שודדי ים בים התיכון

הצירוף "שודדי ים" מעיר בנו אסוציאציות של דגל שחור, גולגולת לבנה, פיראט שתום עין קופץ על האנייה כשהוא אוחז בפיו את הסכין והנשים שביננו נאנחות כשהן חושבות על ג'וני דפ… אבל שוד ימי קיים מאז ירדו בני האדם באניות ועסקו במסחר. בכל תקופה היו השודדים שלה וההווי הקשור בהם. הזיהוי הנוכחי שלנו קשור יותר בסרטים הוליוודיים מאשר במציאות האפורה. קחו לדוגמה את העיר אלניה שלחוף הים התיכון בתורכיה: העיר נוסדה על ידי היוונים העתיקים שכינו אותה קלונורוס (כלומר: הר יפה). במאה השנייה לפנה"ס שודדי ים מקיליקיה הפכו את המקום לבסיס שממנו יצאו לשדוד את חופי פמפיליה. הרומאים החליטו להשתלט על המקום ושלחו את פומפיאוס שניצח את שודדי הים בקרב ימי ב-67 לפנה"ס. אז אין חדש תחת השמש. כאן נספר על שודדי ים שהתרוצצו בים התיכון במאות ה-10 וה-11 לספירה.

מי נגד מי

החל מסוף המאה העשירית וכלה בסוף המאה ה-12 שלטה במגרב ובמצרים שושלת שיעית, הפאטימים. במאתיים שנות שלטון הפאטימים ידע האיזור פריחה כלכלית ותרבותית. בצד ההתפשטות הצבאית והמדינית וכבסיס איתן להגשמתה, פעלו הפאטימים גם להתרחבות כלכלית. הפאטימים החלו לפתח את המסחר בעודם במגרב. עם כיבוש מצרים, ארץ ישראל וסוריה הרחיבו את נתיבי השיט בים התיכון ואת דרכי התעבורה במצרים פנימה ולמזרח הרחוק, והביאו את ממלכתם לשגשוג כלכלי רחב היקף. השליטים הפאטימים הראשונים השקיעו מאמצים מיוחדים בפיתוח המסחר והכלכלה של הממלכה. הם הצליחו להסיט את רוב הסחר במותרות המזרח הרחוק (תבלינים, בשמים, צבעים, תרופות, אריגים) מן הנתיב העבאסי: המפרץ הפרסי – בגדאד ומשם לנמלי הים התיכון או לקונסטנטינופול, ומשם לאירופה, אל הנתיב באב אלמנדב (מיצר בפתחו הדרומי של ים סוף) – ים סוף – אלכסנדריה ומשם לאירופה. תהליך זה אמנם התחיל כבר לפני עליית הפאטימים, בעיקר בשל אי היציבות המדינית בבגדאד, אולם עיקר התהליך התרחש ביוזמת הפאטימים, שביקשו להגדיל את עושרם ואת השפעתם ולרושש את העבאסים: הם החדירו את ציים לים סוף, דיכאו את שודדי הים שבו, ובסיוע צבאם ושושלות כפופות להם בחג'אז הבטיחו גם את הנתיב היבשתי לאורך ים סוף. סוחרים נמשכו באופן טבעי לנתיב הזה, החסכוני יותר. הפאטימים נסתייעו גם בערי המסחר האיטלקיות, בעיקר ונציה ואמלפי, שרצו לשבור את המונופול של קונסטנטינופול הביזנטית, והעניקו להם זכויות מיוחדות בנמליהם. הפאטימים נעזרו גם ביהודי מצרים, המגרב וסיציליה, עם רשת הסחר שלהם שהשתרעה ממערב הים התיכון דרך מצרים ותימן עד להודו. על פריחתה של רשת זו בימי הפאטמים מעידים מאות מסמכי גניזה. הפאטמים הפכו את מצרים למרכז הסחר העולמי, בהחליפם את הממלכה העבאסית השוקעת. סחר זה והכנסות משטחי הכיבוש היה מקור עושרה של המדינה, שעליו מעידים בנייני הפאר ואוצרות האמנות שלהם. כך הוחזרה למצרים הבכורה העולמית, המדינית, הצבאית והכלכלית במזרח התיכון. הפאטימים החזירו את הים התיכון למרכז תשומת הלב העולמית וקהיר הפכה להיות הסמל לעושר ולפריחה, כמו בגדאד לפניה. היריבים העיקריים של הפאטימים בשליטה על הים התיכון היו הביזנטים, שחלשו על מזרח הים התיכון. מאבק זה התבטא בעיקר בשוד ימי בים התיכון.

ספינת מפרשים

שודדי הים

באגן המזרחי של הים התיכון שוטטו אניותיהם של הפאטימים השיעים וגם אניותיהם של הביזנטים הנוצרים. האגן המערבי היה נתון כמעט בלעדית לשליטה של הצי הספרדי של בית אומיה המוסלמים. שלושה גורמים אלה נהגו לשבות ספינות מסחר של הצד האחר, לשלול את משאן, לתפוס את כל הנפשות על סיפונן ולהביא את השלל אל ערי הנמל שלהם.
בכל ערי הנמל הגדולות של חוף הים התיכון התנהל אז מסחר ער במה שאנחנו יכולים לכנות בשם "פדיון שבויים": במקום למכור את השבויים שנלקחו שלל מהאניות ממכרת עבד, היה עדיף להביא אותם לבני אמונתם כדי שהללו יפדו אותם. מחירי העבדים היו בהתאם לכושרם הגופני ולמצבם הפיזי, ואילו לפדיון שבויים היה תעריף קבוע – שלושה שבויים במאה דינרים, כלומר 33 ושליש דינר לגולגולת. זה היה סכום גבוה מאוד שלא השתנה במהלך מאות בשנים. מעדויות רבות, גם של מוסלמים, גם של נוצרים וגם של יהודים עולה שלא הפקירו שבויים. כל עדה פדתה את השבויים שלה, וזה היה אחד מענפי המסחר המכניסים ביותר של התקופה. עדות מעניינת ביותר נמצא בכתביו של כרוניקאי מוסלמי במאה העשירית, אלמקדסי, המתאר את מהלך פדיון השבויים המוסלמים מידי הביזנטים במצודת אשדוד ים, היושבת דרומית לעיר אשדוד של ימינו. מהעדות עולה שהביזנטים היו מביאים את השבויים המוסלמים לחוף, אל המצודה, והמוסלמים התאספו מכל הסביבה כדי לפדות אותם, כשכל מי שיכול תורם משהו לקופה הכללית, עד שהיו פודים את כל השבויים.

פדיון שבויים באלכסנדריה

על פי עדויות יהודיות היו שנות השלושים של המאה ה-11 קשות במיוחד. באותה עת היתה קהילת אלכסנדריה נתונה בלחץ הולך וגדל מצד יורדי הים הפאטימים, שהיו משוטטים בים התיכון ושובים את האניות הביזנטיות על תכולתן. מסחר משגשג היה זה. כמעט מידי יום ביומו היו מגיעות אניות הפאטימים על צוותיהן החוגגים והצוהלים אל נמל אלכסנדריה ופורקות מטען של סחורות שבזזו מהביזנטים. למרבה הצער כללו מטעניהם גם את אנשי האניות הנבזזות, אנשי צוותן והנוסעים שהיו על סיפונם. הנוסעים המבוהלים, יהודים ונוצרים, רובם סוחרים, אך ביניהם גם נוסעים עוברי אורח, נשים וילדים, היו מופשטים מבגדיהם הטובים, מנוצלים מכל כספם ועדייהם ומוצאים לפדיון שבויים. יוסף הדיין, ראש קהל אלכסנדריה, ובנו ישועה, היו משגרים לקהילות ישראל במצרים, בעיקר לקהילת פוסטאט (קהיר העתיקה) מכתבים דחופים ובהולים ומתארים את המצוקה הנוראה. כסף רב נדרש כדי לפדות את היהודים בני קהילות ביזנטיון, מהגורל הנורא של עבדות. כראוי לכל מסחר משגשג, שהביקוש לסחורותיו רב, גם במסחר השבויים היה התעריף גבוה, והוא נקבע לסכום של שלושים ושלשה ושליש דינר לראש, או בלשון אחרת: שלושה שבויים במאה דינרים. אנשי אלכסנדריה טרחו לאסוף את הכספים הדרושים כדי לפדות את השבויים. הגביר העשיר איש אלכסנדריה, נתנאל הכהן, תרם חלק נכבד מן הכסף, אך בכך לא היה די. כל קהילות ישראל במצרים נדרשו להשתתף במצווה חשובה זו. המנהיגים קראו לקהל לתרום ככל הניתן למען פדות את אחיהם השבויים, להלבישם, להאכילם ולשלחם במידת האפשר בחזרה לבתיהם.

המגדלור של אלכסנדריה

גורם חדש – הצלבנים

בסוף המאה ה-11 חדר גורם חדש לאזור ועמו התגברה בעיית השבויים. הצלבנים שכבשו את ארץ ישראל וירושלים מידי הפאטימים לקחו במסע הכיבוש שבויים יהודיים רבים. יהודי מצרים, שלא יכלו להניח לאחיהם להשאר בשבי עסקו עת ארוכה בפדיון השבויים. מכתב מאוד מעניין מאשקלון מעיד על כך שהצלבנים הורידו את המחירים. כותב המכתב סבור שהצלבנים, שלא היו מקומיים, לא ידעו את התעריף הקבוע ולכן הסתפקו בפחות כסף, אבל יש להניח שהאמת היא כי הצטברה אצלם הרבה "סחורה", והיה חשש גדול שה"קונים" לא יוכלו לעמוד בעומס. גם כך הרבה מן השבויים מתו כנראה בשבי מחמת המצוקה והמחלות, אבל יהודי מצרים עשו מאמץ אדיר לפדות את כולם. בסוף המאה ה-12 בא הקץ לשלטון הפאטימים, אבל השוד הימי והשוד היבשתי נמשך לאורך כל הדורות, ועמו פדיון השבויים.

מעשה ברבי מאיר

לסיום נעזוב את הים התיכון ואת המאות העשירית וה-11 וננדוד לגרמניה הרחוקה. מהר"ם מרוטנבורג הוא רבי מאיר בן ברוך (1215 – 2 במאי 1293) מגדולי רבני ישראל הראשונים בתקופת ימי הביניים ומאחרוני בעלי התוספות. מהר"ם נולד בעיר וורמס שם שימש אביו כרב. הוא נסע ללמוד בישיבות צרפת וכששב לגרמניה שימש כרב במקומות שונים, ובסופו של דבר נחשב כסמכות הרבנית-הלכתית החשובה ביותר של יהדות אשכנז. שמו נקשר בעיקר בעיר רוטנבורג אוב דר טאובר, שם הוא הקים ישיבה. בזקנתו החמירו הרדיפות היהודים בגרמניה ומהר"ם חפץ להגר ממנה, ואולי אף לעלות לארץ ישראל. מומר שהלשין עליו בעת שכבר הגיע לאיטליה הביא להחזרתו לגרמניה ולהשמתו בכלא (מבצר אינזיגשהיים Ensisheim) באלזס. הקיסר רודולף הראשון תבע סכום עצום תמורת פדיונו והקהילה אף אספה את דמי הכופר. אולם, מהר"ם לא הסכים בשום פנים שסכום זה ישולם, כדי שלא להפוך את סחטנות השלטונות למשתלמת. הכלל התלמודי שהנחה אותו היה ש"אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון עולם" (גיטין,ד,ו). כתוצאה מכך היה כלוא עד סוף ימיו, ונפטר בכלא שבע שנים מתחילת מאסרו. בתשובותיו באותה תקופה הגדיר את עצמו "יושב חושך צלמוות", "העני הנשכח מכל טוב, אסקופה הנדרסת". בכלא לא היה ניתן לו לעסוק בתורה כלל, עד שריחם אליו אחד משרי הממשלה וביקש שיקלו לו במאסרו, והביאו לפניו על פי בקשתו קלף ודיו, "ספר תורה בידו לא היה לו והיה בצער רב על שלא יכול לקרוא בתורה כל שבת, התפלל לאלוקים וניתן לו משמים אחד מי"ב הספרי תורה שמשה רבינו כתב לכל אחד מהי"ב שבטים וכך העתיק מילה במילה מהספר תורה של משה רבינו" (עד היום נמצא ספר התורה בפראג, בבית הכנסת אלטנוי שול). גם אחרי פטירתו סירבו השלטונות לאפשר את פדיון גופתו. דבר זה ניתן רק ארבע עשרה שנה לאחר מותו, כאשר עשיר יהודי בשם אלכסנדר ווימפן תרם את רוב רכושו למטרה זאת, ובתמורה זכה להיקבר ליד המהר"ם, בבית הקברות היהודי שבוורמס.
שאול טשרניחובסקי הקדיש למעשה זה אחת מ"בלדות וירמיזא" שלו, אותה כתב ב-1942.
וכך כתב בין היתר:
"על גדות הריין בעמק, בעיר וירמיזא, שם / מתים נמים שנת נצח בבית עלמין ישן / … וביניהם בתווך – וזה לזה סמוכים – / שתי נפשות של אבן לבלי כל קישוטים / אותה מידה וקצב, אותו הניב התם: / גל אלכסנדר וימפן וגל המהר"ם / … וכבר שבע עשרה פעם חזר סתיו וזעמו / חובב הרב החופש – וחס על ממון עמו, / עד שגאלו המוות באמצע חודש זיו / עת הקכלים הכריזו על מנגינות אביב. / ושלוש עשרה שנה עוד המלך בו יסחור, / עד שמלא ר' וימפן לועו זהב טהור. / ותנאי התנה ר' וימפן "תנאי ראובן וגד": / בבוא שעתו יקברוהו – אחד מול האחד. / … אם יש, עוד יש, בקרבנו כשניים, כמותם, / לא פסו מעמנו שאר רוח ולב תם. /…"

מצבות השניים בבית הקברות היהודי בוורמייזא