ישו סובב עולם

הדת הנוצרית, על השילוש הקדוש ובעיקר שניים שרק אחד מהם הוא מן השילוש, ישו ומריה, קנתה לה אחיזה בכל העולם. אבל העולם כמנהגו נוהג, ובכל מקום קיבלה הנצרות את הגוון המקומי, עם קצת רוטב פגאני, על מנהגי המקום, צבעיו וריחותיו. כך אפשר למצוא טקסים נוצריים כשרים בעלי אופי וגוון שונים ומשונים בכל אתר ואתר בעולם.

מקסיקו סיטי א – קתולים

קתדרלה מקומית. הימים ימי חג הפסחא, האמונה מרקיעה שחקים. זהו השבוע החשוב ביותר. מאמינים רבים צובאים אל המיסה, אל טקס הקומוניון, אל סעודת האדון. הטקס עובר לו בנעימים. כולם קמים בזמן, יושבים בזמן. צופה ישראלית אחת היושבת בשורה האחרונה מחרה מחזיקה אחריהם כדי לא לבלוט ולצאת דופן. והנה הגיע הרגע המיוחל. הכומר משמיע את הברכה וקודם כל מזמין אל המזבח כמה ילדים שיזכו ויטעמו מלחם הקודש באופן חגיגי. אחר כך הקהל כולו מוזמן, כולם מסתדרים בעיניים מושפלות בתור המתפתל בין שתי שורות המושבים. אחד אחד ניגשים אל הכומר. הלה עושה את אות הצלב, מברך את המאושר ומניח על לשונו המושטת בנכונות את לחם הקודש, וכך הבא בתור. הישראלית הסקרנית מתיצבת בתור ומגיעה לאט לאט אל תורה. קודם כל היא סוקרת היטב את מעשי כל הנוכחים. ישראלית זו היתה פעמים רבות במהלך טיוליה בטקסי המיסה וראתה שבמקומות רבים היו גם אנשים שהושיטו את ידיהם, וקיבלו לתוך הידיים המושטות את לחם הקודש, וכך עשתה תמיד. אלא שהפעם, אויה, כולם פוערים את פיהם ומושיטים את לשונותיהם. אין מנוס. קיבלה הישראלית את ברכתו של הכומר ואת אות הצלב, הושיטה את לשונה והמנחה הקדושה הונחה עליה. בפנותה הצידה מן התור, מיהרה להוציא את לחם הקודש מפיה ולהחזיקו בידיה וכבר הוקל לה. אבל אבוי, אישה אחת השגיחה במעשיה. מיד קראה לה ונזפה בה בספרדית שוטפת וגם הוסיפת תנועות איום בידיה. ענתה הישראלית באנגלית מגומגמת: רגע, רגע. אבל המקסיקנית התקרבה והגבירה את נפנופי הידיים… לרגע קל הרגשתי (אני הישראלית) הזדהות עמוקה עם אחי המומרים רדופי האינקוויזיציה, שעקבה בעזרת מרגלים אחרי כל ניע וזיע שלהם כדי לבדוק אם אינם שומרים על מנהגי היהדות העתיקים. מיהרתי להכניס את לחם הקודש לפי והסתלקתי משם.

מקסיקו סיטי ב – קתולים

למקסיקנים יש דרכים מגוונות לבקש בקשות ולהביע משאלות. בקתדרלה במקסיקו סיטי יש קפלות רבות, כל אחת מוקדשת לקדוש אחר. כל מקסיקני והפטרון שלו. ואם המאמין סובל ממצוקה כלשהי, בין פיזית ובין נפשית ורגשית, יש לו דרכים רבות לבקש מפטרונו שיגן עליו ושיפתור את מצוקותיו. ברור שכל הדרכים האלה מכניסות כסף לקופת הכנסייה, שהרי מן המפורסמות הוא שהקדושים אינם פריירים של אף אחד. דרך נעימה אחת לבקש בקשה היא לפנות לאחד הדוכנים בתוך הכנסייה שבהם מוכרים סיכות קטנות בצורת אברי גוף שונים. נניח אם אתה סובל מבעיות רגל, אתה קונה רגל קטנה, שסרט אדום עדוי עליה, ותולה אותה בלווית תפילה עמוקה על לוח העשוי לדבר. אם אתה סובל מאהבה נכזבת, מלב שבור, או רחמנא ליצלן מבעיות לב אמיתיות, אתה קונה לב קטן עדוי בסרט אדום, מתפלל ותולה את הלב על הלוח, וכך הלאה. ברור שמידי פעם מפנים את הלוח. אפשר להניח שמחזירים את הסיכות הקטנטת לדוכן הממכר, למיחזור. דרך אחרת, לא פחות יעילה, היא לקנות סרט בדוכן המתאים. על גבי הסרט אתה רושם בכתב ידך את מצוקותיך ובקשותיך, ומניח את הסרט על השבכה של הקדוש שלך. ערימות של סרטים נערמות שם, וגם אותם, יש להניח, מפנים מידי פעם. יש קדושים שדווקא מנעולים מדברים אליהם. קנה מנעול מתאים ותלה אותו על העמוד המתאים ליד הקדוש שלך. מובטח לך שבקשותיך ייענו במהרה. ובפעם הבאה שתבוא לקנות מנעול בכנסייה, יש סיכוי גדול שתקנה שוב אותו מנעול…

מקסיקו סיטי ג – קתולים

אנשי יבשת מרכז אמריקה ודרומה, קיבלו את הנצרות מהקונקיסטדורים (הכובשים) הספרדים, בשעתו בעל כרחם והיום בהתלהבות יתרה, יותר אדוקה מאשר מהספרדים עצמם, שהיום נוטים קצת להזניח את האדיקות היתרה. אחד המנהגים שהתפתחו ביבשות אלה הם הנדרים הנלהבים לישו ומריה שהחליפו את האלים הפגאניים של זמנם, אבל ממשיכים לקיים לכבודם טקסים קדומים כאילו היו אלה אלילים פגאניים ולא אלילים נוצריים (לא שיש הבדל גדול). אחד הנדרים המקובלים הוא ללכת בכריעה על הברכיים למקומות מסויים הידועים במילוי נדרים ובקשות. למשל לטפס בכריעת ברכיים את כל המדרגות אל הקורקובדו, הוא ישו הצופה אל ריו דה ז'נירו. במקסיקו סיטי יש אתר אחר הזוכה לכך שאנשים ילכו בו על ברכיהם, הוא וילה גוודלופה. מבחינת הפולחן העממי זהו המקום המקודש ביותר במקסיקו. הבתולה מגוודאלופה התגלתה במאה ה-16 במקום זה ארבע פעמים לאינדיאני חואן דייגו. חואן דייגו בא עם בשורת ההתגלות אל הבישוף, והציע לו להקים כנסייה במקום. תחילה לא האמין הבישוף לאינדיאני, אולם לאחר שהלה הביא לבישוף גלימה שקיבל מידי הבתולה, ועליה נראית דמותה, קיבל הבישוף את ההתגלות, וציווה לבנות במקום כנסייה. מאז אותו יום נבנו במקום כמה בזיליקות, אחת על גבי השנייה. זו שנשארה עד היום מכונה הבזיליקה העתיקה, בסגנון הרנסנס האיטלקי מן המאה ה-17. החזית מפוארת ביותר. במאה ה-20 צר היה המקום מהכיל את מיליוני העולים לרגל, ונבנתה בזיליקה נוספת, מודרנית מאוד, עגולה ובנוייה מפלדה. המבנה יכול להכיל 40 אלף איש. מידי שנה נאספים אל המקום ב-12 בדצמבר מיליוני עולים לרגל, שחלקם, אם נדרו נדר כזה, הולכים על ברכיהם את 100 המטרים האחרונים. הם שרים לבתולה, חוגגים את יומה, וכמובן מבקשים בקשות רבות ומשונות. המקום משמש אתר לעלייה לרגל גם בכל ימות השנה. כל יום ויום אפשר לראות שם מאות עולים לרגל, שרבים מהם הולכים על ברכיהם כדי לקיים נדר שנדרו. לעתים אפשר לראות משפחות שלמות נגררות על ברכיהן. המקום תמיד הומה אדם. סביב הבזיליקות יש עוד כמה מבנים כמו מוזיאון גוואדלופה, קפלת הבאר הקטנה וקפלת הוורדים, שממנה אפשר לתצפת על מקסיקו סיטי.

סיציליה – קתולים

המטייל בסיציליה בשבוע הפסח יכול להיחשף לחזיונות מרתקים הקשורים בהווי ובמסורת הנוצרית. כל מה שעליו לעשות זה להיכנס לכנסייה במקום שהוא נמצא בה ביום א' של הפסחא, רצוי להיכנס לקתדרלה, ולחזות בטקס המיסה החשוב ביותר של הנצרות הקתולית. הוא יכול להשתתף עם המוני הנוצרים המאמינים המקבלים את לחם הקודש מידי הכומר, המברך אותם אחד אחד בגשתם אל המזבח. הוא יכול ללחוץ ידים עם כל הסובבים אותו בטקס האחווה והאהבה ההמוני. אם המטייל מזדמן ליום א' של כפות התמרים, שהוא יום א' האחרון של הפסחא, יראה את כל העיר ואת הכנסייה מעוטרות בענפי תמרים או בענפי זיתים. הנצרות העתיקה שמקורה בארץ ישראל, נהגה להשתמש בכפות תמרים (מזכיר לכם משהו?) אבל באיטליה אין תמרים, אז גם זיתים יצלחו. המבקר יקבל לידו ענף זית שיוגש לו מידי אחת המתנדבות, ואולי יזכה גם להתעלות הנפש, אם הוא נוטה לכגון דא. אחד הטקסים הנהוגים מימי הביניים ועד היום בארצות הקתוליות הוא הפסיון – כך כונה היום האחרון בחייו של ישו, יום ששי – הוא היום שבו נשפט, נאסר, הובל לצליבה בנתיב הייסורים ונצלב בגולגולתא (על פי האמונה הקתולית בכנסיית הקבר אשר בירושלים). בארצות הקתוליות, שסיציליה נמנית עליהן, נוהגים עד היום להציג את כל החיזיון הזה אם בהצגה על במה או בתהלוכה בחוצות העיר. עדות חיה מפסיון בעיר טרפאני (Trapani) שבסיציליה: כל התזמורות של העיר, עגלות נמשכות על ידי טרקטורים, כשעל כל עגלה מוצגת תמונה חיה של אחת הסצינות מיומו האחרון של ישו בתלבושות ההולמות, אנשי כנסייה ופרחי כמורה במדים שלהם המלווים את התהלוכה, הרבה צלבים נישאים, תהלוכה המתנהלת לאיטה בקצב של יגון כשכל אנשי העיר ניצבים ומביטים בה. הנקודה היהודית בלתי נמנעת: ראש הסנהדרין השופט את ישו מוצג בצורה של אדם שחור שיער ושחור עיניים שמבט מרושע בעיניו, בעוד שישו לעומתו הוא צעיר ענוג בעל שיער בהיר וארוך, עיניים כחולות וקדושות. התמונות רבות, העגלות נוסעות בקצב איטי אחת אחרי השנייה. בכל תמונה שיש בה יהודים, הם מוצגים כבעלי שער ועיניים שחורות ומבט מרושע לעומת ישו הזך והצח. אין מילה של הסתה, אבל כך הדברים מובנים. כל אנשי העיר רואים את הפסיון הזה כבר מאות בשנים. וכלם יודעים שהיהודים אשמים בצליבתו של ישו, וגם על פי הכתוב בברית החדשה, לקחו היהודים את האחריות למעשה זה על ראשם ועל ראש בניהם. להיות יהודי ישראלי בקהל הזה, זה לא נעים אך לא נורא. להיות יהודי מקומי בקהל הזה, זה לא נעים וגם נורא. וכך מאות בשנים.

צרפת – קתולים

לורד היא עיר לא גדולה במיוחד בדרום צרפת, שהפכה אתר עליה לרגל (החשוב ביותר בצרפת, לצד מון סן מישל) עבור נוצרים קתולים מהעולם כולו, הבאים להיטהר ולרפא את מחלותיהם במי המעיין הקדושים הנובעים ממערת מאסאביי (Massabielle). לפי האגדה ביקרה מריה הקדושה, אמו של ישו, במקום ב-1848, והתגלתה בפני נערה מקומית, ברנדט סובירו (Bernadette Soubirous), שהפכה גם היא לקדושה מאז. במקום הוקם פסלה של הבתולה, ומאז נוהרים לכאן מאות אלפי אנשים בשנה לחזות בפסל, לגעת במים הקדושים, ולהתקרב לאלוהיהם. האתר גדול ורחב ידיים. בראשו ניצבת כנסיה שעולים אליה במעלות כפולות. אבל עיקר האתר הוא ברזי המים המוצבים לצידה של הכנסייה, סביבם מצטופפים מאות אנשים, נדחקים ובידיהם מיכלי פלסטיק העשויים לדבר. את המיכלים קונים בחנויות הסמוכות לכיכר הכנסיה. כולם רוצים רק דבר אחד, למלא מיכל עם מים קדושים של ברנדט הקדושה ולהביא מהם הביתה. האתר מלא במשלחות המביאות איתן נכים בשלבים שונים של נכות, היושבים בכסאות גלגלים ופניהם נסוכות תקווה. באים נכים מכל רחבי העולם, כל העמים, כל הצבעים, כל החוליים של המין האנושי, מיוצגים בנאמנות בלורד. כולם מקווים לנס המיוחל.  סביב לכנסייה יש מסלול הליכה ברגל המציג את כל 14 התחנות של הויה דולורוזה.

באחד הרחובות הסמוכים למכלול הכנסייה נמצא ביתה של ברנדט, שבו גרה כל משפחתה, היא אמה, אביה ואחיה.  בחדר אחד קטן הצטופפה כל המשפחה הענייה וקשת היום, וגם החדר-מרתף הזה ניתן להם בתור צדקה. הקירות מעלי העובש והרהיטים הדלים הם כעדים אילמים למצוקותיה של המשפחה. היום זהו מוזיאון ואפשר לבקר בו.  מאוד מומלץ לקרוא בזמן הביקור בלורד, או לפני הביקור, את ספרו של הסופר היהודי-גרמני פרנץ ורפל, שירת ברנדט (תרגום צבי ארד, זמורה-ביתן, תשנ"א 1991).  פרנץ ורפל כותב באחרית דבר לספרו כי כתב אותו לאות תודה לאנשי לורד על הכנסת האורחים שנהגו בו ובמשפחתו עת ברח מפני הנאצים בגרמניה והתיישב בלורד. בספר מגולל ורפל את פרשת חייה של ברנדט, ההתגלות שהיתה לה, וצמיחתו של המעיין לאתר קדוש בזכות הופעת הבתולה.

פריס – קתולים

ביום שישי של שבוע הפסח הובל ישו בנתיב הייסורים אל מותו על הצלב. מאז נוהגים לציין את האירוע החשוב הזה בעולם הנוצרי-קתולי באמצעות ה"פסיון", שהוא מעין הצגת 24 השעות האחרונות בחייו של ישו. עושים זאת בדרכים שונות, לרוב בתהלוכות המשחזרות את נתיב הייסורים של ישו על 14 התחנות שלו, ה"ויה דולורוזה". התהלוכה מתקיימת ביום שישי הראשון של שבוע הפסחא. בכנסיית סנט אטיין נוהגים לקיים את הפסיון מדי שנה. "נתיב הייסורים" המדומה מתחיל בכנסיית סנט מדרד (Saint Medard) שבקצה רחוב מופטאר (Mouffetard), הולך לאורך כל רחוב מופטאר, עם עצירה לציון כל תחנה ותחנה ושירת ההמנונים והתפילות המתאימות לכל תחנה ועם קריינות דרמטית. קהל גדול הולך בתהלוכה. בראש צועדים נושאי הצלב. הצלב עשוי משני קרשים פשוטים ולא מהוקצעים. הם מלווים בכמרים ובישופים הלבושים בבגדיהם המתאימים ואחריהם נוהר קהל רב. כל אחד מקבל לידו את סדר התחנות ואת מילות השירים וההמנונים, וכולם שרים אותם יחד עם המקהלה הצועדת בראש התהלוכה. התחנה האחרונה היא כנסיית סנט אטיין. שם נכנס כל הקהל העצום לתוך הכנסיה, ומקיימים את הטקס של התחנה האחרונה: קבורתו ושובו לתחייה של ישו. המקהלה שרה, הקהל עונה, הקריין קורא, הכל מאוד מרשים. בסוף הפסיון עוזב הקהל לאיטו את הכנסייה, אבל המהדרים נשארים, מסתדרים בתור ארוך, ואחד אחד בתורו ניגשים אל הצלב, המוחזק בידי שתי נזירות, כורעים ברך ומנשקים אותו, ובא לציון גואל.

רוסיה; סרגייב פסאד – פרבוסלאבים

מוסקבה מוקפת בשרשרת ערים קדושות המכונה 'טבעת הזהב'. בכל הערים האלה יש מכלול גדול של כנסיות והן מעוז הנצרות הפראבוסלאבית. העיר היפה ביותר בין ערי 'טבעת הזהב', וגם הקרובה ביותר למוסקבה היא סרגייב פסאד הקרוייה גם זגורסק. למעשה אינה עיר, אלא עיירה שהתפתחה מאוד בשנים האחרונות, שעל ידה, אבל נפרד לעצמו, נמצא מכלול כנסיות ומבני דת המוקף בחומה. הולכים בעיירה ופתאום מגיעים אל גבעת תצפית הצופה אל המכלול הפרבוסלאבי של זגורסק, הנמצא בעמק ירוק מתחת לתצפית. המראה מכה בתדהמה, והוא נראה כלקוח מספרי האגדות הרוסיים. בעמק הירוק זורם פלג קטן, גשר עץ נטוי מעליו, והפרות רועות על ידו. מעבר לחומה נשקפות כיפות הבצלים הכחולות והמעוטרות בכוכבים זהובים – מראה מהחלומות. על יד החומה כיכר גדולה מלאה בדוכני מזכרות. שער כבד וגדול מעביר אתכם לתוך ארץ החלומות. כנסיות, מבני דת שונים, אגני טבילה – והכל מעוטר בכחול ובזהב, גם בפנים וגם בחוץ. כמרים פרבוסלאביים משוטטים בתלבושתם השחורה. במקום כמה אתרי נביעות מים הנחשבים קדושים. בכל נביעה כזאת עומד תור ארוך של אנשים הממלאים בקבוקים במי קודש. בכנסיות משתרך תור של מאמינים, רובם נשים מבוגרות עטויות מטפחות, המבקשות לכרוע לרגלי הכומר, לנשק את רגליו ולבקש את ברכתו. כשנכנסים לתוך הכנסייה הפראבוסלאבית נכנסים לתוך אפלולית. כשהעיניים מתרגלות רואים שהאולם המרכזי מעוטר באין-סוף איקונין של קדושים, מקום הפולחן מוסתר מאחורי איקונוסטזיס (מחיצה) כבד ומקושט בהרבה זהב. המוני מתקנים לנרות. כל הנכנס נחפז לקנות נר או שניים, ומדליק אות לפני הקדוש החביב עליו. הכנסייה אפופה ריח כבד של קטורת ועשן נרות. אבל המחזה המדהים ביותר הוא הנשים עטויות המטפחות, הכורעות ברך לפני הכומר, שהוא לרוב עול ימים ובהיר שיער, מנשקות את רגליו במלוא פיהן וליבן ומבקשות את ברכתו. זוהי התמונה האופיינית לנצרות הפראבוסלאבית. נצרות זו ממשיכה לנהל את מועדיה על פי לוח השנה היוליאני, כלומר חג המולד, ראש השנה והפסחא חלים אצלם בתאריכים שונים מאשר במערב. בכנסייה הפראבולסאבית המקהלה חבויה מאחורי מסך והשומע מתרשם שמאחוריו מקהלה ענקית. אבל יש בה בסך הכל ארבעה זמרים. האקוסטיקה המופלאה עושה את כל היתר.

אתיופיה – הכנסייה האתיופית

בית מרים היא הכנסיה השניה בסדרה כשיורדים לאגף הצפוני של לליבלה, עיר הכנסיות המופלא החצובה באבן, אך היא הראשונה שחצב המלך לליבלה. בחזית הכנסיה חלונות ולכל חלון סיפור משלו. בשורה העליונה שלושה חלונות המסמלים את השילוש הקדוש. בשורה התחתונה שלושה חלונות: האמצעי מסמל את ישו, השמאלי מסמל את אלה שלעגו לישו. מתחת לחלון הפנייה כלפי מטה – הם יירשו גיהינום. החלון הימני מסמל את אלה שסגדו לישו ובו הפנייה כלפי מעלה – הם יירשו גן עדן. הכנסיה בתוכה אפלולית מאוד, אך כשמתרגלים לחשכה רואים קודם כל עשרות מתפללים, שקשה להבחין אם גברים הם או נשים – כולם עטופים בנוטלות לבנות ומוטלים על הרצפה במצבים שונים של כריעה ושכיבה. הכומר קורא מכתבי הקודש הכתובים לשון געז (לשון הקודש העתיקה של האתיופים), ולידו עומד מתורגמן עם רמקול ומתרגם לאמהרית. צריך להיזהר מאוד שלא לדרוך על המאמינים העטופים הרבוצים בפוזות שונות של כריעה, נתונים בעלפון חושים במהלך התפילות הארוכות. כשמתרגלים יותר לחושך רואים שהכנסייה החצובה בסלע עטורה בפיתוחי אבן מרהיבים בתקרה ובציורים צבעוניים על הקירות. הכנסייה האתיופית היא אחת הכנסיות העתיקות ביותר בעולם הנוצרי, מהמאה הרביעית, והיא שייכת לזרם המונופיזיטי, שהוא התפלגות מהזרם היווני-אורתדוכסי, כמו הכנסייה הקופטית, הארמנית, הגיאורגית והסורית, ויש לה פטריארך משלה, שפת תפילה משלה ומנהגים משלה, ואפילו לוח שנה נפרד.

גיאורגיה – הכנסייה הגיאורגית

לגיאורגים כנסייה נפרדת משלהם, אחת העתיקות ביותר בעולם, המאה הרביעית לספירה. הם שייכים לזרם המונופיזיטי, כמו האתיופים. יש להם פטריארך משלהם ומנהגים משלהם. קתדרלת סבטי צחובלי Sveti Tskhoveli ליד טביליסי היא הקתדרלה הפעילה הגדולה והחשובה ביותר בגיאורגיה. משמעות שמה: עמוד (או עץ) נותן חיים. הבסיס לחשיבותה הרבה הוא המסורת, שכל גיאורגי מאמין בה בכל לבו, שגלימתו של ישו קבורה בה. ושוב כרגיל, אשמים היהודים. יהודי גיאורגי הגיע לירושלים בדיוק בזמן צליבתו של ישוע, וחזר משם ושלל בידו, גלימתו של ישוע. אחותו סידוניה חטפה ממנו בהתלהבות את הגלימה ואימצה אותה אל ליבה. ההזדהות שלה עם ישוע היתה כל כך גדולה, עד שבאותו רגע מתה בייסורים קשים בדיוק כמו ישוע. היא אחזה את הגלימה בכוח רב כל כך עד שלא ניתן היה להוציאה מידה. לא היתה ברירה, וקברו אותה יחד עם הגלימה, על קברה של סידוניה צמח עץ. מכאן מתפצלות המסורות: יש אומרים שרצו לבנות כנסיה במקום וניסו לכרות את העץ, אך לא הצליחו. אז הגיעה נינו הקדושה ונשאה תפילה. העץ החלים מן הכריתה, וגזעו התחיל להפיק שמן מרפא. על פי גירסה אחרת התחיל העץ להתרומם באוויר ברגע שהניפו עליו גרזן. רק תפילותיה של נינו הקדושה החזירו אותו לאדמה. גירסה שונה מספרת שהעץ נתן פירות מיוחדים והציפורים שאכלו מהם הפליאו בשיריהן. כך או כך, במקום זה נבנתה הכנסיה הראשונה בגיאורגיה, כנסיית עץ צנועה, במאה הרביעית. במאה השישית בנה שם המלך גורגסאלי כנסיית אבן. במאה ה-11, תחילת תקופת הפריחה של גיאורגיה הגדולה, בנו את הקתדרלה הגדולה הנוכחית, והתחילו לקבור בה את מלכי גרוזיה עד שהעבירו את הבירה לטביליסי. אז ירדה העיר מצחתה מגדולתה, אבל הקתדרלה נשארה מקום פולחן מרכזי. היום (סתו 2006) כל האתר בשיפוצים מקיפים, כמו הרבה מקומות אחרים בגיאורגיה, וקצת קשה להתרשם ממש מיופיו של המקום. הקתדרלה בנויי על פי המאפיינים של כל כנסייה גיאורגית, אולם מרכזי גדול שממנו יוצאים אגפים קטנים בצורת צלב, במה ואיקונוסטזיס עץ מעוטר. בכל 14 באוקטובר מתקיים פסטיבל במצחתה. בדרך כלל האירוע סובב סביב הקתדרלה, שאליה נוהרים גיאורגים רבים כדי לקבל ברכה מיוחדת ולגעת בכומר שנוגע בקבר שנוגע בבגד הקדוש. להיכנס לקתדרלה ביום זה הוא מבצע מיוחד במינו הדורש מרפקים, דחיפות, ונחישות רבים כדי להבקיע דרך ולהגיע למשל עד הכומר הרוכן אל קברה של סידוניה ומעביר את המגע לכל הנדחקים סביבו. זוהי הזדמנות לכל בעל דוכן למכור את מרכולתו. הרחוב הראשי בעיירה וגם סביב הקתדרלה מלא בדוכנים המוכרים מיני מאכלים, צעצועים לילדים ותשמישי קדושה. הפסטיבל נמשך משעות הבוקר ועד שעות אחר הצהריים כשבשיאו מתקיימות על הבמה המרכזית הופעות של להקות נגינה וריקודים, בדרך כלל להקות של נוער וצעירים, הלבושים בבגדים מסורתיים ומופיעים בריקודים ובשירה מסורתיים.

קובה – קתולים, פגאנים?

לסיום: מי אמר שרק ישו או מריה? יש גם אפשרויות אחרות. בעיר טרינידד בקובה נמצא מרכזה של הדת האפרו-קובנית סנטריה (Senteria). זוהי דתם של העבדים השחורים המשלבת אלמנטים נוצריים-קתולים באלמנטים אפריקאים אליליים. ימאיה היא אלת הים (הידועה בברזיל בשמה ימאנז'ה). המקום פתוח לביקור חופשי ואפשר לצפות בטקסים הנערכים בו. איש באמונתו יחיה ואשרי המאמין ומה היה צ'ה אומר על זה?