מסע בסיביר (8)

תחנה שישית: בירובידג'אן Birobidjan

יהודים בסיביר

אזור המזרח הרחוק של רוסיה ממוקם ממזרח לסיביר, לחופיו של האוקיינוס השקט, במרחק של כ-7000 ק"מ ממוסקבה. אזור זה גובל באלסקה (ארה"ב) מצפון וביפן, סין וקוריאה בדרום. זהו האזור הגדול ביותר ברוסיה מבחינת שטחו, אך הדליל ביותר מבחינת כמות האוכלוסייה.היו בהנהגת ברית המועצות מי שידעו איזה שימוש לעשות באזור המרוחק הזה.

מלחמת העולם הראשונה חידדה את "הבעיה היהודית": מה לעשות עם מיליוני יהודים, העוסקים בסחר זעיר וברוכלות, בהלוואה בריבית ובסחר בוודקה, החיים בעוני משווע, בשיעור אבטלה שהגיע לשבעים אחוז? נסיונות ליישב יהודים בחצי האי קרים, בבְּיֶילוֹרוּס ובאוקראינה ולהכשירם לעבודה חקלאית נכשלו בעיקר בשל אי העקביות של השלטונות. אחד הנסיונות לפתרון מצוקת היהודים צץ ב-1928, כאשר השלטון הסובייטי החליט על הקמת נפה יהודית אוטונומית בבירובידג'אן, על פי המדיניות שבה כל לאום קיבל טריטוריה בה יוכל לשמור על אוטונומיה תרבותית  במסגרת סוציאליסטית. יחידות אלו יצרו את ברית המועצות הסובייטית.

36 אלף קילומטרים רבועים הוקצו לביצוע הפרויקט במזרח הרחוק של רוסיה, ליד הגבול עם סין, סמוך לקו הרכבת הטרנס-סיבירי, בין הנהרות בירה ובידג'אן. שם אמורה היתה לקום רפובליקה יהודית במסגרת ברית המועצות הסוציאליסטית, שתהא מרכז לתרבות יידיש חילונית, יהודית ופרולטרית ותתבסס על התיישבות חקלאית. החלטה על הקמת מחוז יהודי אוטונומי התקבלה בשנת 1930 ובשנת 1934המחוז הוקם. האזור הוקם גם בתגובה לשני איומים על המדינה הסובייטית: היהדות שהיוותה איום על האתאיזם.; הציונות שכתנועה לאומית היוותה איום על החזון הבינלאומי הסובייטי.

על פי גישתו של סטלין לשאלה הלאומית, קבוצה צריכה טריטוריה כדי להיות לאום. ליהודים אין טריטוריה ולכן הם אינם זכאים לזכויות לאומיות. קומוניסטים יהודים טענו כי הדרך לפתרון הדילמה האידאולוגית היא להקים טריטוריה יהודית. הסובייטים היו מעוניינים לספק ליהודים בית לאומי שלא יהיה בישראל, שכן הציונות היוותה איום מסוים, וראו בה יריבה למרקסיזם.

סיבה נוספת שבעטיה הקימו הסובייטים את האזור היא שמירה על הגבול עם סין. באותה תקופה חלקים אלו לא היו מיושבים והגבול היה רגיש. ליהודים, לעומת זאת, היו קהילות במערב ברית המועצות. היו הצעות להקים את האזור היהודי בקרים או באוקראינה, אולם הצעות אלו נדחו בשל חשש מאנטישמיות. היו שטענו כי קרים ואוקראינה התנגדו להקמת האזור בשטחן. אחרים טענו כי סטלין הונע מאנטישמיות ורצה להרחיק את היהודים ממוקדי כוח אפשריים. יש האומרים כי סטלין תכנן לרכז את כל היהודים באזור. סטלין ביצע פעולת הגליה דומות למיעוטים לאומיים אחרים כגון הטטארים בקרים והגרמנים בוולגה. משפט הרופאים היה השלב הראשון בתוכנית. ישנם מסמכים המעידים על כך שסטלין התכוון לרכז את כל יהודי ארצו בחבל האוטונומי וההמשך היה יכול להוות שואה שנייה. למזלם של יהודי ברה"מ בפורים 1953 מת סטלין והתוכנית נגנזה.

האיזור, בערך בגודלה של בלגיה,חם וגשום בקיץ, קר ויבש בחורף. הוא עשיר במשאבים טבעיים,בייחוד בצפונו ההררי והמיוער, אך בה בעת מרובה ביצות טובעניות. תושביו המקוריים היו כמה מאות טוּנְגוּסים (בני שבטים סיבירים שהתקיימו על ציד) ו-27 אלף מתיישבים:קוזאקים, שנשלחו לאיזור לאחר סיפוחו לרוסיה בשנת 1858 כדי לחזק את דרום-מזרח האימפריה לנוכח היחסים המתוחים עם מנצ'וריה הסמוכה, רוסים, קוריאנים ואוקראינים. אין נתונים מדויקים אודות מספר היהודים שהגיעו לשם בשנים 1928-1936. ההנחה היא כי מספרם היה כ-30,000 , וכי הגיעו בעיקר מהאזורים המערביים של ברית המועצות. האקלים הבעייתי הקשה על ההתיישבות באזור. על המתיישבים היה להקים ישוב מאפס. למרות זאת הם הצליחו בכך.

נעשו פעולות תעמולה ניכרות כדי לעודד הגירה לאזור. הוכנו פוסטרים, מסמכים הוצנחו באזורים בהם גרו יהודים, נכתבו ספרים ביידיש על האוטופיה הסוציאליסטית. הממשלה אף הפיקה סרט ביידיש בשם "מחפשי האושר" על משפחה שעזבה אתארצות הברית בשל השפל הכלכליי והגיעה לאזור. התעמולה הייתה כה יעילה עד כי כמה אלפי יהודים שאינם סובייטים היגרו לאזור, בכללם כמה מאות שהיגרו לאחר שחיו בארץ ישראל.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1945-1939), הגיע לסיביר גל הגירה יהודי נוסף. מפעלי תעשייה ומוסדות רבים להשכלה גבוהה, כולל האקדמיה הסובייטית למדעים, פונו ממרכז ברית המועצות לסיביר ולמרכז אסיה. צוותיהם של המוסדות המפונים כללו יהודים רבים ומשפחותיהם. אחרי המלחמה החליטו רבים מהם להישאר בסיביר, ולא לשוב למקומם הקודם. כתוצאה מכך גדלה האוכלוסייה היהודית בסיביר ביותר מ-10,000 תושבים. לאחר השואה שבו יהודים רבים לבתיהם באוקראינה, בביילורוס ובקרים. חזרו אלה שהסתתרו בעת הקרבות בהרי אוראל, בסיביר ובאסיה התיכונה וגם פרטיזנים, חיילים משוחררים ואחרים שהתחבאו בשטחי הכיבוש הגרמני. האוכלוסייה המקומית לא האירה להם פנים בשובם, וסכסוכים אלימים פרצו על רקע תביעות להחזרת רכוש ודירות. מהגרים יהודים לבירוביגד'אן החלו יוצאים לדרך ובירובידג'אן היהודית שבה לשגשג.

התוכנית קיבלה מהלומה כאשר סטלין החל ברדיפת היהודים באמצע שנות השלושים. מנהיגים יהודים נעצרו והוצאו להורג, בתי ספר ביידיש נסגרו. מלחמת העולם השנייה הפסיקה את הניסיונות להעביר את היהודים למזרח. לאחר מלחמת העולם השנייה היה ניסיון לחדש את ההתיישבות כפתרון לפליטים, אולם הרעיון לא צלח. באותו זמן מספר היהודים הגיע לשיא של כשליש מהאוכלוסייה המקומית. הקמת מדינת יישראל, משפט הרופאים וגל הרדיפות השני של סטלין סתמו את הגולל על התוכנית. במהלך גל הרדיפות השני שוב נעצרו מנהיגים יהודים ואוסף היודאיקה שהיה בספריה המקומית נשרף. בשנים שלאחר מכן רעיון האזור היהודי נשכח.

מתחילת שנות ה-50 ועד אמצע שנות ה-80 הייתה האנטישמיות מצד המדינה שכיחה מאד. במסגרת "מסע הטיהור" של סטאלין ב-1948 לא רק הודחו וחוסלו מנהיגי המחוזוהסופרים היידים, אלא "טוהרו" גם המוסדות היהודיים. יהודים רבים הואשמו בפעילות ובתעמולה אנטי סובייטית, והוגלו לסיביר, ואילו אחרים עברו ממרכז רוסיה לסיביר מרצונם, כדי לחמוק מדיכוי סובייטי. באותה תקופה נסגרו כל מרכזי התרבות והדת היהודיים, למעט כמה מוסדות יהודיים סובייטים "לדוגמא", ביניהם בתי-כנסת אחדים, עיתונים, והתיאטרון בבירובידג'אן. חיי התרבות והרוח היהודיים ירדו למחתרת. כמעט בכל עיר גדולה היו קבוצות חשאיות שלמדו עברית, יהדות, והיסטוריה יהודית וישראלית.

בשנים 1928– 1949 היגרו לבירוביג'אן כחמישים אלף יהודים, אך לאחר 1949 הפנתה בריתהמועצות עורף לפרויקט היהודי שלה. היהודים חדלו לבוא, ולאחר הפרסטרויקה ב-1985 עזבומרבית הצעירים את האיזור ועלו לישראל. מאחור נותרו הזקנים ובני דור הביניים, בעיקר אנשי עסקים. עם נפילת ברית המועצות והנהגת מדיניות הגירה ליברלית עזבו מרבית יהודי האזור ללגרמניה ולישראל. ב-1991 האזור קיבל מעמד של רפובליקה אוטונומית אולם עד אז רוב היהודים עזבו, ואלו שנותרו היוו כשני אחוזים מהאוכלוסייה. למרות זאת, שוב מלמדים יידיש בבתי הספר ויש תחנת רדיו  יידית. מאז סוף שנות ה-80 ומיוחד מאז התמוטטות הגוש הסובייטי, מתחוללת בקרב יהודי סיביר תחייה קהילתית ותרבותית. בבירוביגד'אן נפתח מחדש בית ספר יהודי. אף כי יהודים רבים עלו בתקופה זו לישראל, בחרו רבים אחרים להישאר בסיביר.

בסוף המאה ה-20 מעריכים כי חיו בסיביר בין 25,000 ל-30,000 יהודים. ב-2005 חיו באזור כ־188,000 תושבים, מתוכם רק כאלפיים יהודים וכ־85% רוסים, והשאר אוקראינים ובני עמים אסיאתיים. למרות שהיהודים מהווים חלק קטן מאוד באוכלוסיית המחוז השם והמעמד של המחוז לא משתנים.

 בירובידג'אן Birobidjan

בירובידג'אן, היא עיר קטנה בעלת כ-80 אלף תושבים שבמושגים רוסיים נחשבת אפילו לעיירה. בשנת 1934 החליט השלטון הסובייטי להקים במחוז זה אוטונומיה יהודית עבור העם יהודי מכל רחבי בריה"מ. באמצעות יוזמה זו ביקשו השלטונות הסובייטיים להלחם בציונות ע"י הקמת אלטרנטיבה לארץ ישראל. כמו כן הם השתמשו ביוזמה כאמצעי תעמולתי, אשר יוכיח את היחס המיוחד של שלטונות ברה"מ לאחוות העמים בכלל ולעם היהודי בפרט.

אך למרות הרעיון הייחודי, מעטים היו היהודים שהחליטו להגר אל האוטונומיה היהודית ומבין כארבעה מיליון יהודים שחיו בברה"מ רק כמה עשרות אלפי יהודים הגיעו אל החבל וגם הם, ברובם, הובלו אליו בכפייה. עם זאת הגירתם (גם אם בכפייה) של יהודים רבים מאזוריה המערביים של ברה"מ לבירוביג'אן, הצילה אותם מזוועות הכיבוש הנאצי.

למרות שאזור זה זכה לכינוי "האוטונומיה היהודית", כמו בכל רחבי ברה"מ נאסר לקיים בו חיים יהודיים. אמנם בעיר בירובידג'אן תיפקד לאורך כל השנים בית-כנסת בצריף קטן, אך רק זקנים הירשו לעצמם לפקוד אותו. ישנם מסמכים המעידים על כך שאפילו צעירים יהודים ניהלו מלחמה נגד היהדות. כך למשל, חברי תנועת ה"קומסומול" שרבים מחבריה היו יהודים, ביצעו פעולות מעשיות, בכדי לאסור על יהודים לחגוג חגים יהודיים.

כאשר האוכלוסייה היהודית במקום גדלה, החלה להתפתח בו תרבות יהודית. עד שנות ה-60', כ-30% מתושבי החבל היו יהודים; השפה הרשמית של החבל האוטונומי הייתה היידיש; יצא עיתון ביידיש בשם בּיראָבּידזשאנער שטערנ (כוכב בירובידג'אן). רחובות העיר נקראו על שם סופרים יידים כמו שלום עליכם  וי. ל.פרץ הכתיב היידי שונה, בתחילה תוך ביטול האותיות הסופיות (למשל: ביראבידזשאנ) ובהמשך נעשה מאמץ לכתוב יידיש באותיות קיריליות ולא עבריות.

עד סוף שנות ה-30', פעל בעיר תיאטרון יידיש. מאז הקמת החבל האוטונומי היהודי ועד היום, התאפיין האזור בהווי יהודי מובהק, שבא לביטוי בעיקר בשימוש בשפת היידיש, שנשמעה אפילו בראשית שנות ה-90 ברחובותיה של בירובידג'אן.

החל מסוף ה-80 וביתר תוקף לאחר התפרקותה של ברה"מ ב-1991, החיים היהודיים בבירובידג'אן זכו לתחייה מחודשת: עד מהרה התארגנה בעיר קהילה יהודית מחודשת ונוסדו בה חיי תרבות יהודיים, להקות ריקוד והרכבים קוליים, שכולם בעלי רפרטואר יהודי ואף ישראלי.

החל מ-1989 ועד שנת 2002 עלו לישראל כ-15,000 יהודים מהחבל האוטונומי היהודי ויהודים רבים עזבו את האזור בחיפוש אחר אפשרויות כלכליות חדשות. עלייה זו צימצמה מאוד את כמות היהודים בחבל, אך דווקא לאחרונה זוכים החיים היהודיים בבירוביג'אן לעדנה מחודשת: בשנת 2004, במסגרת חגיגות ה-70 להקמת החבל האוטונומי היהודי, נחנך בעיר בית-כנסת חדש; בעיר מתפקד מזה שלוש שנים רב ישראלי מטעם תנועת חב"ד; יהודים רבים משמשים בתפקידים בכירים בממשל המקומי.

כיום הפעילות היהודית בעיר בירובידג'אן היא עשירה ומגוונת. פעילות זאת, שנתמכת על ידי הסוכנות היהודית, שנציגיה יושבים בחברובסק, כוללת גני ילדים ובתי ספר יהודיים וכן פעילות תרבותית מפוארת הכוללת להקות ריקוד, שירה ומשחק המופיעות ברחבי העולם ומייצגות את החבל האוטונומי היהודי. שיאה של הפעילות התרבותית הוא בפסטיבל לתרבות יהודית המתקיים מדי שנתיים בעיר בירוביג'אן – אירוע תרבותי מרכזי שאליו מוזמנים אמנים יהודיים וישראלים מרחבי העולם.

ברחובות העיר ישנם דברים ייחודיים, אשר לא ניתן לראות באף מקום אחר בעולם: זהו, כנראה, המקום היחיד בעולם שבו כמעט כל השלטים בכניסה לעיר, בתחנת הרכבת, במשרדים הממשלתיים, כתובים גם ביידיש, לצד השפה הרוסית. נוסף לכך, במרכז העיר פזורים פסלי חוצות בנושאים יהודיים כמו זה של הסופר שלום עליכם, טוביה החולב, כנר על הגג ומנורה. בחנויות רבות בעיר נמכרים בקבוקי וודקה המיוצרים בעיר תחת שמות מסחריים כ"דודה סוניה", היהודי העני, האושר היהודי, החסיד ועוד ואפילו עוגיות מגן דוד נמכרות בעיר…

השפה הרשמית באזור הייתה יידיש. סמל האזור הוא מגן בצבע ירוק כהה. בתחתית ובראש הסמל נמצאים פסים רוחביים בצבעים לבן-כחול-לבן. הפסים הכחולים מסמלים את הנהרות בירה ובידז'אן. במרכז המגן נמצא טיגריס סיבירי בעל פסים שחורים כצבעיו המקוריים. הטיגריס פונה ימינה כאות לעבר של האזור וסמל לעתיד בהתפתחות של המקום.

תחנת הרכבת של בירובידג'אן 

הדבר הראשון שרואות עיניו של היורד מהרכבת הטרנס-סיבירית בתחנת בירובידג'אן הוא "הכתובת על הקיר", אבל כאן במובן החיובי: שם התחנה כתוב באותיות יידיש גדולות: ביראבידזשאן. לשפשף את העיניים ולא להאמין. מצידה השני של התחנה, ברחבה בחזית התחנה הפונה אל העיר, עוד הפתעות, מנורה גדולה, כיתובים ביידיש, ושיא השיאים: פסל גדול של טוביה החולב ואשתו גולדה יושבים על עגלת הנדודים שלהם.אז לאן הגענו פה? אל עולם אוטופי הזוי?

ובכן, העיר היהודית חיה וקיימת, ובועטת יותר מתמיד. כל מה שחשבתי שידעתי על עיר רפאים נטושה שבה כבר אין זכר ליהודים לבד מכמה שלטים דהויים ביידיש – התברר כשגוי. 30% מתושבי העיר הם יהודים או יהודים למחצה. מושל המחוז יהודי, סגנו יהודי, וכך גם רבים מחשובי העיר וממקבלי ההחלטות. בירובידג'אן היא עיר קטנה ואינטימית. כולם מכירים את כולם. אפילו האוטובוסים בעיר הם אוטובוסים קטנים מתוך החלטה מודעת שאין צורך באוטובוסים גדולים ומסורבלים בעיר קטנה ואינטימית.

 

רחוב שלום עליכם

אחד הרחובות המרכזיים בבירובידג'אן. הרחוב נפתח עם פסל גדול של שלום עליכם היושב וכותב. על בסיס הפסל כיתובים ביידיש וברוסית ותבליטים מהווי סיפוריו של שלום עליכם. האמן הוא מקומי, שמו ולדיסלאב צאפ. פסליו וציוריו נמצאים בכל מקום ציבורי בעיר.

בכל מקום תלויים פוסטרים גדולים המפרסמים את פסטיבל התרבות והאמנות היהודית שהתקיים בעיר לאחרונה במשך שבוע ימים. גם את הפוסטרים האלה צייר צאפ. התארחו בפסטיבל אמנים יהודים ואנשי שם יהודים מכל העולם, גם מישראל. הפסטיבל מתקיים בעיר מידי שנתיים, והוא גאוות העיר.

 

המשך הרחוב הוא מדרחוב נאה הקרוי גם הוא על שם שלום עליכם. בראשית ההתישבות נבנו במקום בתי עץ, אך כמעט מיד החלו לבנות בתי לבנים בסגנון רוסי-אירופי טיפוסי. לבתי העץ לא נותר כמעט זכר. לעומת זאת, הבתים הרוסיים האופייניים, בעלי החזית הדרמטית, מפארים עד היום את המדרחוב, ומזכירים מאוד את פארה של פטרבורג.  מכאן ממשיכים אל כיכר הנצחון. הכוונה היא כמובן לנצחון במלחמת העולם השנייה. בכיכר אנדרטת זיכרון גדולה ועליה חרוטים שמות כל בני העיר שנהרגו במלחמה. שמות רבים הם יהודיים טיפוסיים.

בית הכנסת ומרכז הקהילה היהודית 

מרכז הקהילה הוא מכלול מפואר של מבנים הכוללים גם את בית הכנסת וכן את משרדי הקהילה, בית ספר, מועדון, חצר גדולה שבה מונומנטים יהודיים בולטים. כל המכלול מוקף גדר ברזל מעוצבת מגיני דוד. לפני המכלול כיכר קטנה שבה ניצב פסל כנר יהודי, מעשה ידיו של צאפ. המרכז כולו משרה אווירה של פאר ורווחה. השלטים ביידיש או לחלופין ברוסית באותיות עבריות. כל האווירה במכלול וברחוב אומרת גאווה יהודית. היהודים הם אלמנט מרכזי בבירובידג'אן. הם מודעים לכוחם ולחשיבותם. הם אינם מסתווים או מסתתרים כמקובל בערים אחרות ברוסיה. עם זאת, כשבודקים את המספרים מתברר שרק כ-500-4000 יהודים פוקדים את המרכז הזה, מהם 1000 נזקקים שהמרכז נותן להם מענה בבגדים, תרופות ומזון. ייתכן שהאחרים אינם זקוקים לעזרה וגם אין להם עניין בפעילות יהודים מוצהרת. כמו בכל מקום ברוסיה ובעולם, היהודים מתערבים באוכלוסייה המקומית ורבים מהם נשואים לבני זוג שאינם יהודים וכך נשמטים מההוויה היהודית.

כיכר התיאטרון ובית התיאטרון 

כיכר מפוארת מרכזית. בית התיאטרון והאופרה גדול ומפואר וחולש על המתחם, מעוצב עיצוב מודרני, אך כולל בעיצובו גם אלמנטים יהודיים. כרזה גדולה ברוח הפסטיבל היהודי מתנוססת עליו. בכיכר המעוצבת מזרקה גדולה, שעל הגדר המקיפה אותה תולים הזוגות הנישאים מנעולי התחייבות. פסלי רקדנים על עמודים מקיפים את הכיכר שבמרכזה, ליד המזרקה פסלו של הכנר על הגג, מעשה ידיו של האמן המקומי צאפ.

מצידו האחורי של המבנה יש מסעדה סינית מפוארת. בעבר היה זה מקומו של המרכז היהודי, ולכן עוצב כולו ברוח יהודית כולל מגיני דוד גדולים. לאחר שהקהילה היהודית עברה למתחם הנוכחי רכש את המקום יהודי מסין, פתח שם מסעדה סינית, והציב בחזיתה פסל של יהודי מרקד, מלווה בכיתוב יידי ועיטורים יהודיים נוספים.

טיילת נהר הבירה

בירובידג'אן יושבת על נהר הבירה. לאורך גדת הנהר משתרעת טיילת מושקעת, מנוקדת בפסלים, נקודות צל, ספסלים, דוכני מכירה. הטיילת מהווה מקום מיפגש עיקרי לבני הנוער בערבים, ולטיולם האיטי והשקט של זוגות צעירים וזקנים לאורך הנהר. בין הפסלים בולט פסלו של יבגני אונייגין, הדמות הספרותית שעיצב פושקין. הוא יושב על ספסל ליד הנהר ורבים הטורחים לבוא ולהצטלם אתו.  מולו, מעבר לנהר גבעה ועליה ניצבת האנטנה הגבוהה של הטלוויזיה. משום מה, מכל שכיות החמדה של העיר, נבחרה דווקא זו להיות סמלה של העיר.