מסע בקירגיזסטן ה

אתרים

*בדרכים

דרך עפר המתפתלת ליד פלג זורם לאורכה. הדרך מתפתלת עם הפלג, פעם מצידו האחד ופעם מצידו האחר. עדרים לכל מלוא העין. הרבה כוורות. ברגע ההרים הגבוהים. קניונים משחירים בין ההרים. הצבעים מסתחררים: הרים אדומים, הרים אפורים, הרים שחורים, הרים ירוקים, הרים צהובים. העפר אפור, הצמחים צהובים, כשהם יבשים הם אדומים. עדרים בכל מקום: סוסים, פרות, כבשים, עזים. פסל של עיט זהוב בצידי הדרך. מתחילים לעלות, נכנסים למחוז טוגוסטורו. ההרים הולכים ונעשים יותר דרמטיים, יותר גבוהים, יותר צבעוניים, וביניהם משחירים נקיקים מסתוריים. רוח חזקה שורקת ונושבת. מתחיל להיות קר. מפעם לפעם שלוגיות בנקיקים.

עולים ועולים בדרכי עפר. חוצים את נהר נארין ועולים בהרים. פרות וסוסים פזורים בכל מקום. הדרך מתפתלת בסרפנטינות. פתאום התמונה נפתחת, עמק ירוק. כרי דשא, עדרים של סוסים, סוסים מלא העין. בית קברות שנראה כמו עיר שלמה, עיר מתים. הרים לבנים. שוב פוגשים את נהר הנארין. סוסים סוסים סוסים… בין העצים על שפת הפלג, גשם של עלים זהובים., הסתיו הזהוב. מרחוק נשקפת הפיסגה הגבוהה – הפס – 3346 מטרים. הכל מכוסה בשלג.

הגענו לאגם הנעלם סון קול. הערבה כולה מכוסה פתיתי קרח. האגם כחול, ההרים מושלגים. הערבה מלבינה מקרח. השמים כחולים שבהם צפים עננים אפורים. על שפת האגם העשב צומח בגבשושיות. נדמה כאילו כל האזור חולה באבעבועות. קר מאוד. בבוקר הכל מכוסה שלג שירד בלילה. האגם כחול, ההרים מושלגים. יופי עלי אדמות.

מתחילים לרדת. דרך יפהפייה. הרים משוננים. נחל זורם. הליכה ארוכה עד למפל מים גבוה ומרהיב עין. העמק נפתח. עיירות, כפרים. בתי קברות. עדרים, עדרים, עדרים: סוסים לאלפים, פרות, כבשים, עזים . ערבות רחבות ידיים בצבעי צהוב וירקרק, ועל כולן עדרים עדרים עדרים. נהר גדול זורם לרגלי רכס ההרים. הרכס נקרא אט באשי – ראש הסוס. גם הנהר נקרא בשם הזה.

עוברים בעמק הנארין. העיירה המרכזים נקראת גם היא נארין. מתקרבים לטש רבאט. העדרים נראים קצת שונים. כן. כאן יש גם יאקים. יאקים גדולים ושעירים בכל גווני הלבן, אפור ושחור. בעיר נארין שוק מקורה צבעוני ומעניין. עוד בנארין מסגד מיוחד במינו בסגנון קשגר.

*טש רבאט Tash Rabat

טש רבאט – מבצר האבן. דרך המשי קישרה את סין, מרכז אסיה ואירופה במשך מאות בשנים. השיירות עברו בדרך הארוכה ונזקקו למקומות חנייה. כמה מהתחנות האלה צמחו להיות ערים הקיימות עד היום וכמה מהן נעלמו מבמת ההיסטוריה. טש רבאט נחשבת להיות אחת מתחנות המסחר האלה.

אבל טש רבאט יוצאת דופן בין כל תחנות המסחר והיא נשארה בגדר תעלומה עד היום. היא נראית כמו תערובת של מבצר ומקדש הבנוי מאבני המקום הכבדות. בהיר מבחוץ לאור השמש, אפל וקודר, מוצל, חשוך וקריר בתוכו. יש במבנה כ-30 חדרים. כמה מהם מסתעפים האחד מתוך השני. כל החדרים ריקים ולא ברור איך המבנה הזה תיפקד.

גם הארכיאולוגים לא סגורים על טיבו של המבנה. חושבים שזאת הייתה תחנת מסחר ומעבר החל מראשית המאה ה-15, אבל יש גם רמזים לכך שהיה פה מנזר נוצרי במאה העשירית. במרכז המבנה אולם גדול שבמרכזו כיפה, אולי מקום לטקסים פולחניים.

החאן המבוצר בנוי מבטנה של גבעה אל העמק, מכיל בתוכו מספר חדרי אפסון, חדרי לינה וחלל מרכזי. מחלקו המערבי יש מנהרה קטנה שהמקומיים טוענים שהיא מוליכה לאורך שבעה קילומטרים וחוצה את הרכס. המקום משמש גם כאתר עליה לרגל בעיקר לנשים קירגיזיות שטוענות לעוצמה מיסטית של המקום ובמרכז החדר המרכזי אפשר לראות מוקד קטן שסביבו הן יושבות כשהן מגיעות למקום.

מסדרון הכניסה אליו מדגים יפה את היות המבנה מתוכנן על ידי מישהו שהגיע מהחלקים המערביים של אסיה שכן הוא ניראה לגמרי צלבני עם כיפת הקשת הגותית המוארכת שמובילה אל הכיפה הפנימית. מתחת לתוף הכיפה ניתן לראות טיח שבו נישות סלג'וקיות. שער הכניסה והמגדלים נראים כהשפעה מרכז אסיאנית ומזכירים את חזית המצודה בבוכרה וכן את ארמון היסאר שבקרבת דושנבה שבטג'יקיסטן. לפיכך – בארכיטקטורה שלו משולבים אלמנטים צלבנים, ערבים, פרסיים והודים והוא ניראה כיצירה משולבת של מי שהכיר את הארכיטקטורה המערבית והמרכז אסיאתית. יכול להיות, על פי הסגנון האדריכלי המשולב של המקום שהוא נבנה על ידי טימור לנג. טימור לנג היה שליט וכובש מונגולי-תורכי, מגדולי הכובשים בכל הדורות, מייסדה של האימפריה הטימורית. נתפס כ"אבי האומה" האוזבקית. הוא האיש שהכיר את הסגנונות השונים (כבש את דמשק והגיע לתורכיה מצד אחד והגיע לתוך סין  מן הצד השני) והוא גם המרכז אסיאני שפלש לסין בראשית המאה ה-15 במסע המלחמה שבסופו מת.

*קניון האגדות Fairy Tale Canyon

בדרך לעיר קרקול, כשמתקדמים לקראת רכס אַלַטוּ ונכנסים פנימה לתך ההרים, לפתע הנוף נפתח, ההרים מפנים מקום ונכנסים לתוך ארץ האגדות, מקום קסום בתכלית. זהו קניון האגדות. בכל אשר תביט ובכל אשר תפנה, תצורות הסלע והנוף יוצרים נוף קסום, שבו הדמיון האנושי יכול ליצור אגדות שונות, בעלי חיים דמיוניים, רק להביט, להפעיל את הדמיון, ובכל מקום צצה אגדה אחרת.

האגדה מספרת שלפני עידנים אגן האגם איסיק לא היה מלא במים, אלא חיו ופעלו בו ערים גדולות ועצומות. ייתכן שאמת כלשהיא מסתתר מאחורי האגדה הזאת, משום שארכיאולוגים גילו בקרקעית האגם שרידים של התיישבות.

האגדה מוסיפה ומספרת שבאחת הערים הללו חיתה נערה יפה. דרקון בעל שבעה ראשים התאהב בה וביקש לשאתה לאישה. הנערה סירבה בטענה שליבה נתון לאחר. הדרקון המתוסכל קילל את העמק שבו חיה הנערה באומרו שפעם בחודש, בליל הירח המלא, המים שבאחת הבארות יגאו ויציפו את העמק, וכך יהיה כל זמן שהנערה לא תשנה את דעתה. לאחר שקילל את העמק, נפלה על הדרקון שינה עמוקה. תושבי העיר החליטו לכסות את הבאר במכסה מוזהב, בכל לילה שבו יהיה ירח מלא, וקבעו ביניהם תורנות לשמור על הבאר. זמן מה הכל התנהל כשורה, אבל בהגיע תורה של הנערה לשמור על הבאר, הדבר נשכח ממנה, המים בבאר גאו, הציפו את העמק והטביעו את הערים. הדרקון התעורר משנתו, וכשעמד על ההרים וראה את האגם החדש שנוצר, הופתע, הזדעזע והפך לאבן. דמותו הוכפלה בתוך ההרים עד כדי כך שקשה לדעת היכן שבעת הראשים, היכן הזנב, ונראה כאילו עשרות דרקונים ושאר דמויות ניצבות שם בערבוביה עם דמויות אחרות של גמלים, פילים וענקים מאיימים. אחת התצורות נראית כמו החומה הגדולה של סין. תצורות אחרות מדמות מבנה ענק בעל קשתות ועמודים. רק צריך להפעיל את הדמיון.

התצורות הללו נוצרו על ידי פעולות של תופעות אקלימיות כגון קרח, רוח, ומים. העמק הוא עמק יבש, שום פלג אינו זורם בו. הסלעים צבעוניים החל מצהוב חולי עד לאדום וכתום, תלוי במבנה המינרלים שמרכיבים את הסלע. הצמחייה בעמק דלה, ומשאירה את הזירה לצורות המופלאות המגרות את הדמיון.

*סלע הלב השבור ושבעת הפרים Jeti-Oguz

אחד המקומות המרהיבים ביותר והמופלאים ביותר בקירגיזסטן נמצא במחוז בעל השם הזה בנפת איסיק קול. רכס של הרים אדומים כדם במרחק של 40 דקות נסיעה מהעיר קרקול יוצרים את המראה המופלא. הסלע האדום הענק שמזדקר לעין הצופה המגיע מהכביש, יוצר תמונה מרהיבה של לב ענק שנחצה באמצעיתו, לב שבור. באופן טבעי רבות האגדות על אהבה נכזבת המתייחסות למקום. אגדה אחת מספרת על נערה יפה שאביה החליט להשיאה לזקן עשיר בעוד ליבה היה נתון לעלם צעיר ויפה אבל עני. ביום שבו השיאו אותה עלתה הנערה לראש הצוק וקפצה למטה. ליבה השבור נשאר לזכר עולם. הדם ששתת ממנה צבע את כל הצוק. אגדה אחרת מביאה את הנוסח של הנערה היפה ששני גיבורים רצו בה. היא לא יכלה לבחור ביניהם. השניים יצאו להילחם על ליבה ושניהם נהרגו בקרב. ליבה של הנערה נשבר בקרבה, עובדה. אפשר לראות את ליבה השבור השותת דם אדום עד היום.

אבל כאן לא תמו כל הפלאים. אחרי שרואים את הלב השבור, כואבים ומתפעלים כאחת, ממשיכים בדרך לצד האחורי של הצק המרהיב. וראה זה פלא: מצידו האחורי רואים חיזיון שונה לחלוטין. אנשי המקום קראו לחיזיון הזה "ג'טי אוגוז – שבעת הפרים". כשעולים  הר שניצב ממול ומתבוננים בתמונה רואים הרים נישאים מצד אחד, קניון שיש מתפורר מהצד האחר ובחזית שבעה פרים אדומים כדם.

התופעה הגיאולוגית יוצאת הדופן הזאת, של קונגלומרט מהעידן הגיאולוגי השלישוני גרמה לכך שהמקום הוכרז בתור שמורת טבע בשנת 1957. הדמיון לשבעה פרים אדומים כדם גרם להיווצרותן של אגדות, אלא מה. אגדה אחת מספרת על ח'אן קירגיזי שגנב מח'אן אחר את אשתו. הח'אן הנגזל הלך לחכם ידוע ושאל בעצתו כיצד לנקום בח'אן הגוזל. החכם הציע לנגזל להרוג את אשתו ולהגיש את גופתה לח'אן הגוזל ולומר לו: לו תהא לך אישה מתה ולא חיה. הנגזל עשה כעצתו. בסעודת הלווייה ישב ליד אשתו הנגזלת. כשהאחרון משבעת הפרים שנטבחו לכבוד הסעודה הוגש, נעץ הח'אן את סכינו באשתו. הדם פרץ מליבה, שטף והציף וסחף את שבעת הפרים שנטבחו במורד העמק. כך קמו והיו שבעת הסלעים האדומים, שבעת הפרים.

*קרה קול, קרקול Karakol 

העיר המרכזית של מחוז איסיק קול היא קרקול שנמצאת בקצה הדרום מזרחי של קירגיזסטן, כ-420 קילומטרים (6-7 שעות נסיעה) מבישקק. זו עיר נעימה מאוד – השלישית בגודלה בקירגיזיה עם כ-200 אלף תושבים שלפחות שליש מהם רוסים. זו עיר חדשה שנוסדה כבסיס הרוסי של האימפריה הצארית על ידי משפחות קוזאקים במאה ה-19 ונקראה פרז'וואלסקי, על שם אחד מחשובי החוקרים והנוסעים הרוסיים של המאה ה-19 Nicholsy prezhvalski, שלזכותו נזקף זיהויו של האב הקדמון של הסוס המרכז אסיאני – מאובן חי שהיום ניתן למצוא ממנו רק בגני חיות. פרז'וואלסקי מת בקרקול בשנת 1888 מטיפוס, בשעה שהיה עסוק באירגון משלחת לטיבט. ימת איסיק שימשה לסובייטים שדה נסיונות ימי בשיגור טורפדו, ולכן מספר התושבים הרוסים שחיו בה, חיילים ברובם, היה גדול.
בירת התיירות של קירגיזסטן – העיר קרקול – היא אחת מהערים המגוונת מבחינה אתנית במדינה. כשליש מתושביה קירגיזים, שליש רוסים והשאר משתייכים למיעוטים האויגורים והדונגנים – עמים מוסלמים שברחו ממערב סין עקב רדיפה מתמשכת מצד השלטונות, והשתקעו בקירגיזסטן.

קרקול מהווה נקודת מוצא נוחה ביותר לסיורים וטיולים באזור ימת איסיק ובהרי טיאן שאן. היא ידועה גם באתרי הסקי שלה והרבה גולשי סקי, בעיקר מרוסיה, באים אליה ליהנות מהחורף המושלג שלה.

שוק הבהמות הגדול של קרקול

יש בקירגיזסטאן שווקים רבים וכולם מרתקים. הקרבה לדרך המשי, המפגש של המזרח עם המערב, הסחורות שעושות דרכן מאסיה לאירופה, כל אלה יוצרים כאן את הקרקע המושלמת לשווקים נפלאים וצבעוניים שמרתק לבקר בהם במשך שעות. השוק בקרקול מיוחד במינו כיוון שהוא משמר מסורת עתיקה של מסחר בסוסים והסוסים הם אחד המרכיבים החשובים בתרבות הנוודים המקומית.

הקתדרלה האורתודוכסית הרוסית

הקתדרלה הרוסית-פרבוסלבית נבנתה מאבן בשנת 1872, אך בשנת 1890 החריבה אותה רעידת אדמה גדולה. כשבנו אותה מחדש בנו את כולה מעץ, על יסודות מלבנים. את בנייתה מחדש סיימו בשנת 1895. במהלך שנות בנייתה מחדש התכנסו המאמינים הפרבוסלבים ביורטה ששימשה תחליף ביניים. בהתפרצות אנטי-רוסית בשנת 1916 נטבחו כל נזיריה. במהלך התקופה הסובייטית שימשה הכנסייה למטרות שונות כגון בית ספר, אולם התעמלות, תיאטרון, אולם ריקודים ואפילו מחסן פחם. בשנת 1991, עם קריסת בריה"מ ועצמאות קירגיזסטן, מסרו הרשויות את המבנה מחדש לידי הכנסייה. הכנסייה היום נקראת כנסיית טריניטי – השילוש הקדוש. היא מחזיקה באיקונין של אם ישו, המדונה של טישין. האיקונין הגיע מיוון וקשורה בו אמונה: כל זמן שהמדונה של טישין נמצאת בכנסייה בקרקול – יהיה שלום בקרקול.

מסגד דונגן Dungan mosque

המסגד המרכזי של קרקול נבנה ביוזמתם של הדונגן – המוסלמים הסינים. לקרקול הגיעה בשנת 1880 קבוצה גדולה של מוסלמים סינים, המכונים דונגן. הם נרדפו בסין וברחו לקירגיזסטן. בשנת 1877 מרדו המוסלמים של סין, הדונגן. 300 אלף מאנשיהם ברחו דרך מעבר טורוגרט Torugart  המסוכן. רבים מהם מתו בקור וברעב והיתר הגיעו לקרקול. הם התקבלו בסבר פנים יפות על ידי הקירגיזים והרוסים והתיישבו בה. מנהיגם הזמין את הארכיטקט המוסלמי הסיני הידוע צ'ו סיו מבייג'ין ואתו 20 אומנים מוסלמים סינים שהכירו היטב את הארכיטקטורה הסינית המסורתית. הם הביאו איתם את הבסיס והמסורות, והעבודה התבצעה על ידי אומנים מקומיים. מספרים שהארכיטקט הידוע קיבל את שכרו באופיום וחזר לסין. את הבנייה התחילו בשנת 1904 והיא נמשכה עד 1910. המסגד כולו בנוי מעץ ללא מסמר אחד וללא מתכת בכלל. יש בו 42 עמדי תמיכה ופיתוח עץ לרוב, המבטאים דימויים פירות שונים. בתקופה הסובייטית בין 1929 ל-1947 שימש המבנה בתור מחסן. עם העצמאות, חזר המבנה לשימושי המקורי. במסגד גם כמה ביטויים למסורת הבודהיסטית שבעברם של פליטי דונגן, בצבעים אופייניים: אדום – מגן מפני עין רע, צהוב – ערובה לבריאות ועושר, ירוק – מבטא שמחה ואושר. למסגד אין מינרט אלא מבנה דמוי פגודה. היום מסגד זה משמש מסגד לכל המוסלמים שבקרקול והסביבה ללא קשר למוצא סיני. לנשים הכניסה למסגד אסורה.

(המשך יבוא)

 

קרדיט: אתרים באינטרנט

צילומים: נועה גורפיין