאוד, רומנטי מאוד, שרוקם סביבי את קוריו הצבעוניים.

בערב הלכתי להופעת פולקלור רוסית. הריקודים, השירים, התלבושות, המחוות , המוסיקה – הכל החזיר אותה למחוזות ילדות ונוער. הרגשת הבית היתה חזקה מאוד. 'זה כאילו נולדתי לתוך התרבות הזאת', השתאיתי בלבי. 'הכל כל כך מוכר לי, כל כך ביתי לי, כל כך מתחבר אלי'.

עמדתי משתאה למרגלות האנדרטה של פרש הברונזה, פיוטר הגדול הרכוב על סוסו. כל היום לא חדלתי מלכת. הביקור בקתדרלה הענקית ויוצאת הדופן על שם איסק הקדוש, התצפית על העיר ירוקת הגגות ממרומי הקתדרלה, והצעדה הארוכה לעבר המבצר של פיוטר ופבל היושב על אי קטן בלב הניבה, ראשיתה ההיסטורית של העיר, התישו אותי  פיזית, אבל מילאו את לבי חוויות עזות. חלפתי בדרכי למבצר על פני ה'חץ', הוא לשון היבשה הקטנה הנכנסת לתוך הניבה, ועליה שני מגדלי אור המקושטים בארבע דמויות מיתולוגיות, המסמלות את ארבעת הנהרות הגדולים של רוסיה. כשהגעתי למבצר חשתי כבר היטב את העייפות, אבל המשכתי נחרצת בדרכי לסיור בתוך המבצר, בבית האסורים למתנגדי המשטר היושב בתוך החומה. שם נזכרתי באידיליה של טשרניחובסקי, שלמדתי בבית הספר 'לביבות מבושלות', על הנערה גיטל שנכלאה בתור מהפכנית בבית הסוהר הזה. משם המשכתי לקתדרלה שבה קבורים כל הצארים של רוסיה משושלת בית רומנוב, ואז החלטתי להתחיל לחזור לעבר שדרות נייבסקי, וחציתי את הגשר על הניבה לעברו השני.

משם המשכתי במעלה שדרות נייבסקי. הקתדרלה של קזאן, שהשלטון הקומוניסטי הפך למוזיאון אתיאיסטי, היתה בשיפוצים. כמוה גם כנסיית הדמים המצועצעת והצבעונית, על גדות תעלת גריבויידובה. השלטון הקומוניסטי התנכל לרוב הכנסיות, שעתה לאחר הפרסטרויקה והגלסנוסט, החלו לעבור שיפוצים נרחבים והכנה לפתיחה מחדש. עוד נותרו כמה שעות טובות להמתנה לרכבת הלילה למוסקבה, היוצאת בחצות. את פטרבורג לא שכחתי לעולם, ובהזדמנות ראשונה חזרתי אליה לשהות ממושכת יותר.

—————————————-

משבר

אווירת נכאים, על השבילים, בחדר האוכל, פרצופי "תשעה באב", בקושי אומרים שלום אחד לשני. כולם יודעים שהמצב הכלכלי קשה. כמה וכמה זוגות עזבו, ביניהם אנשים מרכזיים, שבלעדיהם לא זז כלום בקיבוץ, ועכשיו הם הלכו עם ילדיהם, והשאירו ריק גדול, ובתי הילדים התרוקנו. לאיש אין יותר חשק וכוח להמשיך את השגרה של בחירת ועדות וחיי תרבות, ולהזיז את הגוף הגדול והכואב הזה שנקרא הקיבוץ שלנו. ואין זו נחמה גדולה לדעת שאנחנו לא לבד בצרה הזאת, כי כל התנועה הקיבוצית הפכה להיות שק חבטות של השלטון הימני. ועכשיו אנחנו כבר לא מלח הארץ ושומרי הגבולות והחברה הטובים שמשרתים בצבא בכל היחידות המובחרות וכולם הולכים לקצונה. עכשיו אנחנו המיליונרים עם בריכות השחייה, ואוכלי שפנים, וגוזלי אדמות ואשכנזים מתנשאים שמדכאים את המיעוט המזרחי האומלל. הכל התהפך, ולא לחינם טבע חיים יבין את המונח "מהפך". מכאן ואילך אנחנו, האשכנזים הלבנים והשמנים, בעלי האחוזות, הנצלנים, אנחנו המיעוט הנרדף, שלא לדבר על שמאלנים ובפי העם המגדף: "סמולנים". לא רואים אור בקצה המנהרה. הקיבוץ מאבד את עצמו לדעת, תהליך ההפרטה נישא על כל לשון. שני קיבוצניקים נפגשים: איך אצלכם, אתם כבר מופרטים? עוד לא לגמרי. ואתם? עירוני פוגש קיבוצניק ושואל אותו בנימת רחמים מעורבת בבוז: אתם כבר מופרטים? באמת? לא חבל? היו לכם חיים כל כך יפים, איך אתם מוותרים על הערכים היפים שלכם? כל כך אהבתי לבוא בליל הסדר בקיבוץ ולראות אתכם טורחים בתורנות העריכה, בתורנות ההגשה, בתורנות החיסול, בתורנות השמירה, בתורנות לשמור לנו, האורחים, לראות מרחוק את היופי, להתפעל ולרוץ הביתה. כמה טוב שאין לנו תורנויות. תישארו שמורת טבע, תמשיכו לגור באהלים ולישון על מיטות סוכנות ולאכסן את הקומקום החשמלי שלכם בארגז תנובה. תשמרו לנו את שמורת הטבע הזאת כי אנחנו נהנים לבוא לשמורה ולראות איך אתם, הילידים, חיים בעוני הנאצל והאידיאולוגי. אני ממהר. אני צריך לטוס לחופשה בחו"ל. אתם כבר הייתי בחו"ל? מסכנים, הקיבוץ לא אישר לכם? מסכנים!!!

אבל אני אישית כבר הייתי במקום אחר. כבר הייתי מודעת היטב לעובדה שמקומי מול תלמידים הוא מקומי הטבעי. לאחר רגעי חרדה ראשונים, שאיננה יכולה להיגמל מהם גם לאחר עשרים שנות הוראה וניסיון רב, אני תופסת את מרכז הזירה. אין אני מורה רגועה או דמות חינוכית. אני רוצה שכולם יקשיבו אלי, יראו אותי, יתפעלו מחכמתי, מידיעותיי, מקִסמי. אני מבקשת להרשים, למשוך תשומת לב. את כל מה שהחסרתי בחיי אני מבקשת למלא במסגרת כיתותיי. כשנגמר השיעור ואני יוצאת לעולם, אני שוב מתקפלת ומתקפדת, שוב נתפסת בחרדה הישנה נושנה, שמא תתגלה האמת, שאני לא שווה כלום, שאני לא יודעת כלום, שאני לא שייכת. כולם מסביב צוחקים, מדברים, מוצאים עניין אחד בשני, ורק אני לא יודעת כלום ולא שייכת, לא שייכת.

לעתים אני יושבת עם חבריי לקיבוץ, ומרגישה שוב את הכעס, ההשפלה, האיבה והנחיתות המחוללים מחול שדים בלבי. שוב ושוב נעזבת מאחור. מלפני, מצדדי ומאחורי, מאחורי דלתות נעולות, מתרחשים דברים, אנשים נוגעים, ואני ננטשת בצד, לא שייכת, זרוקה ומושפלת. הילדה הקטנה שבלבי, זאת שהיתה בורחת מהבית אל הלילה הקר וקולות התנים המייללים היו מחזירים אותה לישון מקופלת על המרפסת שבחוץ, הילדה הקטנה הזאת הרימה ראש, בכתה וצעקה. אני יושבת קפואה על הכורסה ומקשיבה לקולות. רוצה לקום ולעשות מעשה, לצעוק, לקלל ולגדף, לבעוט בדלת הסגורה, לקום וללכת הביתה, ולרוב אני גם עושה זאת, פורשת מהמולת השיחות הבטלות והולכת לביתי. ואני מזכירה לעצמי: כל שהחסרתי בילדותי, כל שהחסרתי בנערותי, נערה שמנה, מסורבלת, ולא מקובלת בחברה, כל החסר הזה מתמלא עכשיו, כשאני אישה מבוגרת, בעלת תואר אקדמי מתקדם וידועה במחקרי המדעיים. אבל כל זה לא עוזר ואני עדיין מרגישה את עצמי ילדה קטנה ומטופשת.

———————————-

התבגרות

אנחנו כבר מבוגרים, לא עוד קיבוץ צעיר, ילד התפנוקים של התנועה וגאוותה. אנחנו קיבוץ מזדקן, שאוכלוסייתו מצטמצמת והולכת. בקושי מקיימים חיי תרבות, מעט ילדים בחצר, צריך לעשות משהו כדי לשנות את המצב. יש כל מיני תרופות אליל שכבר ניסינו: סדנאות הלקאה עצמית, שהניבו רק עוד כמה עזיבות ומקרה של פגיעה נפשית; התנועה הזרימה אלינו גרעינים, גרעין אחר גרעין. קליטתם לא עלתה יפה. כל הצעירים הנלהבים הללו רצו עולם אחר, ולא את העולם שחלבו הולך ומחמיץ. אחד אחד עזבו כל חברי הגרעינים הללו, עד שהתנועה חדלה מניסיונות ההחייאה האלה. לאט לאט רפו הידיים, וגם המצב הכלכלי שלנו, יחד עם מצבה שלכל התנועה הקיבוצית שהפכה להיות שק החבטות של השלטונות, היה נואש. איש כבר לא רצה למלא תפקידים מרכזיים, שפעם נחשבו ליוקרתיים והיום רק מאכילים מרורים את מי שמנסה למלאם. מכאן קצרה הדרך לשכור בעלי תפקידים מן החוץ, מרכז משק שכיר, מרכז חברתי שכיר. היתה תקופה של כביסת מלים. אנחנו כבר לא קיבוץ, אנחנו קהילה. כבר אין מרכז חברתי או מזכיר, יש מנהל קהילה. אנשים חושבים שאם "מכבסים" מלים, גם המצב בשטח משתנה איתם. עוד תרופת אליל שכמובן לא עבדה. נחמה פורתא של מי שרצה להתנחם היתה שאנחנו לא לבד בהידרדרות הזאת, אלא כמונו רוב הקיבוצים וכל התנועה הקיבוצית כולה. הבנים גדלים ועוזבים את הקיבוץ. אין בשביל מה להשאר. אנחנו מזדקנים וכך גם הורינו. ל"ג בעומר היה יום הנישואים של הוריי, וגם להם צריך להקדיש מחשבה למרות שאין חשק להתעסק בזה. לו ניתן, הייתי דוחה מעליי כל עיסוק בהוריי ובענייניהם, לאחר שמערכת היחסים בינינו מעולם לא היתה מערכת של אהבה, ונכנסה לתלם קריר ומעשי עם בגרותי. הכעסים שהצטברו בליבי נגד הוריי, בעיקר נגד אבי, לא שככו מעולם, ואני רק דחיתי את העיסוק בהם והעברתי את היחסים לנתיב פושר של טלפונים וביקורים קצרים. ככל שקצרים היו הביקורים, גם הם היו ארוכים מידי לטעמי. אבי מת במיתה לא שקטה ולא נעימה. אמי נותרה לבדה. אחי ואני סידרנו לה סידור נוח, אבל היא היתה מאוד בודדה. בביקוריי המעטים והקצרים היתה נאחזת בי, מחבקת אותי ואומרת בקול נואש: 'אני כל כך צריכה שיחבקו אותי". לא יכולתי להיענות לה בלב מלא. חיבקתי אותה, אך עשיתי זאת כאילו כפאני שד, ורק יכולתי לחשוב עד כמה הדברים דומים, ועד כמה גם אני נואשת למגע אנושי וחם של חיבוק.

————————————–

דם חדש

אומרים שהקיבוץ מת. האומרים זאת הם בדרך כלל עירונים, אולי עוזבי קיבוץ משכבר, אלה שרוצים לבוא בפסח להתארח בסדר הקיבוצי, או לאכול ארוחת צהריים בחדר האכל הקיבוצי "הישן והטוב". אומרים זאת גם חברי קיבוץ, החיים בקיבוץ של היום, בדרך כלל קשישים המתקשים להסתגל לשינויים והם נאחזים בקרנות המזבח ומקוננים על "פעם היה טוב" ושוכחים ש"פעם" הם לא הפסיקו להתלונן על "הקיבוץ הזה" שמקפח אותם ונותן רק לאחרים. אני קוראת להם דינוזאורים. אני מסרבת בתוקף לאמירה הזאת "הקיבוץ מת". הקיבוץ לא מת, הוא חי, בועט ויוצר. הקיבוץ שינה את פניו, כראוי לכל חברה אנושית המשתנה עם הנסיבות המשתנות ומתאימה את עצמה למציאות המשתנה. והמציאות בעידן שלנו משתנה הרבה יותר מהר מאשר אי פעם "בימים ההם". אוי לו למי שלא מסוגל להתאים את עצמו למציאות המשתנה. אוי לו למי שדבק בערכים שהיו יפים לזמנם והיום ריח עובש עולה מהם. הדינוזאורים הזוחלים, בעלי הדם הקר, לא הסתגלו, ולכן נכחדו, ואת מקומם תפסו היונקים, ובהם האדם, שהשתלטו על העולם.

תהליך השינוי בקיבוצים בא במקביל פחות או יותר לשינויים שקרו בעולם כולו. קריסת הקומוניזם, התפרקות ברית המועצות, חזרה ללאומיות אחרי קריסת הרעיון המרכסיסטי  שחזה את מפלת הקפיטליזם וצמיחת מעמד אחד עולמי, מעמד הפועלים, ללא גבולות לאומיים. נצחונו הברור של הקפיטליזם שגם הוא שינה צורה מקפיטליזם חזירי לקפיטליזם מוסדר על ידי המדינה. עקרון ההפרטה הוא העיקרון שמנחה את העולם החדש, לטוב או לרע. עיקרון זה לא פסח על הקיבוצים, ובתהליך מזורז, או איטי, הכל תלוי באופי הקיבוץ המסויים, החליף את עיקרון הרכוש המשותף ואת עיקרון הקולקטיביות הרעיונית.

אז לא מוות, אלא חיים חדשים. שני שינויים בולטים עשתה התנועה הקיבוצית כדי לחדש את חייה ולהזרים דם רענן אל שורותיה: ההפרטה וההרחבה.

פתאום, עם השינוי, החלו בני הקיבוץ, שכבר עזבו לפני שנים, הקימו משפחה ומצאו פרנסה, לחשוב על חזרה לנאות הדשא הנינוחים. ההפרטה פתחה את האופקים. כבר לא איסורים על גבי איסורים. כבר מותר. מותר להחזיק רכב, מותר לבנות בית גדול, מותר לעבוד בכל מקום עבודה, מותר להחזיק חשבון בנק ולהכניס הכנסות פרטיות, מותר לשלוח את הילדים לכל בית ספר, או גן באזור, מותר כבר לא להצביע כגוף אחד בעד מפ"ם (או מר"ץ). אין יותר ועדות המטפלות בענייני הפרט. רק נושאי כלכלה משותפים או ענייני תרבות משותפים נשארו בטיפול הוועדות. לאור כל אלה נרשמה תנועת חזרה מרובת בנים, עד כי מוסדות הקיבוץ לא הצליחו לעמוד בעומס הפניות. נבנו בתים, אם בבנייה מרוכזת או בבנייה אישית, והבנים והבנות חזרו, והביאו איתם את ילדיהם, ובתי הילדים התמלאו, והשמחה קרנה מכל פנים.

נסגר עידן שיחות הקיבוץ מאיימות, שבהן כל חבר שרצה לצאת ללמוד או לנסוע לבקר את הוריו בארץ זרה נדרש לעמוד מול הכלל השופט ולדבר על "תרומתו" לקיבוץ ולטעון "מגיע לי" כי "תרמתי". שנים על שנים חייתי בקיבוץ ותמיד הייתי פעילה. ערכתי את עלון הקיבוץ לאורך שנים, טיפלתי בספרייה לאורך שנים. הייתי באין ספור וועדות, כמו ועדת תרבות וועדת עבודה. אבל מעולם לא חשבתי שאני "תורמת" לקיבוץ. המילה הזאת מאוסה עליי. עשיתי את כל הדברים הללו מתוך רצון אישי שלי ומתוך הידיעה הברורה שאני באופן אישי יוצאת נשכרת מהעשייה הזאת. אבל התפיסה הזאת, שעומדת כנר לרגליי, לא היתה מקובלת.

תמיד היו ה"אני תרמתי" ו"הקיבוץ הזה" שגורים על פי כל. תמיד תמהתי מי זה "הקיבוץ הזה" שאתם באים אליו בטענות? איזה שהיא ישות מסתורית ועליונה הכופה עלינו את רצונה, או שמא אתה עצמך הוא "הקיבוץ הזה" בעיני אחרים בעלי תלונות? אבל עידן זה נגמר. היום אנחנו פחות או יותר אדונים לעצמנו, ומעבר מסים לקיבוץ המכסים צרכים בסיסיים, אנו פועלים על פי ראות עינינו ונוהגים על פי ההיגיון של כל אחד ואחד, בלי הקולקטיביות הרעיונית. אינני מצטערת על הימים שבהם פעלנו על פי "דין התנועה". הדבר היה נכון לזמנו וסיפק את הצרכים של אז. אבל  צריך לדעת להסתגל למצבים משתנים.

תרופת הפלא שהועילה לקיבוץ להמשיך להתקיים ולהתפתח, נוסף על ההפרטה היתה ההרחבה. בנו שכונות חדשות, הגיעו משפחות חדשות, עם המון ילדים. פתאום שבילי הקיבוץ מלאו פטפוטי ילדים, בתי הילדים התמלאו. אנשים טובים עם מרץ החזירו לחיים את התרבות, את העשייה, את ההתנדבות. אנשים ששמחו לשנות את אורח חייהם, לעבור לגור בתוך הנוף, בין הגבעות, ולבנות ביחד עם האוכלוסייה הקיימת משהו חדש לגמרי, רענן ולא מובן מאליו.

ולי נוספו חברים חדשים, וגם למדתי לשנות קצת את דפוס "המיון" הישן: קיבוצניקים, שמאלנים, אשכנזים, נאורים וליברלים – מצד אחד, עירונים, ימניים, מזרחיים, שמרנים – מן הצד האחר. מתברר שהעולם אינו שחור-לבן, והחבר החדש הכי טוב שלי הוא מההרחבה והוא כל מה שידעתי שאני לא סובלת: מזרחי, טברייני במקור, ימני ונוסף לכל הצרות גם איש צבא.

———————————————-

עוד בחורנו חי

(כותרת המשנה של הספר קולא ברוניון, של הסופר הצרפתי רומן רולן)

נערה הייתי וגם זקנתי. יפים ימיי האחרונים מאלה הראשונים. בראשית הייתי ילדה, ולה הורים. מצוקות ילדותי נשארו מאחור, כזיכרון עמום. אולי לא כל כך עמום, אם אני בוחנת את כל מה שכתבתי כאן. נערה שברחה מבית הוריה הייתי, ותנועת השומר הצעיר הצילה את חיי. גם בבית החינוך בצפון, שבו הונחו היסודות לערכים שהיוו מאז את הבסיס למעשיי, וגם בתנועת הנוער שבה ספגתי את ההכרה שעתידי צפון בחיי הגשמה בקיבוץ – הביאו אותי להקים קיבוץ חדש בישראל. שנים של אופוריה מחד וקשיים פיזיים ומנטליים מאידך, ליוו אותי בקיבוץ הצעיר. מרגע הקמת הקיבוץ ועד היום, חיי ארוגים עם חיי הקיבוץ. הרגשת השליחות והראשוניות בשנים הראשונות, ההתבגרות האיטית, שלי ושל הקיבוץ הובילו את שנינו לתקופה של צמיחה, הקמת משפחות, הולדת ילדים, חינוך בצעדיו הראשונים – מתוך תחושה בסיסית ועמוקה שדרכנו נכונה והעתיד לפניו. משבר גיל המעבר, אכזבות, הכרה בעובדה שלא הצלחנו לבנות את "האדם החדש", שאנחנו בני אדם על חולשותיהם ונכלוליהם. כבר אין התלהבות, אבל יש תקנונים. לאורך כל ההיסטוריה החליפו התקנונים היבשים את התלהבות הנעורים והאמונה באדם. לא נמלטנו גם אנחנו מהתהליך הזה, שהוליד משבר אידיאולוגי עמוק, שלווה גם במשבר כלכלי. במקביל, חוויתי גם אני משבר בחיי המשפחה שלי. גרעין המשבר היה נטוע בהם מלכתחילה אבל ההתלהבות הראשונית חיפתה עליו. עתה נגלו כל המשברים בעירומם וצריך היה להחליט מה הלאה. היו כאלה שבחרו לעזוב הכל וללכת למקום אחר. אני כהרגלי, בחרתי בנתיב הבריחה: בתור ילדה ברחתי בכל הזדמנות מבית הוריי. בתור נערה, ברחתי סופית מבית הוריי. עם המשבר החמור בקיבוץ ברחתי אל הלימודים האקדמאיים. בהשפעתם הבנתי שעלי לברוח גם מבית הזוגיות שלי, ולהקים לי בית משלי. הבית שהקמתי היה למעשה הבית הראשון בחיי שהיה בית שלי, שאני הקמתי לי ושהיה רק שלי. ילדיי היו תמיד אתי, אבל תחושת בית אמיתית הרגשתי סוף סוף רק כשבחרתי בנתיב האקדמי והתגוררתי בבית משלי. במקביל גם הקיבוץ עלה על נתיב של התאוששות כשנעשתה בחינה מעמיקה של הדרך והוחלט לבחור בנתיב ההפרטה וההרחבה.

הקיבוץ לא מת. הוא עלה על דרך חדשה, דרך המבטיחה לו חיים טובים פתוחים ומכילים. גם אני עדיין חיה, עוסקת בהוראה, במחקר ומעשירה את חיי מיום ליום בתובנות חדשות.

עוד בחורנו חי, ואין שום צורך להספיד אותו. ואולי סוף סוף גם אני הגעתי הביתה.

—————————————-

בית הקברות

בשולי הקיבוץ (המקום שעליו היה נטוע פעם מטע המשמשים – יגידו הותיקים), מקום רם דיו כדי לראות את בתיו הדרומיים של הקיבוץ, על מדרון גבעה הגובל בשדה חיטה, מקום שבו עונות החריש, הזריעה והקציר מתחלפות במחזור הבלתי נגמר והמשמח את הלב, נמצא בית הקברות שלנו. באחת משנות נעורי הקיבוץ היה כבר מישהו מרחיק ראות שאמר: צריך להקצות מקום לבית קברות. איש מאיתנו לא חשב שאי פעם נגיע למקום הזה, הרי היינו צעירים, ולנו ילדים רכים. החיים העסיקו אותנו על פרטיהם הקטנים והקשים. אבל הדבר קם והיה. הקצו את השטח, תחמו אותו, גדרו אותו, הקימו לו שער ונעלו אותו. הנעילה הועילה. שנים הרבה לא פקד איש את שטח בית הקברות. מימרה שהילכה במחוזותינו היתה שמלאך המוות שכח אותנו, או לחלופין, שאנחנו עוד לא על המפה שלו. אבל משנזכר בנו מלאך המוות  לא הרפה יותר. הוא היכה באחד מוותיקי הקיבוץ ואחד מעמודי התווך שלו. אחרי שעכלנו את המוות הראשון התחילו להגיע בעקבותיו נוספים. בהם עוד מוותיקי הקיבוץ, אישה צעירה אם לילדים, נער בדמי ימיו, כשהוא מכה אינו מבחין עוד בקורבנותיו: הכל שווים בפני המוות. בינתיים נולדה אופנה חדשה: חברים שהוריהם או אחיהם נפטרו ביקשו רשות לקוברם בבית הקברות שלנו – ונענו. פתאום נוספו טורי קברים, כל קבר ומצבתו המיוחדת כפי יד הדמיון של קובריו. בעת לוויה או אזכרה, כשאנחנו נאספים בבית הקברות אפשר לשמוע התלחשויות ותמיהות: מי זאת הקבורה פה? או: לא ידעתי שאביו מת.. וכיוצא בזה מיני שאלות נלחשות מפה לאוזן. פתאום כבר לא היה זה בית קברות משפחתי ואינטימי , שבו אני עוברת מקבר לקבר ונזכרת בחבר הטמון (לטוב ולפעמים גם לרע…) והרגשת ניכור כבר שורה עליו. גם האזכרות לחברי קיבוץ ותיקים הולכות ומדלדלות. באים יחידים להיות עם המשפחה, ומשנה לשנה קטן מספרם.

אני הולכת בשביל בית הקברות ומתכננת את הלוויתי. האמת היא כמובן שזה ממש לא משנה לי, הרי אני כבר לא אהיה שם כדי ליהנות או להתעצבן ממה שהילדים שלי עושים כדי לכבד את זכרי. אבל מה שבטוח בטוח: נתתי להם הוראות מדוייקות מה אני רוצה שיהיה שם. אם הם יקיימו זאת או לא – זה כבר לא חשוב. אבל יש שלווה במקום, יש בו הרגשה של פיוס, של השלמה. אני צופה על קיבוצי המשתרע למרגלות בית הקברות מן העבר האחד, ומן העבר האחר אני צופה על השדה המחליף את צבעיו כסדרם על פי עונות השנה ועונות הזריעה והקציר. יש גם במחזור הקבוע הזה שלווה, סדר והיגיון. ואני חושבת לעצמי: כנראה כאן הוא המקום האמיתי לשוב הביתה. סוף סוף הביתה.