שפשוואן – העיר הכחולה

מציאות או חלום? העיר הכחולה מרחוק

צריך להיות שם כדי להאמין: עיר שכולה כחולה, כאילו מישהו לקח דלי של צבע כחול ושפך מהשמיים על העיר הזאת עד שכולה נצבעה כחול. אבל זה לא יהיה מדוייק, כי הכחול גוונים רבים לו בעיר הזאת, מתכלת ועד כחול עמוק – כל קשת הגוונים של כחול.

שפשוואן, או בקיצור בשפה העממית שוואן, היא עיירה קטנה, שבה חיים כ-40 אלף תושבים. שמה מבטא את הנוף המקומי. אשוואן פירושו בניב הבֶּרבֶּרי המצוי – קרניים. אם מתבוננים בהרים שברקע העיר, עם קצת דמיון אפשר לראות שהרכסים שלהם נראים כמו זוג קרניי עז. השם כולו אומר: ראו את הקרניים.

ממראות שפשוואן

העיירה יושבת בקצה הצפון-מזרחי של מרוקו ליד הים התיכון, בלב הרי הריף. נמצאת במרחק של כשלוש שעות נסיעה מטנג'יר. גם הדרך לא משעממת, ואפשר לראות בה משפחות מקומיות על גבי חמורים, מובילי עדרים של כבשים או תרמילאים שמגיעים ברובם מאירופה בכדי לבלות תקופה בכ-200 בתי ההארחה והמלונות של העיירה. היא נמצאת בין טנג'יר לבין סאוטה שבמרוקו הספרדית. ראשיתה של העיירה בשנת 1471. מוּלאי עלי בן מוסא בן ראשִד אלעַלאמי, צאצא של אִדריס הראשון, ועל פי המסורת צאצאים של הנביא מוחמד, בנה מצודה במקום על מנת להגן על האזור מפני הפלישות של הפורטוגלים. במקום התיישבו שבטים בֶּרבֶּרים מקומיים, והצטרפו אליהם מוּריסקוֹס (מוסלמים שאולצו להתנצר בספרד והגרו למרוקו), ויהודים שנמלטו מספרד. בשנת 1920 השתלטה ספרד על המקום בתור חלק ממרוקו הספרדית. בשנת 1956 העבירה ספרד את העיירה למרוקו, כשמרוקו יצאה לעצמאות. תוצאה מהיותה חלק ממרוקו הספרדית היא שתושביה מדברים ספרדית והיא נחשבת שפה שנייה.

סימטה בשפשוואן

שפשוואן היא עיירה ציורית, גולשת בצפיפות גדולה על מדרון הרי הריף ומוקפת חומה עתיקה. בתיה לבנים-תכלכלים, מעוטרים בכחול ובירוק, וגגותיהם – רעפים אדומים; מתוכם בולטת הקסבה החומה הנמצאת במרכז המֶדינה. היא מהווה תמונה ציורית  ייחודית, בבתיה הלבנים-כחולים על רקע הרי הריף הקודרים. העיירה משלבת אדריכלות צפון אפריקאית יחד עם אלמנטים ים תיכוניים. רחובותיה הצרים ואופייה הים תיכוני של שפשוואן הם שילוב של אדריכלות צפון אפריקאית עם נגיעות ספרדיות. בתי העיירה הצבועים בלבן בשילוב גוונים ייחודים של כחול, תכלת, סגול ולילך ומעוטרים בגגות אדומים, משרים על העיירה אווירת שלווה ורוגע. מה שמייחד את שפשוואן הם הבתים והסמטאות הצבועים כולם בצבעי כחול, תכלת ולבן, כבר מרחוק מבחינים בה, מכיוון שהיא בולטת בצבעה הכחול מבין ההרים; העיירה שופעת מסעדות קטנות ובתי קפה, המציעים לאורחים נקודות מבט נהדרות על בתי העיירה והנוף שמסביב, וגם לא מעט שווקים עמוסים בעבודת יד מקומית, למי שלא יכול בלי קצת שופינג. אפשר בשקט להסתובב בין סמטאותיה הכחולות וללכת לאיבוד בלי חשש, כי רובן יובילו לבסוף לאותה כיכר מרכזית.

עיירה נינוחה, הכל רגוע

יש כמה הסברים לצבעה הכחול של העיר. ההסבר המקובל על המקומיים שמקור הצבע הכחול הוא באוכלוסייה היהודית שהגיעה למקום אחרי גירוש ספרד בשנת 1492. בהשפעת תורת הקבלה שתופסת את גווני הכחול כמרחיקי עין הרע צבעו היהודים את בתיהם בגווני כחול, ושאר האוכלוסייה הלכה בעקבותיהם. יש אומרים שהסיבה הרבה יותר מאוחרת והצבע הכחול הוא מעשי ידי היהודים שברחו מהשואה בשנות ה-30, וביקשו צבע המסמל את השמיים, את התקווה ואת השלווה. כך או כך, על רובם מקובל שהכחול הוא מעשה ידי היהודים. יש גם מסורת שעל פיה צבע כחול מרחיק את היתושים…

נוסף למעלותיה הציוריות מפורסמת שפשוואן גם בתוצרתה. היא מהווה את אחד המרכזים הגדולים במרוקו לגידול קנביס. אפשר לראות רבים מתושביה יושבים בבתי הקפה ומעשנים את תוצרתם. מסיבה זאת היא מהווה אבן שואבת לצעירים מהמערב המבקשים מקומות כאלה. מעבר לחשיש היא מציעה עוד פריטים שקשה למצוא בערים אחרות במרוקו, החל מבגדי צמר ושמיכות ארוגות מעשה יד ועד לגבינות עיזים משובחות.

כובעי שפשוואן למכירה

טיול בשפשוואן

ההתלהבות מתחילה כבר מרחוק. מראה העיר הכחולה מרחוק מבטיח כניסה לארץ האגדות.

המכבסה – מקום מפגש ציבורי

הגענו ישר אל כיכר המעיין. מעודי לא ראיתי מקום מופלא ומלא שמחת חיים כמו המקום הזה. המעיין הנובע מעל לעיר מתועל בעזרת תעלות לרחבת המכבסה. ברכת בטון גדולה, שמכל צדדיה מגררות בטון, המותקנות לצורך חבטה וגרירה של הכביסה המלוכלכת, לאחר שהושרתה בברכה. זוהי מכבסה המאפשרת לנשות העיירה להיפגש, לכבס בצוותא ולהחליף אגב כך דברי רכיל. היום אפשר לראות שכבר כמעט לא משתמשים במקום לצורך ההיסטורי, אלא יותר כמקום מפגש גרידא. נשות כפרי הריף באות לשם עם ילדיהם בעיקר כדי להיפגש ולהצטלם. יש נשים שמחזיקות בבגדים המסורתיים, והבאות מבחוץ לובשות את הבגדים הללו, מלבישות בהם את בנותיהן ומצטלמים. והכל מלווה בפטפוטים ובצחוק.

המכבסה המקומית

הבגדים המסורתיים צבעוניים מאוד. הבגד העיקרי, עשוי מבד מפוספס באדום ובלבן.  על הצוואר עוטים צעיף צבעוני. על הראש מגבעות קש מעוטרות פומפונים צבעוניים. כל הבגדים הללו נמכרים בדוכנים הסמוכים ולאורך כל הסמטאות. למטה מהמכבסה יש רחבה גדולה שלצדה בית קפה. על הרחבה כסאות ושולחנות, הניצבים בתוך מי המעיין הזורמים. ילדים מתרוצצים במים, כשלהקת אווזים מטיילת בין רגליהם. קערות גדולות מלאות בתפוזים עומדות מחוץ לבית הקפה ומי המעיין זורמים עליהם כל היום ומקררים את התפוזים. הכל באווירה שמחה ונינוחה.

בית קפה במים, ואווזים מהלכים בו

משם מוביל גשר הצופה אל כל ההתרחשות הזאת מלמעלה, והוא מוביל אל תוך סמטאות העיירה הפתלתלות. וכל הבתים, הפתחים, הגדרות – הכל צבוע בכחול על גווניו השונים. בכל פינה דוכני מזכרות ובתי קפה צבעוניים. כך מטיילים ויורדים בין הסמטאות עד שמגיעים לכיכר המרכזית של המֶדינה, כיכר ווטא אלחמאם שבצדה המסגד הגדול. סביב המדינה יש חומה. הכיכר מוקפת בבתי קפה ומסעדות, ודוכני מזכרות בכל פינה. אבל בעיניי – רק ללכת בתוך הסמטאות ולראות את הכחול העמוק, הכחול הבהיר, התכלת – רק לראות עוד ועוד, בעיקר את הדלתות  המרהיבות שהעיר מפורסמת בהן. דוכני המזכרות מלאים במחזיקי מפתחות ובשאר אביזרים המעוצבים בדמות הדלתות הללו. הבתים, החלונות והדלתות מעוצבים בסגנון שניכרת בו ההשפעה הספרדית. רק ללכת בתוך החלום הזה – שווה הכל.

יפייפייה מקומית