נפלאות האינקה
בני האינקה שכנו בדרום אמריקה בין המאה ה-12 למאה ה-16. השם אינקה היה במקורו תארו של המלך בלבד. הספרדים שכבשו את האזור במאה ה-16 החילו אותו על כל האוכלוסייה המקומית.
יכולתם הטכנית והמנטלית של בני האינקה מפליאה את עין כל רואיה עד היום הזה. האינקה שלטו על שרשרת הרי האנדים, שרק הרי ההימלאיה גבוהים מהם. חיי היומיום התנהלו ברום של 4,500 מ', והפולחן הדתי נערך בגבהים של עד 6,600 מטרים. הם סללו דרכים, בנו מבנים עסקו בחקלאות מתקדמת, והכל בגבהים קיצוניים. אפילו לאדם המודרני, עם ציוד הטיפוס המתקדם והלבוש האלפיני, קשה להתאקלם ולעבוד בתנאי הסביבה הקשים (קור ויובש עז, אוויר דליל לנשימה) האופייניים לגובה זה. היכולת של האינקה לתפקד בסביבה כזו, כשהם נעולים בסנדלים בלבד, וציודם הטכני נחות בהרבה משלנו, מעוררת התפעלות עד היום.
בני האינקה חיפשו ברחבי האנדים מקום להעתיק את מגוריהם אליו. כשמצאו את העמק הפורה בסביבות 1000 לספירה החליטו להשתקע בו, ולימדו את יושבי העמק שיטות מתוחכמות להצלחה במשימות החקלאיות, ובהן שימוש בטרסות ובמערכת השקיה. יושבי העמק למדו לביית למות ואלפקות ולהשתמש בצמחי המרפא. בני האינקה הכריזו שהעמק קדוש והקימו בסמוך לו את בירת הממלכה, שלה החליטו לקרוא "טבור העולם", קוסקו בשפת הקצ'ואה. אפשר לחזות בנפלאות האינקה, שנחשפו במהלך המאות האחרונות בעיקר באזור העמק קוסקו והעמק הקדוש.
בכתבה הזאת נתרכז בשני אתרים של האינקה. לא נעסוק במצ'ו פיצ'ו כי עליה נכתב וצולם כבר רבות. אלא נדבר על שני אתרים שהם פחות ידועים ופחות מתויירים (הכל יחסי, כמובן).
בריכות המלח במראס Salineras de Maras
מקורן של בריכות המלח במראס הוא כנראה עוד לפני תקופת האינקה, אבל האינקה פיתחו את המקום ונתנו לו תנופה ושגשוג. מים מליחים הנובעים ממעיין מועברים אל אקוודוקט, ומשם לעבר כ 4,000 בריכות הפזורות על ההר. לאחר שלושה ימים מתאדים המים ונותר המלח, אותו קוצרים המקומיים, ומעבירים למכירה. טכניקה עתיקה זו (שנלמדה על פי המיתולוגיה של האינקה ממאנקו קפאק, בנו של אל השמש), נמצאת בשימוש גם כיום, במאה ה-21.
המים באחוז מליחות גבוה מאוד, נובעים ממעין תת קרקעי בצלע ההר. זרמו הוטה באמצעות תעלות בשיפוע מתון לאורך מורד צלע ההר וכוון לאלפי בריכות הבנויות על טרסות. גודל הבריכות אינו עולה על ארבעה מטרים מרובעים ועמקן אינו מגיע ליותר 30 ס"מ. כשהמים התאדו ונגלה מרבץ המלח, סגרו העובדים את התעלה המובילה אל הברכה ואפשרו לברכה להתייבש. כשהברכה התייבשה כרו את המלח. למלח יש גוונים רבים, החל מלבן וכלה באדום בהיר או חום בהיר, הכל תלוי במים. העבודה בבריכות, תחזוקתן וכריית המלח התאפשרה אך ורק על ידי שיתוף פעולה מלא של כל בני הכפר שהיה אחראי על הבריכות.
גם היום נמצאות הבריכות בבעלות הקואופרטיב של הכפר מראס. לכל משפחה בעלות על מספר בריכות לפי גודל המשפחה. כל הרוצה לכרות מלח בבריכות רשאי לעשות זאת ובלבד שיקבל אישור לכך מהמשפחה בעלת הרכות. היום זהו אתר המשמש הן לכריית מלח אבל אולי בעיקר בתור אתר תיירות. בכניסה לבריכות שוק מזכרות גדול והומה. הרבה מזכרות עשויות ממלח, וגם המלח עצמו נמכר שם, ארוז בשקיות.
מראה הבריכות מכל זווית הוא מראה מרהיב ויוצא דופן, גם היופי וגם התועלת – אופייני לבני האינקה.
ה"מעבדה" החקלאית במוראי Moray
בשיאה של אימפריית האינקה (סביב 1400לספירה) היו שטחי החקלאות מפוזרים מקולומביה ועד צ'ילה. האיכרים עיבדו גידולים חקלאיים במישורי החוף היבשים, על מורדות הרי האנדים ועמוק ביערות של האמזונס. כיום מעריכים כי האינקה גידלו כשבעים סוגים של יבולים. מוצרי החקלאות הראשיים של האינקה היו: תפוחי אדמה, תירס, בטטות, פלפל, דלעת, שעועית, בוטנים, קינואה וכותנה.
תפוח האדמה היה המוצר החשוב ביותר. האינקה גידלו 240 זנים של תפוחי אדמה. מכיוון שתפוח האדמה מסוגל להחזיק מעמד בכפור, האינקה גידלו אותו בגבהים של עד 4,600 מ'. בגבהים כאלו יכלו האינקה לנצל את הפרשי הטמפרטורה הגדולים שבין היום ללילה על למנת לייבש את תפוח האדמה ולבסוף לייצר ממנו קמח.
המוצר השני בחשיבותו היה התירס, שהאינקה גידלו 20 זנים ממנו. התירס גדל בגבהים של עד 4,100 מ'. האינקה צרכו אותו טרי, מיובש או מטוגן. מהתירס ייצרו האינקה גם את המשקה האלכוהולי דמוי הבירה הקרוי צ'יצ'ה (chicha), שעד היום הוא המשקה הלאומי של הפרואנים לצד תה הקוקה. צמח הקוקה אף הוא גודל בידי האיכרים ויועד לצריכה על ידי האצולה, היום כמובן כולם שותים אותו. רשת הדרכים המפותחת של האינקה אפשרה את חלוקת התוצרת החקלאית למרחקים.
האינקה היו הראשונים ביבשת אמריקה שבנו מערכות השקייה. האיכרים בנו טרסות במורדות ההרים, השקו את שדותיהם ונהגו לדשן את אדמותיהם בגואנ (לשלשת של עופות) או בשיירים של בשר למות. כל "איילו" (קהילה המורכבת מכמה משפחות) עיבדה במשותף את השדות. כל העבודה נעשתה ביד, שכן לאינקה לא היו בהמות עבודה והם לא הכירו את הגלגל. לאיכרים היו כלי עבודה פשוטים: מקל חפירה, מחרשת עץ כבדה (taclla) שנמשכה ביד, אלה שבראשה אבן לשבירת הרגבים, ומעדר שהלהב שלו עשוי ברונזה.
כשמודעים לכל העובדות האלה, אי אפשר שלא להתפעל מהמפעל הייחודי שנמצא במוראי, שהוא מעין מעבדה או אתר ניסויים חקלאיים, שנהגה ונבנה על ידי האינקה.
האתר נמצא ממערב למראס, בגובה של 3500 מטרים. טיילים שהגיעו למקום הופתעו לגלות מעגלי טרסות תלולות הבנויות סביב עמק משופע ההולך ויורד עד לעומק של 30 מטרים. טרסות לא היו חידוש עבור המגלים. אימפריית האינקה כללה שפע רב של שטחי חקלאות. טרסות האינקה פנו תמיד למזרח במטרה לספוג יותר קרני אור. (טרסות הפונות לכוונים אחרים נועדו לתמיכה, למניעת גלישות עפר או ליופי), אך כאן היה ברור שיש תופעה יוצאת דופן: שטחי הגידול השתרעו על כל שטחי הטרסות על פני 360 מעלות. מחקר המקום, שהחל בשנות ה-30 נמשך אל תוך המאה הנוכחית, הניב הבנה מפתיעה לגבי היכולת החקלאית של בני האינקה.
הטרסות של מוראי נבנו על גבי סלעי גרניט אדומה האוגרים במהלך היום חום רב. במחקר התגלה כי כל טראסה מורכבת מארבע שכבות הכוללות (מלמטה למעלה) אדמה רגילה, חצץ, חול ובשכבה העליונה שכבת חומר אורגני עשיר. חום השמש הנאגר בסלעי הגרניט עובר אל שכבת החול, ובמהלך הלילה מתפשט אל האדמה.
בטרסות התחתונות נמצאה שכבת חול עבה הרבה יותר מאשר בטרסות העליונות. כך נצבר חום רב יותר, שנשמר לאורך זמן, ונוצר מיקרו אקלים והבדלי טמפרטורות של עד 15 מעלות צלזיוס בין הטרסות העליונות לתחתונות. בצורה זו ניתן היה ליצור תנאי גידול שונים לחלוטין בשטח חקלאי אחד, ולאפשר מגוון גדול של גידולים, ולגשר על פני בעיות אקלימיות של חילופי עונות. בטרסות התחתונות נשמר יותר חום ולכן שם גידלו את הגידולים שדורשים יותר חום.
זאת היתה מעבדה בה ניסו בני האינקה בכל קומה של הטרסות סוג של גידולים אחר ועל פי הנתונים שקיבלו, באיזה גובה והשפעת החום והקור מקבלים את תנובת הגידולים הטובה ביותר. את הידע הזה יישמו בעמקים בסביבה, וכך ידעו היכן לשתול ולגדל כל גידול.
כדי לעבור nטרסה לטרסה בנו מדרגות דרגות בבסיס הטרסות במרכז. כמו כן חצבו חור ניקוז למים ולידו תפוחי אדמה מיובשים (כך יכולים לשמור אותם מספר שנים, ולקראת הבישול משרים אותם במים). ה"מעבדה" הוקמה בצורה משוכללת וניצלה כל גרגר אדמה וכל אבן כדי להפיק את המקסימום מהידע שנצבר במקום הזה.
זרעים ושרידי אבקנים שהתגלו בחפירות הצביעו על העובדה שמומחי החקלאות של האינקה הצליחו לגדל במרומי האנדים אפילו צמחי קוקה, שבמצב רגיל אמורים לצמוח רק באקלים הלח האופייני למדרונות אגן האמזונס.
מעגל הטרסות של מוראי לא עמד יחידי. במרוצת השנים התגלו שלושה מעגלים נוספים שהיוו את לב הטכנולוגיה החקלאית של בני האינקה.
בשנים 2010-2009 ירדו כמויות עצומות של גשמים באזור, וגרמו לסחף ולנזקים באתר המשוכלל. הצד המזרחי קרס בפברואר 2010. מאז נעשו ניסיונות לשקם את המקום בעזרת תמיכות עץ זמניות. אבל הנזק הוא חמור. מכל מקום, עדיין האתר מהווה פלא טכנולוגי ועדות ליכולות של בני האינקה הקדומים.
קרדיטים
פולריס מונדי – לחוות עולמות רחוקים
הבלוג של ענת סקלי
ויקיפדיה