שודדי סלה

העיר סלה שוכנת על הגדה המערבית של הנהר בו רגרג, סמוך לשפכו לאוקיינוס האטלנטי, מול העיר רבאט, בירת מרוקו. מבחינה מוניציפלית היא מעין שכונה של רבאט, אבל למעשה היא עיר בפני עצמה על כל מרכיביה. מבחינות רבות היא מרתקת יותר מרבאט ויש בה יותר אתרים רבי עניין. למשל בית העלמין המוסלמי השוכן לגדת הבו רגרג ומכסה שטחים נרחבים. במרוקו נוהגים לקבור את המתים כשצידם השמאלי ופניהם פונים לכיוון מכה. סלה ידועה גם בתור אתר קינון לחסידות רבות, המעדיפות לבנות את קיניהן על ראשי הצריחים. בית שחסידה בחרה לקנן עליו נחשב לבר-מזל. המראה הדומיננטי ביותר בסלה הוא של קיני החסידות הפעילים שנבנו על כל נקודה גבוהה במתחם. החסידות "מלקלקות" במקוריהן בקולות חיזור ומפליאות במעופן.

קן חסידות בסלה

קן חסידות בסלה

במשך שנים רבות נקראו שתי הערים, רבאט וסלה, בשמה של סלה, ותושביה טוענים בלגלוג שרבאט בסך הכל כשמה כן היא, מצודת שמירה ותו לא. כאשר נבחרה רבאט בשנת 1912 להיות מרכז השלטון הצרפתי ירדה קרנה של סלה, הנראית היום כמו פרבר בעל אופי מיושן ומסורתי של רבאט.

ואלה תולדות
הרומים שבאו לאחר הפניקים הקימו את הישוב במקום והשאירו בו את שרידיהם. במאה ה-11 היתה סלה בירת הממלכה של איפראן הברברית. באותה מאה נכבשה על ידי המוראביטון ואלה הפכו אותה לבסיס להתקפות על שבט ברע'וטה השכן. המוראביטון בתורם הובסו על ידי המווחידון בשנת 1145. בשנת 1249 נפלה סלה בידי בני מרין, המרינים, שבנו בה חומות, שערים, מדרסה, בית ספר לרפואה, מסגד ואמת מים. בשנת 1260 מרד השליט של סלה בסולטאן יעקוב אבו יוסף. הספרדים מיהרו להגיש לו עזרה ונשק, ובתמורה העניק להם את העיר. הם בזזו את כל אוצרותיה ונטשוה עמוסי שלל רב.
עד המאה ה-16 נודעה סלה בתור הנמל המסחרי העיקרי בחוף האוקיינוס האטלנטי. אליה היו מגיעות אניות צי הסוחר של מדינות אירופה טעונות בתוצרת תעשייתית, כלי מלחמה ותחמושת, והפליגו ממנה טעונות בתוצרת של מרוקו ונאות המדבר של הסהרה: עורות, צמר, אריגים, שטיחים, שנהב, דבש, נוצות יענים, דונג, תבלינים ופירות. בראשית המאה ה-17 התיישבו בה מוסלמים ויהודים שנמלטו מספרד. הפליטים המוסלמים הקימו בה מעין רפובליקה עצמאית של שודדי ים, שיחד עם עמיתיהם האלג'ירים הפילו את מרותם על יורדי הים שהגיעו לאזור. הם סחרו בעיקר בסחורות גנובות, ושימשו מתווכים בין השודדים לבין משפחות השבויים שנפלו בידיהם. ביניהם היו גם שודדים יהודים, אשר שלא כעמיתיהם המוסלמים, שבתו משוד בשבת.
שודדי הים, שנודעו בשם סלה רוברס (שודדי סלה) , יצאו מבסיסם בסלה ותקפו ושדדו אלפי ספינות מסחר, שהיו בדרכן מאסיה לאירופה, למערב אפריקה ולאמריקה. במשך מרבית המאה ה-17 הטילו השודדים הללו את חתיתם על כל האזור, עד תקופתו של מולאי איסמעיל מן העלווים, שדיכא את שודדי הים. האניה האחרונה נשדדה ב-1829.

שודדי סלה
אל החופים הללו הגיעו בראשית המאה ה-17 כנופיות של אנדלוסים שנאלצו לעזוב את מולדתם בעקבות האירוע המוכר במקומותינו כ"גירוש ספרד". אנו, שתופשים את ההשתלטות של המלכים הקתולים על אנדלוסיה כטראומה לאומית, נוטים לשכוח שמדובר באחד הטרנספרים רחבי ההיקף בהיסטוריה: במסגרת הפרק האחרון של טיהור דרום ספרד מכל אלה שלא היו מוכנים להמיר את דתם לנצרות הצטרפו לרבע מיליון היהודים, שגורשו כמאתיים שנה קודם לכן, עוד כמיליון מוסלמים. גם הם, כרבים מהפליטים היהודים לפניהם, מצאו מקלט במגרב. במגורשים היו מי ששאפו לנקום בנוצרים והכריזו עליהם מלחמת קודש. הבולטים שבהם היו ההורנצ'רוס, שנקראו על שם כפר מולדתם הורנצ'ס שבאקסטרמדורה, ספרד, ונודעו במזגם הפרוע ובאלימותם. המהגרים התיישבו על חורבותיה של רבאט העתיקה, שיקמו את הקסבה – המצודה המבוצרת – והשתכנו מעברו האחר של הנהר, בסלה. הם הקימו במקום רפובליקה עצמאית של שודדים, ועם עמיתיהם מאלג'יריה ומתוניסיה, שתקפו אוניות בים התיכון, הטילו אימה על יורדי הים האירופאים. מסיבה זאת היסטוריונים אינם רואים בהם פיראטים, השודדים כל ספינה ללא הבחנה, אלא קורסארים, חיילים שכירים. האסלאם כינו אותם אלע'וזאת – כשמם של לוחמי הנביא מוחמד. אף על פי שמטרתם העיקרית היתה להפיק רווחים, בשיטות הפעולה של הלוחמים המוסלמים האלה ניכרים קווי דמיון לקבוצות מחבלים בנות זמננו, שמקדמות את מטרותיהן באמצעות טרור ופגיעה במטרות אזרחיות. במערב נודעו כנופיות אלה בשם שודדי סלה. הם הרחיבו את פעילותם אל רחבי האוקיינוס האטלנטי והוסיפו לשוד הימי גם פשיטות יבשתיות נועזות ליישובים חסרי הגנה על חופי אירופה, ובמהלכן שרפו בתים, בזזו רכוש ולקחו בשבי גברים, נשים וטף. שיטות הפעולה החביבות עליהם היו תקיפות "פגע וברח" באישון ליל או פלישות בימי ראשון, כשכל תושבי הכפר התכנסו בכנסייה. מראות ספינות הרפאים המגיחות לפתע מהמעגן, שמסיפוניהן פורצים לוחמים עוטי ג'לביות וחרבות מעוקלות ולוכדים את התושבים במיטותיהם או לוקחים אותם בכוח מבתי התפילה הבוערים, פרנסו את הסיוטים של תושבי אירופה.

סיפורה של משרתת
הד לפחדים העמוקים הללו אפשר למצוא בספר "קנדיד" של וולטר, בסיפורה של המשרתת הזקנה שנחטפה בנעוריה על ידי שודדי סלה: "אינני צריכה לומר לכם עד כמה קשה לנסיכה צעירה להיות פתאום לשפחה ולהיחטף עם אמה למרוקו. ואתם יכולים לשער בעצמכם את הזוועות שעברו עלינו בספינת שודדי הים. אמי הייתה עדיין יפהפייה… ואני הייתי אז מרהיבה ביופיי, התגלמות החן והקסם, וגרוע מזה, הייתי בתולה. אך לא לאורך זמן: פרחי הכמוסים ביותר… נקטפו בידיו של קברניט ספינת השודדים", מגוללת הדמות הבדויה את מעשי האונס, האימה וההשפלה שעברו על נשים רבות שנלקחו למכירה בהרמונות במגרב. "מיד משעגנה ספינתנו בחופי היבשת נזעקו אל הנמל לוחמים שחורים, אויביהם של שודדי הים, וביקשו להשתלט על שללם. פרט ליהלומים ולזהב היינו אנחנו הסחורה יקרת הערך ביותר". ( מתוך תרגום חדש של דורי מנור, בהוצאת ידיעות אחרונות).

עבדים אנגלים

בעשור הראשון להיווסדה של רפובליקת השודדים, שהתקיימה במשך כמאתיים שנה, נשבו כ-500 אוניות סוחר בריטיות. בקיץ אחד נחטפו מבתיהם בפלימות' לבדה יותר מאלף אזרחים אנגלים. ראשי הקהילות המותקפות וקרוביהם של החטופים לחצו על השלטונות לפעול לשחרורם. הם ליוו את בקשותיהם בעדויות מזעזעות על מצבם, כגון המכתב שהצליח להעביר משביו רוברט אדמס, שנחטף מביתו באחת הפלישות הראשונות: "הורי האהובים… אני כאן בסלה, בשבי נורא, בידיהם של עריצים אכזרים" – הוא כותב ומסביר כי נמכר כעבד לאדון שעושה בו שימוש כבבהמת עבודה. "הוא מעביד אותי בטחנת קמח כפרדה, מבוקר עד לילה, כשלרגלי כבלי מתכת שמשקלם 36 פאונד כל אחד". גושי המתכת שנקשרו לרגלי העבדים נועדו למנוע את בריחתם ולסמן את מעמדם. מכל העינויים, העונשים הפיזיים והיחס האלים שממנו סבלו החטופים אזיקי המתכת הכבדים הללו היו הדבר שעימו הכי התקשו להתמודד. אדמס מסיים את מכתבו במילים "אני מתחנן לפניכם… לעשות כל מה שביכולתכם כדי להביא לשחרורי מסבלי". למועצת הלורדים הועברה באותם הימים עצומה של אלפיים "אלמנות עבדים", רעיותיהם של מלחים אנגלים שנשבו בידי השודדים, שתבעו מהכתר לחלץ את בעליהן מעבדות בטרם יגוועו הן וילדיהן ברעב.
בעקבות הביקורת הציבורית שלח המלך צ'רלס הראשון למרוקו את ג'ון הריסון, הראשון בסדרת השגרירים המיוחדים, רובם דיפלומטים וקציני צבא, שניסו לשחרר את החטופים. הריסון, הרפתקן צעיר ונועז, היה שונה מאוד מכל אלה שיבואו אחריו. הריסון, מעין ג'יימס בונד של המאה ה-17, הצליח לחדור לסלה, שנחשבה אז העיר המסוכנת ביותר בעולם, כשהוא מחופש לסגפן מוסלמי. הוא זכה באמונו של מנהיגם הרוחני של השודדים, סידי מוחמד אלעיאשי, שנודע בשנאתו לנוצרים והיה אחראי אישית למותם של אלפי עבדים לבנים. אלעיאשי הסכים לנהל משא ומתן על שחרורם של החטופים הבריטים, אבל כעבור שנתיים של מגעים שוחררו רק כמה עשרות מהם. הצי הבריטי ניסה לכבוש את סלה, אך הניסיון עלה בתוהו בגלל המאפיינים הייחודיים שהביאו לבחירתה כבירת הפיראטים: ההגנה הטבעית של הגדה הסלעית של הנהר בו רגרג, ושעריה הגדולים של סלה, שאפשרו לאוניות להפליג אל האגם שבתוך העיר אך חסמו את הגישה לספינות מלחמה. השילוב של היתרונות הפיזיים והמוניטין שיצא לתושביה כלוחמים מיומנים ועזי רוח עשו את רפובליקת השודדים לבלתי מנוצחת. רוב השבויים נמכרו בערי מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה ולוב. כמה מהם, בייחוד בעלי האמצעים, נותרו במרתפי המצודות שעל שפת האוקיינוס האטלנטי של מרוקו, בתקווה שקרוביהם יצליחו לאסוף את דמי הכופר בעבור שחרורם. הפיראטים עשו שימוש בחורבותיהן של ערים מבוצרות עתיקות שנבנו בדורות קודמים ועשו אותן למפקדותיהם. קני הנשרים הללו שכנו על חופיה האקזוטיים של צפון אפריקה, במקום שהיו בו בעת העתיקה ובימי הביניים נמלים מוגנים, תחנות מסחר ומצודות.
ראשוני השליטים העלווים, בני משפחתו של מולאי איסמעיל, סיפחו את עיר שודדי הים לממלכתם. תושבי סלה המשיכו לעסוק בשוד אוניות, אך שללם של הפיראטים עבר מאותה העת לקופתו של הסולטאן. בסלה, ולרגלי הקסבה של רבאט השכנה, הוסיפו להתקיים עד
שלהי המאה ה-18 שוקי עבדים אירופאים. אנשי המגרב היו מוכנים לשלם הון עתק, במושגים של אותם הימים, תמורת עבדים לבנים.

צביעת צמר בסלה

צביעת צמר בסלה

התחלה חדשה
עירם העתיקה של שודדי הים נמצאת היום בשולי שכונה של בני המעמד הבינוני. אחרי שחולפים על פני רחובות עם פרחי גרניום ובתי קפה ונכנסים אל הרובע הישן מבעד לשער הגדול ולצריחים, האווירה הבורגנית מתחלפת בעוני ובהזנחה. נדמה שהזמן קפא מלכת בסלה. בתיה היפים – שנבנו בידי פיראטים בעלי אוצרות ובידי סוחרים עשירים- מתפוררים, קורות העץ והסורגים המפורזלים נרקבים, אך חזותה נותרה כשהיתה: רחובות מחופים בקשתות, לאורכם בניינים מעוטרים בכרכובים. הרחובות יורדים אל הים, לנמל הפיראטים הישן. בקרוב, כך הסבירו לנו, ישולבו שרידיה של רפובליקת השודדים במיזם תיירותי שאפתני שיכלול טיילת, מלונות וחנויות. המיזם, שנעשה בחסותו האישית של המלך מוחמד השישי, צפוי להיפתח בסוף העשור הראשון של המאה ה-21. את העידן החדש פתח שילוב של תבונה מדינית עם שימוש מושכל בכוח. הסולטאן סידי מוחמד בן עבדאללה, נכדו של איסמעיל, הבין כי המג'הדין (לוחמי קודש) שטיפח סבו החלו לסכן את יציבות משטרו. הוא פרק אותם מנשקם ופתח את נמל סלה לכל אומות העולם, לאחר שחתם חוזי שלום והסכמי סחר חופשי עם ארצות אירופה והתיר לצי ארצות הברית לשוט במרחב הימי של מרוקו. בתחילת המאה ה-19 יצאו כוחות בריטיים לארצות השכנות, אלג'יריה וטוניסיה, ואילצו גם אותן לשחרר את החטופים שברשותן. הניצחון, וסיפוריהם האישיים של העבדים המשוחררים, שהגבירו את מודעותם של בני המערב לעוולות הכרוכות בשעבודם של בני אדם, שימשו מקור השראה למתנגדי העבדות.

בית הקברות של סלה

בית הקברות של סלה

פטרונם של השודדים

סידי עבדאללה בן אשור, המכונה אלטביב, הרופא, הוא קדוש מוסלמי, סגפן בן המאה ה-14 שהגיע מאנדלוסיה. סידי בן אשור היה פטרונם של שודדי הים ואחת לשנה, בחודש דצמבר, עורכים עד היום לכבודו תהלוכה פגאנית, שבמרכזה נשיאת נרות שעווה ענקיים בשלל צבעים. לאחר התהלוכה מכניסים את הנרות למתחם הקבר המרשים, שבו אולם תפילה הנושא על עמודיו תקרת סטוקו וקישוטי טיח. אין כניסה למי שאינו מוסלמי למתחם הקבר, אבל אפשר להציץ אליו מהחלונות. מספרים על סידי בן אשור שהיה בכוחו להשקיט סערות ולמשות ספינות שנטרפו בלב הים. הוא גם ידוע בקרב המקומיים כמרפא עיוורון, שיתוק וטירוף הדעת. סביב מבנה הקבר נבנו חדרים למבקרים, בהם מתאכסנים המעווקין, שהם החולים שבחסותו של הקדוש. לא רחוק בין הסמטאות נמצא בית המלאכה שבו מייצרים את נרות השעווה המיוחדים לכבוד הקדוש.

קברו של פטרון השודדים

קברו של פטרון השודדים

השאר תגובה